נאמר על התורה הקדושה "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז" (איוב כח, יז), "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג, טו). צריך להתייחס לתורה לפי הערך שלה, איך אדם יכול לשקול רווח חומרי כנגד התורה?! נכון שהתורה התירה לנו לעבוד לצורך הפרנסה שיוכל האדם להביא אוכל לבני ביתו, זו מצוה, אך אנו צריכים לעשות לעצמנו מגבלות. כשאדם יושב בפגישה חשובה בעניני מסחר או פרנסתו וכד', אם היו מפריעים לו כל חמש דקות ומבקשים ממנו שיבוא לכאן או לשם, מיד היה עונה שכרגע הוא בפגישה ואינו יכול. אז למה כשאדם יושב ולומד תורה הוא קם והולך לכל דבר וענין, היחס הזה מראה עד כמה התורה באמת מכובדת בעיניו, הרי זה בזיון לתורה.
מה יאמרו אנשים כשרואים תלמיד חכם שמוכן בקלות לוותר על תורתו, מבטל תורתו וקביעותו מפני כל דבר גדול וקטן, עד שנדמה שהכל חשוב ויקר יותר מתלמוד תורה, מה יאמרו אשתו ובניו כשרואים אותו רץ לכל דבר ואחר כך מתלונן להם "למה אתם לא נותנים לי ללמוד". בני ביתו רואים שהוא לא מעריך את התורה באמת, אחר כך מתפלא למה כשאומר לבניו "אין כמו התורה, לכו ללמוד תורה", הם לא מבינים אותו, הרי הם תמיד רואים איך שעל כל שטות הוא קם ועוזב את התורה. ואין לטעות ולחשוב שהילדים הקטנים לא שמים לב עד כדי כך, אלא צריך לדעת שאין מי ששם לב ומבין בדקה מן הדקה בכל מה שהאבא או האמא עושים, וזה משפיע עליהם יותר מכל מיני דיבורים שאנו אומרים להם. ועל כן כשהילדים רואים את אביהם יושב ללמוד בכובד ראש ובריכוז, שומר על הסדרים בהתמדה ומנצל כל זמן פנוי, שמחפש את הרגעים והזמנים כדי ללמוד תורה, שממעט בשנתו, באכילתו ובשיחתו ותמיד הולך ללמוד תורה, אז גם הם מבינים מהו ערכה של תורה. ככל שהאדם חזק בהתמדתו ושקידתו על התורה, כך בני ביתו מושפעים מזה, ממנו לומדים ומתפעלים. אפילו אנשים רחוקים יודעים להבחין בדברים האלה, האדם צריך להיות רציני בלימודו, זה כבוד התורה.
וכן מכלל כבוד התורה הוא הצורה בה אדם יושב ללומדה, לא יעשה זאת כדבר שקשה וכבד עליו. אדם שמארח בביתו תלמיד חכם גדול ורוצה לכבדו, אך בינתיים מתעסק בצרכי הבית זה לא כבוד אלא זלזול. אנו באים ללמוד תורה, תורת אלהים חיים, ואם אדם לא שם את ליבו על כך, לא מפנה את מחשבותיו ולא עוזב את כל עסקיו, הרי זה עלבון התורה. כבוד התורה הוא שנדע איך ללמוד אותה – במסירות, באהבה וברצון גמור. כשיש חיסרון בזה אז יש גם חיסרון בבסיס, בעצם קבלת התורה. כל אדם צריך לבחון את עצמו בכך, כי יש לנו בעיה קשה שאנחנו מעריכים הרבה דברים כנגד התורה. למרות שאם נשאל כל אדם על סולם הערכים שלו, כולם יאמרו שהתורה מעל הכל וכל השאר הבל וריק, אך אלו דברים שאין בהם ממש כי בפועל אין להם כיסוי, משום שעל כל דבר פשוט עוזבים את התורה. וזה עלבון לתורה, ועל זה בת קול יוצאת ומכרזת.
זו תפיסה עקרונית ויסודית לדעת שהתורה היא הסחורה הגדולה, החשובה והיקרה שאין לה תחליף. צריך לעבוד על כך ש"כל חפציך לא ישוו בה". כשהכבוד או הממון יותר יקרים לאדם מזמן לימודו בתורה, זה מראה כמה הוא חסר. האדם צריך להתבונן ולהעמיק בלימודו עד שהתורה תהיה בעיניו ממש "יקרה מפנינים", לשאוף להגיע למציאות ששום דבר בעולם לא ישמח אותו יותר מהתורה, וגם אם יזכה בסכומי עתק זה לא ישווה בעיניו כנגד לימוד תורה. האדם צריך לקבוע את הדברים הללו עמוק בלבו, זה חלק מקבלת התורה שלו.
אומרת הגמרא (שבת קמו ע"א): "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", דהיינו שפסקה מהם זוהמת הנחש הקדמוני, זאת אומרת שהגיעו למצב של התכלית – "לתקן עולם במלכות שדי". לכן אמרו רבותינו "אל תקרי חָרות אלא חֵרות" (אבות ו, ב) – חירות ממלאך המות, חירות מן השטן, חירות מיצר הרע. "פסקה זוהמתן" אין הכוונה לענין אחד של טומאה זו או אחרת, אלא מדובר כאן בקליפה המורכבת מכל הטומאות שבעולם. שהרי כל הזוהמא הזו נוצרה מהחטא של אדם הראשון, ומהיום שהנחש החטיא את אדם וחוה ועד למתן תורה התפתחו וצמחו עוד כמה וכמה סוגי חטאים, עוונות, פשעים וטומאות. לכאורה לא מובן איך אפשר לתקן דבר כזה, אדם שלומד בספרי הקדמונים רואה כמה תיקונים צריך על עוון אחד, וכל זה לאחר שעשה תשובה כי ללא תשובה זה כמו "טובל ושרץ בידו". אז כשנעשה כזה תיקון גדול לכל הזוהמא של הנחש הקדמוני, זה לא נתפס בהבנה. אלא צריך לומר שזה כוחה של תורה, על זה אמרו רבותינו "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א), כנגד כל התיקונים של כל העוונות. כשאדם לומד תורה בעמל וביגיעה, הקב"ה לוקח את המילים שלו, מצרף אותן, עושה מהן שמות קודש ומתקן. "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" (ויקרא ז, לז) – "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם" (מנחות קי ע"א). כל קרבן עושה את התיקון לפי הענין שלו, אבל מכח התורה אפשר לעשות את התיקון של הכל, כי "תלמוד תורה כנגד כולם". והיינו שזו תורה לשם שמים, תורה בעמל ובכל הכח, שאדם ממית עצמו עליה – זו תורה שבכוחה לתקן.
אמנם עדיין התקשיתי בדברי הגמרא, איך פסקה זוהמתן של ישראל מכח התורה, הרי "ישראל שעמדו על הר סיני", הם עדיין לא קיבלו את התורה, וקל וחומר שעדיין לא למדו תורה, אז מכח מה פסקה זוהמתן? אלא יש לומר שבעצם זה שישראל עמדו על הר סיני ואמרו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), דהיינו שבאו לקבל תורה בעומק, בכל ההבנה, בלב וברצון – קבלה אמיתית ועמוקה כזאת היא כמו לימוד של כל התורה. אומרת הגמרא (שבת פח ע"א): "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". קבלה כזו גדולה ועמוקה עד כדי כך שה' שלח את מלאכי השרת כדי להכתיר כל אחד ואחד מישראל, זו קבלה אמיתית שפועלת כמו לימוד כל התורה להפסיק את זוהמת הנחש. זו קבלה שהיא מעל ומעבר לכל לימוד. קבלה מתוך הבנה שהתורה מעל הכל ולפני הכל, קבלה כזאת הרי היא כאילו למדו את התורה כולה ולכן פסקה זוהמתן.
יש לנו בזה לימוד גדול לכל אדם, כמה חשוב לקבל את התורה באמת, בהבנה ובעומק.
על פי הדברים הללו התיישבה לי קושיא אחרת – אומרת הגמרא (שבת פח ע"ב): "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר "נפשי יצאה בדברו". ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו, הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם". לכאורה קשה, שהרי מובא בגמרא במקום אחר (כתובות קיא ע"א) ש"אמר רבי אלעזר עמי הארצות אינן חיים… דכתיב כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל, כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו". אמר לו רבי יוחנן לרבי אלעזר, "לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי", אל תדבר כך. כשלומדים את הגמרא זה נראה שרבי יוחנן חולק על רבי אלעזר, אלא שמעתי פעם דקדוק נפלא מפי קדשו של מרן גאון ישראל רבנו עובדיה ע"ה, שרבי יוחנן לא חולק על רבי אלעזר, הרי רבי אלעזר הוא תלמידו של רבי יוחנן, ואם רבי יוחנן היה חולק עליו היה אומר לו "לאו הכי", זה לא נכון, אך הוא אמר לו "לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי", אל תדבר כך, לא כל מה שנכון אומרים. אם זה לא היה אמת אז למה אמר "לא ניחא למרייהו", הרי שגם רבי יוחנן הסכים עם רבי אלעזר שבלי תורה אין תחיית המתים. והנה עתה ששמעו קול ה' בפעם הראשונה וה' הביא טל להחיותם, טל זה הוא מהטל שעתיד להחיות בו מתים, והרי עם ישראל עוד לא למדו תורה, ובלי תורה גם רבי יוחנן מסכים שאי אפשר להוציא טל של תחיה. אלא על פי האמור לעיל הדברים מתיישבים, כיון שכשעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע" כבר היתה קבלת תורה אמיתית ועמוקה, התייחסו לתורה כערך עליון ודבר יקר ביותר, ממילא היה בכוחה של הקבלה הזאת להחיותם כמו שלמדו את כל התורה, כי זה הכל ביחד. הרי שלא רק שפסקה זוהמתן על ידי קבלת התורה, אלא גם היה בידיהם טל של תחיה, ומהטל הזה ה' יתברך החיה אותם.
חיזוק ליסוד הזה מצינו במעשה עם רבי יוחנן שהחזיר את ריש לקיש בתשובה (בבא מציעא פד ע"א), שבתחילה ריש לקיש דילג את כל רוחב הנהר, ראה זאת רבי יוחנן ואמר לו "חילך לאורייתא, אם תחזור בתשובה אתן לך את אחותי". ריש לקיש הסכים וקיבל על עצמו, והנה עתה שרצה לקפוץ חזרה לעבר הנהר לא הצליח, משום "שקבל עליו עול תורה תשש כוחו" (רש"י שם). "הפליא עצה הגדיל תושיה" (ישעיה כח, כט) – "למה נקרא שמה תושיה מפני שהיא מתשת כחו של אדם" (סנהדרין כו ע"ב). והרי ריש לקיש היה ראש השודדים, עדיין לא למד תורה, רק קיבל על עצמו. אלא משמע שהקבלה עצמה כבר עושה תורה, עושה את הפעולות של התורה – מתקנת, מביאה טל של תחיה, ואפילו פועלת כבר על כוחות הגוף. כמה גדול ערכה של קבלת התורה. כשראה רבי יוחנן שריש לקיש לא מצליח לקפוץ חזרה, הבין שעתה קיבל באמת את התורה.
אדם יתפלל על קבלת התורה שלו, בכל יום שאומר "אהבת עולם" יתפלל על זה כמו שמתפלל על החיים והממון, כמו שמתפלל על בניו, יתפלל לזכות לתורה. הגאון רבי אברהם טופיק שליט"א הוא תלמידו של מו"ר רבי יהודה צדקה ע"ה. הוא סיפר לי שבסוף ימיו של רבי יהודה, בתקופה שהיה חולה מאד וכמעט כל שבוע הבהילוהו לבית החולים, הוא הביא את בנו הקטן לרב שיעשה לו את התחלת התספורת. בדרך כלל נוהגים גם ללכת לקברי צדיקים בתספורת הראשונה, אנשי ירושלים היו הולכים לציון של שמעון הצדיק. שאל רבי יהודה צדקה את הרב טופיק לאן הוא מתכנן לקחת את בנו, והרב טופיק אמר שהם נוסעים למירון לרבי שמעון בר יוחאי. רבי יהודה צדקה שמח וביקש ממנו שיתפלל עליו, כמובן שרבי אברהם אמר לרב שיעשה זאת בשמחה. והנה כשהתחיל לצאת מהבית קרא לו הרב ושאל אותו "מה תתפלל עלי", אמר לו הרב טופיק "אתפלל שבע"ה כבודו יהיה בריא ויאריך ימים". וכי זו שאלה מה מתפללים על אדם שכמעט כל שבוע מקבל התקף לב? נבהל הרב צדקה ואמר לו "לא לזה התכוונתי, אלא תתפלל שאלמד תורה, תתפלל עלי שאבין טוב את התורה, על זה אני מבקש שתתפלל עלי". אדם זקן ובמצב כזה שהיה בסוף ימיו, רוצה שיתפללו עליו שיבין תורה כי רק זה מה שעניין אותו.
