ספק אם האילן עדיין ערלה בחו"ל

באופן שהעץ הועבר לאדמה ללא הגוש שלו, או שהגוש התפורר בהעברה או בנטיעה, או בשלב אחר, הרי זו נטיעה חדשה, ויש למנות שנות ערלה משעת השרשת האילן בחצר. אבל אם האילן הועבר עם גוש שיכול האילן לחיות בו, ולא התפורר, וכך נשתל, נמנים שנות ערלה מהנטיעה הראשונה.

בחו"ל ספק ערלה מותרת, ולכן כשספק עם עברו שנות ערלה הפירות מותרים. אמנם יש מרבותינו שאוסרים ללקוט את הפירות מהאילן המסופק ולאכלם, אלא אם קטף אחר מותר לאוכלם [וכ"נ דעת הטור ועוד אחרונים], אולם מהרמב"ם והשו"ע מבואר שנוקטים שמותר לכתחילה ללקוט ישירות מהאילן המסופק ולאכול. והמחמיר תע"ב.

ביאור בהרחבה: הערלה בחו"ל אסורה מהלכה למשה מסיני. אלא שבהלכה זו נאמרה קולא (קידושין לט.) שודאה אסור ספיקה מותר.

אעפ"כ, במטע שבו יש בודאי עצי ערלה ועצים מותרים, אסור ללקוט מהעצים עצמם, אבל הפירות מותרים אפילו כשיודע שהפירות נלקטו מהמטע הנ"ל, כדברי השו"ע (יו"ד סי' רצד ס"ט), ז"ל: 'ובחו"ל מותר אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה' [ויש בזה פרטים נוספים, ואכ"מ]. אבל באילנות שספק אם עברו שנות ערלה דעת הרמב"ם והשו"ע להלכה שניתן ללקוט מהעץ עצמו, ושונה מהמקרה הקודם שבו יש ודאי עצי איסור בספק, ולכן החמירו יותר מפני שאיתחזק איסורא, שיש כאן ודאי עצי איסור, משא"כ בספק אם עברו שנות ערלה אין איסור ברור לפנינו. וכדבריהם כתבו הט"ז (שם סקט"ו) ובגר"א (שם סקל"ד). אמנם הטור (ריש סי' רצו) סובר שאסור לו ללקט ולאכול, ואם ליקט אחר והוא לא ראה מהיכן, מותר, וכשנכרי מלקט מותר אפילו כשרואה שהנכרי מלקט ממקום הספק. וכן ראה ב"ח סי' רצד ודרישה שם [בדרישה החמיר מלאכול אם ראה שהגוי לקט משם]. וכן בש"ך (שם סקכ"א) רוצה לדייק מיתור לשון הרמ"א שסובר כדעת הטור: 'שלא ילקוט בידים אלא ילקוט אותם ישראל אחר שלא בפניו, או עובד כוכבים אפי' בפניו מותר לו ליקח ממנו'.

במקרה דנן, מלבד הספק האם עברו שנות ערלה משעת נטיעתו במשתלה, יתכן שגם אם עברו שנות ערלה, אבל היה בעציץ שאינו נקוב, וכן יתכן שהריצוף מנתקו, ועוד. אלא שהחזו"א מסתפק האם המעביר אילן מעציץ שאינו נקוב לאדמה, האם שנות הגידול בעציץ שאינו נקוב נימנים במנין שנות ערלה. מסתבר שגם ספיקו של החזו"א נאמר הכלל 'ודאה אסור ספיקה מותר'.

ומאחר שכל אלו ספיקות הן, יהיה הפרי מותר באכילה, כדין ספק ערלה בחו"ל שמותר לכתחילה.