דיני ביעור מעשרות
ע"פ פסקי מורנו ראש המכון הגאון רבי שניאור זלמן רווח שליט"א
א. בשנה הרביעית ובשנה השביעית לסדר השמיטה, יש לקיים מצות 'ביעור מעשרות' עד ערב יו"ט האחרון של פסח. הכל חייבין במצות ביעור הן גברים והן נשים.
ב. כיצד היא מצות הביעור? כל מי שברשותו פירות שהן טבל או ספק טבל שנגמרה מלאכתן קודם שהגיע זמן הביעור, עליו להפריש וליתן את התרומות והמעשרות למקבליהם עד זמן הביעור, דהיינו: תרומות לכהן, מעשר ראשון ללוי, ומעשר עני לעני. מקבלי המתנות אינם חייבים בביעור ממה שקיבלו. ובזמן הזה שאין נותנים את התרומות לכהן, די שיפריש ויקבע מקום [ותרומה טמאה שמצוותה בשריפה טוב שהישראל ישרפה עד זמן הביעור. וכהן שקיבל שמן תרומה טמאה להדלקת הנר, אינו חייב בביעור].
ג. כמו כן, מי שברשותו מוצרי מאפה החייבים בחלה, חייב להפריש חלה עד זמן הביעור, ובזמן שנאכלה בטהרה נותנה לכהן ודיו. בזמן הזה שמצות החלה הטמאה בשריפה, טוב לשורפה בזמן הביעור [ולהלן בסע' י יבואר איזו תבואה שעשו ממנה חלה חייבת השנה בביעור].
ד. מעשר שני ונטע רבעי הם קודש, ובזמן הביעור חובה לבערם מן העולם. לדעת הראב"ד אין הכוונה לשרוף אלא לחלל על מעות, ובכל המעות יקנו דבר מועט ויאכלו בירושלים, אולם דעת שאר הראשונים שהוא ביעור מן העולם בשריפה כשריפת חמץ וכ"כ הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א התוס' רא"ש ועוד.
ה. קודם שעבר זמן הביעור, יכול הוא לחלל את קדושת המעשר שני על מטבע. גם את הקדושה שקיימת כבר בכל המטבעות שברשותו שחילל עליהם קדושת מעשר שני ורבעי, כולל ה-'פרוטה חמורה' שבהם, יחלל על מטבע קטנה אחת, ועדיף שיהיה בה שווי של ג פרוטות ויאמר: כל דרגת חיוב של קדושת מעשר שני שיש במטבעות שברשותי, תתחלל על פרוטה אחת שבמטבע זה. וזה מועיל גם אם אינו יודע את שיעור המעשר של כל סוג, ויבער מטבע זו מן העולם.
ו. לאחר שחילל הכל על המטבע, ישמיד את המטבע על ידי שישליכה לים הגדול, ואין צריך לשחקה תחילה. ואם משליך לשאר נהרות, עליו לשחוק תחילה את המטבע. ואם אינו נמצא בקרבת הים, ישחוק את המטבע ויפזרנה ברוח. ומסתבר שגם יכול להשמיד המטבע על ידי שרייתו בחומרים שמכלים אותו. ומכל מקום כיון שבמטבע זו יש קדושה, אין להשליכה דרך בזיון, כגון לבור שופכין וכיוצא בזה.
ז. יכול לחלל את הקדושה שנמצאת בכל המטבעות על פרי שערכו לפחות שווה פרוטה, וישמיד את הפרי שחילל עליו כדי שלא יהווה תקלה לאחרים באכילתו. ויזהר שלא ישמיד את הפרי דרך בזיון, וכנ"ל.
ח. חובת הביעור חלה על הפירות והירקות השייכים הלכתית לשלושת השנים שקדמו לשנת הביעור, אולם יבול המשתייך לשנת הביעור הנוכחית, זמן ביעורו בשנת הביעור הבאה.
ט. שנת המעשר אינה נקבעת בכל הגידולים כאחת, ושונה היא בין הגידולים השונים. ושווים הדברים גם לדין ביעור מעשרות. ובשאר סוגי פירות שהם ספק מה השלב הקובע בהם, וכן בשאר הספיקות, יפריש מעשרות מספק ויבערם כדין.
י. פירות שהם 'נטע רבעי' יש לסיים ולחלל את קדושת הרבעי שבהם עד סוף זמן הביעור. אולם זה רק בפירות ששייכים הלכתית לשלושת השנים שקדמו לשנת הביעור הנוכחית, אולם פירות שחנטו בשנת הביעור הנוכחית, זמן ביעורם בשנת הביעור הבאה. והוא הדין במוצרי מאפה החייבים בחלה, זהו רק אם נאפו מקמח שנעשה מתבואה שהביאה שליש קודם ראש השנה תשפ"ו, אך אם הקמח שייך לשנת הביעור עצמה, הוא חייב בביעור בשנת הביעור הבאה. ויש חולקים. והעיקר להלכה כדעה הראשונה.
יא. מי שברשותו מוצרי חמץ החייבים בהפרשת חלה או תרומות ומעשרות, יקפיד להפריש מהם ולבערם עד ערב פסח קודם זמן איסורם.
יב. מי שיש לו פירות החייבים בביעור, אך רחוקים הם ממנו, והגיע זמן הביעור, הרי הוא קובע מהמקום בו הוא נמצא מקום לכל מתנה ומתנה, וקורא להם שם. ולאחר מכן מזכה את המתנות לבעליהם על ידי אדם אחר, או באחד הקניינים המועילים. ואת המעשר שני שיש לו בפירות, יחלל על מטבע שיש לו עמו, ויבערה במקום שהוא שם. ואם אי אפשר לו לזכות את המתנות לבעליהם, יקבע להם מקום ויקרא להם שם, ויחלל את המעשר שני על המטבע. אלא שבאופן זה אינו יכול לומר את הוידוי [יבואר לקמן].
יג. פירות רבעי הראויים לאכילה אלא שטרם נקטפו מהאילנות, העיקר להלכה שאין בהם חובת ביעור, ולאחר שיקטפם יתחייב לבערם בשנת הביעור הבאה, ומכל מקום אין חובה לקטוף כדי לחלל ולקיים חובת הביעור. ומאידך פירות רבעי שנקטפו אולם עדיין לא נגמרה מלאכתם, כגון שבצר ענבים ליין וטרם עשהו, נראה שלהלכה, בשונה מתרומות ומעשרות, אין לגמר המלאכה חשיבות, וחובת הביעור חלה על ענבים אלו ויש לפדותם, ואת המעות יש לבער כדין.
יד. הרוצה להכין מטבע שיש בה פרוטה חמורה לאחר שביער את הפרוטה חמורה שהייתה ברשותו, יכול הוא לחלל קדושת 'כרם רבעי' שחנט לאחר טו בשבט, ולרוב ככל הפוסקים חובתו מן התורה בזמן הזה. ואם אין ברשותו מכרם רבעי, ייקח 'נטע רבעי' שגם הוא לדעות רבות נוהג מן התורה בזמן הזה. ואם אין ברשותו, יכול לחלל קדושת מעשר שני של יין, שנשמר משנת מעשר שני האחרונה [השנה השניה] והשאיר אותו לא מסונן כל אותה תקופה עד עבור יום טוב האחרון של חג, ואז יסננו, כלומר יגמור את מלאכתו לאחר הפסח. ויין זה לא יתחייב בביעור רק בשנת הביעור הבאה. ואת קדושת מעשר שני יחלל על המטבעות שברשותו, ובכך תהיה לו 'פרוטה חמורה' מדרגת חיוב גבוהה של מעשר שני.
טו. מצוות הביעור בתרומות או במעשר ראשון ועני, איננה ביעור מן העולם אלא הנתינה למקבלים. גם בזמן הזה בטבל ודאי חייב לתת ללוי ולעני. אולם בתרומה, כל שזה לשימוש בעלי חיים של הכהן או שמן להדלקה אצל הכהן, הרי שהביעור הוא בזה שנותנו לכהן לצורך שימוש. ושאר מאכלים שאין בהם לכהן שימוש, יש מי שכתב שחייב לבער מן העולם וגם הכהן עצמו חייב לבערם מן העולם.
טז. עבר זמן הביעור, ולא ביערם מן העולם, הרי הוא ביטל מצוות עשה של הנתינה, וביטל מצוות ביעור, ולעיתים גם עובר על בל תאחר.
יז. עבר זמן הביעור, ולא כילו מן העולם את המעשר שני או הרבעי, הסתפק הרב מנחת חינוך אם הוא נאסר מן העולם כשאר איסורי הנאה, או שעדיין אפשר לאוכלו בירושלים או לחללו ולבערו מן העולם אחר כך. אולם ספיקו זה כבר הוכרע ע"י הקדמונים שנאסרים הפירות. ובספר קצירת השדה (מהדו"ח פר' כב) הבאנו שכן מוכח מדברי הרמב"ן, וכן יש לדקדק מלשון הרשב"א. וכן יש להוכיח מהריב"ן. וכ"כ המבי"ט והשער המלך בדעת רבינו הרמב"ם, ר"ת והרע"ב. וכ"כ הר"ש סיריליאו. וכ"כ במלאכת שלמה. הגר"א. ועוד. מאידך דעת מרן החזו"א, כדעה יחידאה דלא נאסר המע"ש והנט"ר לאחר הזמן. והלכה למעשה יש להורות כפי הכתוב בדעת רבותינו הראשונים והאחרונים שהפירות נאסרים, וברור שכך יש לנהוג למעשה, ודברי מרן החזו"א צריכים לימוד.
יח. פירות שהם טבל ולא הפריש מהם תרו"מ כלל, יכול להפריש מהם גם לאחר זמן הביעור, ואת המעשר שני שבהם יש אומרים שכבר נאסר ואי אפשר לפדותו, ולכן לדעתו יותר נכון שיפריד את ה 9% קודם ההפרשה, ואז יקרא להם שם מעשר שני, ויבער את פירות המעשר שני מן העולם. מאידך יש אומרים שכיון שזה היה טבל בזמן הביעור, חלק המעש"ש לא נאסר ויכול שפיר לפדותו ולבער הפרוטה מן העולם גם אחר זמן הביעור, וכן המנהג להורות כדעה אחרונה.
יט. עבר זמן הביעור ונותר בביתו מטבע גדולה שהיה בה תפוס מקדושת מעשר שני או נט"ר, אין אפשרות לחללה לאחר הביעור על מטבע קטנה, אלא עליו להשמיד את המטבע הגדולה מן העולם.
כ. הגם שאמרנו שאין אפשרות לחלל פירות הקדושים או מטבעות שיש בהם קדושת מעשר שני או רבעי, לאחר זמן הביעור. מכל מקום אין לבעלי הקרנות מקום לחוש אם יש מי שיחלל עליהם ובמטבעות שלהם תיתפס קדושה והם לא יוכלו לפדותם כמנהגם מידי יום. וזאת מהטעם הפשוט שלאחר דקיי"ל שזה נאסר לאחר זמן הביעור, ממילא הוא איננו תופס דמיו, ואין להם לחוש כלל [ולכל היותר אם הם חוששים שכן יחול וכדעת החזו"א יכול בעל הקרן לחלל את כל הקדושה שנתפסה על המטבע לדעת החזו"א, אלא שצריך לבערה מן העולם בכל יום כדי שלא יעבור באיסור].
כא. למעשה, לאחר זמן הביעור, כמעט לא מצוי שיהיו ירקות החייבים במעשר שני, כלומר שנשארו מן השנה השניה, אלא אם הם בשימורים או שאר מעובדים, והם טבל או ספק טבל. גם תוצרת טרייה של ירקות משלישית לא מצוי בזמן הביעור בתקופת פסח. אמנם פירות האילן שייך תוצרת מהשנה הקודמת, כאשר מצויים פירות ששייכים לשלישית כלומר הביאו שליש לפי ט"ו בשבט, והדבר מצוי בפירות הדר, אבוקדו ועוד, ומפריש מהם מעשר עני.
כב. תוצרת של שנה שניה שלא נגמר מלאכתה, כגון יין שטרם סיננו, ובשנת הביעור מסננו, אם יסיים את הסינון קודם יום טוב אחרון של פסח, יש חובה לבערו עד ערב יו"ט של שנת הביעור הנוכחית. ואם יסנן לאחר יו"ט האחרון של פסח, יהיה פטור מביעור של שנה זו [ויש העושים כך אף לכתחילה, בשביל 'פרוטה חמורה'].
כג. אופן נוסף שמצוי יותר הם פירות שקדושים בקדושת רבעי, וזה מצוי שבחג אחרון של פסח קיימים פירות נטע רבעי החייבים בביעור. אלא שזאת יש לדעת שהעיקר להלכה שפירות רבעי חייבים בביעור רק מה ששיך הלכתית לשלישית ואז מתבער ברביעית ובפנים הוכחנו שזה העיקר להלכה, וכמבואר ברש"ס ודלא כמי שכתב שלגבי נטע רבעי אין חלוקת השנים למעשר רלוונטית.
כד. מנין השנים והשלב הקובע לענין ערלה ורבעי איננו כשל תרו"מ או שביעית, אלא שהתאריך בו עץ יוצא מערלה ונכנס לרבעי איננו תאריך קבוע, לעיתים הוא א' בתשרי ולעיתים הוא ט"ו בשבט ולעיתים הוא בין א' תשרי לט"ו בשבט. וכל זה כמבואר ברמב"ם (מעש"ש פ"ט) ובשו"ע (סי' רצד סעי' ד). אמנם בפועל בדר"כ במציאות החקלאית של ימינו רוב המעבר מערלה לנטע רבעי זה אכן בתאריך ט"ו בשבט. ולגבי השלב בפרי, אין הוא חנטה דהיינו הבאת שליש כמו בתרו"מ, אלא השלב הוא 'משיוציא' דהיינו, שלב הבוסר, ובספר עץ השדה כתבתי שטוב להחמיר משלב פתיחת הפרח 'פתח הסמדר' כמבואר שם. וממילא אם הגיעו לשלב לאחר ט"ו בשבט של שלישית, הרי שכל הפירות היוצאים מאילן זה, הם נטע רבעי עד השנה לאחר מיכן באותו תאריך.
כה. בעומדנו השנה בחג הפסח, מצוי שישארו מפירות אלו שחנטו בשנת הרביעית בעודם טריים: פירות הדר, אבוקדו, אפרסמון, ולעיתים נותר מעט קיווי, צבר, גויאבה, רימון. כאשר כל הפירות הנז' הגיעו לשלב הבוסר בשנה השלישית, וחייבים בביעור. ואם חנטו בין א' תשרי לט"ו בשבט, עדיין דינם נטע רבעי, הגם שבשנה השביעית הם גם קדושים בקדושת שביעית [שהרי א' תשרי הוא ראש השנה לאילן לגבי שביעית, וכמבואר לעיל], מכל מקום גם אותם יש חובה לבער בשנה זו. אולם פירות הקיץ המקדימים, כגון השסק או האפרסק והנקטרינה המוקדמים, שחנטו לאחר ט"ו בשבט, הם כבר לא שייכים לשלישית. אלא שייכים הם לרביעית, והם מתבערים בשנת הביעור הבאה בשנה השביעית ולא בנוכחית.
כו. פירות שהם דמאי, אין חובה לבערם. והם פטורים מביעור גם של מעשר שני, וגם של תרומת מעשר, כלומר יכול להשאירם כמות שהם. ודלא כמי שכתב שרק מביעור של מעשר שני הם פטורים. שכן מבואר ברבינו הרא"ש להדיא שפטור מביעור של תרומת מעשר, וכן מתבאר מדברי הגר"א ועוד.
כז. קופסאות שימורים עם הכשר, שמחמיר אדם ומפריש בביתו תרו"מ פעם נוספת, דינם כדין דמאי, ופטורים הם מן הביעור. אבל קופסאות שימורים מתוצרת שהיא טבל או ספק טבל, יש להפריש קודם זמן הביעור. הנכון לפתוח קופסא אחת ולעשר ממנה על השאר. ואם אי אפשר, נתנו כמה פתרונות בפוסקים והבאנו דבריהם בקצירת השדה (שם), י"א שיעשר ע"י ברירה, ויזכה המתנות למקבליהם ואת המע"ש יחלל ויבער. וי"א שיפקיר את התוצרת בפני שלושה מאוהביו [וכדי לא לעבור על איסור התירו להפקיר תוצרת שהיא טבל].
כח. מי שהפריש תרומות ומעשרות מפירותיו, אך לא נתן את המעשרות לבעליהם, ועבר זמן הביעור, תיכף כשיזכר ייתן את המתנות לבעליהם, שבכל רגע שהוא מעכב מלתת עובר הוא על מצות ביעור. לעיתים עובר על ביטול מצות עשה ולעיתים עובר בלאו של בל תאחר. ודעת התוס' שבכל המעשרות עובר על בל תאחר, וכן תרומה בכלל מעשרות, והסתפקו התוס' האם גם בלא הפריש עובר על בל תאחר או רק לאחר הפרשה, ונראה מדבריהם שרק לאחר הפרשה עובר על בל תאחר. ובמעשר שני עובר רק בשלושה רגלים, ואם עבר רק רגל אחד עובר בעשה ['מוצא שפתיך תשמור']. במעשר ראשון ועני, אם הלוי והעני קיימים עובר לאלתר, ואם לא קיימים, לא מצווה לאהדורי אבתריהו עד ג רגלים. מאידך דעת הרב טורי אבן שבתרומה לכהן ומעשר ללוי, אין כלל בל תאחר, וכדין מתנות כהונה של פדיון הבן וכו'. כמו כן לדעתו אף בלא שהפריש עובר על בל תאחר. דעת הרשב"א שבבל תאחר לעולם עובר רק אחר ג' רגלים, ובעשה עובר לאלתר. דעת הפני יהושע שעל עשה הוא עובר בשעת הרגל, אולם לאחר הרגל אינו עובר בעשה בין רגל לרגל, ורק בבל תאחר עובר לאחר שעבר הרגל בכל יום עובר על ב"ת. דעת מרן החזו"א שבמעשר שני עובר על בל תאחר כאשר היה אפשר לו לאכול ברגל ולא אכלו. אבל באנוס ברגל אע"ג דפשע קדם הרגל שלא אכל אינו עובר [שלא כמו מצות ביעור ששם חידשה תורה שיבער הקדש מן הבית אף בשריפה]. ועוד כתב, שאפשר שגם בל תאחר שעובר בשלש רגלים, הוא רק לענין הבאה, אם לא הביא לירושלים, אולם לא לענין אכילה. כלומר, לגבי מע"ר ומע"ע עובר על בל תאחר אם לא נתן להם. אולם לגבי מע"ש אם לא העלה לירושלים עובר בל תאחר. אבל בלאו הכי לא עובר על בל תאחר. בדמאי, בזמן שהיה מעלה לירושלים ואוכלו שם, יש מקום לומר שעובר על בל תאחר, אולם בזמן הזה שאינו מביא לירושלים, אין מה לחייבו בבל תאחר שלא נאמר אלא לגבי הבאה.
כט. מי שנזכר ביום טוב אחרון של פסח, שיש לו פירות שלא הפריש מהם תרו"מ, או שיש ברשותו פירות או מטבעות הקדושים בקדושת מעשר שני או נטע רבעי, שלא ביערו מן העולם, ואם יישאר כך עד עבור החג, הרי יעבור על מצוות ביעור [ולכאורה גם יעבור על בל תאחר או בעשה לכה"פ במעשר עני או ראשון לחלק מהדיעות וכמבואר לעיל]. הנה ללא תנאי אסור להפריש בשבת ויו"ט וגם אסור לחלל מעשר שני ביו"ט משום מתקן, ובקצירת השדה שם ביארנו שכן דעת כולם. אך אם הוא עשה תנאי כדי שיוכל להפריש ביו"ט, הרי שיכול להפריש ביום טוב, ובטבל ודאי יוכל ליתן לכתחילה ללוים או לעני גם ביום טוב [שהכא זה נתינת מתנה לצורך מצוה]. אולם אם זה שייך לשנת מעשר שני, הגם שיכול בסיוע התנאי גם לחלל את קדושת המעשר שני על המטבע, הוא לא יוכל לבער המטבע מן העולם. וכן הדין בפירות שהם רבעי. ואמנם אם ברשותו תנאי, יכול יהיה לחלל לדעת הרמב"ם והשו"ע את קדושת המעשר שני או הנטע רבעי על סוכר בשווי פרוטה, ולהמיסו במים ולבערו מן העולם [ובשביל שלא יעבור על מוקצה וביטול כלי מהיכנו ישים את הסוכר בפינת הכיור בפינה יבשה ואז יחלל על הסוכר. ובהמשך עם פתיחת הברז, יגרר הסוכר עם המים לכיור, ובשעת הדחק שלא יעבור על איסורים כתבנו להתיר פעולה זו, וראה בהערה בקצירת השדה שם].
ל. כאשר אין ברשותו תנאי, או למ"ד דס"ל שאין מחללים על פירות, העצה השניה היא, להפקיר את הפירות לפני שלושה מאוהביו, ודבר זה מותר גם ביום טוב, ואף לכתחילה יכול לעשות זאת, וכמו שביארנו באריכות בקצירת השדה שם שהפקר שהוא רק סילוק רשות מותר ביום טוב, וק"ו במקרה שלנו שהוא לצורך מצוה שמותר ביום טוב. ויש מי שכתב שדבר זה מוגבל עד היכנס החג, שלאחר כניסת החג, כבר נתחייב לבערם. אולם למעשה כל זה כשיש פתרון אחר ולכן כתב בלשונו שם 'מוטב' אולם היכא שפתרון זה לפניו הלכה למעשה יכול הוא להפקיר גם בתוך החג.
לא. גם אם ברשותו פירות שכבר קדושים בקדושת מעשר שני אולם לא פדאם על מטבע, או לחילופין אם ברשותו מטבעות שכבר נתפסו בקדושת מעשר שני ורבעי, גם בזה העיקר להלכה כמו שכתבנו בקצירת השדה שם, שאפשר להפקיר ביום טוב. והגם שאם נותן מע"ש מתנה, אין היא נקנית למקבל, מכל מקום כאן לא במכר ולא במתנה אנו עוסקים, אלא בסילוק רשות, והדבר מותר גם במעשר שני. וכמו כן, הגם שמעשר שני הוא ממון גבוה, מכל מקום הוא גם ממון בעלים, וממילא זה נותן לו גם את האפשרות לסלק את עצמו כשם שנתנה לו תורה בעלות כדי לפדות, ולכן מהני הפקר למטבעות אלו כדי שלא יעבור על ביעור, וגם ביום טוב יהיה מותר. ועוד הבאתי בקצירת השדה שם מקורות לדין זה דמהני הפקר גם בנט"ר שהוא קודש, ויש חולקים ואני את הנלענ"ד כתבתי.
לב. אפשרות נוספת קיימת לענ"ד, והיא לומר לגוי ביום טוב, שישבור את המטבע וישליכה, והגם שאיסור אמירה לגוי שבות היא, מכל מקום לצורך מצוה ולהצילו מאיסור לכאורה יהיה מותר אמירה לגוי לצורך מצוה, ובפרט כאן שזה שבות דשבות שהרי גם השבירה היא אסורה מדרבנן כדין מקלקל. ולאחר השבירה ישליך הגוי לשאר נהרות אם מצוי בקרבת מקום, ואם לאו די שישליך במקום שאיננו בא לידי בזיון [ובקצירת השדה שם הבאתי שיש שהתירו גם יותר מזה, יעוי"ש].
