מותר לבקש בקשות פרטיות בראש השנה שחל בשבת?

מותר לבקש בקשות פרטיות בראש השנה שחל בשבת?

מקור הדברים לעניין בקשת צרכיו בשבת, מצאנו בירושלמי שבת (פרק טו הלכה ג): 'תני אסור לתבוע צרכיו בשבת, ר' זעירא שאל רבי חייא בר בא מהו מימר רעינו פרנסינו, אמר ליה טופוס ברכות כך הן'. ע"כ. והיינו שר' זעירא שאל שמא יש להימנע מלומר בשבת "רעינו פרנסינו" בנוסח ברכת הארץ שבברכת המזון, דלמא הוי כשואל צרכיו, והשיבו רבי חייא בר אבא שכן הוא "טופס ברכות".

נוסח 'רוענו זוננו' בברכת המזון

ובטרם נחל להתבונן בפשר תשובת הירושלמי, נדקדק בדבר השאלה. כי הנה נחלקו הדעות אם הנוסח הוא "רעינו" או "רועינו", וכמ"ש מרן הבית יוסף (סי' קפח) על דברי הירושלמי: 'מכאן משמע שיש לגרוס זוננו בשורק, במשקל שובנו אלהי ישענו, וכמו שכתבו הר"ד אבודרהם ושבלי הלקט בשם ה"ר אב"ן עזרא, דהשתא אינו שם תואר אלא מתפלל לפניו שיזון אותנו. ונראה שכך יש לפרש פרנסנו כלכלנו, שהוא מתפלל שיפרנס ויכלכל אותנו. וגם רוענו היה ראוי לפרש לפ"ז רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תתת הרי"ש, ובימי חורפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך, אבל בכל הספרים כתב רוענו עם וי"ו'.

ואם כן, שמא קושיית ר' זעירא היא דוקא מן הנוסח "רעינו" שהוא לשון בקשה, ומכאן מוכח שאין הנוסח "רוענו" שהוא תואר שבח ואין זה כתובע צרכיו, וקשיא מעיקרא ליתא.

ברם יש לפקפק בדבר מן הגרסא בענין זה במדרש ויקרא רבה (פרשת בהר פל"ד, טז – בחלק מן הדפוסים): 'ממצוא חפצך מכאן אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת, ר' זעירא בעי קומיה דר' חייא בר אבא א"ל אלין דאמרין רועינו זונינו פרנסנו בשבת מהו, אמר לו טופס ברכות כך היא'. ושמא יש לפרש שקושייתו היא מן הבקשות "זונינו פרנסנו", ואילו "רועינו" לנוסח המדרש הוא חלק מן התואר, דהיינו שפונים להיי"ת "אבינו רוענו" ומבקשים ממנו "זונינו פרנסנו" (וכן פירש הט"ז שם סוף סק"י).

[והנה בדרכי משה הארוך (שם) הביא דברי הרב אור זרוע (שו"ת ח"א סי' קצט) ששתי נוסחאות הן, וז"ל: 'ואינו אומר רוענו אלא רעינו רי"ש בחטף בלשון בקשה, ויש אומרים רועינו ע"ש רועי לא אחסר. ואומר זוננו זי"ן בשורוק, בלשון בקשה כלומר זון אותנו כמו פרנסינו כלכלינו שהם לשון בקשה'. ובאמת מכאן התחלקות הנוסחאות, שהאומרים רעינו בשו"א תחת הרי"ש אומרים זונינו בשורוק, והאומרים רועינו בחולם אומרים גם זונינו בחולם, שהם שמות תואר.

ובזה הציע בס' עלי תמר (על הירושלמי שם) לבאר כוונת השאלה במדרש רבה, שלפי דעתו יש לגרוס שם "רעינו זונינו", ועל כך מקשה ר' זעירא דווקא על "אלין דאמרין" כן, היינו על אותם שאומרים בנוסח לשון בקשה, האם מותר להם לומר כן בשבת. אך לכאורה קשה לשבש רוב הספרים ולהכריע שגירסת המדרש היא "רעינו" ולא "רועינו", ועוד זאת כפי שהביא בס' הנ"ל בעצמו, הרי עומד לנגדו גירסת הרמב"ן (שבת קיג) והרשב"א (ברכות מח) שגורסים אף בירושלמי "רוענו" בחולם. וע"כ נוכל לנקוט כנ"ל שעיקר השאלה היא ממה שאומרים לשון שאלה לאחר מכן "פרנסנו"].

גדר טופס ברכות שהתירו בשבת

והנה נחלקו רבותינו מפרשי הירושלמי בביאור מהות האיסור לתבוע צרכיו ובכוונת תשובת רבי חייא בר אבא שמותר במקום שהוא טופס ברכות. בפני משה ביאר כוונת הדברים דמה שהוא נוסח הברכה היא כך לא ישנה, ולא אמרו אלא שלא להוסיף בתחנונים על צרכיו כדרך שהוא עושה בחול. וכן פי' ביפה מראה שלא אסרו אלא לתבוע דבר מחודש שאין אנו רגילין לתבוע.

אך בקרבן העדה ביאר יסוד איסור בקשת צרכיו בשבת, לפי שמכלל עונג שבת הוא שיחשוב האדם כאילו כל מלאכתו עשוי, והשואל צרכיו הוא מראה בהיפך וגם מביא דאגה בלבו. ועפ"ז הקשה בשיירי קרבן על הפנ"מ והיפ"מ, מה יש לחלק בין נוסח התפילה הרגיל לבין תוספת בקשות, והלא מכל מקום הוא מפר עונג שבת. ועל כן פירש שכוונת התירוץ על טופס הברכות הוא דכיון דנוסח הברכה כך היא, אין לשנותה בכדי שלא יתבלבל בנוסח בין חול לשבת.

והנה יש נפקותא בין שיטת הפני משה והיפה מראה לשיטת קרבן העדה, שכן אם האיסור הוא רק על דבר מחודש כדברי הראשונים, הרי אין לנו לאסור בקשת צרכיו בשבת בכל מקום שהוא חלק מנוסח התפילה הקבוע, והכל נכנס בכלל טופס ברכות שהתיר הירושלמי.

ואכן מצינו כן להדיא בדברי האור זרוע (שם ובח"ב סי' פט) וז"ל: 'ועל זה אנו סומכין שאנו מתפללים בשבת אלהי נצור לשוני מרע הא נמי טופס תפילה כן הוא. ושוב ראיתי ששלח רבינו יהודה בר' קלונימוס בר' משה לרבינו אפרים בר יצחק, הודיעני איך מתפללים בשבת אלהי נצור לשוני מרע, דאסור לאדם שישאל צרכיו, דבשלמא שים שלום טופס ברכות הוא כדאמר בירו' גבי רוענו זוננו, אבל אלקי נצור דאמורא היה רגיל לאומרה אחר תפילתו והורגלו גם בנ"א כן, מי קבעו ותקנו בתפלה לאומרו גם בשבת. והשיב לו, ואשר שאל אדוני על אלהי נצור שאדם מתפלל אחר תפילתו, אחרי כי ראה בירושלמי המדבר על רענו, היה לאדוני לשאול דומיא דההיא אם יש להרבות בשבת בהרחמן יצילנו מדקדוקי עניות וינקום נקמת דם עבדיו, כל זה לא תקנו חכמים לדבר. אלא מאי אית לך למימר הואיל ותקנו והנהיגו העולם לאמר ואין כאן בית מיחוש, הכא נמי לא שנא'. עכ"ל וכוותיה נקטו עוד מרבותינו (מהר"ם מינץ בתשובה סי' פז. ריקאנטי סי' כט. ועוד).

ומכאן סברי מרנן שאם שכח והתחיל תפילת חול בשבת ונזכר, גומר אותה ברכה, דבדין הוא דהוה ליה לצלויי כל י"ח ברכות בשבת, ואע"ג דאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת, הרי סדר ברכות וטופסם הוא גומר (או"ז שם וכ"כ ראבי"ה ח"א מסכת ברכות סי' סה, וראה גם ח"ב מסכת מגילה סי' תקצז).

ברם לשיטת קרבן העדה יש לפקפק באמירת תחינות שאינן חלק מגוף נוסח התפילה ואין בהם חשש שיתבלבל בתפילתו, וכפי שכתב לתמוה על דברי מהר"ם מינץ שהתיר אמירת "אלהי עד שלא נוצרתי" בשבת, שיש להתיר רק בכדי שלא יבולבל בתפלתו, 'אבל גבי אלהי עד וכו' מי חייבו לאמרו בכל יום עד שיאמרו גם בשבת, גם אני תמה מיהי רצון הנדפס בסידורים במעמדות של שבת ששם בקשה על הפרנסה דודאי אין לאמרו לכ"ע'.

והנה לדבר הלכה מצינו לכאורה סתירה בזה בדברי מרן המחבר, כי בבית יוסף (או"ח סי' קפח) הביא בשם שבלי הלקט (סי' צד) שאין למעט בהרחמן בנוסח ברכת המזון שכן נוסח ברכות כך הוא, והעיר על דבריו וז"ל: 'ולמוכיחים מכאן דאין למעט בהרחמן לא ינעם לי, דהרחמן תוספת שנהגו להוסיף מעצמם הוא ולא מיקרי טופס ברכה'. ואם כן, לכאורה נמצא לשיטתו, שאין לחלק בין נוסח קבוע לבקשה מחודשת, אלא בין תפילות שהן מעיקר תקנת חז"ל לבין שאר תוספות שנהגו לומר. אמנם בשו"ת אבקת רוכל (סי' יב) כתב לדינא שמותר לערוך מי שבירך בשבת, ויש בזה חידוש טפי כי אף שהש"ץ מוסיף או גורע לברך לכל נדיב לב די מחסורו אשר יחסר לו כפי מה שצריך לו, כי לאחד אומר שיתן לו בנים זכרים ולאחד אומר יחיה בניו וישמרם וכו', הרי הרשות נתונה יד ש"ץ להוסיף ברכה כפי הצורך והו"ל כאילו הנוסח של המי שברך כך הוא ודמי להא דאמרינן בירושלמי נוסח ברכה כך הוא. עכ"ד. והואיל ונקט כן בתשובותיו סמכינן עליהן הלכה למעשה, אף אם חלוק על דבריו בחיבורו (כמ"ש הרב חיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א סי' עד סקי"א ועוד).

ואכן רבינו הבן איש חי העלה בשו"ת תורה לשמה (סי' קג) שהמנהג פשוט שאומרים הרחמן בשבת כדרך שאומרו בחול, כשיטת פני משה ויפה מראה, שלא אסרו אלא לתבוע דבר מחודש שאינו רגיל לתבוע בו. וכתב עפ"ז שגם שאר נוסחאות קבועות מותר לאומרם, כגון "יהא רעוא" בשלש סעודות שלש שבת, אף שיש בה בקשת צרכיו, ויתרה מזו הלא מצינו להדיא בזוהר הקדוש שאומרים בשבת בהוצאת ספר תורה "בריך שמיה" שיש בה גם כן שאלת צרכיו.

אמירת "אבינו מלכנו" בראש השנה ויוה"כ שחל בשבת

ומעתה נבוא לענין אמירת תחינות ובקשות בימים נוראים בעת שחלים בשבת, כי הנה כתב הר"ן (בחידושיו עמ"ס ראש השנה לב, ב) שה"ר יהודה בר ברזילי אלברצלוני ז"ל כתב שאין אומרים "אבינו מלכנו" בראש השנה ויום הכיפורים שחל להיות בשבת, והעיר שמנהגם הוא להימנע מאמירתו בר"ה שחל בשבת אך לאומרו ביוה"כ שחל בשבת, וזאת משום שהוא שאלת צרכים בשבת ולכן לא התירו לאומרו בשבת, מלבד ביוה"כ שהוא שעת גמר דין שאם לא עכשיו אימתי.

ויתרה מזו כתב הריב"ש (בשו"ת סי' תקיב) למנוע אמירת אבינו מלכנו מכל וכל כשחל בשבת, וז"ל: בענין אבינו מלכנו בשבת, רבו המנהגים, כי פה סרקוסטה נהגו לאומרו בשבת שובה ובראש השנה וביום הכפורים שחלו בשבת, ובברצלונה לא נהגו לאומרו בהם כלל, משום שהוא שאלת צרכיו בשבת. וכן המנהג באשכנז. ובגירונדא נהגו שלא לאומרו זולת ביום הכפורים שחל בשבת, מפני שהוא גמר דין, ואם לא עכשיו אימתי, ועשאוהו כיחיד הנרדף שצועקים עליו בשבת כשיש בו סכנה ליומו, אבל כשאין בו סכנה ליומו לא. ומכל מקום המנהג הטוב והישר בעיני מנהג ברצלונה שלא לאומרו בשבת כלל, ואפילו ביום הכפורים שחל בשבת, שמכיון שאינו מנוסח התפלה עצמה אלא נוסח שאלת צרכיו אין לאומרו בשבת, ודוקא הסליחות שבתפלה עצמה אין לשנותם אף כשחל בשבת, אע"פ שיש בהן שאלת צרכים, וכמ"ש בירושלמי לגבי אמירת רענו זוננו שטופס ברכות כך הוא, כלומר, שמכיון שהוא צריך לומר ברכה זו אין לשנות מטבע הברכה ממה שאומר בחול, ומטעם זה של הירושלמי אנו אומרים בשבת שובה בתפלה ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וכו', משום שנחשב כטופס הברכה שכן נהגו לאומרו בחול בעשרת ימי תשובה. מה שאין כן לגבי אבינו מלכנו. ע"כ.

אך המאירי חולק בזה (בס' מגן אבות ענין כד) ונוקט להיפך לגמרי, וז"ל: הוא שאנו נוהגים לומר אבינו מלכנו בשבת של ראש השנה ושל עשרת ימי תשובה, והם אינם נוהגים כן וצווחים עלינו היאך אתם מתפללים בשבת תפלה של שאלת צרכיו של אדם, ולא ניתן השבת לתפלה של שאילת צורך, אלא לתפלה של שבח והודאה וקדוש יום השבת וזכירתו. נמתי להם והלא אף הימים טובים לא ניתנו לתפלה של שאלת צורך, אלא לתפלה של שבח והודאה וקדוש היום טוב כשבת. וא"כ בראש השנה עצמה וביום הכפורים עצמו היאך אתם נוהגים לאמרו. אלא שהדבר ידוע שעשרת ימים אלו נתנו לתשובה וברבוי כל מיני תפלות מה שלא הותר בשאר ימים טובים. וכן הותרו בהם דברים שלא הותרו בשאר ימות השנה אף בחול וכו'. ע"כ. והוסיף והפליג בשבח אמירת אבינו מלכנו ושאר תחינות בר"ה וביוה"כ בין שחל בחול ובין שחל בשבת.

והנה לפי מה שמצינו לעיל שמסקנת הדברים בהבנת דברי הירושלמי היא כדברי היפה מראה שלא אסרו אלא לתבוע דבר מחודש שאינו רגיל בו ואילו כל שהוא בכלל נוסח התפילה הקבוע והמקובל, הרי מותר שפיר לאומרו גם בשבת, ובפרט לפי דברי מרן המחבר בשו"ת אבקת רוכל שאפילו נוסח כגון מי שברך שמשתנה לפי הצורך עדיין חשוב חלק מטופס הברכות כיון שיש בו קביעות – נמצא ברור שכן הוא גם באמירת "אבינו מלכנו" ושאר בקשות שנקבעו בימי הדין, שהן הן טופס ברכות של ימים אלו [והיינו כדברי המאירי, אך לאו דוקא מטעמיה, כי אפשר שהדין כהר"ן והריב"ש שיש לחלק בין יו"ט לשבת, וביו"ט מותר לבקש צרכיו, וראה בדברי מרן בשו"ת יחוה דעת דלהלן שעסק בזה].

ואכן מרן אור ישראל הגר"ע יוסף העלה למעשה (בשו"ת יחוה דעת ח"א סי' נד) לקיים המנהג שנתפשט לאט לאט ברוב בתי הכנסת בירושלים ת"ו של קהלות ספרד ועדות המזרח לומר "אבינו מלכנו" גם בר"ה שחל בשבת וכן בשבת שובה (וכל שכן ביוה"כ שחל בשבת וכהסכמת הר"ן והריב"ש דאם לא עכשיו אימתי), אלא שמדלגים חטא ועון, ומנהג זה יסודו בהררי קודש וכן ראוי לנהוג, אבל במקום שמנהגם ברור להיפך ישארו במנהגם ונהרא נהרא ופשטיה.

פורסם בגיליון 'תנובות שדה' 188