אמירת פסוקים בברכת כהנים

אכן כך נפסק להלכה בשולחן ערוך שאין לומר שום פסוק כאשר הכהנים מברכים את העם. אולם בזמן ששליח הציבור מקריא, מותר לקרוא את הפסוקים, והגם שגם בזה יש מי שכתב שעדיף לשתוק, אולם כמה מעדות ישראל נהגו והקפידו על כך כבר מאות בשנים, והנח להם לישראל במנהגם[1].

[1] כתב מרן בשו"ע סי' קכח (סעי' כו) 'בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה'. ומקור הדין בגמרא בסוטה (דף לט ע"ב – מ ע"א) שהביאה סדרה של פסוקים 'ברכו ה' מלאכיו' 'ברכו ה' כל צבאיו' 'ברכו ה' כל מעשיו'. ובהמשך אומרת הגמ' שמי שאומר זאת טועה, 'כלום יש לך עבד שמברכים אותו והוא לא מאזין'. ואמנם הרמ"א על השו"ע שם כותב שבימינו שהכהנים מאריכים הרבה בניגונים, כן נהגו לומר את הפסוקים. אולם הוא מסיים שיותר טוב שלא לאומרם. וכ"כ הב"ח שכל חכם נזהר שלא לומר פסוקים. וכ"כ בשכנה"ג (הגה"ט סי' קכח אות ז) שכן המנהג עכשיו ליודעי דעת. וכ"כ המאמר מרדכי שזה המנהג הנכון שלא לאומרם כלל. וכ"כ הכה"ח על השו"ע שם (אות קנט). ומה שכתב השו"ע 'שום פסוק' אומר הב"ח בסי' קכח שלאו דווקא הפסוקים המוזכרים בגמרא בסוטה אין אומרים, אלא אפילו פסוקים אחרים.

אלא שכל האמור לעיל הוא בזמן שהכהנים מברכים את העם. אולם בזמן שהש"ץ מקריא לכהנים, אין החסרון של עבד שמברכים אותו והוא אינו מאזין, ואז לכאורה יכול הוא לומר את הפסוקים. וכ"כ המגן אברהם (ס"ק לט) והט"ז (ס"ק כה) ואמנם גם בזה הא"ר מפקפק, אולם כמה מן האחרונים יישבו את טענותיו. ומ"מ כתבו כמה מן האחרונים, שיותר טוב לשתוק ולשמוע. וכן מנהג ירושלים (כה"ח שם). וכן הנהיג הגר"א (מעשה רב).

אולם מנהג הנפוץ בצפון אפריקה לומר הפסוקים, אלא שאמור יש לאומרם בזמן שהש"ץ מקריא [ולכן נהגו שהש"ץ מאריך בהקראתו את הפסוקים, ומטעם זה אמרו רק בשבת ויו"ט ולא בימות החול]. כך נהגו במרוקו. וכן מנהג תוניס (ספר עלי הדס פ"ב אות נב, ויעוי' במשנ"ב איש מצליח על השו"ע שם). וכן היה מנהג אלג'יר ולוב [נחלת אבות שחרית אות ס]. והוא כבר מנהג קדום. וזאת יש לדעת שאין אלו הפסוקים שהוזכרו בגמרא אלא פסוקים אחרים שהם מעין כל תיבה מברכת הכהנים [כבר הוזכר המנהג עם פסוקים אחרים במנורת המאור הקדמון בפ"ב, ברכת כהנים בד"ה וכשאומרים הכהנים, שכתב שיאמרו הציבור בלחש על כל תיבה פסוקים מתאימים שהביא שם, רק שלא הם הכתובים היום בסידורים ולא בזמן ברכת הכהנים כפי שהוא כתב שם].