בירורי הלכה וחידושי דינים העולים על הפרק, על פי סדר הרמב"ם ז"ל בהלכות שמיטה ויובל – חלק ג'
שם: ושורין את הזרעים בשביעית, כדי לזורען במוצאי שביעית.
וכתב הראב"ד ז"ל: א"א נוסחא אחרת ומשיירין משביעית למוצאי שביעית. וע"ש ברדב"ז ובכסף משנה שתמהו, דאם כגרסתו, מה בא ללמדנו. אבל שרייה היא תחילה זריעה וקמ"ל דאפילו הכי מותר לשרותן במים בשביעית.
ומהר"י קורקוס ז"ל כתב שבאמת בתוספתא הגירסא היא כהראב"ד ז"ל, אבל בירושלמי (פ"ד ה"ד) הגירסא היא שורין, כלשון רבינו ז"ל,
ופירושה שדרך הזרעים לפעמים שורין אותם במים כדי שיהיו נוחים להקלט כשיזרעו אותם, וקמ"ל דלא חשיב זה כזריעה בשביעית. א"נ דלא גזרינן שמא הרואה אותם יאמר לזורעם בשביעית הם.
וע"ש מ"ש ע"ד הראב"ד ז"ל. והרב פאת השלחן (סי' כ' אות יח) פי' בדברי הראב"ד ז"ל דקאי אדלעיל מיניה, שזורעים בעציץ מלא גללים כדי לבדוק אותם אם הם ראויים לזריעה,
וע"ז הוסף הראב"ד ז"ל, דמותר לשיירן שם למוצאי שביעית [וקשה לי למה צריך לומר למוצאי שביעית לפי"ז, די שיאמר שמותר לשיירם שם. וצ"ע. שמ"ע]
שם: ומקיימין את האלויי בראש הגג, אבל אין משקין אותו.
וכתב הרדב"ז ז"ל שם, שזו היא גירסת הירושלמי, והוא מין ממיני הירקות שזורעים אות בגגות לנוי, ובתוספתא שם גרסי' ומקיימים את העלויים וכו', והיא היא, כי האל'ף מתחלפת בעי'ן.
והקשה, מאי למימרא, והלא כל האילנות והירקותלן מקיימין אותן בשביעית, ומה החידוש באלויי.
וכתב ששמע שהוא העשב הנקרא קיקיון, והוא עולה על ראשי הגגות והשמש מיבש אותו, ומותר לעשות לו מחיצה להגן עליו כדי שיתקיים, ולא נקרא עבודת האילן,
קיצורו של דבר, יהיה אשר יהיה כיון שהוא בראש הגג מותר להגן עליו כדי שיתקיים. ע"כ.
גם מרן הכ"מ הקדשה כהנ"ל, וכתב שגם על הראב"ד ז"ל שכתב עלין שבגג, ג"כ קשה כהנ"ל.
[וכתבתי לעיל שהרב פאה"ש ז"ל פי' בדברי הראב"ד ז"ל, שמקיימין את העלין משביעית למוצאי שביעית וכנ"ל. ולא ידעתי מה הרויח בזה].
וכתב הכ"מ דאפשר לדחוק ולפרש שבא לומר דאין משקין אותו, ויותר נכון לומר דאע"פ שאין מקיימים ירקות מפני מראה"ע (כמ"ש בפ"ד הי"ח) שיחשבו שזרעם בשביעית,
אבל אלו אע"פ שהן רכים אין חוששין, שאין דרך לזרוע בגגין אלא עולה מאליו, וכתב שלכך גרס הראב"ד העלים, לומר שהם רכים. עכ"ד. וכנראה שזו הסיבה שאין משקין אותו, דע"י ההשקיה יחשדוהו שהוא זרען שם.
וראיתי בתורת ציון (עמ' סט) שכתב דהרש"ס ז"ל פירש האלויי שהוא אהלות, והוא בושם שהשרים זורעים בראש הגג ומטיילים שם, וקאמר דמקיימים אותו בשביעית. ועושים לו צל שלא תשרפנו החמה,
דאוקומי אילנא שרי. ולא ישקהו, דעבודת קרקע היא אפילו בגג.וע"ש
שהק' ע"ד מרן ז"ל בכ"מ במה שפי' דקמ"ל דאין בו משום מראה"ע כי אין דרך לזרוע על הגג, הא דין זה כבר נאמר בתוספתא (שם פ"ג), ועושין ספיחין שבראש גגות ומקיים אותם, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום עבודת
הארץ. עכ"ל.
וא"כ למה צריך לשנות דין זה שוב, וע"ש שכתב דאפשר שהיתה לו גירסא אחרת באותה תוספתא. ואפשר שלזה התכוון מרן ז"ל שם, ולזה כתב דקמ"ל דאין משקין אותן בשביעית, דזה לא נאמר בתוספתא.
עוד כתב התורת ציון ע"ד הרש"ס, דהשקאה אסורה משום עבודת קרקע, אינו מובן מה שייך עבודת קרקע בגג. ואולי כוונתו למ"ש במו"ק (ב' ע"ב) משקה משום מה מתרינן ביה, רבה אמר משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע. הא
לאומקי אילנא שרי להשקות, דהשקאה מדרבנן היא והתירו במקום פסידא, כדתנן ריש מו"ק משקין בית השלחין במועד ובשביעית. ואחרי זה כתב דאלויי הם זרעים שגודלים מאליהם בגג, ומסככים בהם הגג ויושבים תחתיהם, וכיון
שגדלו מאליהם אין בזה משום הפסד וע"כ אסור להשקותם. וע"ש. ולענ"ד העיקר כפירושו של מרן ז"ל בכסף משנה, דקמ"ל דאין בהם משום ספיחים דאין דרך לזרוע בגג, ומאותו הטעם אסור להשקותם, דאם ישקו אותם יאמרו שהוא
זרעם ג"כ, ושייך בהם משום מראית העין.
והנה באמת יש מחלוקת הפוסקים אם נוהגת שביעית בגידולי גג, ובתשובה שכתבתי בזה, והיא נדפסה בשו"ת כרם שלמה ח"א (גידולי גג ועציצים סימן א) הארכתי בזה מאד.
ולדעת הפוסקים שאין שביעית נוהגת בגידולי גג, א"כ צ"ע בכל מה שאמרו בדין זה, דהא בגג אין שייך איסור שביעית, והקושיות הנ"ל חוזרים ביתר עוז וביתר שאת, (ויש הרבה לשאת ולתת זה אי"ה).
ולהרדב"ז ז"ל שהוא קיקיון שעולה על ראשי הגגות, א"כ הוא גדל בקרקע, וקמ"ל דמותר לתת סביבו דברים שיגנו על צמח זה מפני החמה, כדי שלא ייבש.
אך לשאר הפירושים של מרן ז"ל בכ"מ, שאמרו שגדלו בגג מאליהם וכו', אינו מובן מה הדיון ומה החששות אם בגידולי גג לא שייך שביעית, ולמה צריך לומר שההיתר משום שאין דרך לזרוע בגג, יאמר משום שאין שביעית נוהגת
בגידולי גג. ואולי צריך לדחוק ולומר דשורשם הוא בקרקע, אלא שגדלו והפירות מונחים בגג, וקמ"ל דאעפ"י שהם רכים, דבשאר ירקות אוסרים משום ספיחים באלו לא אוסרים, אלא דממ"ש שם שאין דרך לזרוע בגגין, לא משמע כן.
וצ"ע עוד בזה. ועיין מזה במ"ש בשבת הארץ להגריא"ה קוק ז"ל, ובציונים שם.
ועיין דרך אמונה ס"ק ס' וס"א. שם הלכה ז: סוקרין את האילן בסקרא וטוענים אותו באבנים, ועודרים תחת הגפנים. והמקשקש בזיתים, אם להברות את האילן אסור, ואם לסתום את הפצימים מותר.
וכתב מהר"י קורקוס ז"ל, תוספתא (פ"א ה"י) סוקרין את האילן בסקרא, וטענין אותו באבנים, ואין חוששין לא משום שביעית, ולא משום דרכי האמורי. ע"כ.
ובשבת (ס"ז ע"א) אמרו ע"ז, בשלמא טוענו באבנים כדי דליכחוש חיליה. פירוש, שלפעמים משיר פירותין לרוב שומנו. אלא סוקרו למה, ומשני כדי שידעו שמשיר פירותיו, ויבקשו עליו רחמים. ע"כ.
וכן כתב הרדב"ז ז"ל שם בקצרה.
ובדרך אמונה (ס"ק ס"ב) כתב דסוקרין בסקרא, שצובעים אותו בצבע אדום (עפ"י מ"ש בשבת ס"ז ע"א). ואולם בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל (שבת פי"ב משנה ד') פי' סיקרא "אלמגרה" בלשון ערבי.
וזכורני שצבע אלמגרה הוא צהוב כמו חרדל. ואפשר דאין נ"מ בגוון, אלא הצבע המקובל באותם מקומות, שעושין לעורר רחמים על האילן.
עוד כתב בדרך אמונה שם, וכיון שאין עושין כן אלא כדי שלא ישיר פירותיו, הו"ל אוקמי אילנא ומותר (ירושלמי פ"ד בשביעית ה"ד).
וכתב עוד (בשם החזו"א שביעית סי' י"ט סק"כ), ודוקא שלא ישיר פירותיו, דהוי הצלת הפסד, אבל לעשות סגולה שיעשה פירות, כגון לתלות עליו שטר לסגולה אסור. עכ"ל.
וי"לדגם סגולה שיתן פירותיו נמי שרי, ולא אסרו בירושלמי אלא סגולה שיש בה מעשה, אבל סגולה שאין בה מעשה, כגון ללחוש עליו הוי כאמירת תפילה וברכה ומותר.
ומה שאמרו בירושלמי דסגולה שיתן פרי אסור, ה"ט שהסגולה ההיא יש בה מעשה. וכמבואר להלן.
ומקורהדין הוא מדברי הירושלמי שם, אין תולין תוכין בתאנה, כיצד מייתי יחור מתאנה וכותב שטר (כן גורס הגר"א ז"ל שם), ותולה בה ואומר הדא עבדת ואת לית את עבדת, ופריך ולא כן תני אילן שהוא משיר פירותיו סוקרין אותו,
ומשני תמן דלא יתיר פירותיו, והכא דיבוד לכתחילה. והביאו בביאור ההלכה שם. ומזה עולה דאסור לעשות סגולה לאילן שיעשה פירות.
והעיר ע"ז מסנהדרין (ק"א ע"א), שאמרו לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ואין בכך משום צידה.
ובמשנה ברורה (סימן שכ"ח ס"ק קמ"ג) כתב אע"ג דע"י לחש זה אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתופסו,
מ"מ אין זו צידה טבעית, ויל"ע מ"ש גבי שביעית שאסרו פעולה שאינה טבעית.
וכתב שראה לאביו הגה"ק זללה"ה בקהלות יעקב לב"ק (סימן מ"ה) שכתב דשאני שבת דפטור כלאחר יד, וזה לא עדיף מכלאחר יד.
והעיר הגאון שליט"א דכלאחר יד עכ"פ אסור מדרבנן, וכאן התירו לכתחילה, וע"כ שאין זו מלאכה כלל. ועוד שאם הדרך לעשות כן אין כלאחר יד.
ותירץ הרב שליט"א שם, דשאני שבת שהעיקר שהקפידה תורה הוא שינוח ממלאכה, ולחישה אינה מלאכה, אבל בשביעית שהתורה רוצה שהארץ תשבות, וכמ"ש בע"ז (ט"ו ע"ב),
ודעת כמה ראשונים שגם ע"י גוי יש בה חיוב דאורייתא (עין לעיל ה"א סק"א). ואפילו להחולקים, עכ"פ האיסור הוא שהארץ לא תיעבד, ולכן גם ע"י סגולה הרי הארץ נעבדה על ידו.
עוד י"ל דהחילוק הוא דבשבת מיירי בלחישה בלא מעשה, וכאן בשביעית מיירי במעשה, ובכה"ג גם בשבת אסור. תדע דסוקרין בסקרא, שיבקשו רחמים על העץ, דאטו אסור להתפלל בשביעית על האילנות שיתנו פרים.
וכתב משם בנו שהעיר ג"כ ממ"ש בתענית י"ט ע"ב, דמתריעין בשביעית על הגשמים מפני פירות האילן, ובע"כ שכל שאינו עושה מעשה כמו שכותב שטר ותולה בה, אין בו איסור, וה"ה דמותר ללחוש על עץ שיעשה פירות בשביעית,
אבל לתלות שטר אסור, שיש בזה מעשה.
וכתב בשם מושב (אולי צ"ל דעת) זקנים מבעלי התוספות בפרשת בהעלותך, שהקשה ממ"ש את אשר תאפו אפו, למה צריך לאפות, הרי יכול לחשוב שרוצה טעם אפוי, והמן מתהפך לכל טעם שרצו, ותירצו דבשבת אסור לחשוב
שיתהפך טעמו, דהו"ל כמתקן.
ויש לעיין איזה מתקן זה, הרי אין זה טבעי. ואולי כיון שהאכילה גורמת שיתהפך טעמו, הוי כעושה מעשה, ולא דמי ללחישה הנ"ל.
עודהביא מ"ש בעירובין (מ"ג ע"א) בבעיא דאם יש תחומין למעלה מעשרה, ומביא ראיה מהני שב שמעתתא דאיתאמרו בצפרא דשבתא קמיה דר"ח בסורא, ובפניא דשבתא קמיה דרבה בפומפדיתא, מאן אמרם לאו אליהו אמרינהו,
אלמא אין תחומין למעלה מעשרה. ומובא בשם החת"ס שהקשה איך אליהו בא לכל הבריתות בשבת,
ותירץ דכשבא בתורת מלאך אין קפידא, שאינו חייב במצוות, אבל כשבא לומר הלכה לא בא כמלאך, דלא בשמים היא, ומוכרח להתלבש בגופו שנשאר בעננים, ולבא בתורת אדם ואז הוא מצווה במצות,
וזוכרני ששאלתי למרן החזו"א זצ"ל א"כ מה ראית הגמ' מאליהו שאמר הלכה בצפרא וכו', אפשר שאחר שאמר ההלכה בבוקר בסורא, נהפך למלאך והלך לפומפדיתא.
והשב בבדיחותא, שאם היה איש היה אסור לו לההפך למלאך דהוי נטילת נשמה. ונראה שלא אמר כן אלא לבדיחותא בעלמא, דרחוק לומר שנהפך למלאך מיקרי מעשה, וא"כ אין בזה איסור נטילת נשמה, שאין זה טבעי.
ועיין בקה"י שם בשם השל"ה שמה שכתב משה רבינו ע"ה י"ג ס"ת ביום פטירתו, אע"ג שהיה שבת, משום שכתבן ע"י שם המפורש, ומוכח שזה מותר לכתחילה.
וע"ש בקה"י שהאריך בזה לענין מזיק ע"י לחש או תפילה אם חייב או לא. עכ"ל.
ובענין אליהו הנביא זכור לטוב שבא לכל הבריתות, זה ידוע דניצוצות ממנו הם שמשתתפים בכל ברית וברית, ובזה בודאי לא קשה מידי.
ולעיקרהקושיא שהקשה הגאון שליט"א, ואשר קדמו אביו גאון ישראל קדוש יעקב זללה"ה, דלמה בשבת מותר ללחוש על נחשים ועקרבים ואין בו משום צידה כלל ובשביעית אסרו לגדל פירות ע"י סגולה,
יש מקום לחלק בין שתי הפעולות הנ"ל, דבלחש של הנחשים אינו משנה בהם כלום בפועל, ורק מתעכבים ולא יוכלו לזוז עד שאפשר לתופסם, ואין בזה צידה, דאין זו דרך צידה כלל ועיקר,
ולא כמו שהבין הגאון דאין בזה צידה כי איזה צידה טבעית, אלא הכוונה היא שאין כאן צידה בכלל, שדרך צידה היא שהחיה בורחת, וסוגרים עליה את הדרך שלא תוכל לברוח עוד, אבל אלה שעל ידי אותו לחש ניטל מהם כוח
הבריחה, שוב לא שייך בהם צידה. ונטילת כוחו מלברוח לא מיקרי צידה, שאין זה דרך צידה כלל, אלא זו פעולה אחרת, וגם נטילת נשמה אין כאן, שהרי הוא חי כאשר היה. אבל בסגולה המגדלת פירות, הנה בפועל גודלים פירות והוי
כמו כל מעשה של עבודת קרקע או אילן, שבא לשבח האילן ולתת לו תוספת כוח, שמבחינת התוצאה משיג אותה תוצאה, אלא ששם עושה ע"י מעשה טבעי לגמרי, וכאן ע"י סגולה, ושייך בזה לגזור הא אטו הא, אבל בצידה שאין
נעשה שום דבר הדומה לצידה, אע"פ שבפועל באמת משיג את עיכוב הבעל חי. אבל זה דומה למי שיכה ויחבול בבע"ח עד שלא יוכל לזוז, דיש בזה משום חובל, או נטילת נשמה, אבל אין זו צידה לכו"ע. וה"נ אין בו צידה, אלא שבזה
גם חובל או נוטל נשמה אין בו. אבל שם הרי הפירות גדלו מכח הסגולה שעשה או אמר לצורך גידולם, א"כ בפועל יצאו ממנו פירות, אלא שהפעולה לא היתה טבעית, אלא סגולית. ובזה אסרו משום העושה מלאכה, דשייך לגזור
בכה"ג.
ובמעשה דאליהו הנהביא ז"ל שבא ולימדם שב שמעתתא בשבת שחרית בסורא ובפניא בפומפדיתא, והדבר ניכר בפועל, שהרי לימדם שב שמעתתא, וזה הגיע אליהם בפועל,
וע"כ הקשה להם איך עבר התחום להגיע מסורא לפומפדיתא, דאע"ג דהוא בדרך לא טבעית כלל,
מ"מ כל שהדבר נראה לעין והושגה המטרה ויש תוצאה בפועל, אפי' שלא בדרך טבעית אין לעשותה משום גזרה,
וע"כ הוכיחו מזה דאין תחומין למעלה מעשרה, דבזה אין איסור, שגם אם ילך בדרך טבעית (כמו דרך אויר בימינו שיש אוירונים) גם בזה אין איסור של תחומין, משום שאין תחומין למעלה מעשרה. וק"ו דבדרך על טבעית דשרי בכה"ג.
ומזהגופא יש להוכיח כמו שכתבתי לעיל, דבלחש דנחש ועקרב, לא חשיבא צידה כלל וע"כ מותר, כמו בתחומין מעל לעשרה, דלא שייך בזה איסור תחומין. אבל במגדל פירות ע"י סגולה, בזה אסרו, דבתוצאה זה
כמו בגידול פירות בטבעיות, ושייך לגזור בהא אטו הא.
וממילא מובן החילוק שבין ההיא דשב שמעתתא, שהתוצאה ניכרת שלימדם שב שמעתתא, וניכרת התוצאה של ביאתו גם לסורא וגם לפומפדיתא,
וע"כ בזה יש לגזור בהליכה לא טבעית אטו הליכה טבעית דאסורה מדינא מחוץ לתחום, ומזה שהלך ולימד ולא חשש, למדו מזה דאין תחומין למעלה מעשרה.
אבל בבריתות אין שום היכר בבואו ובלכתו למעשה, ויש בזה רק שפע רוחני גדול, אך כיון שאינו ניכר,
ולא נעשה בדרך הטבע לא שייך לגזור בו.
עוד י"ל דאחר דהוכיחו בעירובין (מ"ג ע"א) הנ"ל דאין תחומים למעלה מעשרה, מהשתא מובן לנו מה שאליהו הולך לכל הבריתות, דכל
הליכותיו בקדש הן למעלה מעשרה טפחים, ובגובה זה אין איסור תחומין.
ומה שהקשה על דברי דעת זקנים מבעלי התוספות שכתבו דלכך צריכים היו לאפות המן בער"ש, כי בשבת אסור לחשוב שיתהפך טעמו של המן, דהו"ל כמתקן, והקשה איזה מתקן יש בזה.
ודחק דכיון שע"י האכילה מתהפך טעמו של האוכל הו"ל כעושה מעשה, וכנ"ל. ואולי יש לומר דעצם שינוי הטעם חשיב שינוי הניכר,
ובפרט לפי מאי דקי"ל כהש"ך ביו"ד (סימן ק"ה) דאזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא, הרי שהטעם הוא העיקר, והוא שקובע אם יחשבו שני מיני אוכלים למין א' ודינו כמין במינו, או דהוי ליה מין בשאינו מינו.
א"כ לפי זה נחשב שינוי הטעם שנעשה ע"י מחשבתו לשינוי הניכר, ובדבר הניכר גזרינן לאסור גם בנעשה שלא בדרך טבעית, אטו דבר הנעשה בדרך הטבע.
וע"כ היו צריכים לאפות ולבשל המן מערב שבת, ולא להופכו למבושל ע"י מחשבה בשבת. וצ"ע אולי כשחשבו על בישול ואפיה, אפשר שגם הצורה משתנה. עכ"פ עצם שינוי הטעם הוי שינוי.
עכ"פ לגבי שביעית כל דבר שמשנה את המציאות אסרוהו, גזירה אטו שינוי הנעשה בדרך טבעית ע"י עבודת קרקע או עבודת אילן.
ומה שמותר ע"י עבודה טבעית, כגון לאוקומי אילן, בודאי שמותר ע"י סגולה, ומה שאסור ע"י עבודה טבעית בזה אסרו בעשהו ע"י סגולה, משום מראה"ע. ולפי החילוק שכתבתי הדבר תלוי באם נשתנה במציאות,
ולפי החילוק שכתב הגאון ד"א נר"ו, זה תלוי אם הסגולה היא רק באמירה בעלמא מותר, ואם הוא צריך לעשות מעשה, אסור.
מ"מ לכל הדעות מותר להתפלל על הגשמים ושהארץ תתן יבולה ועץ השדה יתן פריו. וזה פשוט. וגם מבואר בתענית (י"ט ע"ב) הנ"ל בדברי הגאון ד"א נר"ו.
אלא שהרמב"ם ז"ל בהלכות תענית לא הביא דין זה דמתריעין בשביעית על הגשמים.
ובציונים שעל ספר שבת הארץ (הלכה ז' אות 12) כתבו שבמראה הפנים על הירושלמי תענית (פ"ג ה"א ד"ה תני) דייק מהרמב"ם הזה שלא הביא הסוגיא להלכה דש"מ דסובר שאין מתענים על הגשמים בשביעית.
ובאות (11) שם כתבו, שבתוספתא (פ"ה ה"ט) ובתענית (י"ט ע"ב) ובירושלמי (פ"ג ה"א) איתא שמתענים על הגשמים בשביעית.
וכ"כ המאירי בתענית שם. וכ"כ בס' חוקי חיים, הובא בארץ חיים סיתהון א"ח (סי' תקע"ה ס"ח), הובאו בכה"ח שם (ס"ק מ"א), וכן בשו"ת מנח"י ח"ח (סי' נ"ב), ופלגי מים (להר"ש דביליצקי נר"ו) עמוד נ"ח. ע"ש.
מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה, שהוא כתב בסתם שם (פ"ב מהל' תענית הט"ז) וז"ל, תבואה שצמחה ונמנע המטר וכו'. וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו בארץ ישראל, שהוא זמן פריחת האילנות הרי אלו מתענין וזועקין, עד
שירדו גשמים הראויים לאילנות או עד שיעבור זמנם.
דבתוספתא שהביאו בתענית (י"ט ע"ב) נחלקו רשב"ג וחכמים אם מתריעין על האילנות גם בשביעית או לא.
והרמב"ם סתם וכתב שמתענים עד שירדו גשמים הראויים לאילנות, ומשמע דכל השנים שווים בזה, ומתפללים על האילנות בין בשביעית ובין בשאר שני שבוע.
וע"כ פסקו כל האחרונים הנ"ל שגם בשביעית מתענים על הגשמים. וכן עיקר.
וראיתי בשבת הארץ (פ"א ה"ז) שה"ה שמותר לעשות לפי זה רפואות אחרות בין בדרך הטבע בין בדרך הסגולה, להעמיד את הפירות באילן שלא ינשורו. עכ"ל. ובתוספת שבת שם כתבו,
ויש מי שמשמע מדבריו שאסור לעשות פעולות בדרך הטבע להעמדת הפירות באילן (מאירי מו"ק ג' ע"א, ד"ה ואין מעשנין, וכן בע"ז נ' ע"ב ד"ה כבר ידעת), ומתיר רק פעולות של תפילה.
וצריך לי עיון במאירי, דלכאורה צ"ל למה אסר אם זה רק לאוקומי. ואולי נוכל ללמוד מזה, דס"ל להמאירי דלא התירו בלאוקומי אלא כשזה לאוקומי אילנא, אבל לאוקומי פירא אסור,
וע"כ קאמר דזה שכורכו שלא ישרו פרותיו אסור ע"י פעולה טבעית, ולא התירו אלא בדרך סגולית.
וראיתיבציונים שם (אות 6) שכתבו דבמשפט כהן (סימן ע"ט) מקשה המחבר ז"ל לשיטתו, שאוסר מלאכות בשביעית לאוקומי פירא (וכמ"ש לעיל ה"ה או' ט"ז), איך מתיר כאן פעולות טבעיות שלא ישורו הפירות,
והרי זה לאוקומי פירא. ומתרץ שמדובר בפירות ששית, או בטיפול האמור למנוע פירות לשנים הבאות.
[כלומר דמשו"כ חשיב אוקומי אילנא, שיתחזק ולא ישיר פירותיו גם בשנים הבאות. אבל בפירות שנה זו, חשיב אוקומי פירא].
וכאמור,בזה יוסברו היטב דברי המאירי שאוסר לעשות פעולה טבעית כדי שלא ינשרו הפירות, דמחשיב זה לאוקומי פירא.
ואולי באמת גם המאירי לא אסר אלא במכוין לפירות שנה זו בלבד, דבזה נחשב אוקומי פירא, אבל אם מכוין שלא ישיר פירותיו בשנים הבאות יודה להתיר, דהו"ל אוקמי אילנא. וכן נמי יודה בפירות שישית.
ולפי זה אין מחלוקת אלא מר אמר חדא וכו'. שהמאירי דיבר בפירות שנה זו, וע"כ אסר לעשות פעולה טבעית לרפאות העץ. והרב שבת הארץ ע"ה דיבר בפירות של ששית או בפירות של השנים הבאות,
וע"כ התיר גם פעולה טבעית. ולא כמו שכתבו המהדירים שיש מחלוקת בזה.
והנה לפי האמור עולה שגם להרב שבת הארץ, אם מכווין בפעולתו רק לפירות שנה זו בלבד אסור. מיהו להפוסקים דס"ל דגם לאוקומי פירא שרי,
ונדמה לי שזו דעתו של מרן החזו"א ע"ה, יש להתיר גם פעולה טבעית, אפילו בפירות של שנה זו בלבד, דגם לאוקומי פירא מותר.
