גבינה הוא מוצר שכבר נזכר בהלכה שקיימים בו תולעים. אמנם רבים טועים וחושבים שאותם עובשים הקיימים בגבינות הם חרקים, אך אין הדבר כן. למעשה עובשים אלו ראויים למאכל וידידותיים ואינם רעילים ומזיקים, ולהבדיל מעובשים מסוגים אחרים שצומחים במהירות גבוהה בטמפרטורות גבוהות יחסית, במזון שנחשף לאוויר וללחות, שאינם בטוחים לאכילה והם מייצרים רעלנים מזיקים שאינם נהרסים בבישול. העובשים הידידותיים, שראויים לאכילה, נותנים טעם טוב וארומה מיוחדת לגבינות השונות, והם אלו שיוצרים את הקליפות סביב גבינות מסויימות כגון גבינת הקממבר המפורסמת. העובש הידידותי מסוג “פנציליום קנדידה” ו-” פנציליום קממברטי” מסייעים להבשלה, שזה תהליך לפחות של כחודש.
מאידך אכן קיימים סוגי גבינות עם תולעים ממש, אולם גם הם מקורם מביצים המוטלים על הגבינה של “זבוב הגבינה” [Piophila casei]. תופעה זו ידועה ומפורסמת בעיקר בסרדיניה שבאיטליה, ובסוג גבינה מיוחד במינו הנקרא: Casu marzu. את הגבינה לאחר הכנתה משאירים בחוץ, ומסירים מעט מהמעטפת החיצונית, נקבת זבוב הגבינה שנמשכת לשם, מטילה עד 500 ביצים בבת אחת, הביצים בוקעות, והרימות שיוצאות מהביצים מתחילות לאכול את הגבינה, והחומצה היוצאת ממערכת העיכול של אותן רימות, מפרקת את השומנים שבגבינה והופכת את המירקם שלה לגבינה רכה מאד. צבע הרימות הוא לבן שקוף ואורכו כמה מ”מ [יכול להגיע עד 8 מ”מ]. רימות אלו כל העת יוצאות ונכנסות מהגבינה החוצה ופנימה, עד שמסיימות את תפקידן. בעת אכילת הגבינה, יש כאלו המוציאים את הרימות ואוכלים את הגבינה ללא הרימות, ויש שאינם מפרידים ואוכלים את הגבינה יחד עם התולעים.
אופן הבדיקה והשימוש:
לדעת השולחן ערוך יש לאסור תולעים אלו כפי המתואר לעיל, ולפי המציאות שאנו רואים. שהנה להלכה מרן פסק בשו”ע סי’ פ”ד סעי’ טז, שתולעים שבגבינה מותרים, כיון שדינם כשרץ ששרץ בתלוש והוא מותר, אולם אם פירש אסור. ובכרך א פרק ד סעי’ ח הובא שהעיקר להלכה בדעת מרן השו”ע שאם הם פרשו על גבי הגבינה מבחוץ הם נידונין כפרשו, ואסורים. ולדעת הרמ”א יש להקל אפילו אם פירשו לקערה, כל שלא פירשו על השולחן.
אכן, התולעים הקיימים כיום בגבינה כמתואר לעיל, מקורם מביצים שהוטלו על ידי נקבת זבוב הגבינה, ולכן אף אם נאמר שדינם כשרצו בתוך הגבינה, מכל מקום, כמתואר לעיל, אותן רימות יוצאות לבחוץ על גבי הגבינה וחוזרות לבפנים ושוב חוזר חלילה, ולכאורה לדעת מרן השולחן ערוך אין להם היתר, אכן לדעת הרמ”א יש מקום להתירם כל שלא פירשו על גבי השולחן. [וראה בכרך א שם בהערה 8 ובפרק ג סעי’ א ובהערה שם לגבי דין בל תשקצו אם יש לחוש ולאוסרם מחמת שיקוץ].
