כפי אשר כתבנו במידע הלכתי בגליון תנובות שדה 185, בשנים האחרונות ובדחיפת הרשויות [משרד החקלאות ומועצות אזוריות למיניהם] על מנת לסייע בתהליך המבורך של מניעת ריסוסים, מעודדים את החקלאים להותיר את העשבייה למטרות 'שימור קרקע' ו'שימור המים' [ויש גם שהוסיפו לאוכל עבור הצאן]. וזה בתחליף למה שהיה נהוג בעבר שהיו מקפידים על סניטציה של הקרקע והיו מקפידים על נקיון וריסוס, קילטור ותיחוח. כאמור עידוד הרשויות היא להשאיר את העשבייה העולה, אם כי במקרים בודדים יש שביצעו זריעה מכוונת של עשבים, מסוגים שונים.

דבר ידוע ומפורסם שהעשבייה העולה כוללת מיני בר רבים, ומיני דגן תרבותיים ודגן בר. ואם כן על פי רוב אנו נכנסים לאיסור כלאי הכרם [בכלאים שיש איסור מן התורה של זריעת שני מיני תבואה או שני מיני ירקות יחד עם זרע הגפן, אם עשה כן שזרעם יחד במפולת יד או שחיפה אותם בעפר, הרי הוא עובר משום 'שדך לא תזרע כלאים' (ובאופנים אחרים איסורם מדרבנן, אם כי נחלקו הראשונים ויש אומרים שגם בחלק מן האופנים זה מן התורה, ויש חלק מן האופנים שיש שכתבו שמותר לגמרי. ופירטנו הדברים באריכות בשו"ת חלקת השדה כרך א, כלאים סי' ט). והרמב"ם הכריע שגם מין אחד בכרם אסור והפירות נאסרים. וכך פסק מרן השו"ע (והחזו"א כ' שאפשר דהוי ספיקא דדינא)].

והנה עשבים הראויים למאכל בהמה, ואנשים מקיימים צמח זה עבור מאכל בהמה הרי זה מקדש בכרם. והרמב"ם ס"ל שבאם רגילים לקיימם למאכל בהמה, אפילו הוא איננו רוצה לבהמה, מ"מ זה קידש ואסור. ומאידך במקום שאין רגילים לקיימם לבהמה, אפילו שהוא רוצה בקיומו זה לא מקדש. ומיני דשאים שעולים מאליהם בשדה הרי הן מקדשים בכרם. וכ"פ מרן השו"ע. מאידך דעת ראשונים אחרים שמיני דשאים שעולים מאליהן ואין להם זרע ידוע אע"ג דמקיימים אותם לאדם או לבהמה, אין בהם כלאים. וכ"ד הגר"א. והחזו"א והד"א כתבו שאפשר לסמוך ולהקל כדעתם, אלא שזה דלא כדעת הרמב"ם והשו"ע שלדבריהם יהיה אסור גם אם עולה מאליו אם מקיימים אותם לבהמה זה אסור.

והגם שמעיקר הדין אפשר היה בצירופים שונים למצוא היתרים דחוקים וכו', אולם באופן ציבורי אי אפשר להקים הדין על תילו באפשרויות של בדיעבד או שעת הדחק. אשר על כן הצענו במידע הלכתי הקודם אפשרות לקיים דרישה זו. אולם שבתי והתבוננתי שהאפשרות של שימוש במכסחת מסוימת, גם היא יעילה ועומדת בדרישות ההלכה.

על כן כתבנו את ההמלצות הבאות, האפשרויות השונות עבור הכורמים:

1. להמשיך כפי שהיה בעבר, ולרסס בריסוס מונע נביטה מקדים ולהבטיח את הנקיון בין הגפנים. וכשתשוב העשבייה לעלות, היא תטופל באמצעות מקלטרת או מתחחת או ריסוס.
2. אם מקיימים עשבים העולים מאליהם, כיון שבתערובת יש מיני דגן, ובוודאי מינים הראויים למאכל בהמה, ואין מי שיפקח שלא יישארו מינים אלו גם אחר שיגיע הכרם לפול הלבן [ראה בתשובה אודות הנקרא חנטה בפרי הצבר (בשו"ת חלקת השדה ח"ו העת"ל בחל' ערלה אות ג) ובתשובה אודות שיעור סמדר בשיטת הישכיל עבדי (בשו"ת שם) שם הבאנו לשונות שפול הלבן הוא הבוסר. ולשונות שהוא יצא מכלל בוסר והתחיל להתבשל, היינו שהתחיל להתמתק הפרי, וגדל בגודל של פול הלבן. יעוי"ש]. אשר על כן החל עם זמן הפריחה שהיא שלב מוקדם, אשר על כן יש להקפיד על ביצוע הדברים כדלהלן, ונקבע תאריך מוקדם ששעל פי הרוב המוחלט טרם הגיע לשיעור האוסר.
3. לאפשר לעשבייה לעלות בימות החורף, אולם החל מ 20 מרץ ירסס החקלאי את כל העשבייה בין הגפנים.
4. לאפשר לעשבייה לעלות בימות החורף ועד 25 מרץ, על החקלאי להכנס עם מקלטרת או מתחחת, ולהקפיד שהעשבייה לא תעלה שוב בהמשך.
5. לאפשר לעשבייה לעלות בימות החורף ועד 25 מרץ, על החקלאי להכנס עם מכסחת [שרשרת] או לחילופין עם מרסקת גזם, ולכסח את כל העשבייה. אפשרות זו תאושר אך ורק אם כאשר הכלים מכוונים לכסח עד פני הקרקע. ככל שהעשבייה עלתה שוב, על החקלאי לשוב ולכסח עם הכלי.
6. זריעה יזומה של צמחים מכל סוג, אסורה. להוציא אם הסוג הוא מתאים מבחינה הלכתית, ושאפשר לפקח על כך. וכפי הדוגמא שכתבנו (בשו"ת חלקת השדה חלק ג, כלאים סי' ד) שבזריעה מכוונת נכון לבחור עשב בר שאינו מקויים אף למאכל בהמה, כגון הנקרא  "זקניים משובלים" ובזה לכו"ע אינו מקדש בכרם. המעלה הגדולה היא שהצמח ישתלט גם לבל יצאו מינים אקראיים מן האדמה שיכולים להיות מיני דגן או שאר מינים הראויים לבהמה. ובנוסף ניתן לזהות שזה המין הזרוע, שכן יש לו כמין שיבולת בולטת שהיא קוצנית ואינה רכה לאכילה עבור בעלי חיים.

מן הראוי להביא את הדברים לידי מקבלי ההחלטות, הן במשרד החקלאות [כפי שעשה הגר"ק בר שליט"א הרב הראשי לישראל, שטרח בענין זה והתריע על כך לפני הרבנים ורבני היקבים ועוד]. והן במועצות האזוריות שכבר שמענו שחלק מהם החליטו לתת יד ועזרה למי שישאיר העשבים למטרת שימור וכאמור, אולם יש להדגיש בפנים את ההגבלות ההלכתיות האמורות לעיל.