הקדמה: במהרה יבנה בית המקדש, ותחזור הנהגת הטהרה בישראל כדין, ויוכלו הכהנים לאכול קדשים בטהרת הגוף והמאכלים ותרומה [כולל תרומה גדולה, תרומת מעשר, ביכורים וחלה], וכן יאכלו ישראל קדשים קלים ומעשר שני בירושלים בטהרה, כדינם.
מן התורה הטובל ומחזיק בטהרתו הרי הוא טהור גמור. אולם חכמי הדורות הוסיפו הנהגות טהרה, ובכללם טהרת ידים. וגזרו על הידים שיטמאו מפני שהידים עסקניות הן, עד שיטהרם בנטילה מכלי או בטבילת הידים במקוה [ובשלב מאוחר יותר הוסיפו חיוב נטילה גם באוכל פת חולין].
במאמר זה ברצונינו לברר מתי תרומה ומעשר שני מחייבים נטילת ידים, האם לנגיעה בהם או רק באכילתם, לפת או אף לפירות, האם רק כשהוכשר המאכל לקבל טומאה או אף כשלא הוכשר.
- טבילת ידיים לקדשים
תקנת ידיים הראשונה תיקן שלמה המלך ע"ה. תקנתו היתה לקדשים בלבד, כמבואר בגמ' בשבת שם. הרמב"ם (שאה"ט פ"ח ה"ח) כתב שגזר שיהיו הידים כשני לטומאה לקדשים בלבד, ויטמאו קדשים בנגיעה בהם בידים מסואבות. ואילו ברש"י (חגיגה יח:) משמע שאינו אלא חיוב נטילה לאכילתם.
טהרת הידיים לקדשים היא בטבילתם במקוה, כמבואר במשנה בחגיגה (יח:), 'ולקודש מטבילים', וכ"פ הרמב"ם (שאה"ט פ"ח ה"ז)[1].
- נט"י לתרומה
נטילת ידים לתרומה היא תקנה מאוחרת יותר, מי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה (כמבואר בשבת שם, ע"ש). ומבואר בגמ' שם שגזרו שכל זמן שלא נטל ידיו, יהיו הידיים כדין שני לטומאה, הפוסל את התרומה, אף שגופו טהור. וכ"ה במשנה במס' פרה (פי"א מ"ה): 'כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים פוסל את התרומה'. וגם נטילת ידיים לתרומה נכללת בדין כל הטעון מים (כדמוכח בגמ' חגיגה יח:, ועוד) ופוסל תרומה. וכ"פ הרמב"ם שם.
בגזירה זו התווסף שנטילה מכלי תטהר את הידיים [דומיא דקידוש ידים ורגלים במקדש, אלא ששם נתקדשו המים בכיור שהיה כלי שרת].
והנה מאחר שגזרו על הידיים שדינם כשני לטומאה, ע"כ שאין הבדל בין הנוגע בתרומה לאוכלה, שאם נוגע בידיו בתרומה שהוכשרה מטמא אותה, וחייב נטילה גם כשאינו אוכל, ואם לא מטמא, כגון שמכסה ידיו במפה, אינו חייב נטילה גם כשאוכל. וכ"פ הרמב"ם (שם ה"ט): 'לט [=עוטף] אדם ידיו במפה ואוכל תרומה בלא נטילת ידים'.
וגזירת ידיים לכאורה אינה אלא בתרומה שהוכשרה לקבל טומאה, וגזרו שידיו שלא נטלם, או שלא שמרם, דינם כטמאות, אבל בתרומה שלא הוכשרה לא גזרו כלום, שאפילו טמא אינו פוסל אותה. אמנם ראה להלן.
סתירת דברי הרמב"ם
אך יל"ע שלשונות הרמב"ם לכאורה נראים כסותרים, האם גזרו על ידים שיטמאו תרומה במגעם, או שהוא דין דווקא כשאוכל תרומה. ומה הדין בטומאה שלא הוכשרה.
ברמב"ם בשאה"ט (פרק ח הלכה ח) כשמביא להלכה את יסוד הגזירה כ': 'שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות, ואף על פי שלא ידע בודאי שנטמאו, מפני שהידים עסקניות. ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקדש, ואחר כך גזרו חכמים שאחריו אף לתרומה, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה, ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו פסולה, ונשרפת על טומאה זו'. הרי שהגזירה על טומאת הידיים, ואף כשנוגע. ויתירה מכך מוסיף (שם ה"ט): 'לט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה בלא נטילת ידים ואין חוששין שמא יגע'.
אלא שברמב"ם בהל' תרומות (פי"א ה"ז) כ': 'כל האוכל תרומה אפילו פירות צריך נט"י אע"פ שהיו ידיו טהורות…'. הרי שתלה את דין נט"י באכילת תרומה.
וברמב"ם בהלכות שאר אבה"ט (פי"ג ה"ג) כ': 'מי שהיה טהור לתרומה והסיח את לבו מלאכול נטמא בהיסח הדעת ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שנייה, ואינו צריך הערב שמש. היו ידיו טהורות לתרומה והסיח לבו מלאכול אף על פי שאומר יודע אני שלא נטמאו ידי הרי ידיו טמאות בהיסח הדעת שהידים עסקניות…[2] [ובהמשך – ואם ידע שלא נטמא במת והסיח דעתו משאר טומאות ה"ז צריך טבילה והערב שמש אף לתרומה. ודבר ברור הוא שכל אלו הטבילות מדבריהן']. גם בזה הזכיר שחיוב הטבילה לתרומה אינו אלא כשאוכל. וצ"ע. וגם מה שתלה היסח הדעת המחייב נטילה וטבילה בסילוק מאכילה, ולא בהס"ד מנגיעה בה, צ"ב.
והנה בד"א (תרומות שם ס"ק עא) העיר בזה, וע"כ כ': 'אפשר דאפי' פירות שאין מוכשרין לקבל טומאה צריך נט"י. וזה דוקא באוכל ולא בנוגע. וי"א דכיון שאין מטמא א"צ נט"י'. ובביהה"ל שם הרחיב [הבאנו דבריו, ובסוגריים המרובעות בתוה"ד הערנו את הנלענ"ד]: 'מלשון רבנו מבואר שזה דין באכילה, ואפי' אין כאן טומאה, כגון פירות שלא הוכשרו. ונראה דרבנו למד זה מדתנן בספ"ק דחלה וברפ"ב דביכורים דתרומה טעונה רחיצת ידים, ומשמע דהיינו לאכילת תרומה מדלא קתני נפסלין בידים מסואבות. וגם מדנקט נט"י ולא נקט טבו"י ושאר הפוסלין תרומה, כמ"ש בירושלמי (תרומות פ"ו ה"א), משמע שהוא הלכה באכילה. וכ"כ התו' ותו' הרא"ש בחולין (ל"ג ב' ד"ה ודלמא) [לענ"ד צע"ג ראייתו משם, דאדרבא דבריהם על מע"ש ששינתה המשנה (פרה פי"א מ"ה) לשונה, שתרומה נפסלת בלי נט"י, ובמע"ש חכמים אוסרים, ומתבאר בסוגיא שם שמע"ש אינו נפסל אלא שלחכמים יש איסור באכילתו כשהוכשר לקב"ט [וראה להלן], אבל בתרומה כ' שפוסל, ומשמע אף בנגיעה, ודווקא בהוכשר]. וכ"כ רבנו בפיה"מ ברפ"ב דביכורים. וכן משמע קצת בסוגיא דחגיגה (יח:) דמוקי מתני' דהתרומה והביכורים טעונין נט"י משא"כ במעשר דמיירי באכילה דפירי, ומה צריך לאוקמה באכילה אם אין דין של אכילה הו"ל לאוקמי בנגיעה [לענ"ד למש"כ מיושב היטב, שלהלן לגבי נט"י למע"ש נתבאר שנחלקו רבנן ור"מ בפירות מע"ש שהוכשרו אם חייבו נט"י באכילתם, ומשנה שם כר"מ שלא אסרו, ולכן נכתב הדין באכילה דפירי שהוא חידוש שאפילו באכילת מע"ש לא גזרו וכר"מ, אבל בנגיעה פשיטא, שאף לחכמים מותר במע"ש, ולא הוצרך לחדש], וע"כ שיש דין של אכילה, והיינו שאפי' הפירות לא הוכשרו כיון שאוכלן חייב בנט"י. אמנם מדברי רש"י שם שכ' ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפי' במגעו הוא פוסל דשני פוסל את התרומה, מבואר דס"ל דדין נטילה בתרומה הוא רק משום הנגיעה, ולפ"ז אם הפירות לא הוכשרו א"צ נט"י גם לאכילה. וצ"ל לפ"ז דהא דמוקי שם באכילה דפירי אגב דנקט אכילה דנהמא נקט אכילה דפירי, ול"ד [לענ"ד כמבו"ל נקטו דווקא באכילה דפירי שבזה נחלקו ר"מ וחכמים במע"ש, אבל מגע בפירות מע"ש מותר לכו"ע], והוא דלא כדעת רבנו (וצ"ע על הכ"מ שהביא כאן ד' רש"י ע"ד רבנו [לענ"ד לפמש"כ להלן גם הרמב"ם בהוכשר, וכרש"י]). וכ"נ דעת המאירי כד' רש"י (בחגיגה ובספ"ק דחלה… וכ"כ ביבמות עג. ובב"מ נג.), דס"ל דאין כאן דין של אכילה כלל, רק של מגע, וכדעת רש"י ז"ל. וכ"נ דעת הריטב"א (ביבמות עב.). והנה רבנו בפיה"מ (ספ"ב דחגיגה) התחיל 'חייב ליטול ידיו לתרומה ולמעשר בין לפת בין לפירות' משמע דהוא דין אכילה, ואח"כ מסיים 'וכשנגע בתרומה בלי נט"י פוסלה', משמע דהוא מדין נגיעה [לענ"ד אפ"ל שסוף דבריו מלמדים לתחילתם שנוטל ידיו גם לנגיעה, אלא שבהתחלה פירט. ועוד, למש"כ להלן בביאור שי' הרמב"ם, מיושב, שמש"כ נט"י לאכילת פירות ופת הוא אף שיודע שנזהר בידיו, ומדין המעלות כשהסיח דעתו מאכילה, ומש"כ וכשנגע פוסל היינו בסתם ידים עסקניות, שהוא עיקר תקנת ידים]. וצ"ל כיון דטעם הגזרה לאכילה הוא ג"כ מדין נגיעה אף על גב שגזרו גם באופן שאין נגיעה מ"מ הביא עיקר הטעם [לענ"ד לא גזרו כשאין נגיעה, וכדין לט במפה, ורבינו זצ"ל התקשה בזה בהמשך. וע"כ שהוא דין נגיעה בלבד], וכן כוונתו בפיה"מ ספ"ק דחלה. ולכאו' לפ"ד רבנו כאן יש לו כל דיני נט"י לפת דצריך ניגוב וברכה ואם נגע באמצע אכילתו בגופו צריך לחזור וליטול ידיו. ועי' רש"י שבת (יד. ד"ה עסקניות), וצ"ע. ועי' בספרי פ' קרח (סי' קט"ז) 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם. מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואח"כ עובד, אף אכילת קדשים בגבולים (דהיינו תרומה כמ"ש רבנו הלל) מקדש ידיו ואח"כ אוכל', נמצינו למדים נט"י מה"ת, ואף דאינו אלא אסמכתא, מ"מ משמע כדעת רבנו דהוא הלכה באכילה, דאם אינו אלא הלכה בנגיעה, ל"ש כלל לדמותו לעבודה, דהרי אכילת תרומה היא העבודה כמ"ש בפסחים (עב.) [אמנם לפימש"כ להלן שמש"כ הרמב"ם דין אכילה הוא רק לגבי המעלות שהתווספו לגזירת ידים, כגון היסח הדעת מאכילת תרומה, י"ל שהאסמכתא שבספרי היא על המעלות שהוסיפו דווקא באכילה מפני שהיא עבודה, ואין הוכחה שכן הדין גם בלא הוכשרו]. ואין להקשות לפ"ד רבנו מדתנן (ברפ"ג דחגיגה) אוכלין אוכלין נגובין בידים מסואבות בתרומה, ופסקה רבנו (בפי"ב מאה"ט הי"ג), דהא מוקי לה בגמ' (חגיגה כד:) בתחב לו חברו, אבל באוכל בידיו י"ל דבעי נטילה [לענ"ד דחוק, דבגמ' הוצרכה לאוקימתא זו משום קדשים, אך לא משום תרומה. אדרבא, מוכח מהגמ' שמשום תרומה הדין כן אפילו בנטל ביד]. וכ"כ רבנו בפיה"מ שם, כמש"כ הכ"מ בפי"ב הנ"ל [בפיה"מ ובכס"מ כ"כ רק לגבי קדשים, ואין ראיה לתרומה]. אבל אין זה מוכרח. ולשאר הראשונים י"ל דרק משום קדש מוקי לה הכי, דחיבת הקדש מכשרת כדפריך שם, אבל בתרומה גם בנוגע בידיו א"צ נט"י. ועכ"פ זה מוכח משם דאם אכל במגריפה א"צ נט"י לתרומה. ואע"ג דכ' רבנו (בפ"ו מברכות הי"ח) דהאוכל במגרפה צריך נט"י צ"ל דבתרומה הקילו [כ"ז הוצרך לשיטתו, אבל למש"כ להלן שבלא הוכשר א"צ נט"י, אין ראיה שכשהוכשרו א"צ נט"י במגריפה, ולא צ"ל שהקלו בתרומה] וכמו למ"ד התירו מפה לאוכלי תרומה ולא לאוכלי חולין. וצ"ע'. עכ"ד [והערות הנלענ"ד].
ולענ"ד דבריו צ"ע, שאין מקור לאיסור אכילת תרומה שלא הוכשרה בידים מסואבות, שלא מצאנו אלא שגזרו טומאה על הידים, והוסיפו מעלות בזה, אך כל זה רק בהוכשרו, שבמקום שטומאה פוסלת גזרו שידים יפסלו. וגם בסברא קשה לומר שיש איסור אכילת תרומה שלא הוכשרה בטומאת ידים, שהרי גזירת ידים היתה שידים מטמאות, ומנין לגזור על אכילת תרומה שלא הוכשרה, הא גופו טהור, וידיו לא מטמאות, ואם הגזירה אטו פירות שהוכשרו, א"כ גם בנגיעה כן.
ומה שקשה בלשון הרמב"ם שתלה דין ידיים באכילה, ומשם יסד דבריו, לענ"ד ברמב"ם מפורש שגזירת ידים על מגע בידים מסואבות שמטמא, כפי שפירש בשאבה"ט פ"ח, וזה דווקא בהוכשר לקב"ט, ודווקא כשנוגע בידיו כמבואר בדבריו שכשלט ידיו במפה מותר, וכן מפורש (שם פי"ב הי"ג): "אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין אותם בידים מסואבות בתרומה".
וע"כ צ"ל לענ"ד [ובס"ד שמצאנו שכ"כ, כדלהלן] שאין גזירת ידים אלא בפירות שהוכשרו, אלא שיש להבדיל בין עיקר גזירת ידים שגזרו טומאה על ידים עסקניות כשלא שמר אותם, ובהם גזרו גם כשנוגע בתרומה, לבין המעלות הנוספות שתיקנו בתרומה בנוסף לגזירה.
טומאה שהיא מעיקר גזירת ידים שעשאום כשניים, פוסלת תרומה גם בנגיעה. אבל מה שתלה הרמב"ם (שם פי"ג) דין היסח הדעת כשהסיח דעתו מאכילת תרומה, וכן מש"כ (שם ובהל' תרומות הנ"ל) שחייב בנטילה כשבא לאכול, דין זה הוא בנוסף על גזירת ידים, בדיני המעלות שהוסיפו, במקום שיודע שלא נגע בטומאה וידיו נקיות, אבל טהרתו לא היתה ע"ד תרומה, או שהסיח דעתו מאכילת תרומה, שתיקנו מעלות לאוכלי תרומה (כמבואר במשניות בחגיגה סופ"ב ופ"ג, וברמב"ם שם מפי"ב), ושם התחדש שאפילו כשידיו טהורות, אם נטילת ידיו לא היתה ע"ד תרומה, או הסיח דעתו מאכילת תרומה, חייב בנט"י. ע"ז מדבר הרמב"ם (שם פי"ג), ותולה שהיסח הדעת הוא כשמסיח דעתו מאכילת תרומה, אף שלא הסיח דעתו מנגיעה בה. וכן נקבעה מעלה זו לפי הרמב"ם רק כשאוכל תרומה [ובהיס"ד זה אינו מטמא בנגיעה, וכשצריך טבילה להיס"ד זה א"צ הערב שמש, וכפי שמבואר ברמב"ם שם], אבל מי שלא נזהר מידיו העסקניות, וחייב נטילה לתרומה, מטמא תרומה גם בנגיעה [ורק כשהוכשרו].
והסיבה שתיקנו את מעלות טהרה אלו דווקא באכילת התרומה, יל"פ עפ"י הספרי המוב"ל, 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם, מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואח"כ עובד, אף אכילת קדשים בגבולים [תרומה] מקדש ידיו ואח"כ אוכל', וכמוש"כ בבביהה"ל המוב"ל שאכילת התרומה היא העבודה.
עפי"ז מתבאר גם לשון הרמב"ם בהל' תרומות שתלה נט"י לתרומה באכילה, משום שרצה לכלול 'כל האוכל… אע"פ שידיו טהורות', והיינו שבכל האופנים כשבא לאכול חייב נטילה אע"פ שידיו טהורות, מפני המעלות הנזכרות, שהרי הסיח דעתו מאכילתם, וכו'.
ובס"ד מצאנו שכך ביארו שני נביאים בסגנון אחד, המקדש דוד (לט ג ד"ה והנה זה דאונן) והחזו"א (טהרות סי' י ס"ד, ע"ש), שהרמב"ם סובר שכשם שחיוב טבילה לקודש באונן ומחוסר כיפורים אינו אלא כשאוכל קדשים ולא כשנוגע בהם, וביארה הגמ' (זבחים צט:) הטעם 'באכילה עבוד רבנן מעלה, בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה', כך מעלת טבילה או נט"י לתרומה כשהסיח דעתו זו מעלה שתיקנו רק לאוכל תרומה, אבל הנוגע א"צ נט"י כשהסיח דעתו מאכילת תרומה. ומשו"כ כשהסיח דעתו באופן שצריך טבילה, כמבואר במשנה וברמב"ם שם, לא צריך הערב שמש, דאינו נידון כטמא, אלא זו מעלה בתרומה.
ואם כנים דברינו שלהרמב"ם אין חיוב נטילה משום המעלות אלא באכילת תרומה ולא בנגיעה, בהכרח שאין המגע בתרומה באופנים אלו מטמא. ואמנם אלו הם דברי התוס' בחגיגה (יח: ד"ה כאן לחולין): 'דכיון דנטל ידיו לחולין לא פסיל תרומה, והכי משמע, דאי לא תימא הכי אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה שלא יטמא משקין' [וכך ביארו התוי"ט והמהרש"א והשיח יצחק והבגדי ישע שם, והמקדש דוד (שם סק"ד ד"ה כתבו התוס'). והטו"א שם חילק בין נט"י לטבילה, דבטבילה בעי הוחזק ולכן פוסל. אמנם החזו"א (או"ח סי' קכט) דחק בלשון התוס' שכוונתו שגם לתוס' מטמא אלא שאינו עושה את המשקין תחילה. ומ"מ בודאי לשון התוס' לא משמע כך].
ואמנם במקדש דוד מביא שלהרמב"ם (בפיה"מ זבים פ"ה מ"ב) משמע שבכה"ג פוסל בנגיעתו, ודלא כתוס'. ולפי מש"כ עולה שהרמב"ם בהלכותיו שנקט שנטילת ידים משום המעלות הוא דין רק באכילה, ע"כ שאינו מטמא, חזר בו ממש"כ בפיה"מ [ובשיח יצחק שם פירש לשון הפיה"מ בע"א].
לסיכום נט"י בתרומה:
- א. פרי תרומה שהוכשר לקב"ט, גזרו על הידים טומאה ונטילה אף לנגיעה בתרומה כשאינו יודע להם טומאה אך לא שמר ידיו.
- ב. כשנטל ידיו אלא שהסיח דעתו מאכילת תרומה, או שנטל ידיו לחולין ורוצה לאכול תרומה, חייב נט"י לאכילת תרומה, אבל מותר לנגוע בה ואינה נפסלת בנגיעתו.
- ג. כשהפירות לא הוכשרו לכאורה אין דין נט"י, ומותר אף לאוכלה בידיו. אמנם בד"א דן שלרמב"ם גם בזה צריך נט"י. ולענ"ד דבריו מחודשים, ויל"פ כוונת הרמב"ם בע"א.
- ד. לדעת הד"א הנ"ל א"צ נט"י כשתחב לו חבירו לפיו, או שהוא עצמו אוכל בכוש [מזלג], ושונה מאכילת חולין שחייב בנט"י בכה"ג [ונשאר בצ"ע]. אבל לפימש"כ אין סיבה לחלק מחולין, וצריך נט"י בפירות שהוכשרו.
- ה. מותר לאכול תרומה בלי נט"י כשעוטף [לט] ידיו במפה.
- נטילת ידים לפירות מעשר שני
כאמור, בכלל י"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה (שבת יג:), היתה גזירת ידים שיהיה דינם כשני לטומאה, ויפסלו את התרומה. מעשר שני אינו בגזירה זו שכן מע"ש אינו נפסל משני לטומאה. ולפי זה לכאורה דין אכילת מע"ש כאכילת חולין שאין נט"י אלא לפת, או לפירות רטובים, מאחר שהמים שעליהם נעשים ראשון בנגיעתו.
אלא שבמשנה (פרה פי"א מ"ה) נאמר: 'כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה, ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרים במעשר'. ובירושלמי (ביכורים פ"ב ה"א), וכן בבבלי (חגיגה יח: וחולין לג:) מבואר שגם הטעון נטילת ידים לאחר שגזרו טומאה עליהן בכלל משנה זו, ונחלקו ר"מ וחכמים אם צריך נטילת ידיים. ובגמ' בחולין שם מבואר שבהמה שנקנתה בדמי מע"ש [ואינה שלמים], טעונה נט"י לחכמים אם הוכשרה לקבל טומאה [ע"ש], אף שאינה נטמאת בנגיעה. הרי שמחלוקת חכמים ור"מ היא באכילת פירות מע"ש שהוכשרו. ובירוש' (שם) מוזכר טעם, משום סרך טומאה (ע"ש בפירושי הסוגיא). ור"מ חולק ופוטר פירות מנט"י. כך רבו המפרשים בביאור מסקנת השו"ט בירוש' ובבבלי שם [וע"ע סוגיית הירוש' שם, וברש"ס וביאור הגר"א]. וכ"מ מדברי התוס' בחגיגה (שם ד"ה הא), ומהב"ח בהגהות שם, ומהרש"ש שם שמחלוקת ר"מ וחכמים היא באכילת פירות מע"ש בידים מסואבות. וכ"מ מהגמ' בחגיגה ובחולין שם שדווקא לאכילת מע"ש הצריכו חכמים נטילה אבל לא לנגיעה, שכ"כ: 'עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר, אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי' [אף שבחולין נאמר כן בלשון ספק, 'ודלמא', אבל בחגיגה נאמר כודאי. וע"ע תוס' בחולין שם שחילק בין אכילה לנגיעה, אלא שכ"כ לפרש את ההו"א בגמ', ולא ברור שסובר כן לדינא. ובפרט ע"ש בגירסת השטמ"ק על הדף שזו רק הו"א]. ופירש"י (ד"ה עד כאן) שמדויק כן מלשון חכמים 'אסורים במעשר'. והרי ודאי שר"מ לא פוטר נט"י בפת חולין, אע"כ שנחלקו ר"מ וחכמים באכילת פירות מע"ש, שלחכמים הצריכו נט"י באכילתם, ולא בנגיעתם.
אמנם, ברש"י (יבמות עג., וכן בב"מ נג., ד"ה וטעונין) כ' שא"צ נט"י לפירות מע"ש גם לאכילה, וגם ע"ז נאמר (חולין קו.) שהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח. אבל בתוס' יבמות (שם ד"ה מה) ובב"מ (שם ד"ה וטעונין) ובחולין (לג:) מבואר שרק למגע אין טעונים, אבל לאכילה טעונים נט"י לדעת חכמים, כנ"ל [ובס' עוד יוסף חי (ב"מ נג., לרבי יוסף זרקא, תוניס תפ"ב נדפס גם בס' ועד לחכמים) כ' שגם רש"י כ"כ לפי ר"מ, שהמשנה שם כוותיה, אבל מודה שלחכמים צריך נט"י]. וכ"ד הטו"א בחגיגה שם. וכן מבאר בחידושי הרי"ז הלוי (סוטה ד:). וקצת משמע מתוס' ביבמות שהלכה כחכמים, וצריך ליטול לאכילת פירות מע"ש שהוכשרו. ובמאירי (ב"מ נג.) מביא מחלוקת בזה.
ברמב"ם לא מפורש הדין בזה. ובמרכבת המשנה (מע"ש פ"ו הי"ב) הוכיח מדברי הרמב"ם במע"ש שם שכ' ז"ל: 'מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה יפלו לקרוב, מחצה למחצה יאכלו כחומרי שניהן, אסורין לזרים וטעונין רחיצת ידים והערב שמש כתרומה…'. משמע שפירות מע"ש אינם טעונים נטילת ידים, וא"כ חזר בו הרמב"ם ממ"ש בפי' המשנה, 'ומפרש רבנו הא דמסיק במס' חגיגה הא בנהמא הא בפירי קאי אף אמעשר, וחכמים איירי בנהמא, ושפיר פסק כחכמים דר' מאיר' [ולענ"ד צ"ב כיצד ניתן לפרש שנחלקו ר"מ וחכמים בנהמא, וכי ר"מ לא מצריך נט"י לפת?]. גם בחי' הרי"ז הלוי שם כ' שהרמב"ם לא הביא את הדין שמע"ש צריך נט"י לפירות, ע"ש מש"כ [ובתו"ד הק' על הצד שמש"כ שמע"ש חייב בנטילה היינו בפת, וק' שאין זה נקרא שמעשר חייב בנטילה, שהרי חיובו משום דלא גרע מחולין]. וכבר כ' בד"א (בצהה"ל מע"ש פ"ו ס"ק קמט) שמהרמב"ם אין הכרח לדיוקו של המרכה"מ, די"ל שכוונתו שבמע"ש א"צ נטילה לנגיעה, אבל לאכילה צריך.
ומ"מ בפיה"מ להרמב"ם חגיגה (פ"ב מ"ה) כ' שצריך נט"י לאכילת פירות מע"ש (וכבר העיר בזה בד"א בביהה"ל בתרומות שם שנקט כחכמים, ובהל' פסק כר"מ). גם בדברי הרמב"ם בפיה"מ למכשירין (פ"ד מ"ז) מבואר שהצריך טהרת ידיו לפירות מע"ש, ששם כ' שפירות שנפלו לאמת המים ופשט ידו למים להוציאם, טהרו ידיו לאכילת חולין. וכ' הרמב"ם שאם היו פירות מעשר, צריך שיתכוון לטהר ידיו. ואמנם בתוי"ט (שם) הביא את קושיית הר"ר וולף מוורמייזא שהקשה שהרי א"צ נטילת ידים לאכילת פירות מע"ש. והתוי"ט הסכים שהיא קושיא עצומה! אבל כ' החזו"א (או"ח סי' קכט) שדברי הרמב"ם הם כפי הטו"א [וכל הסוברים כמותו] שסוברים שלחכמים צריך נט"י לפירות. גם בהלכתא גבירתא במס' מע"ש (פ"ב מ"ג. המחבר הוא התפא"י) כתב שהאוכל פירות מע"ש שהוכשרו לקב"ט צריך נט"י [ובד"א בצהה"ל מע"ש פ"ג סקט"ו כ' שדבריו תמוהים, וזה כשיטתו, ראה להלן]. גם בליקוטי הלכות להח"ח כ' להלכה שפירות מע"ש טעונים נט"י לאכילתם [הביאו הד"א בתיקונים בסוה"ס, שהראו לו שכ"כ בליקו"ה, וזה לא כפי שהוא נוטה].
וברמב"ם (שאה"ט פי"ג ה"ב) כ' 'וכן הנוטל ידיו או הטבילן צריך כוונה אפילו למעשר', ולא ביאר שזהו דווקא בפת. ובחי' הגרי"ז (שם) ביאר שכוונת הרמב"ם למשקה של מע"ש.
ואמנם החזו"א (או"ח סי' קכט, וכן בריש סי' כה – מתוה"ד נראה שהנכתב בסי' קכט קדם בכתיבה, לפני שראה את סוגיית הגמ' בחולין, ובהערה מאוחרת הוסיף שם בסוגריים שוב ראיתי בחולין לג: וכו', וסי' כה נכתב אח"כ), כ' בתחילה שגם לחכמים א"צ נטילה לאכילה דפירי, אלא ששוב ראה שמהסוגיא בחולין הנ"ל מוכח שגם לפירות צריך, ונו"נ, ועיקר מסקנתו שלחכמים חייב נטילה לפירות מע"ש שהוכשרו, כדברי הטו"א, ע"ש.
אבל בדרך אמונה (מע"ש פ"ג סק"ו) כ' שהאוכל פירות א"צ נט"י, ומקורותיו מהמשנה בביכורים, וכן מרש"י הנ"ל. ובהמשך (פ"ו ס"ק פט) הביא את דיוק המרכה"מ הנ"ל בדעת הרמב"ם, והרחיב קצת והביא שזו מחלוקת, ודעת התוס' שחולקים. ותמוה לענ"ד שלא הביא את הגמ' בחולין והמו"מ הנ"ל, ואף לא הזכיר את דברי החזו"א הנ"ל.
לסיכום נט"י במע"ש
לענ"ד רבו הסוברים שלדעת חכמים החולקים על ר"מ פירות מע"ש שהוכשרו לקבל טומאה מצריכים נטילת ידים לאכילתם, וכדברי ר' שמואל בר"ז בירוש', ואף שאינו מטמא במגעו, וא"צ נט"י למגעו, מ"מ החמירו באכילתו [משום סרך תרומה, כלשון הירוש']. וכ"נ בסוגיות הבבלי. ומ"מ מאחר שיש חולקים ע"ז, וכן לא מפורש שנפסק כחכמים דר"מ, שמא אין לברך. ובמהרה יבוא תשבי ויפשוט הספיקות.
[1] המקור מהתורה שיש טהרה רק לידים ולא לכל הגוף הוא מקידוש ידים ורגלים מכלי שרת, לנכנס להיכל, או למזבח לעבודה. והנה לטבילת ידים לקודש הטהרה דווקא במקוה, אף שלעבודה וביא"מ נוטלים מכלי שרת, שזהו דין נטילה מכלי. אולי אם היתה אפשרות ליטול מהכיור היתה זו מעלה גדולה יותר, אלא שהמים בכיור התקדשו בקדושת כלי שרת, והיה לכאורה אסור להשתמש בהם אלא למה שייעדה התורה, ואכילת קדשים אינו בכלל זה. ומ"מ מי שקידש יו"ר לעבודה, ועבד, ואח"כ בא לאכול קדשים ולא הסיח דעתו, לכאורה עולה לו הקיו"ר שקידש. וצ"ע.
[2] שני אופני היסח הדעת שכ' הרמב"ם מקורם במשנה (טהרות פ"ז מ"ח), ושם דנו המפרשים מה ההבדל ביניהם. ובמשנה אחרונה ביאר שחלוק היס"ד לזמן ארוך, כגון שאין בידו תרומה ואינו מתכוון לאכול בתקופה הקרובה, הוי היס"ד המחייב טבילה, ואילו היס"ד מאכילה לזמן קצר, כגון בין סעודה לסעודה, אינו מחייב אלא נט"י.
