כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה. לאחר הזדככות ועליה של ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר, מגיעים ישראל ליום הנכסף, יום קבלת התורה. בכל דור ודור, ביום הזה, אנו מקבלים עלינו את עול התורה מחדש, ובכל שנה ושנה ביום זה, יש כעין כרוז היוצא מאת לומדי התורה שמכריזים: אין לנו שיור אלא התורה הזאת. וכמו שכתב ה'שפת אמת' (לחג השבועות תרס"א): 'בכל חג שבועות זמן מתן תורתנו, מקבלין בני ישראל חלק התורה המתחדשת על כל ימי השנה, ואחר כך מוציאים מכח אל הפועל כל אחד במקומו ושעתו. וזה ההתחדשות תלוי כפי הכנת כל אחד'.
הן אמת, שבכל יום ויום, לילה כיום יאיר, עוסקים ועומלים, הוגים ומשתעשעים בדברי התורה, אולם בלילה הקדוש הזה עושים כל עם ישראל השתדלות יתר, גבוה מעל גבוה, לשבת ולעסוק בעסק התורה, אחד המרבה ואחד הממעיט. ננסה ברחמי הבורא לכתוב מעט בענין זה, באיזו דרך ישכון אור ללכת בכדי לעשות נחת רוח ליוצרנו.
יום הדין לתורה
דבר מבהיל מובא ב'של"ה' הקדוש (מסכת שבועות – עמוד התורה): וז"ל תולעת יעקב (דף נ"ה) ודע, כי כמו שבראש השנה רצה הקדוש ברוך הוא להשגיח ולדרוש מעשה בני אדם כי הוא יום הבריאה הראשונה וחידוש העולם, וכמו שתקנו לומר: זה היום תחילת מעשיך, כדברי רבי אליעזר שאמר בתשרי נברא העולם, כן רצה ביום מתן תורה שהוא מורה על חידוש העולם להשגיח ולדרוש על מעשה העולם ולדונו על פירות האילן, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה: בארבע פרקים העולם נידון וכו' בעצרת על פירות האילן. וכבר ביארנו כי הפירות ההם הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקדוש ברוך הוא, והעולם נידון ביום זה על התורה שנתנה בו שבטלו עצמם ממנה, והוא אמרם 'על פירות האילן' בלא השלימם בתורה ובמצוות כראוי. עכ"ל.
והוסיף על דברים אלו ה'חמדת ימים' (שבועות פרק א, יג): וכן על אשר הגו בה שלא לשמה שלא בקדושה ובטהרה וכל שכן בעודינו רשע לפני אלקים כי הגביר בתורתו ומצוותיו כח אל הקליפה, ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. וגם יהי דן על הקוטפין מלוח עלי שיח שאמרו בזוהר (שלח) דקאמר רב מתיבתא, מאן דפסק יתפסק מאן דפסק ממילין דאורייתא על מילין בטלין יתפסק חיוהי מהאי עלמא ודיניה קיימא בההוא עלמא.
והראב"ד הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א באחת משיחותיו אמר: שהנצי"ב כתב שקבלה בידו איש מפי איש ששבועות הוא יום הדין על תורה. וכן שמעתי מהגראמ"מ שך זצ"ל בשם דודו הגרא"ז מלצר זצ"ל שקבלה בידו, ששבועות הוא יום הדין לתורה, שביום זה הקב"ה דן כל אחד וקובע לו כמה סייעתא דשמיא יקבל בלימוד התורה, וכפי מה שהאדם ראוי לזכות לתורה – כן הקב"ה נותן לו את חלקו בתורה. ע"כ.
מקור לימוד תורה בליל שבועות
למנהג זה אין זכר בתלמוד ובספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים. גם בשלחן ערוך מאן דכר שמיה. לעומת זאת הרי עיקרו של מנהג קדוש זה נעוץ עמוק בחביוני רזיהם של תורת הרז והקבלה ומקורו הקדום ביותר נתגלה בידי התנא האלקי רשב"י בספרו על הענין לעסוק בתורה כל הלילה הזה. הנה מקורו טהור בדברי הזוהר (הקדמת הזוהר ד"ח ע"א): רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ. דְּתָנִינָן כָּל אִנּוּן חַבְרַיָא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ לְמֶהוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. [רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה שֶׁהַכַּלָּה מִתְחַבֶּרֶת בְּבַעְלָהּ. שֶׁשָּׁנִינוּ, כָּל אוֹתָם הַחֲבֵרִים בְּנֵי הֵיכַל הַכַּלָּה, הִצְטָרְכוּ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁהַכַּלָּה עֲתִידָה לִהְיוֹת לַמָּחֳרָת בְּתוֹךְ הַחֻפָּה עִם בַּעְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה] ע"כ. ובמפרשי הזוהר (פירוש רבי משה זכות זיע"א ועוד) מצינו, ד'בְּלֵילְיָא דְּכַלָּה' הכוונה לליל שבועות [שייכות קטע זה בזוהר לליל שבועות, מוסבר ע"פ ענייני כוונות הע"פ הסוד השייכים לימים אלו, והדבר ידוע ליודעי ח"ן ואין כאן מקומו]
ועוד בפרשת אמור (צח ע"ב): וְעַל דָּא, חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא, וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַמְרֵי, נֵיתֵי לְאַחֲסָנָא יְרוּתָא קַדִּישָׁא, לָן, וְלִבְנָן, בִּתְרֵין עָלְמִין. [וְעַל כֵּן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְאוֹמְרִים: נָבִיא אֶת הַיְרֻשָּׁה הַקְּדוֹשָׁה לָנוּ וּלְבָנֵינוּ בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת.]
סדר לימוד ליחידי סגולה
בעיון בספרים, מצינו דבר מענין ביותר בנוגע ללימוד בלילה זה, דבתחילה נשתרש מנהג זה מתחילה בתקופת קדמונים אצל יחידים בני עליה לבד, ובעיקר בקרב חבורת חכמי המקובלים יודעי ח"ן, אשר היו נהירין להם שבילי דרקיעא לתקן במעשיהם את התיקונים לעילא, וזאת ע"פ המילים שנכתבו בזוהר: "חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא" משמע דדוקא אבל עדיין לא נתפשט אז המנהג ברבים בקרב ההמונים בקהילות ישראל כפי שכותב החכם רבי משה דיליאון זצ"ל [אשר על ידו נתפרסם הזוה"ק] על קיום המנהג בתקופתו תקופת הראשונים בין 'יחידים השרידים אשר ה' קורא' וז"ל (בכת"י הנד' בקובץ עלי עי"ן): נהגו הקדמונים ז"ל עמודי העולם, אותם אשר יודעים להמשיך חן ממרומים שלא לישון בשתי לילות הללו של שבועות וקבלת אבותיהן בידיהן אותם היחידים השרידים אשר ה' קורא והענין הזה הוא טוב ונכון וישר ואשריהם ואשרי עם שלו ככה.
וכך אנו קוראים בדבריו של אחד ממקובלי ספרד הקדמונים שקיבל תורתו מזקינו הרמב"ן רבינו דוד ב"ר יהורה החסיד נ"ע [בן הרמב"ן] ודבריו הועתקו בהרחבה [בלי הזכרת שם המקור] בידי הגאון רבי יהודה כלץ זצ"ל בספר המוסר (פ"ד בהג"ה ): נהגו הקדמונים ז"ל משרתי עליון שלא לישון בליל שבועות ועכשיו בשתי לילות. ובכל לילה קורין בתורה ובנביאים ובכתובים ומדלגים בתלמוד ובאגדות, וקורין בחכמות עד אור הבוקר וקבלת אבותיהם בידיהם והענין הזה טוב ונכון ואשריהם ואשרי עם שלו ככה (ע"כ הועתק גם במט"מ אות תרצד).
בעוד הרבה ספרי גדולי עולם, נכתב כדברים האלו, שמנהג זה 'בשנותיו הראשונות' היה נחלת 'מביני דבר' בלבד, יחידי סגולה, יראי ה' וה'מיוחדים בעם', עד שבא האר"י החי, ובשאגת קודש הראה והורה כי דבר זה הינו 'נחלת הכלל' וכה נמסר הדברים בתורתו של האר"י ז"ל על ידי תלמידו המובהק הרה"ק רבי חיים וויטאל זצ"ל בספר שער הכוונות (חג השבועות דרוש א): צריך האדם שלא לישון בלילה הזאת כלל ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה כנזכר באורך בהקדמת הזוהר ובפר' אמור ולכן פשט המנהג הזה בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות.
טעמים למנהג זה
כשאנו לעצמנו, בכ"ז צריכים גם לדעת הדברים איה מקום כבודם ע"פ הפשט:
- כתב המגן אברהם (סימן תצד) והביא טעם למנהג הזה, על פי מה שאמרו במדרש שיר השירים רבה (פרשה א סימן נו) בפסוק: "עד שהמלך במסיבו", שעם ישראל ישנו להם כל אותו הלילה של מתן תורה, לפי שהשינה של עצרת ערבה לאדם והלילה קצר, והמשיכו לישון עד שתי שעות ביום, בא הקדוש ברוך הוא להר סיני ומצאם ישנים, וזהו שהיה ישעיה מוכיחם: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה", ואז התחיל לעוררם בקולות וברקים ושופר, כמו שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה". והיה משה מעוררם ומביאם לפני הר סיני, שנאמר: "ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה" (וכן הוא בפרקי רבי אליעזר פרק מא), ולכן כתשובת המשקל נהגו ישראל קדושים להיות ערים כל ליל חג השבועות ולעסוק בתורה עד אור הבוקר. עכ"ל המ"א.
- כתב בספר 'קרית חנה' (או"ח סי' תצד, הודפס ב'קובץ מפרשים מכת"י' בשו"ע מכון י-ם): הואיל והטריח המג"א את עצמו ליתן טעם עפ"י המדרש, גם אנן נענה אבתריה, והוא דאיתא בעירובין (סה ע"א) אם איברא לילה לגירסא או לשינתא, ואיתא בגמ' (שבת פו ע"ב) וליקבלו תורה ביני שימשי, ומתרץ, "לא בסתר דברתי". וכחב הטעם משום האומות. ומזה הטעם אנו נעורים בלילה להורות חביבתינו שאף שלא איברא לילא לשינתא – נתנה ביממא כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות, ולאפוקי מדעת האומר שהחזירן הקב"ה על כל אומה ולשון, ר"ל ליתן טעם עפ"י הדרוש. וכבר יצאתי מגדרי אגב הבעל המג"א הלכתי גם אני בעקבותיו ודו"ק. עכ"ל.
- יום כיפור כנגד חג שבועות. רבינו אברהם אבן עזרא (שמות יט, יא) כתב טעם למנהג, בהיפך הגמור וז"ל: ואולי לא ישן אדם מהם כל הלילה, כדי שישמעו קול ה' בבוקר, כדרך הכהן הגדול בליל יום הכפורים ע"כ. ויש להעמיד דבריו ולקיימם לגבי יחידי סגולה בלבד, שהרי כל ישראל היו ישנים בלילה ודו"ק. ע"כ. גם לפי דעה זו של ראב"ע מביא הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו מועד לכל חי (סי' ח אות יז) בשם זקינו הג"ר אברהם בן עזרא זצ"ל בספר 'בתי כנסיות' (בית מועד סי' תצד) סמך למנהגינו להיות נעורים כל הלילה ולומדים בתורה שהוא זכר למה שעשו אבותינו בליל זה לפני מתן תורה שהיו נעורים גם הם כל הלילה להתכונן לקבלת התורה.
על דברי הראב"ע אלו, כבר תמהו האחרונים: הגאון הרד"ל בהגהותיו לפדר"א (שם סק"ז), הגר"ח פלאג'י (שם ובספרו לב חיים ח"ב סי' ק"פ) ובנו מהרי"ץ בספר יפה ללב (ח"ב סי' תצד), שנעלם ממנו דברי המדרש הנ"ל שמפורש בו להיפך שמרע"ה מצאם לבנ"י ישינים בליל מתן תורה.
לפשר הדברים העלה לחדש בספר יפה ללב (שם): וכדי להשים שלום ביניהם, י"ל דאולי היו כדין וכדין, דראשי העם והזקינים היו נעורים כל הלילה כמו הכהן גדול ופרחי כהונה שהיו נעורים בליל יום הכיפורים, 'ואדם' דקאמר [היינו לשון ראב"ע] היינו אדם המעולה, אבל שאר העם עמא דארעא היו ישינים כדרך שישנים כל העם בליל יוה"כ.
מעלת הניעור כל הלילה ולומד בו
כתב שם בספר שער הכוונות הבטחה מיוחדת על ענין זה: ודע, כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפילו רגע אחד ויהיה עוסק בתורה כל הלילה, מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא, וכמו שכתב הרשב"י בהקדמת בראשית וז"ל: "דיפוק ההוא שתא בשלם" כו' ע"ש ולא עוד, אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה, כי אם לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא ודי בזה. ולכן פשט המנהג הזה בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות. עכ"ל.
ובכוונת הזוהר, דן בעל המנחת אלעזר ממונקאטש בספרו שער יששכר (מאמר חג הביכורים או"ח כא) וכתב להקשות, דהאיך יתכן שעל ידי הלימוד בליל שבועות מובטח לו שיצא בשלום כל השנה של י"ב חודשים? והלא בראש השנה נידונים מחדש על כל המאורעות ובריות בו יפקדו וכן מבואר בכתבי האריז"ל שנידונים בראש השנה ונחתם בחותם גמור בשמיני עצרת. ומאריך המנחת אלעזר ליישב ענין זה על פי קבלה וכתב שם, ששבועות הוא ההולדה והתוצאה של שמיני עצרת ולכן נקראים שניהם 'עצרת' ולפיכך העיקר תלוי בחג השבועות.
וע"פ דברי הזוהר הנ"ל, כתב בספר חמדת ימים (חלק ב שבועות פ"ג קדושת מתן תורה): שסגולה נפלאה לזכות לבנים ובני בנים תלמידי חכמים, לקשט את הכלה הנעימה [היא עם ישראל] להכין אותה ולסעדה [על ידי עסק בלימוד התורה בליל שבועות] להיכנס לחופה [בחג השבועות] ע"כ.
תיקון של כמה כריתות – כתב ה'מגלה עמוקות' (בהגהותיו למחברת הקודש סוף דף קי), דהנה ב'שער הכוונות' (שער רוה"ק ט) מביא בשם האריז"ל שהניעור לילה אחת ועוסק בתורה כל אותה הלילה, יהיה נפטר מכרת אחד. ואם בשאר ימות השנה מועיל להיות ניעור לכפר על כרת אחד, הרי הלימוד בליל שבועות מועיל לכפר על כמה וכמה כריתות.
תורה שבכתב או שבע"פ
כידוע שישנם חילוקי דעות מה ראוי ללמוד וכיצד לנהוג באופן הלימוד בלילה קדוש זה, ואין באנו במאמרנו הנוכחי להכניס ראשנו בין ההרים הגדולים וק"ו שלא להכריע ולהצביע על הצד היותר טוב בזה. אלא מציעים אנו את הדברים כשמלה בבחינת תן לחכם ויחכם עוד:
בראשית הדברים, נביא את דברי הזוה"ק, שהם למעשה מקור כל עניינו של לילה זה, וכך מובא בפרשת אמור רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא (אמור צ"ח א) דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ. דְּתָנִינָן כָּל אִנּוּן חַבְרַיָא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ לְמֶהוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא. בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. עכ"ל הזוה"ק.
הרי לנו, שמי ש'חידש' בעולם את עצם ענין הלימוד – הוא גם הורה והדריך במה עלינו לעסוק בזה הלילה. ולפי זה, סידר האר"י הקדוש זיע"א ז"ל, ביתר פירוט וביתר ביאור את סדר הלימוד בספרו שער הכוונות (ענין חג השבועות דפ"ט ע"א) וכך כתוב שם: וזהו הסדר של המקרא שתעסוק בו בלילה הזה כדי להמשיך הכתר הנזכר. תתחיל מפרשת בראשית ותקרא פרשת בראשית עד "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" כו', ואחר כך תדלג ותקרא שלשה פסוקים האחרונים של בראשית, ומשם ואילך תקרא שלשה פסוקים הראשונים ושלשה האחרונים מכל פרשה ופרשה משאר הפרשיות. ע"כ, עי"ע שם באורך היאך צריך לקרוא במקרא, בכתובים ובנביאים [וכפי מה שכתב, סודר בספר 'קריאי מועד' המפורסם.
ידוע שאחד ממחזיקי לימוד ותיקון זה השל"ה הק' וכך כתב (מסכת שבועות): וסדר הלימוד של זו הלילה כבר נתפרסם ונודע לרבים על ידי הקונטריסין שנתפשטו. והמנהג הזה נתפשט בכל ארץ ישראל ובכל המלכות אין נקי כולם כאחד מגדולים ועד קטנים, וכן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעיהם. ומאחר שהוספתי גם כן נופך משלי בענין סדר לימוד זאת הלילה, על כן ארשום הכל ביחד. החרדים לדבר ה' ישתדלו שיהיה מנין ביחד, דאכל ביה עשרה שכינה שריא. צריך ללמוד חלק מתורה נביאים וכתובים, ששה סדרים, ספר יצירה זוהר, תרי"ג מצות. והנה כל תורה שבכתב צריך לקרות ששה פסוקים מכל סדרה וסדרה, וכן מכל ספר מכ"ד ספרים, דהיינו שלושה פסוקים ראשונים ושלושה פסוקים אחרונים. עכ"ל.
גם הגאון החיד"א זצ"ל מעיד בספרו 'לב דוד' (פרק לא) על התפשטות מנהג זאת בכל תפוצות ישראל אף בקרב ההמונים, וכה כותב: וזה מנהג קבוע ברוב ישראל יצאו קבוצים פמליות פמליות ללמוד באהבה תקון המסודר ויאר את הלילה, ואשר ה"ן לו כס"ף לעשות הדברים כמשפטן, יזהר לקרות הסדר המתוקן מרבינו האר"י זצ"ל והוא המפורסם בכל תפוצות ישראל מכמה מאות שנים… ובשגם לא ידעו ולא יבינו על מה אדניה הטבעו – קריאתה זו הלולא. עכ"ל. והגאון רבנו יוסף חיים זיע"א כתב בספרו' בן איש חי' (שנה ראשונה פרשת במדבר ג-ד): ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. עכ"ל.
על מרנא החת"ס מובא, כי בליל שבועות אמר כל התיקון הנדפס עם תלמידיו הסמוכים עליו, ותפילה לתיקון כרת לא אמר. וכן לא אמר סדר תרי"ג מצוות כי כבר היה הרואה אומר ברקאי, אחר כי יאמרו אותן בתפילת מוסף ויסמכו על זה (ליקוטי חבר בן חיים מנהגי חת"ס פי"א א).
החסיד הגדול רבי אליעזר פאפו זצ"ל כותב בספרו 'פלא יועץ (אות עצרת) בזה"ל: הלוא טוב להעתיק לשון זה בספר קריאי מועד בצד סדר הלימוד להיות לזכרון… קריאת התורה בליל עצרת בסדר המתוקן מרבינו האר"י ז"ל היא נפלאת ועושה רושם למעלה, קישוטין אל השכינה, אשרי ילוד אשה שזכה לכך, אשר מלך העולם איום ונורא, מלך גדול אשר לגדולתו אין חקר המשילו במעשה ידיו, ורוכב שמים בעזרו, וישראל עושה חיל ומוסיף כח בפמליא של מעלה, על זאת יגל יעקב ישמח ישראל בעושיו יעלזו חסידים בכבוד ויהיו רק עסוקים בסדר הלימוד כל הלילה אל דמי להם בשפה ברורה ביראה ואהבה ושמחה רבה יותר ויותר ממוצא שלל רב בתת לב מה נעשה בשמים ממעל על ידינו ומה הימים האלו ומה הגיע אלינו. עכ"ל.
רבנו הגרש"ז אויערבך זצ"ל היה נוהג מידי ליל שבועות לומר את סדר התיקון, וכך מספרים תלמידי מרן רבינו ראש הישיבה הגר"ש זצוק"ל. ופעם רבי משה שוואב זצ"ל המשגיח של ישיבת גייטסהד אשר נשאל כשראוהו אומר תיקון בליל שבועות האם לא נאה יותר לעסוק בתורה מלומר תיקון, נענה ואמר: "כשהייתי צעיר לימים גם אני חשבתי כך, אבל כאשר בגרתי אני מבין שעניינים אלה אינם פשוטים כלל ועיקר…"
וכן מצינו הוראה שלא לוותר על אמירת התיקון בליל שבועות מאת הגאון מרן החזון איש זצ"ל שהשיב לשאלת בן גיסו (הגרח"ק זצוק"ל) בהיותו בחור בישיבת לומז'א האם להצטרף לחביריו בישיבה הלומדים גמרא או להמשיך לזמר 'תיקון ליל שבועות' והורה לו דודו החזו"א לומר 'תיקון' (ארחות רבינו ח"ב עמ' צח). אולם בספר 'מעשה איש' (ח"ה עמ' סה) מובא מעשה שהיה, ופעם אחד נכנס מאן דהוא לשאול אותו מה לעשות והשיבו החזו"א: "לך ללמוד!" [דהיינו גמרא וכד']. אחר כך נכנס אחר ושאל מה עדיף לעשות והשיבו: "תגיד תיקון!" והגרח"ק זצוק"ל שנכח במקום התפלאת מאד, ואחר כך הבין מה קרה שם, החזו"א הכיר היטב את השניים, על האחד ידע שבכל שנה הוא אומר 'תיקון' ועתה שמגיע לשאול כנראה שעלה ספק בלבו אולי אינו נוהג כשורה וכי עדיף ללמוד וענה לו להגיד 'תיקון' כלומר, יכול אתה להמשיך במנהגך להגיד 'תיקון'. ואמנם אצל השני היה הפוך, מעודו לא אמר תיקון ועלה החשש בלבו אולי מחוייב הוא לומר 'תיקון', ולשואל זה ענה "לך ללמוד" כלומר, אתה יכול להמשיך במנהגך ואינך מחוייב לומר תיקון.
מאידך, מצינו לגאוני עולם, אשר היו בעד שימשיכו ללמוד את חק לימוד כהרגלם ביתר שאת בלילה זה וכבר הובא בחק יעקב (אורח חיים סימן תצד): עוד כתבו האחרונים שלא לישן בלילה רק לעסוק בתורה, והשכר הוא גדול, וכבר נתפשט המנהג הזה בעיני המון עם ללמוד יחד בעשרה על פי התיקון ולומר קדיש וטובלין כשיאיר היום, ויש טובלין בערב הרגל. ובבית מוח"ז הגאון לא נהגו כך ללמוד בעשרה, רק כל אחד ואחד לומד ביחידות, כי עיקר תיקון לא תקנו רק בפני עמי הארץ שאינו יודעים ללמוד על כן אומרים התיקון.
הגאון רבי צבי פסח פרנק מביא בספרו (מקראי קודש ג סי' לד): ע"ד השאלה בבחורי הישיבה העומדים בבית ה' בליל שבועות ולומדים כל הלילה בהבנה בעומק ובעיון אם כדאי להשפיע עליהם שיאמרו בחלק מהלילה תיקון ליל שבועות. דבר זה אין צריך לפנים, שהמדרגה הכי גדולה בלימוד התורה היא לימוד תורה ביגיעה, היינו בהבנה, בעומק ובעיון. והמעלות של לימוד זה הם לאין ערוך. לימוד תורה ביגיעה הוא לימוד תורה במסירות נפש כמוש"כ בספרי (פרשת ואתחנן פיסקא לב) "ובכל נפשך" אפילו הוא נוטל את נפשך וכן הוא אומר כי עליך הורגנו כל היום ר"ש בן מנסיא אומר וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום? אלא מעלה המקום על הצדיקים כאילו נהרגים בכל יום. ו'בשנות אליהו' (ברכות פט) כתב, דלמאן דמפרש ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך איך יפרש את הכתוב כי עליך הורגנו כל היום? וכתב דלדידי' לא נקרא מסירות נפש דוקא שנהרג אלא כל שעובד את השם בצער, בדחק, ביסורים וביגיעה בתורה נקרא עובד ד' במסירות נפש וכמו שפי' חז"ל את הפסוק אדם כי ימות באהל אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה נ ב שהתורה שלומד ביגיעה נקראת על שמו כדאיתא בתנחומא, משה נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו. מנין שנתן נפשו על התורה, שנאמר: "ויהי שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה". ומנין שנקרא על שמו, דכתיב: "זכרו תורת משה עבדי", היינו שמשה קבל את התורה במסירות נפש ע"י שהי' שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ולא טעם טעם שינה וזהו נקרא שקבל את התורה במסירות נפש. ולכן לומדים בליל שבועות כל הלילה שעצם הענין שלא ישנים נקרא מסירות נפש וכמו קבלת התורה ע"י משה רבינו. ולומדי התורה שמקיימים לימוד התורה במסירות נפש כפולה ביגיעה בתורה ובנידוד שינה, ועצם לימוד התורה בעיון מבלי שינה היא לימוד תורה בצער יותר מאמירת 'תיקון'. ועוד מעלה בלימוד תורה ביגיעה, שהוא מביא לידי אהבת השי"ת. אשרי להם לבחורי הישיבה שלומדים תורה ביגיעה ומקיימים "כי עליך הורגנו כל היום", ובליל שבועות מקיימים זה בכל ההידורים. עכ"ל.
על ענין זה בהחלט ניתן להליץ ולומר את דברי חז"ל, כי כל לבבות דורש ה', ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין את ליבו לאבינו שבשמים. ויה"ר שנזכה לקבל את התורה ביראה ובאהבה, ללמוד וללמד, ולשמור את דרך התורה המסורה לנו מרבותינו מדורי דורות.
מסופר על המגיד מדובנא שפעם אחת לפני חג השבועות נזדמן לוילנא. כשהגיע, הזמין אותו אדוננו הגר"א לחוג את החג בביתו, והיו שניהם ערים כל אותו הלילה, הגר"א עסק בלימוד 'תיקון ליל שבועות' ואילו המגיד מדובנא ישב כל הלילה והגה בגמרא. ראה הגאון את אורחו יושב ועוסק בלימוד הגמרא כבכל ימות השנה, ניגש אליו ושאל אותו: "מה טעם אין כבודו קורא בתיקון ליל שבועות כפי המנהג?"
"אמשול לו משל לרבינו", החזיר המגיד מדובנא כדרכו בקודש, "למה הדבר דומה? לאברך אחד שלאחר חתונתו היה יושב ובטל. שאל אותו חותנו: מדוע אינך עוסק במסחר? השיב לו האברך: איני יודע איך לעסוק במסחר. אמר לו חותנו: לך נא לשוק והסתכל במעשה הסוחרים, וכאשר הם עושים תעשה. הלך וראה שהסוחרים תולים בחלון הראוה דוגמאות של הסחורות שלהם, מינים ממינים שונים, כדי שעל פי הדוגמאות יוכלו הלקוחות לבחור את הסחורה הדרושה להם. מה עשה? הלך ושכר לו חנות וקנה לו קצת דוגמאות ותלה אותן בחלון הראוה, והחנות ריקה מכל סחורה. כשנודע לחותנו – התחיל לשחק עליו לאמר: לסוחרים האלה יש סחורות רבות בחנות בכמות הנדרשת ללקוחות, והדוגמאות הם רק כדי לבחור את הסחורה שמוצאת חן בעיניהם, ואילו אתה שהחנות שלך ריקה מכל וכל – בשביל מה לך הדוגמאות? הנמשל, מורי ורבי הגאון מלא ברכת ה' בתורה, בנביאים ובכתובים, בתלמוד ובמדרשים, אוצר נחמד, והלילה עוסק הוא רק בקטעי הפסוקים והמאמרים הנכללים בתיקון של ליל חג השבועות, והם ה'דוגמאות' של כל מין ומין אשר צבר ברוב שקידתו וחכמתו כיד ה' הטובה עליו, ואילו אדם כמוני, שלא קרא ולא שנה ולא למד כלום בכל השנה, ובביתי אין לחם ושמלה, אם אקרא את התיקון, ישימוני ללעג וקלס, הואיל והמחסן שלי ריק לגמרי מכל סחורה, ולרש אין כל. לפיכך אני יושב ולומד כאשר תשיג ידי יד כהה…
