שאלה: בעל פרדס שעושה קטיף לפירות וממלאם בארגזים כדי לשולחם לשווקים, האם רשאי לאכול תוך כדי פעולת הקטיף מהפירות אכילת עראי. ומה הדין באנשים שנכנסים לפרדס לקטיף עצמאי, דהיינו שמשלמים לבעל הפרדס לפני שנכנסים, ויכולים לקטוף ולאכול בפרדס כאוות נפשם, וישנה אפשרות גם לקחת כלי מלא פירות לבית, האם צריכים להפריש תרו"מ קודם שאוכלים מהפירות?
תשובה:
א. הנה דין ידוע הוא ומפורסם שכל פירות שנגמרה מלאכתם ונקבעו למעשרות, אסור לאכול מהם אפילו אכילת עראי, אבל אם עדיין לא נגמרה מלאכתם, או אפילו כבר נגמרה מלאכתם אך עדיין לא נקבעו למעשרות, מותר לאכול מהם אכילת עראי, וכמו שפסק מרן (יו"ד סי' של"א סעיף פ"ב). וששה דברים הקובעים למעשר ואלו הם: בית, חצר, מקח, אש (בישול), תרומה, שבת (דהיינו אם נכנסה שבת). וכמו שפסק מרן (שם סעיף פ"ג). והנה בקטיף עצמאי יש שני סוגים, יש שהקטיף נעשה לאכילה מיידית בשטח הקטיף, באופן זה כיון שמשלמים על הקטיף, מיד כנוטלים שתי פירות נמצא שפירות אלו נגמרה מלאכתם ונקבעו למעשרות. נגמרה מלאכתם – כי כל צירוף שתי פירות יחד נחשב גמר מלאכה, וכמו שפסק מרן (שם סעיף פ"ט): תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור, ואם צירף חייב במעשר. עכ"ל. והדגיש מרן "בחצר", כי בגינה או בפרדס אפילו יצרף ב' פירות אין כאן אלא גמר מלאכה אבל עדיין לא נקבעו למעשר, אבל בקטיף עצמאי גם כאשר אינו בחצר, נקבעו למעשרות ע"י מקח בזה ששילמו לבעל הפרדס על הקטיף. ואפילו אם התשלום נעשה בסוף הקטיף, מ"מ מיד בקטיפתם קנו את הפירות במשיכה ונקבעו למעשרות.
ואין לטעון ולומר שכיון ששילם קודם שתלש את הפירות, א"כ המקח נעשה במחובר (עי' ברוך אומר שרגא חיו"ד סי' רל"ה), דזה אינו שהרי פסק מרן (שם סעיף צ"ז) האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו חמש תאנים הרי זה בעשרים תאנים שאבור לי בורר אחת אחת ואוכל וכו'. אבל אם אמר לו הא לך איסר בעשרים תאנים אלו וכו' קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר. עכ"ל. ומקורו במשנה (מעשרות פ"ב מ"ה). וההבדל בין המקרה הראשון למקרה האחרון הוא שברישא מיירי שהלוקח שילם למוכר כדי שהוא יקטוף פירות שיחפוץ, וא"כ המקח חל רק לאחר הקטיף, משא"כ בסיפא מיירי שסימן לו את העשרים תאנים במחובר ואמר לו את אלו אני רוצה לקנות דבזה הקנין הוא על פירות מחוברים, ולכן אין המקח קובעם. וכן ביאר בספר כפתור ופרח (פרק ל'). וא"כ בקטיף עצמאי שהוא משלם על פירות שהוא יבחר לקטוף ולא פירות מסויימים, א"כ המקח חל בתלוש והמקח קובעם. וכן העלה בשו"ת דברי דוד (ח"ה חיו"ד סי' מ"ב).
ב. הן אמת שהראני הגאון הגדול ר' שניאור זלמן ריוח שליט"א תשובה למרן הראשל"צ רבנו שלמה משה עמאר שליט"א דס"ל לפטור, וטעמו דהמקח הזה ודאי הוא במחובר, שהרי לא קבעו ביניהם מנין או משקל כמה פירות יקח, אלא הוא קונה זכות כללית לשהות במטע זה כמו בתוך שלו, ומותר לו לנוח ולטייל וכו', וגם לאכול כאוות נפשו מן הפירות, ואפשר דאין כאן מקח כלל של פירות, דהא אמנם כלולים במקח זה, אבל התשלום הוא לא על דמי הפירות אלא דמי כניסת חופשית למקום כמו בעה"ב, וזה כולל גם אכילת הפירות. וגם מעצם העובדא שלא הגבילו בכמות הפירות, זה מוכיח דאין מוכר לו לכשיתלשו, אלא מוכר לו הזכות לקטוף ולאכול מן המחובר. ועוד יש הבדל אחר דשם קוטף ולוקח אם ירצה, משא"כ בזה שאינו רשאי לקחת ולתת אל כליו אלא ליטול ולאכול שם דוקא, וזה שלא כדרך משא ומתן, אלא כמו שמשכיר לו המקום להנות ממנו, והרשהו גם על אכילת הפירות כדי להשלים הרגשת הבעלות שלו, והרי הוא בעת ההיא כאחד מבני הבית דקוטף ואוכל בלא תרו"מ וכו'. עכ"ל.
ואנא עניא בתר דסגידנא מקמיה דיקר אורייתיה, הנני דן לפניו כתלמיד לפני רבו, דלענ"ד אין די בזה לפטור, כי עיקר התשלום אינו רק על הכניסה לחוד, דהן אמת שאם יכנס שם ולא יקטוף לא יחזיר לו את כספו, אך אין זה מוכיח שהתשלום על הכניסה לחוד, כי באמת עיקר התשלום הוא על הפירות שמרשהו לקטוף ולאכול כאוות נפשו, כי בשביל הסיור לחוד ודאי שהתשלום היה נמוך בהרבה, ושמו של הסיור קטיף עצמי מעיד על זה, שזה עיקר הסיור לקטוף פירות כאוות נפשו ועל כך הוא משלם. ואפילו אם רק חלק מהתשלום הוא על הפירות שיקטוף סו"ס גם זה בכלל מקח ומה לי אם שילם הרבה כסף או קצת כסף, סוף דבר שלא היה מרשהו בעל האתר לקטוף פירות ולצאת מבלי לסייר אם לא ישלם לו. גם מ"ש דעצם העובדה שאין הגבלה על כמות הפירות זה מוכיח דאין מוכר לו לכשיתלשו, אלא מוכר לו הזכות לקטוף ולאכול מן המחובר, בעניותי לא זכיתי להבין, כי אדרבה מה שנשאר על העץ נשאר ביד בעה"ב ומה שמספיק לקטוף רשאי לאכול ושייך ללוקח, וא"כ המקח הוא רק על מה שנקטף ולא על המחובר, וזה ממש מ"ש הכפתור ופרח לבאר דכל שלא יחד לו פירות מסויימים, נחשב מקח בתלוש, והיינו טעמא דאם ייחד לו במחובר, אותם פירות שייכים לו בעודם המחובר ואינו יכול להחליפם באחרים לא המוכר ולא הלוקח, וזה מוכיח שחל המקח במחובר, משא"כ כשאומר כשאבור לי, כל זמן שלא ברר אין לו שום קנין על הפירות, רק זכות לברור כ' תאנים, ורק שיבור יחול עליהם המקח. וכאן זה ממש כך, דאמנם לא קוצב לו מספר תאנים אבל קוצב לו זמן, שמה שיספיק לקטוף ולאכול בזמן הקצוב שלו הוא וממה שלא לא. ומ"ש עוד דכיון שאינו רשאי לקחת אל כליו אלא חייב לאכול במקום אינו כדרך משא ומתן וכו'. גם בזה יש לי הקטן להרהר, דלמה לא יחשב קנין מחמת כך, שהרי משלם על פירות שיספיק לאוכלם שם, והיכן מצאנו שאין זה נחשב מקח. ואדרבה הנה מצאנו דפועל אוכל מן התורה ופטור מן המעשרות והטעם הוא כי התורה זיכתה לו וחשיב כמתנה (כמ"ש רש"י ב"מ דף פ"ט ע"ב ד"ה פטורים). משמע שבלאו האי טעמא, אע"פ שאינם רשאים ליתן לכליהם היה נחשב אכילתם כמקח. ומה שהביא שם מגינת ורדים (במשנה מעשרות פ"ב מ"ה) לא זכיתי להבין הראיה. וצ"ע.
ג. ולכן לולי דברי הגאון עליון למעלה, נלע"ד שאינם רשאים לאכול מבלי להפריש תחילה תרו"מ, אא"כ יקטפו פרי אחד ויאכלו, ושוב יקטפו פרי נוסף ויאכלו. וגם זה רק אכילת עראי, אבל אם אוכלים אכילת קבע או אם קטפו שתי פירות יחד, אינם רשאים לאכול עד שיפרישו תרו"מ. גם מה שמותר לקטוף פרי פרי ולאוכלו, הוא דוקא בפירות שדרך לאוכלם מבלי לפלחם לפלחים פלחים, אבל אבטיח שדרך לפלחו לפלחים, גם אם קוטף אבטיח אחד נחשב גמר מלאכה. וכן הדין בתפוז שעשוי הוא פלחים פלחים כל פלח שבתפוז נחשב כפרי, ומיד בקטיף של תפוז אחד נחשב גמר מלאכה, וכן הדין באשכול ענבים שכל ענב וענב נחשב כפרי אחד ומיד שקוטף ב' ענבות נחשב גמר מלאכה, וכמו שפסק מרן (שם סעיף צ"א): גפן שנטועה בחצר לא יטול את כל האשכול כאחת ויאכל, אלא מגרגר אחת אחת. וכן ברימון לא יטול את כל הרימון אלא פורט את הרימון באילן ואוכל הפרד משם. וכן באבטיח, סופתו בקרקע ואוכלו שם. עכ"ל. וכן בירקות עליים, קוטף עלה עלה ואוכל, וכמ"ש מרן (שם סעיף צ"ג) כוסבר הזרועה בחצר, מקרסם עלה עלה ואוכל, ואם צירף חייב לעשר וכן כל כיו"ב. עכ"ל.
ד. אך יש קטיף שנעשה על מנת לקחת את הפירות הנקטפים לבית, דהיינו שקוטפים באופן עצמאי מהפרדס, וממלאים בסלסלה, על מנת לקחת לבית, באופן זה גמר המלאכה יהיה דוקא לאחר גמר מילוי הכלי, וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות מעשר ה"י) וז"ל: כלכלה משיחפה הפירות שבה בעלים ובהוצין וכיוצ"ב. אם אינו מחפה שמימלא את הכלי. ואם אינו ממלא עד שילקוט כל צורכו. כלי גדול שדעתו למלאות את חציו כיון שמילא חציו נטבל. היה בדעתו למלאות את כולו אינו נטבל עד שימלא כולו. היו שנים ובדעתו למלאות את שניהם לא נטבלו עד שימלא שניהם. עכ"ל. ומבואר מזה שאם בדעתו לקטוף כדי לקחת לבית, ותוך כדי כך אוכל אכילת עראי, כל זמן שלא גמר למלאות את הכלי מותר. ודוקא שזו עיקר מטרתו, אבל אם מתכוין גם לאכול ולהנות מהקטיף במקום וגם לנצל את ההזדמנות ולקחת כלי מלא לבית, א"כ מיד כשאוכל ב' פירות נגמרה מלאכתם ונקבעו למעשר כדבר האמור.
על פי האמור, בעל פרדס שבדעתו לקטוף את פירותיו כדי לאחסנם בארגזים ולשווקם למכירה, מותר לו לאכול תוך כדי הקטיף אכילת עראי, אפילו אם קוטף ב' פירות או יותר כאחד, עד שיגמור למלא את כל הארגזים שהיה בדעתו למלא. אבל לאחר שמילא את הארגזים, אפילו עדיין לא מכרם בפועל נקבעו למעשרות מדין מקח כיון שבדעתו להוליכן לשוק, וכמו שפסק מרן (שם סעיף פ"ב). אלא שראיתי מי שפקפק בזה, ודעתו לאסור גם לבעל הפרדס שממלא לשווק לאכול ב' פירות. על כן אמרתי אני אל לבי לברר דין זה בשורשו בס"ד.
ה. הנה בב"מ (דף פ"ח ע"א) נחלקו ר' ינאי וריו"ח בגדר קביעות למעשר מן התורה, דלר' ינאי אין הפירות נקבעים מן התורה עד שיראו פני הבית, ולריו"ח סגי בראו פני החצר. והקשתה הגמ' לתרוייהו, מתיב רב חנינא חוזאה, כנפשך כך נפשו של פועל, מה נפשך אוכל ופטור כך פועל אוכל ופטור (פירוש כמו שאתה רשאי לאכול בלי לעשר כך הפועל), הא לוקח חייב, מאי לאו בשדה (ומבואר שפירות נקבעים למעשר מן התורה אפילו שלא נכנסו לבית. ואף שלכאורה עדיין לא נגמרה מלאכתם, פרש"י דמקח מחשיב ליה כגמר מלאכה). אמר רב פפא הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסקינן, ולמאן דאמר לבית, לבית. אי הכי בעל הבית נמי נחייב. בעה"ב עיניו בתאנתו לוקח עיניו במקחו. ופריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב, והתניא וכו'. עשר תעשר ואכלת, ולא מוכר, תבואת זרעך ולא לוקח. אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא. ופרש"י, בעה"ב עיניו בתאנתו, אין הנוף נחשב בעיניו, הלכך הכל הולך אחר העיקר, ועיקרה בחוץ, הלכך עד שיגמור כל לקיטתו ויכנס לבית לאו גמר מלאכה הוא. עכ"ל.
הרי דלרש"י ז"ל אם עיקרה של התאנה בגינה ונופה נוטה לחצר, ואכל בחצר, לוקח חייב כי בעיניו הפירות שבחצר עיקר, וכיון שהם בחצר נקבעו למעשר. אבל בעה"ב שאוכל פטור, שעיקרה של התאנה שעומדת בגינה חשוב יותר מהנוף, ולכן אם אוכל מהנוף הנוטה לחצר או לבית פטור. ויש להקשות מדתנן במעשרות (פ"ג מ"י), תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לגינה, אוכל כדרכו ופטור. עומדת בגנה ונוטה לחצר אוכל אחת אחת פטור, צירף חייב. מבואר דהולכים אחר הנוף ולא אחר העיקר. ופשט המשנה משמע דבכל אדם מיירי, דלוקח מאן דכר שמיה. ונראה דלפרש"י, הך ברייתא דמייתי רב חנינא חוזאה פליגא אהך מתניתין. ומ"מ היינו דוקא לסילוק הדעת דס"ל דהא דתניא לוקח חייב היינו מדאורייתא, אולם למסקנא דלוקח חייב מדרבנן וקרא דכנפשך אסמכתא בעלמא הוא, ולק"מ על ריו"ח ור' ינאי דאינהו מיירו בחיוב מה"ת, ואילו הך ברייתא בחיוב דרבנן, א"כ א"צ לחלק דבעה"ב עיניו בתאנתו ולוקח עיניו במקחו, דמן התורה בגינה מותר לאכול בין ללוקח בין לבעה"ב והפועל, ורק מדרבנן אסור ללוקח לאכול כי מקח קובע מדרבנן. ובחצר אסור גם לבעה"ב. וכ"כ המאירי שם.
ו. אולם התוס' (שם ד"ה בעל הבית) מיאנו בפרש"י, והקשו על מה שחילק רב פפא בין לוקח לבעה"ב, ממאי דתנן (מעשרות פ"ג מ"ח) תאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת ואם צירף שתים חייב, דמבואר שגם בעה"ב אם צירף שתים חייב. ואי מיירי בסוגייתין באוכל אחת אחת ולהכי בעה"ב פטור, קשה דבכה"ג גם הלוקח פטור כדלקמן (דף פ"ט ע"ב). ותירצו וז"ל: וי"ל דהתם מיירי כשאינו רוצה ללקוט עכשיו יותר אלא מה שאכל, ולהכי חייב בשתים אפילו בעה"ב כמו לוקח, דלא שייך למימר עיניו בתאנתו, דאין עיניו אלא במה שאוכל, ולהכי נחשב גמר מלאכה בצירוף שתים, אבל בשמעתין ששכר פועל ללקוט כל הראוי ללקט, שייך למימר עיניו בתאנתו, ולא חשיב גורן וגמר מלאכה עד שילקוט כולה או רובה, וכי מוקי לה בעומדת בגינה ונופה נוטה לחצר, ה"ה דהוה מצי לאוקמי בעומדת בחצר, אלא מילתא דשכיחא טפי נקט וכו'. עכ"ל. נמצא לביאורם שיש חילוק בין אם כוונתו ללקוט כדי לאכול כעת את מה שלוקט, דבזה אם ליקט שתים חייב בין לוקח בין בעה"ב היכא דעומדת בחצר, לבין אם אינו לוקט כדי לאכול אלא כדי לאסוף את הפירות להוליכן לשוק או לבית, שאז אפילו ליקט בחצר כמה פטור, עד שיגמור ללקוט את כל או את רוב הפירות. וכדבריהם כ"כ הסמ"ג (עשין קל"ה), והריטב"א (שם ד"ה ופרקינן) ושכן דעת הראב"ד. וכ"כ הרא"ש (בתוס' שם ד"ה אף). ותלמיד רבנו פרץ (הובא בשטמ"ק שם). וכ"פ הרב חכמת אדם (שערי צדק פ"ג הכ"א).
ז. והנה חילוק זה שחילקו התוס' ודעימייהו, נראה שהוא ברור ומוסכם לכ"ע, דהנה תנן (מעשרות פ"ג מ"ח): תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל אחת אחת ופטור, ואם צירף חייב. וכ"פ הרמב"ם (פ"ד מהל' מעשר הט"ו), והש"ע (יו"ד סימן של"א סעיף פ"ט). ומבואר דצירוף ב' פירות נחשב גמר מלאכה, והחצר קובעתם למעשרות. מאידך שנינו (שם פ"א מ"ה), ירק הנאגד משיאגד, ואם אינו אוגד, עד שימלא את הכלי. ואם אינו ממלא את הכלי עד שימלא כל צורכו. כלכלה (של פירות) עד שיחפה, ואם אינו מחפה עד שימלא את הכלי, ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צורכו. בד"א במוליכם לשוק אבל במוליכם לביתו הרי זה אוכל מהם עראי עד שיגיע לביתו. וכ"פ הרמב"ם (שם פ"ג ה"ט ואילך). הרי שכל זמן שלא ליקט כל צורכו, יכול לאכול מהם אכילת עראי אפילו שדעתו להוליכם לשוק ומקח קובעם, וזה סותר מה ששנינו דבחצר אפילו מלקט ב' פירות נחשב גמר מלאכה ונקבע למעשרות ע"י החצר. ומוכח מזה כחילוקם של התוס', דהיכא דרוצה לאכול כעת נמצא דגמר מלאכה נעשה מיד כשמצרף שתים, דבזה נחשב גמר מלאכה כשקוטף על מנת לאכול, אבל אם אין בכוונתו ללקט בשביל לאכול רק בשביל לאחסן או להכניס לבית, ותוך כדי הלקיטה רוצה לאכול, רשאי לאכול גם שתים כאחת, דגמר המלאכה מוגדר לפי עיקר מטרת הלקיטה שהוא לאחסנם, וכל שלא מילא את כל הכלים שרצה למלאות לא חשיב גמר מלאכה ומותר לאוכלם.
וא"ת אם חילוק זה הוא מבואר יוצא מהמשנה, למה לא נסתייעו התוס' ממנה וכתבו החילוק מדילייהו. הא ל"ק, כי לא באו לחדש חילוק זה והוא פשוט וברור להם מכח משנה זו, אלא עיקר דבריהם לבאר דבלוקח מיירי בלוקט על מנת לאכול עכשיו, ולא בלוקט על מנת לאסוף לבית, ואילו בבעה"ב מיירי בלוקט לאסוף לשוק או לבית.
ח. ועין רואה להרב דרך אמונה (פ"ד מהל' מעשר הט"ו בהה"ל ד"ה היתה נטועה) שהביא דברי התוס' וסיים: ודעת רבנו (הרמב"ם) שלא הביא חילוק התוס', נראה דס"ל כהמאירי דבמסקנא בטל החילוק דבעה"ב עיניו בתאנתו וקי"ל כסתם מתניתין דמעשרות וכו' עכ"ל. ונמשך אחריו בשו"ת דברי דוד טהרני (ח"ד סי' ע' אות י"ד), דהרמב"ם והש"ע דסתמו דתאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ואם צירף חייב במעשר, ולא חילקו בין אם כוונתו ללקט שתים או שכוונתו ללקט הכל סתמו הדברים שלא כדעת התוס'. ושכן שמע מהגרב"צ אבא שאול זצ"ל. עכת"ד. ולענ"ד דבריהם אינם מכוונים, דדברי התוס' ברורים ומוכרחים מגוף המשניות, ולא יתכן שיש מי שחולק על זה. זאת ועוד שעל כרחנו הרמב"ם סובר כן, שהרי פסק מחד דבמילוי הכלים הוי גמר מלאכה, ומבואר שקודם לכן אפילו אוכל ב' פירות לא חשיב גמר מלאכה, ומאידך פסק דבתאנה בחצר אם צירף שתים חייב, וכדי שלא יסתרו דבריו ע"כ לומר כדברי התוס'. ומ"ש משם המאירי דבמסקנת הסוגיא אין חילוק בין לוקח לבעה"ב, לא זכינו להבין, כי אילו היה המאירי מפרש הסוגיא כתוס' וכותב דלמסקנא לא קאי הך חילוקא ניחא, אבל הוא ז"ל ביאר הסוגיא כפרש"י דמיירי בלוקט לאכול כעת (גם בעה"ב וגם הלוקח), רק שיש חילוק בין לוקח דלדידיה הנוף הנמצא בחצר עיקר, וחייב, לבין בעה"ב דלדידיה עיקר עץ התאנה הנמצאת בגינה הוא עיקר ופטור, ועל זה כתב דלמסקנא חילוק זה לא קאי. ואינו ענין כלל לדברי התוס'. וצע"ג. וכ"פ הגרש"ז ריוח שליט"א בקצירת השדה (פ"י הט"ז).
מסקנת הדברים:
לכן למעשה בעל פרדס המלקט פירותיו על מנת לשלוח אותם לשווקים, ותוך כדי אסיפת הפירות אוכל מהם, אינו צריך לעשרם כלל, ורק אחר שגמר למלא את סך הארגזים שהיה בדעתו למלא, אסור הוא לאכול מהארגזים שמילא אפילו פרי אחד בלא הפרשת תרו"מ. אולם אם ליקט על מנת לאכול כעת, אם נמצא בגינה מותר לאכול אכילת עראי אפילו כמה פירות. ואם נמצא בחצר, מותר לאכול אחת אחת אכילת עראי מבלי לעשר, אך אם לוקט שתים, נחשב בלקיטה זו גמר מלאכה והחצר קובעם למעשרות, ושוב אינו רשאי לאכול מהם.
ולענין קטיף עצמאי, הנה כיון שמטרת אנשי הקטיף היא לקטוף בכדי לאוכלם שם ולא כדי למלאות את הכלי לקחת לבית, מיד שקוטף ב' פירות נחשב הדבר לגמר מלאכה, וכיון ששילמו על הקטיף נחשב הרי שמעשה המקח קובעם למעשרות. ולכן יש להיזהר להפריש מהפירות תרו"מ קודם שאוכלם, או שיזהרו לאכול פרי פרי. וגם זה הוא רק בפירות שאין דרך לפולחם לפלחים פלחים כגון תפוח ואפרסק, אבל אם קוטפים תפוזים וכיו"ב שעשויים פלחים פלחים, או שקוטפים ענבים שאז כל ענבה וענבה נחשבת כפרי, מיד שקוטף אשכול אחד או אפילו ב' ענבות נחשב ב' פירות ונגמרה מלאכתו ונקבע למעשרות ע"י המקח. אמנם דעת הגאון הראשל"צ המלך שלמה שליט"א דקטיף עצמי פטור מתרו"מ מהטעמים שהעתקנו משמו למעלה. והנלע"ד כתבתי.
