בעהית"ש בשלישי בשבת שלשה ועשרים יום בשבט ה'תשפ"ו
א. תנן בזבחים (קי"ב:) עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל, באו לגלגל הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היתה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן, והיריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל.
באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר, והיא היתה נחלה, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה. כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות מבחוץ הרי אלו בעשה ולא תעשה, וחייבין עליהן כרת. הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ, הרי אלו בעשה ולא תעשה ואין חייבין עליהן כרת. הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות, הרי אלו בעשה ואין בהן לא תעשה. ואלו קדשים קרבין במשכן וכו'. ע"כ.
וממה שאמרה המשנה באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר, ולא אמרו שזה רק כל זמן שהבית קיים, גם לא נתנו הגבלה, אלא סתמו וכתבו ולא היה להן היתר, משמע שלא היה היתר כלל.
והרמב"ם ז"ל בפיה"מ כתב, באו לירושלים וכו'. נקראת ירושלים נחלה, להבאת קדושתה ועמידתה לעולם, ועליה אמר הנביא, ונחלתו לא יעזוב. לפי שאמר בתחילת דבריו, שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו, אח"כ אמר שהקב"ה ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו ג"כ, שנאמר כי בחר ה' בציון וגו', כי יעקב בחר לו יה וגו', כי לא יטוש ה' את עמו וגו'. וענין לפנים מן הקלעים, לפנים מכותלי העזרה כמו שביארתי פעמים רבות. עכ"ל.
ומדכתב שירושלים נקראה נחלה, להבאת קדושתה ועמידתה לעולם, משמע שאין שינוי בקדושתה, וממילא גם מ"ש המשנה נאסרו הבמות ולא היה להם היתר, הוא ג"כ לעולם.
ב. עוד אמרו במס' שבועות (ט"ז:) דתניא ר' אלעזר אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש, ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן, אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה, ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם וכו'.
ופירש"י ז"ל קדושת עולם, שאין אחריה היתר במות. עכ"ל. והתוס' שם ד"ה קדושתו הביאו פירש"י ז"ל, והקשו דא"כ נפשוט מכאן שסובר ר' אליעזר דקידשה לעתיד לבא, ולספרים שגורסים ר' אלעזר ג"כ קשה, דבחולין (ז'.) אמרו אישתמיטיתיה דא"ר שמעון בן אליקים משום ר"א בן שמוע קדושה ראשונה וכו', לא קידשה לע"ל. ויש לפרש קדושת עולם, שהאריכו בקדושה יותר, א"נ לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום, קרי ליה קדושת עולם. עכ"ל.
והנה למדנו מזה דלא רק לרש"י אין היתר במות אחר המקדש לעולם, אלא גם התוס' מחדשים שגם למ"ד שקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל עכ"ז מיקרי קדושת עולם, משום שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום, וממילא משמע דלא פליגי ארש"י, שכתב שאין אחריה היתר במות.
ג. ובמגילה (ט':) תנן אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלים קדשים קלים ומע"ש בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה וכו', קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר. ע"כ.
ופירש"י ז"ל יש אחריה היתר, כשנחרבה שילה הותרו הבמות כדאמרינן בזבחים (קי"ט.), כי לא באתם עד עתה אל המנוחה זו שילה שנחו מלכבוש, ואל הנחלה זו ירושלים, למה חילקן הכתוב כדי ליתן היתר בין זו לזו. עכ"ל.
[משמע מרש"י ז"ל, דרק בין זו לזו יש היתר, היינו בין שילה לבין ירושלים, אבל אחרי ירושלים אין היתר כלל. ועוד שכבר כתב רש"י בתחילת דיבור זה שההיתר הוא היתר במות, וכאן כתב שרק בין זו לזו יש היתר. ועוד דאחר שפי' שמה שאמרו במשנה שאחרי שילה יש היתר. היינו היתר במות, ממילא פשוט דמ"ש במשנה, וקדושת ירושלים אין אחריה היתר, פירושו שאחרי ירושלים אין היתר במות, והוא כמו שכתב רש"י עצמו בשבועות שם].
והנה בגמ' שם (י' ע"א) א"ר יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, קסבר בית חוניו לאו בית ע"ז היא, וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל, דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים, מקיש נחלה למנוחה, מה מנוחה יש אחריה היתר גם נחלה יש אחריה היתר. אמרו לו, אמרת. אמר להו, לא. אמר רבא הא-להים אמרה וגמירנא לה מיניה, ומ"ט קא הדר ביה, משום קשיא דרב מרי דמותיב רב מרי קדושת שילה יש אחריה היתר, קדושת ירושלים אין אחריה היתר. ועוד תנן (מנחות קי"ב) משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה לנחלה.
ופירש"י בית חוניו. מזבח, חוניו בנו של שמעון הצדיק בנה במה במצרים לשם שמים, כדאמרינן במנחות (ק"ט:). עכ"ל. ולהלן בגמ' שם דנו בענין קדושה ראשונה אם היא רק לשעתה או גם לעתיד לבא, ותלו בזה ענין הבמות. ע"ש.
ומה שאמרו שקשה לר' יצחק שחזר בו, ואמר רבא שהטעם שחזר בו, ממה שאמר שגם נחלה (ירושלים) יש אחריה היתר (במות), ומ"ט הדר ביה, משום דמותיב רב מרי קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר, ולכאורה הרי זו משנתנו.
ובאמת התוס' שם (מגילה י' ע"א) ד"ה ומ"ט הדר ביה משום קושיא דרב מרי, הקשה הר"ר חיים ומתחילה היכי אמר למילתיה, וכי לא היה יודע המשנה, והלא הן שגורות בפי כל, ועוד קשיא כיון דתנאי היא [כמ"ש להלן], אמאי הדר ביה, לימא אנא דאמרי כמ"ד לא קדשה, לכך נראה להר"ר חיים דכ"ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות, ושוב לא היה להן היתר. והני תנאי בהא פליגי, דמ"ד לא קדשה סבר דגם במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו, וכ"ש בבמה. ומ"ד קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה. עכ"ל התוס'.
נמצא שהתוס' סוברים שבמות נאסרו לכו"ע ואין בזה מחלוקת, ולא נחלקו אלא על מקום המזבח, אם יכולים להקריב שם או לא. ורש"י מפורש דאחר ירושלים אין היתר במות לעולם.
והרמב"ם ז"ל בפיה"מ הזו (מגילה פ"א מי"א) כתב שילה יש אחריה היתר, שגם לאחר שקדשה ה', כשחרבה הותר לנו להקריב בבמה. ומשבחר ה' בירושלים, אין מקריבין בשום מקום זולתה לעולם. ועוד יתבארו עיקרי הדינים הללו וראיותיהם בסוף זבחים. עכ"ל.
ובפיה"מ להרמב"ם המתורגם מחדש, כתבו שם (באות ס"ז) בזה"ל: בד"ו נוסף: ואע"פ שחרב אסור להקריב בבמה, ובמאירי (עפ"י כת"י פארמא) ליתא, אך במהדורת הרב הרשלר הוסיפו זה בסוגרים. ע"כ. וגם בלי תוספת זו כן משמע מדברי הרמב"ם שכתב דבשילה יש אחריה היתר שאחר שחרבה הותרה במה, אבל משבחר ה' בירושלים אין מקריבין בשום מקום זולתה לעולם. ומשמע בבירור שגם אחר חורבן ירושלים אין היתר עוד בשום מקום לעולם גם אחר החורבן. שזה הוא החילוק שבין שילה ובין ירושלים.
עוד יש להוסיף דגם לפי מ"ש התוס' הנ"ל, שהמחלוקת היא אם מותר להקריב במקום המזבח, הנה גם למי שמתיר בזה, אין זה מעשי, שאם בבית שני שזה היה רק ע' שנים אחרי החורבן, והיו עדיין אנשים חיים שזכרו את הבית הראשון, אפ"ה היו צריכים נביא שיעיד להם על מקום המזבח כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' בית הבחירה ה"ד, ובלי זה אינם יכולים לכוין המקום, וא"כ בזה"ז מי ידע מקום המזבח. נמצא שלכו"ע אין יכולים להקריב קרבן בזה"ז.
ד. ומעתה נחזה אנן לשונו הטהור של הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"א ה"ג), וז"ל: כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן.
והפשט הפשוט לענ"ד הוא שאסור עוד לבנות בית אחר בשום מקום, ואסור להקריב קרבנות בשום מקום אחר, וכמו שהמשיך וכתב בזה"ל: ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד, ובהר המוריה שבה נאמר וכו' ואומר זאת מנוחתי עדי עד. עכ"ל.
והגם שיש דוחקים לומר שרק בית אחר להקריב בו קרבן הוא דאסור, הנה מלבד שריהטת לשונו הטהור אינו נראה כן, ועוד שכתב שם: נאסרו כל המקומות לבנות בהם בית לה' ולהקריב בהן קרבן. ועוד אבאר זה להלן בעה"ו.
ואחר שראינו דברי הרמב"ם בפיה"מ במס' מגילה (פ"א מי"א) שכתב ומשבחר ה' בירושלים אין מקריבין בשום מקום זולתה לעולם. עכ"ל. אין ספק שזה פירוש דבריו גם בהלכה זו. שכונתו שמשנבנה ביהמ"ק נאסרו כל המקומות לבנות בהן בית לה', וגם אסור להקריב עוד קרבנות.
וכן נראה גם מהמכילתא (ר"פ בא) שהביא מהריק"ו ז"ל כאן, שאמרו עד שלא נבחרה ירושלים כל א"י היתה ראויה למזבחות, משנבחרה ירושלים יצא כל א"י, שנא' השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וגו', עד שלא נבחרה בית עולמים היתה כל ירושלים ראויה לשכינה[1], משנבחרה בית עולמים, יצאה ירושלים שנא' כי בחר ה' בציון איוה למושב לו, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב וכו', וכתב מהריק"ו והוא כהתוס' דשבועות, וזהו שכתב רבנו לבנות בית ולהקריב בה קרבן. עכ"ל. וסיים הרמב"ם בזה"ל: ואומר זאת מנוחתי עדי עד, והיינו שזה לעולם ועד, וכמו שכתב הוא ז"ל בפיה"מ למגילה (פ"א מי"א) הנז', משבחר ה' בירושלים אין מקריבין בשום מקום זולתה לעולם.
וכן ראיתי בהרמב"ם המבואר, במקורות והוספות (פ"א ה"ג אות ל"ו) על מה שכתב הרמב"ם בפ"א ה"ג, כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות, פירשו ביריעות שלמה ובתורת הקדש שכונתו שנאסרו הבמות. וכתבו שם שי"א שאין כונת הרמב"ם לאסור הבמות אלא לאסור לבנות בית לה' חוץ לירושלים. אך נראה שאישתמיטייהו דברי הרמב"ם בפיה"מ (מגילה פ"א מי"א) דמשבחר ה' בירושלים אין מקריבין בשום מקום זולתה לעולם. שאם ראו את זה לא היו מפרשים כן ברמב"ם.
ועוד שיש לדקדק בלשון הרמב"ם שכתב, כיון שנבנה המקדש בירושלים, נאסרו כל המקומות לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, נראה שכונתו פשוטה לפניה שאסור לבנות בית לה', ואסור להקריב קרבנות בכל מקום. שאם כונתו רק לאסור לבנות בית לה' בשביל קרבנות, היה לו לכתוב: לבנות בית לה' להקריב בהן קרבן, אבל עתה שהוסיף אות וא'ו וכתב ולהקריב בהן קרבן, משמע ששני דברים נאסרו, לבנות בית לה', וגם נאסר להקריב קרבן במקום אחר, שזהו איסור במות.
עו"כ שם שהיריעות שלמה העלה שאסור לבנות במה אפילו בלא להקריב בה קרבן, וכתב שכן מדוקדק בהרמב"ם הנז'. והוכיח כן מהגמ' בנדרים (כ"ב.) רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן, משמע שלבנות במה יש בו איסור אפי' שלא הקריב עליה קרבן. ואפשר שכונתו שבנה במה לקרבנות אלא שאפילו שלא הקריב, עבר על איסור.
ובאמת כן כתבו שם, בשם דרך חכמה שאם אינה עשויה לקרבן כלל מותר לבנותה, והוכיח כן ממה שבנו בני גד ובני ראובן בנו מזבח אחר שבאו לשילה ונאסרו הבמות, ואמרו שאינו עשוי לקרבן, והסכימו להם בנ"י, כמ"ש בספר יהושע (כ"ב, י'-ל"ד). וכתב שם שאם יש חשש שיכשלו בה אסור.
ובהר המוריה (על פ"א ה"ג, ד"ה והנה לאחר) כתב שנחלקו רש"י ותוס' במגילה (י' ע"א) אם יש היתר במות אחר ירושלים. והתוס' כתב בשם הר"ר חיים כהן דאחר ירושלים הבמות אסורות. ע"ש. ולענ"ד אין ביניהם מחלוקת שהמעיין ברש"י שם (מגילה י' ע"א) בעיניו יראה שאוסר במות אחר ירושלים לעולם, וכן מפורש בדברי רש"י ז"ל במקומות רבים כאשר כתבתי לעיל, והתוס' בשם רבנו חיים גם כן אוסרים הבמות אחר ירושלים לעולם, והתוס' פי' שהמחלוקת בגמ' אם קדושה ראשונה קדשה גם לע"ל, הוא רק אם להתיר להקריב במקום המזבח או לא, אבל במות אסורים לכו"ע, ועוד אפילו למי שמתיר במקום המזבח מ"מ א"א לכוין מקומו של המזבח. שאפי' בבית שני, היו צריכים לעדות נביא על מקום המזבח כמבואר בהרמב"ם (בית הבחירה פ"ב ה"ד). ואנו שהתרחקנו כאלפים שנים, מי יוכל להעלות על דעתו לכוין למקום המזבח.
ה. והנה אע"פ שהעליתי מלשון הרמב"ם (פ"א ה"ג) דאסור להקריב קרבנות לעולם, עדיין יש מקום לומר דהני מילי כל זמן שהמקדש קיים, הוא דהבמות אסורות, אבל משנחרב המקדש, י"ל דהותרו הבמות דומיא דשילה דשס"ט שנים שהיה קיים הבמות היו אסורות, ואחר חורבנו של שילה הותרו הבמות, וה"נ י"ל בענין המקדש.
אך מלשון הרמב"ם שכתב, דאסור לבנות בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה, שנא' ויאמר דוד זה הוא בית ה' הא-להים וזה מזבח לעולה לישראל, ואומר זו מנוחתי עדי עד. הנה כל הלשונות הללו, לדורי דורות, ועדי עד, לא באו אלא ללמד שדינים אלו של איסור בניית בית לה', ואיסור קרבנות מחוץ לירושלים הם לתמיד ממש, וכמו שאמרו במגילה (ט':) במשנה, אין בין שילה לירושלים וכו' שילה יש אחריה היתר (ופירש"י שהותרו הבמות אחר חורבנה), וקדושת ירושלים אין אחריה היתר. וכמ"ש לעיל. והרמב"ם גופיה בפיה"מ (מגילה פ"א מי"א) כתב בפירוש שאחר חורבן שילה הותרו הקרבנות, ומשבחר ה' בירושלים, אין מקריבין בשום מקום זולתה לעולם. וע"כ ברור שלהרמב"ם ז"ל כמו לרש"י ותוספות, דגם אלר החורבן של ביהמ"ק לא הותרו הבמות ונשארו באיסורן לעולם.
ועוד הוכחתי בבירור מלשון הרמב"ם להלן (פ"ב) שכתב שם בתחילת הפרק (ה"א) המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם שנאמר: זה מזבח לעולה לישראל וכו'. ובהלכה ב' שם כתב: ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא.
עו"כ שם (ה"ג) מדות המזבח מכוונות הרבה, וצורתו ידועה איש מאיש, ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו, ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה.
ואחר כל אלה הדברים כתב בהלכה ד' שם: ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית. עכ"ל.
[והנה בה"ב כתב שהמקום שבנה בו דוד ושלמה וכו', ולכאורה היה צ"ל שבנו בו דוד ושלמה בלשון רבים, אלא שדוד בנה בגורן ארונה ושלמה בנה בביהמ"ק, ע"כ כתב שבנה בו שכל אחד בנה לבד, וגם בקין והבל כתב שהקריב עליו קין והבל, כי רבו על זה, שכל אחד מהם דרש שהמזבח שלו ובחלק העולם השייך לו].
ו. עוד כתב הרמב"ם ז"ל להלן (פ"ו ה"י) שם כתב וז"ל ב"ד שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפון, ויש להן למשוך העזרה עד מקום שירצו מהר הבית, ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו.
ובהלכה י"א כתב שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא עפ"י המלך ועפ"י נביא ובאורים ותומים, ועפ"י סנהדרין של ע"א זקנים, כמו שנאמר: ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות. ומשה רבנו מלך היה.
ובהלכה י"ב כתב: כיצד מוסיפין על העיר, עושין ב"ד שתי תודות, ולוקחים לחם חמץ שבהם, והולכין ב"ד וכו' ועומדים בכנורות וכו'. על כל פינה ופינה, ועל כל אבן שבירושלים, ואומר ארומימך ה' כי דיליתני, וכו'. ע"ש. ובהלכה י"ג מבאר כיצד מוסיפין על העזרה. ע"ש.
ובהלכה י"ד כתב, כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה, לא נתקדש קדוש גמור, וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה, בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קדש העזרה וירושלים לשעתן, וקידשן לעתיד לבא. ע"כ.
עו"כ בהלכה ט"ו, לפיכך מקריבין הקרבנות כולן, אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה, ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומע"ש בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה, וקדשה לעתיד לבא. ע"כ. ובהט"ז מבאר ההבדל שבין קדושת המקדש וירושלים, לבין קדושת א"י. ע"ש.
עכ"פ רואים גם כאן בהט"ו, שמקריבים כל הקרבנות אעפ"י שאין שם בית בנוי.
ובהר המוריה (פ"ב ה"ד) כתב שבגמ' (זבחים ס"ב.) נאמר שמקריבין אע"פ שאין שם בית. והרמב"ם הוסיף תיבות: על המזבח, לומר שאע"פ שמקריבין בלי בית, מ"מ צריך להיות מזבח, ובלי מזבח אין מקריבין. וע"ש שכתב דכשאין מזבח, אין מקריבין על הרצפה, שאין הלכה כר' יהודה שאמר שהרצפה נתקדשה בקדושת המזבח, ומ"ש שדוד קידש הרצפה, הוא בקדושת העזרה, וע"כ הוסיף הרמב"ם תיבות: על המזבח כאן וגם בהלכות פסולי המוקדשין (פ"ג הכ"ב).
ובמקורות והוספות (אות ל"ה) הביאו דברי הר המוריה הנז', ושכן כתבו בשיח יצחק ויריעות שלמה. עוד כתב שבמקדש מלך (פרנק) כתב שהרמב"ם כתב על המזבח, לומר שגם כשהבית חרב, יש לו דין מזבח ולא דין במה, וכשר גם לקרבן חובה של יחיד. ודלא כהתוס' רי"ד מהדו"ת (מגילה י'.) ד"ה לאו. ומיישב בזה גם מ"ש הרמב"ם כל הקרבנות, שלא נזכר בגמרא.
ובלשון הרמב"ם ז"ל פ"ב ה"ד דקדקו המפרשים שבגמ' (זבחים ס"ב.) כתוב שמקריבין אע"פ שאין שם בית, והרמב"ם הוסיף תיבות על המזבח. ודקדקו מזה דאפי' שהבית חרב, מ"מ בעינן מזבח, ואין מקריבין על הרצפה, ועוד השמיענו בזה שיש לו דין מזבח ולא דין במה, ונ"מ לקרבן חובה דיחיד וכנ"ל.
ואנא עבדא דקדקתי עוד שלא רק ב' תיבות הנ"ל, הוא שהוסיף אלא הוסיף תיבה נוספת שהרי כתב ואחד העיד להם שמקריבין "על המזבח הזה" כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית. ויש בזה דגש מיוחד וחזק, לומר על המזבח הזה, שעליו כתב שמקומו מכוון ביותר (כלשון הרמב"ם ריש הלכה א' דפ"ב) ומדותיו מכוונות הרבה וכו' כאמור בלשונו ריש ה"ג. וללמדנו בא רבינו, שהבית לא מעכב, אבל המזבח מעכב ולא כל מזבח, אלא המזבח הזה דוקא, במקומו המיוחד ובמדותיו המדוייקות, וכל שאינו עומד בתנאים אלו אין היתר להקריב בו, דאם לא המזבח "הזה", אז יש לו דין במה ובמות נאסרו לעולם ועד.
ואעפ"י שבפרק ו' (הט"ו) כתב היתר הקרבנות גם לאחר חורבן הבית ולא כתב "על המזבח הזה". נראה פשוט דבפרק ו' סמך על מה שכבר ביאר בפ"ב ה"ד הנ"ל, ונקט שם רק לשון הגמ' דזבחים הנ"ל, שכבר פירשה באר היטב בפ"ב שכתב שם "על המזבח הזה", במדותיו ובמקומו, ובפ"ו גם פירש שהוא קדוש לעולם, שקדושה ראשונה שקידש שלמה המלך ע"ה את המקדש וירושלים, קידשם גם לעתיד לבא.
עוד יש להדגיש שצריך להיות מזבח כשר שלא הניפו על אבניו ברזל, שאפי' רק בנגיעה בלי פגימה כלל נפסל, ושהאבנים יהיו שלמות בלי פגימה כלל כמו סכין של שחיטה, שאם לא כן הוא פסולה. וכמבואר ומפורש בהרמב"ם בית הבחירה (פ"א הי"ד) וז"ל כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הצפורן כסכין של שחיטה, הרי זו פסולה לכבש ולמזבח, שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה'. ומהיכן היו מביאים וכו', וכן אבני ההיכל והעזרות שלמות היו. ובהלכה ט"ו שם, כתב באה"ד וז"ל: כל אבן שנגע בה הברזל אעפ"י שלא נפגמה, נפסלה לבנין המזבח ולבנין הכבש, שנא' כי חרבך הנפת עליה ותחללה. והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה, שנא' לא תבנה אתהן גזית. והבונה אבן פגום עובר בעשה. עכ"ל.
ואעפ"י שאין המזבח נפסל אלא רק אותה אבן שנפגמה או שנגע בה הברזל היא שנפסלה, כמפורש ברמב"ם שם (הט"ז), מ"מ חייב להחליפה באבן שלמה כמבואר במפרשי הרמב"ם. ודעת הגר"א ז"ל שדין זה שרק היא נפסלה הוא רק ביש בה פגם, אבל אבן שהונף עליה או נגע בה ברזל, כל המזבח פסול, ועיין במה שכתבתי שם מדברי האחרונים.
ז. עוד ראיתי בהארות והוספות שם (אות ל"ז) בשם גאון מהר"ם גלאנטי שהובא בשו"ת הלכות קטנות ח"ב (סי' י"ד) דאעפ"י שאין בית מערב, מ"מ צריך שיהיה מזבח שאפשר להקריב עליו קרבנות, כדמוכח בהל' פסולי המוקדשין (פ"ג הכ"ב) שמזבח שנפגם כל הקדשים שהיו שחוטים נפסלו, שא"א לזרוק דמן על המזבח. וכ"ש שאין מזבח כלל, וכתבו שם שכן כתבו בברכה"ז, ושיח יצחק, ויריעות שלמה, וחתן סופר. ע"ש.
ולעומת זה כתבו שם שהרדב"ז (מעה"ק פי"ט הט"ו) כתב שגם כשאין מזבח מקריבין שם במקומו, ולא פסלו אלא כשנפגם המזבח דוקא, והוכיח לה מזבחים (נ"ט.) שמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו. נמצא שלהרדב"ז מקריבין גם כשאין בית ואין מזבח. עכ"ל.
ומהרדב"ז הזה יש סיוע למה שדקדקתי בהרמב"ם שם (פ"ב ה"ד) דבעינן המזבח הזה, שיהיה במקומו המכוון וכו', ככל הנ"ל. אלא שהוסיף שהעיקר הוא מקומו המכוון, ואפי' בהעדר המזבח מקריבין קרבנות במקומו. ולמעשה עדיין צ"ע בפרט זה, אלא דאין נ"מ למעשה שאם בבית שני היו צריכים לעדותו של נביא על מקומו של המזבח, אנן מה נענה, ומקוים למשיח ה' ולי-ה עינינו.
עוד יש סיוע לזה שאסור להקריב קרבן בזה"ז, שהנה במקורות והוספות שם (אות ל"ח) כתבו שדעת בעל החינוך שמותר להקריב גם כשאין בית, אבל אין חייבים להקריב, ועל כן המקריב חוץ למקדש גם בזה"ז עובר בעשה ולא תעשה. [וכיון שאין אנו יכולים לכוין מקום המזבח במדויק, ודאי שאסור להקריב קרבן בזה"ז, דעלול להקריב חוץ למקומו ועובר על עשה ועל לא תעשה].
והקהלות יעקב (שבועות סימן י"א) כתב שזו גם דעת הרמב"ם שבהלכות מעשה הקרבנות (פי"ט הט"ו) כתב שמותר להקריב אע"פ שאין בית, משמע שמותר ולא חייבים. [ולפי מ"ש לעיל מפיה"מ להרמב"ם ומדקדוק בלשונו בהלכותיו, נמצא שמה שלהחינוך אסור להקריב בזה"ז כהנ"ל, גם בזה דבריו הם כדברי הרמב"ם ז"ל].
עוד ראיתי שם (אות ל"ט) שמקשים אחר שמותר להקריב גם בלי בית, למה הוצרכו לנביאים ע"ש. [ולפי מה שדקדקתי דבעי' במקום המדוייק וכהנ"ל, לק"מ דהיו צריכים לנביא כדי לדייק מקום המזבח בתכלית הדיוק].
וכתבו שם בשם שיעורי הגרמ"ד הלוי זצ"ל (רבי משולם דוד בנו של הגרי"ז סולובייצ'יק זללה"ה) שכתב שבלי עדות הנביא היו צריכים להמתין עד שיושלם בנין הבית, ובכוח העדות יכלו להקריב מיד. והוא תנא דמסייען במ"ש שמקום המזבח הוא עיקר וא"א להקריב רק במזבח הזה, כלומר במקומו המכוון ביותר, ואולי משמע ממנו עוד שאפשר להקריב גם בלי מזבח, כל שיודע מקומו המכוון. וצ"ע. ועיין לעיל דעת הרדב"ז ז"ל.
ח. ובני הגריש"י שליט"א הזכיר לי (בשיעור בבית) מה שכתבתי בשו"ת שמע שלמה ח"ז (חא"ח סימן ח') אשר באות ג' הבאתי מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פי"א ה"ד) בענין מלך המשיח: אם יעמוד מלך מבית דוד והוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו וכו', ויכוף כל ישראל בה וכו', הרי זה בחזקת משיח, ואם עשה והצליח, ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח ודאי. ע"ש. נמצא שכל זמן שלא יבנה מקדש במקומו, עדיין אינו משיח ודאי. אפי' יבנה בית לה' להקריב בו קרבנות לא יצא מכלל ספק משיח, עד שיבנהו במקומו. וכאן בתחילת הל' בית הבחירה (פ"א ה"א) כתב מצות עשה לבנות בית לה' מוכן להיות מקרבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה וכו', ולא כתב "לבנות בית לה' במקומו", וכתבתי שם שאפשר שבהלכות בית הבחירה בהלכה זו מדבר על בית זמני, וע"כ אין קפידא שיהיה במקומו דוקא, אלא בכל מקום שיבנו מקיימים מ"ע, משא"כ בהל' מלכים שמדבר על מלך המשיח שעתיד לבנות הבית השלישי שהוא בנין עולם, ע"כ אמר ויבנה מקדש במקומו.
ואולם נלע"ד שאין זה נכון, שהרי (בפ"א ה"ג) כתב וכיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות וכו', וביארתי לעיל שאז נאסרו הבמות והקרבנות, בכל מקום ואין היתר אלא רק בירושלים ולא כל ירושלים אלא רק בהר המוריה שבהר הבית בירושלים, וכנ"ל. ואיך יאמר שיש מצות עשה לבנות בית לה' להקריב בו קרבנות, אחר שכבר נקבע בית עולמים במקומו לעד ולעולמי עולמים.
ועוד דאם כפי שכתבתי שם דמ"ע זו הנזכרת, מדובר בבית זמני ובכל מקום שירצו, למה כתב זה בריש הלכות בית הבחירה, והרי בכל ההלכות האלו מדבר על ביהמ"ק ראשון וגם שני ועל המקדש של העתיד לבא בב"א, והיה לכתוב מ"ע זו במקום אחר כהל' מלכים וכיוצ"ב, ומכל זה אדרבה מוכח שמאז שבחר ה' בירושלים לנחלה לו, אסור לבנות בית לה' או להקריב קרבנות בשום מקום אחר. וכמו שביארתי והוכחתי לעיל.
וכמ"ש רש"י בחולין (כ"ד.) שירושלים נקראת בית עולמים, דמשנחרבה לא היה היתר אחריה לשאר המקומות וכו'. וכן העלתי לעיל שגם לאחר חורבן ביה"מ אין היתר להקריב בשום מקום בעולם, אלא על המזבח הזה שבמקומו המדוייק בלבד.
עוד כתבתי שם שבני הנז' נר"ו הראני מה שכתב מרן החיד"א בחומת אנך ח"ב (סוף מלאכי, דס"ח אות ג') על הפסוק וערבה לה' מנחת יהודה וגו', וז"ל: יש מי שפירש דמשנחרב בית המקדש הותרו הבמות, אבל מנחה אין מקריבין בבמה. ולעתיד לבא כשיבנה המקדש יקריבו מנחה, לזה אמר, וערבה לה' מנחת יהודה. הנה בודאי דמ"ד זה הוא דלא כרש"י ז"ל בכל המקומות דלעיל, וגם דלא כהתוס' הנזכרים במגילה (י' ע"א) שהבאתי, ועוד מקומות כהנ"ל. וכאמור כן מפורש בהרמב"ם בהלכותיו, ובפירושו למשניות, וכן עיקר שאין היתר במות לעולם, מאז שנבנה המקדש לראשונה ועד שיבנה שוב בבא משיחנו בב"א.
עוד כתבתי שם שחתני כבני המופלג הגר"ע יוסף שליט"א העירני אז על דברי רש"י בזבחים (קי"ט ד"ה זו וזו) וז"ל ואפ"ה יש בתרה היתר, דקסבר קדושה ראשונה קדשה רק לשעתה ולא לעתיד לבא. ובקדושת ירושלים ס"ל דיש היתר אחריה, כדאמרינן במגילה (י' ע"א) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזה"ז, ואוקמינן כר' ישמעאל. עכ"ל. והנה כתבתי בהל' בית הבחירה (פ"א ה"ג) משם דרך חכמה שרבי יצחק שאמר שהיו מקריבין בבית חוניו חזר בו. כמבואר שם, ואפשר שרש"י ז"ל כתב כן רק לפי הסלקא דעתין.
ועוד שכבר כתבתי לעיל שהתוס' במגילה שם ד"ה ומאי, כתבו בשם הר"ר חיים דאפילו למ"ד שקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל, אין היתר במות אחר ירושלים. וכ"כ הרשב"א והריטב"א שם לשיטת ר"ח כהן. ויש לעיין בחזו"א קדשים (קמ"א סי' מ"א ס"ק י"ח) מה שכתב בזה.
ומלבד זה הנה הרמב"ם דאנו פוסקים כמוהו בהלכות שלא עלו בשו"ע, פסק (בפ"ו הט"ו) דקדושת המקדש וירושלים שקידשם שלמה המלך אז, קידשם גם לעתיד לבא. וגם שהוכחתי מדברו"ק בפיה"מ ובהלכות אלו, דאין היתר במות לעולם מזמן שנבנה המקדש בראשונה.
ט. ומעתה הבא נבא להבין דברי הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"ו הי"ד) שם שפירש איך מקדשים את ביהמ"ק והעזרות, וכתב שבית שני לא נתקדש בשתי התודות שעשה עזרא, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, והתודות שעשה הם רק לזכרון, ובמה נתקדשה, בקדושה ראשונה שקדשה שלמה המלך שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתה, וקדשן לעתיד לבא.
ובהלכה שאחריה (הט"ו) כתב לפיכך מקריבין קרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלים קדשים קלים ומע"ש בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. עכ"ל.
ולכאורה נראה שמותר להקריב קרבנות אחר החורבן. ולפי מה שכתבתי לדקדק מהרמב"ם (פ"ב ה"ד) שכתב שאע"פ שאין בית יכולים להקריב קרבן במזבח הזה, שדוקא על המזבח הזה או על מקומו, ולא בשום מקום אחר, בע"כ צ"ל שגם כאן שכתב מקריבין אפי' שאין שם בית, מ"מ בעינן מקום המזבח לפחות. וי"א שצריך מזבח דוקא ולא ברצפה, והמזבח צריך שיהיה במקומו המכוון ביותר כמפורש שם.
ואבא אל העין וראיתי במקורות והוספות פ"ו הט"ו (אות צ"ט) שכתבו בשם שאלת דוד שכתב שבזה"ז אי אפשר להקריב כלל מארבע סיבות: א' שאין אנו יודעים מקום המזבח בדיוק. ב' שאין לנו כהן מיוחס עפ"י עדים. ג' שהאבנט של כהן הדיוט היתה תכלת וארגמן ותולעות שני והתכלת נגנז, וגם שאר המינים יש בהן דעות. ד' שא"א לצבור להקריב בטומאה אלא א"כ ציץ מרצה, ובהכרח צריך כ"ג, ואין לנו אבני אפוד וחשן. עו"כ שם שהבנין ציון (שו"ת סי' ב') הוסיף שבזה"ז כולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה אדומה להיטהר ולכן א"א שנכנס למקום המקדש. עכ"ל. [ולכאורה טומאה הותרה בצבור. וצ"ע].
עכ"פ נראה שגם בבנין ציון מסכים לדברי השאלת דוד ורק מוסיף על דבריו. נמצאו שני עדים גדולים נאמנים המאשרים את מה שכתבתי, שבזה"ז א"א להקריב קרבן כי אין יודעים מקום המזבח וכנ"ל. ושמו טעם זה בראש ארבעת הטעמים. ונתתי שמחה בלבי ת"ל יתברך.
עו"כ במקורות והוספות שם (אות ק') בשם הקרן אורה (זבחים ס'.) ד"ה והרמב"ם, דמ"מ צריך שיהיה שם מזבח, שאין מקריבין קרבנות אלא ע"ג המזבח, דלא גרע מנפגם המזבח שאסור להקריב עליו. כמבואר ברמב"ם (פסולי המוקדשין פ"ג הכ"ב).
והחזו"א (זבחים סי' ה' סק"ב) הוסיף שצריך גם רצפה, אלא שא"צ שתהיה רצפה בכל העזרה, אלא רק במקום עמידת הכהן. ודרך חכמה כתב שהתוספות (יומא ס"ג ד"ה שלמים ועוד) שמנחות אפשר להקריב גם בלא מזבח. ע"כ. [ויש להעיר ממ"ש בחומת אנך למעלה. שמ"ע].
י. והנה ראיתי למו"ר הגאון משנת יעקב בהל' בית הבחירה פ"ב (הלכות א-ד) שכתב המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (ד"ה א' כ"ב,ד') וזה מזבח לעולה לישראל, וכו', ואחר שציטט דברי הרמב"ם על מקום המזבח ובו הקריבו כל הקדמונים כולל אדם הראשון, וששם נעקד יצחק אע"ה, וששלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, א' העיד להם על מקום המזבח וכו', ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה אע"פ שאין שם בית.
וכתב וז"ל: ניתן לשער שלכן האריך הרמב"ם כל כך הרבה בענין מקום המזבח ומדתו, והכניס גם דברי אגדה כולל מדרשים בתוך דברי ההלכה, שלא כדרך הרמב"ם, כדי להוציא מהדעת להקריב קרבנות במקום המקדש, על סמך ההלכה שהרמב"ם פוסק בעצמו כאן בהלכה ד', ולהלן פ"ו הט"ו, שמקריבין הקרבנות כולם אע"פ שאין שם בית בנוי. וע"ז כתב והדגיש את מקום המזבח ומדותיו, ושאין להוסיף על המדות ולא לגרוע ממנו. ואשר ע"כ אין שום אפשרות להקים מזבח במקומו. ובלי מזבח הרי א"א להקריב קרבן. [ויתכן שבזמנו היו אנשים שרצו להקריב קרבנות]. עכ"ל.
ושמחתי שמחה רבה שבחסדי הית"ש זכיתי לכוין לדעתו הגדולה של מו"ר הגאון האמיתי ע"ה, שאין אפשרות להקריב קרבנות בזה"ז, מפני שצריך מזבח,] והמזבח צריך להיות במדות הנכונות.
עו"כ במשנ"י שם, שבספר כפתור ופרח פ"ו, הביא הדין הנז', שמקריבים קרבן אע"פ שאין שם בית, וכ"כ שהנכנס היום במקום הבית חייב כרת, משום שאנו טמאי מתים, וכתב שהסכים לזה מוה"ר ברוך ז"ל, וגם כשבאתי אליו בירושלים כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, אמר לי שרבינו יחיאל מפאריש ז"ל אמר לבא לירושלים והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזה"ז, ואני מטירדתי להשלים עמי המלאכה, לא שאלתי מה נעשה מטומאותנו ואנה הכהן המיוחס, אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה וכו', שקרבנות צבור דוחים את השבת ואת הטומאה.
= צ"ע בזה, דלעיל כתבתי משם שאילת דוד דאין טומאה דחויה בצבור אלא כשיש ציץ שמכפר.
עו"כ אח"כ להיות מותר לאכול מע"ש כתורה אם בנה מזבח, אבל לא בנה מזבח לא. והנה אמרו חז"ל מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, וכתב מו"ר הגאון זללה"ה בזה"ל: הנה נראה מדבריו שאפשר לבנות מזבח במקום המזבח שנחרב, ומחמת זה היה ר"י מפריש ז"ל רוצה להקריב קרבן בירושלים. והדין בכפתור ופרח הוא רק על דין טומאה, ועל כהן מיוחס. עיין היטב בדבריו. וצ"ע למה לא הביא דברי הרמב"ם הנז' על מקום המזבח ומדותיו, ואולי ס"ל דמדות המזבח ארכו ורוחבו אינו מעכב, וכמו שכתב הרמב"ם בעצמו להלן הי"ז. ע"ש. והוא מהגמרא זבחים (ס.) ועיין תוס' שם. עו"כ ואמנם המנ"ח (מצוה צ"ה) הקשה סתירה בדברי הרמב"ם בזה, ולא תירץ כלום, וראה אבן האזל ועוד ספרים מה שתירצו בזה. והוסיף במשנ"י וכתב: והנה אם נאמר שהמדות אינן מעכבות, שפיר אפשר לבנות מזבח חדש. עכ"ל.
[ויש מקום לומר שאפילו אם מדות המזבח לא מעכבות, וכפי שכתב הרמב"ם להלן הי"ז. מ"מ מקום המזבח מכוון ביותר, ובאותו מקום היתה עקידת יצחק אע"ה, וכן כל המזבחות עד לאדם הראשון, ואין אנו יכולים לכוין על פי המדות שהרי אפילו עולי בבל לא יכלו לכוין מקומו של המזבח עד שהעיד להם נביא על מקומו המכוון. ואין לנו נביא ולא נוכל לכוין מקומות וע"כ א"א לבנות מזבח כלל.
ועוד דלפי מה שפירשתי ברמב"ם את מה שכתב בהי"ז, עולה שגם מדותיו אין לשנות ואין מי שיכוין למקומו בדיוק].
יא. עו"כ מו"ר במשנ"י שם: אך יתכן שגם המדות לא מעכבות בדיעבד, אבל לכתחילה אין להוסיף עליהן ולא לגורען, ולכן א"א לבנות מזבח. עכ"ל.
עו"כ מו"ר במשנ"י שם, ועיין בשו"ת החתם סופר יו"ד (סימן רל"ו) שהשיב למרן הגרעק"א ששאל למה לא נבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב קרבן ע"ש, ולא דנו כלל בענין המזבח. ע"ש וצע"ג.
והוסיף וכתב, והנה אם נאמר דשפיר אפשר לבנות מזבח בזמן הזה, יהיו תמוהין דברי הרמב"ם שכתב (בפ"ב ממע"ש ה"א) שאין הקרבת בכור בזה"ז, ומה"ט אין לאכול מע"ש בירושלים בזה"ז. ע"ש. דלמה לא נוכל להקריב בכור בזה"ז על המזבח שנבנה שם, והגם שאין שם בית הא מקריבין אע"פ שאין בית, וממילא תמוה גם כן שנוכל לאכול מע"ש בירושלים, דתלוי בבכור, וגם הוא נאכל כשיבנו מזבח. ואולי כונת הרמב"ם היא, מאחר שלמעשה אין שם מזבח בנוי, אשר על כן אין אפשרות לאכול בכור בזה"ז, וממילא אסור לאכול מע"ש. וצע"ג. עכ"ל.
אך עדיין קשה מה שכתב דאין הקרבת בכור בזה"ז, ומה"ט אין לאכול מע"ש בירושלים, דאם יש אפשרות לבנות מזבח אז ניתן לאכול בכור, וממילא יותר מע"ש בירושלים.
ולפי מה שכתבתי דבעינן מקום המזבח המכוון ביותר ובזה הרמב"ם לא חזר בו, דמה שכתב בהי"ג דאפשר לשנות הוא רק במדות המזבח, אבל על מקומו של המזבח לא דיבר כלל ובודאי דאין לשנותו כלל וכלל, ואין מי שידע מקומו המכוון ביותר של המזבח. וע"כ א"א לאכול בכור בזה"ז, וממילא אין לאכול מע"ש בזה"ז בירושלים.
עו"כ מו"ר במשנ"י שם, שו"ר בספר ראב"ן (אות ג') שדן בענין מע"ש ובכור בזה"ז, וכתב: ויש מפרשים אפילו בכור נמי יעלה לירושלים ויבנה מזבח ויקריבנו, והא אמר ר"י מקריבין אע"פ שאין בית, וליתא, דיחיד שהוא בונה מזבח להקריב עליו בכור, במה מיקרי. וכל שאינו נידר ונידב כגון בכור, אין קרב בבמה (מגילה ט':). והא דר' יהושע מזבח של צבור היה, כשעלו בני הגולה בנו מיד את המזבח והקריבו עליו, ולא גמרינן מיניה ליחיד. וע"ש בהמשך דבריו דמבואר שס"ל ששום קרבן לא יוכל להקריב במזבח זה.
והדברים הם חידוש גדול. ועיין בהערות של הרב המהדיר שכתב: ומדברי הר"י מפאריש ז"ל שהביא בספר כפו"פ, שרצה לעלות לירושלים ולהקריב ק"פ לא משמע כן. [ובדברי הכפו"פ לא מוזכר ק"פ, דכתב: אמר לבא לירושלים וכו', ושיקריב קרבנות, אך בשאילת יעב"ץ כתב דכונתו לק"פ. דקרבנות צבור באים משקלים שהצבור שוקל. [וראה באחרונים]. ומבואר בדבריו שאפשר למעשה להקריב קרבן בזה"ז, וע"כ דיש ממש דין מזבח על מזבח שיקימו, ועין באחרונים מ"ש ע"ד הראב"ן. וצ"ע בכל זה. [ועיין מ"ש להלן בה"ד]. עכ"ל.
למעשה, במוסף של ג' רגלים אומרים: אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ, וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ וכו', יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ וכו' וַהֲבִיאֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה, וְלִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם, אָנָּא אֱ-לֹהֵינוּ, וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ, תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם. והזכירו רק תמידים ומוספים, מפני שבהם עוסקים בתפלת המוסף, אבל ה"ה לכל הקרבנות, שאין להקריבם אלא כשיבנה המקדש בב"א.
שלמה משה עמאר
הראשון לציון
המאמר פורסם בגליון תנובות שדה מס' 187
[1] נ"ב, בירושלים כתבו היתה כל ירושלים ראויה לשכינה, ולפני כן כתב עד שלא נבחרה ירושלים כל א"י היתה ראויה למזבחות. נראה מלשון המכילתא שלא נקראת א"י ראויה לשכינה אלא היתה ראויה להקריב בה קרבנות, וזה שאמרו ראויה למזבחות, אבל ירושלים גם מאז היתה ראויה לשכינה, מאז ומתמיד. וכמו שכתוב אצל אאע"ה ומלכי צדק מלך שלם וגו'. ומשנבחרה בית עולמים השכינה צמצמה מקומה בבית עולמים שבהר המוריה שבירושלים. שמ"ע.
