בשנת תשנ"ד, הטיל עלי מרן זצוק"ל להקים את "המכון למצוות התלויות בארץ". ומעשה שהיה כך היה, ניגשתי אל מרן בקיץ של שנת תשנ"ד שהייתה שנת שמיטה, ושאלתיו על מלאכה מסוימת שיש בה דמיון לזמירה בעצי אתרוגים אם יש להתיר או לאסור, ובאותו זמן שימשתי כרב היישוב בית עוזיאל, והיו כמה חקלאים שהיו במסגרת "אוצר בית דין" שהיה מנוהל ע"י אחד הגופים האחרים שהולכים בפסיקותיהם על פי הוראת אחד מגדולי הפוסקים שכבר איננו בין החיים. אולם כיון שלענ"ד מלאכה זו הייתה מותרת, אמרתי שאשאל את מרן זצוק"ל על הענין. ובכן מרן לאחר שחקר ודרש על אותה מלאכה התירה לכתחילה. ולאחר זמן כאשר עליתי אל אותו אחד מגדולי הפוסקים זצוק"ל, ביחד עם נאמן ביתו שליט"א, אמרתי לו שדעת מרן זצוק"ל היא שמלאכה זו בפרי זה היא מותרת, ואותו גדול נשאר בדעתו שהיא אסורה והורה למנוע מן החקלאים לבצע מלאכה זו. חזרתי אל מרן זצוק"ל, ושחתי לו על דברי אותו גדול וגאון זצוק"ל, וגם על אוירת הדברים שנאמרו בחומרה רבה, מיד אמר לי מרן זצוק"ל : "זה היום הגיע שגם לנו הספרדים יהיה מכון שיעסוק בתורת זרעים, ויעמיד כלים לרשות החקלאים להורות להם הלכה למעשה, ועל פי שיטת רבותינו הספרדים מדורי דורות". וממחשבה למעשה, הקימונו את "המכון למצוות התלויות בארץ" במושב בית עוזיאל כאשר אספתי לצידי עוד כמה תלמידי חכמים מהסביבה, והחילונו בלימוד זרעים, ואף הקמנו כולל זרעים, לאברכים שבאו מהיישובים בסביבה ובמקביל החילונו, בהפקת ספרים ופירסומים על תורת זרעים, ובראשונה התחלנו להפיק את החוברת "תנובות שדה" ירחון דו חודשי על תורת ארץ ישראל.
כך הדריך את המכון
בין זמן ההוראה שהתקבלה ממרן הרב זצוק"ל להקים מכון כזה, לבין תחילת הפעילות והפקת הפרסומים, נכנסתי אל מרן כמה פעמים שידריכני את הדרך בה נלך, ואת צורת העבודה והעדיפות שעליה יש לתת את הדעת, ואף גם זאת שאלתי מעמו את מי מחכמי ישראל הספרדים, להכניס יותר לתורת זרעים, על מנת שישמש לנו כמורה דרך הלכתי, ואז הורה לנו מרן הרב זצוק"ל, שנכון ורצוי להתייעץ עם מו"ר הגר"ש עמאר שליט"א, וכלשונו: "אני אוהב אותו, כיון שדרכו בפסיקה הוא כפי שאני נוהג, וגם הוא בפסיקותיו נוהג באופן של כח דהיתרא עדיף". וכך אכן זכינו ועשינו לאורך השנים ובאופן רצוף ביותר עד עלותו לכהונת הראשון לציון, ומיני אז שעיסוקיו למען עם ישראל גברו ביותר, השתדלנו להטרידו פחות, אולם הוראותיו ופסיקותיו שימשו לנו לאורך השנים ומשמשים גם היום, כעמודי התווך בפסיקה, ספרות התורנית, במתן הכשרות. זכינו שגם מרן זצוק"ל, בכל ההכרעות הקשות שעמדו לפנינו או ספיקות וכיו"ב, הוא פתח לפנינו את דלתותיו, וב"ה זכינו למענה לשאלות רבות שבעקבותיהם זכינו לעשות מהפכות של ממש בציבור, וכגון מה שטרח לכתוב לנו בשנת תשנ"ז, "שחייבים לתת מעיקר הדין מעשר ראשון ללוי גם בזמן הזה, כיון שאנו מחוייבים ללכת אחרי דעת מרן רבינו הגדול נזר תפארתינו ומאור עינינו רבי יוסף קארו זצוק"ל" עכ"ל, ואכן מאז אלפי בתי אב עשו דרך "בית המעשר" את ההסכם עם הלוי, כדי יקיימו את דיני הנתינה כדינה. וכן בשנת תשנ"ו, הורה לנו להדגיש שאין להשתמש בנוסח הקצר והורה לנו לפרסם זאת ברבים. וכן הורה לנו מאוחר יותר, לפרסם ברבים שאין לזרוק את החלה אלא חובתה ומצוותה בשריפה, ועוד דוגמאות רבות שאין כאן מקומם.
ומעולם לא הניחנו רבינו לשקוט על השמרים, אלא כל העת דחף להוציא עוד ועוד ספרים, וכמה עידוד הייתי מקבל מכל הסכמה, כאשר היה כותב תוארים שאינני שייך להם כלל וכלל, וכל זה לא נועד אלא לתת עידוד על מנת שנחשוב שאנחנו שווים קצת ונמשיך ללא ליאות. ובכל מכתב ומכתב הן שכתב אודות המכון או על ספר שיצא מטעם המכון, טרח והדגיש את המכון ואת פעילותו, ואת זה שהמכון תחת נשיאותו והדרכתו, ושמתייעצים איתו בכל העניינים. כמה עידוד שאבנו מזה, וכמה חכמה ספגנו ממכתבים אלו, שלא הניחו לנו לעמוד כלל על עומדינו. לאורך שנים עודד אותנו מרן זצוק"ל להוציא ספרים על מצוות הארץ לילדים כדי שיהיה להם את הגירסא דינקותא שחסרה למבוגרים שבינינו על מצוות התלויות בארץ.
פפאיה?! צא ותבדוק!
זכורני שנכנסתי אצל מרן באחד מימי שישי, וסיפרתי לו שבאחד המכונים כתבו בעלון שלהם, שמה שפסק מרן בשו"ת יחווה דעת על פרי פפאיה שברכתו אדמה כיון שנותן תוך שנה פרי מזריעתו בגרעין, וכפי שכבר פסק בפרי זה הרב בן איש חי בשו"ת רב פעלים, וכן פסקו עוד מחכמי הספרדים. והם כתבו שבידיהם מידע שזה לא מדוייק בנתונים של ארץ ישראל, ורק אם העץ אולי יגדל תחת מבנים כגון חממה או בית רשת, הוא יצליח אולי להוציא פרי בתוך שנה. כשסיימתי את דברי שואל אותי מרן הרב זצוק"ל, נו ומה דעתך? אמרתי לו שלא בדקתי ואינני יודע, והוא על אתר אמר לי אז למה יש לנו מכון, צא ותבדוק. וכך היה ולאחר 8 חודשים מזריעה בגרעין קיבלנו פירות רבים, ובאתי לבשר זאת למרן הרב זצוק"ל ששמח בזה מאד, וגם אותו מכון חזר בו מדבריו.
קטע מתוך מאמר שפורסם בגיליון 'תנובות שדה' מס' 111
