"והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט".
ישעיה נז,כ.
"אין הקב"ה מנסה את הרשעים למה שאינן יכולין לעמוד, דכתיב והרשעים כים נגרש, ומי הוא מנסה הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן".
שהש"ר ב,ב.
נפש הומיה לו לחקלאי; האם ירדו גשמים בעתם. האם לא יבוא ארבה בגבולו. האם היבול יהיה מבורך והאם לא יבוזו זרים יגיעו וכו' [ראה יבמות סג,א]. ולא בכדי אמרו חז"ל כי נקרא סדר זרעים "אמונות", משום "שמאמין בחי העולמים וזורע" [מדרש תהלים יט,יד. וראה בתוספות ברכות לא,א]. ויובהר על פי מה שפרש רבינו יונה באבות פ"ב מ"ה: "הוא היה אומר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד – הבור הוא ריק, אין בו לא תורה ולא מצות ולא דרך ארץ ומדות טובות, ואף ירא חטא איננו, כי מתוך הריקות שבו גם מן העבירות לא ידע להשמר. אבל עם הארץ מעורב עם הבריות במדות חשובות, ויש בו מקצת דעות ישרות, יודע להשמר, וישמור נפשו מן הפשעים, ויוכל להיות צדיק, ולעשות ולקיים במה שנצטוה, אך אל מעלות החסידות לא יוכל להשיג כי אם גדול בתורה. שהיא מדה שצריכה טהרת הלב וזכות הנפש, ואין זה בידו חכמה להטותו מן הקו האמצעי אל הקצה האחרון שיעשה לפנים משורת הדין. ועל זה נקרא עם הארץ – מפני שהוא עמהם בדרך ארץ. ולפי שרוב בני העולם כמותו". [וראה גם בפירוש רש"י שם, שלמעשה הוא הבסיס לפירוש ר' יונה].
הרי שמגדיר רבינו יונה את רוב העולם כעמי הארץ, כלומר אדם ממוצע [=עם רוב הארץ]. ואדם זה יכול להיות ירא חטא, כיון שעוסק ביישוב העולם, להבדיל מאדם שהוא מוגדר כ"בוּר". ולפי זה שפיר נקרא אדם שהוא עוסק בזריעה "איש אמונות", כי אדם שעוסק בזריעה כדת וכדין, ומפריש תרומות ומעשרות ומתנות עניים וכו' מיבולו, ללא ספק איש אמונה וירא חטא גדול הוא. ועוד יתירה מזו אדם שמוביר את שדהו בשביעית כדת וכדין, בגלל אמונתו בחי העולמים, נקרא "גבור כח" [תנחומא ריש ויקרא]. גבור כח זה הוא לא משום שמוכן לסבול ולהפסיד, אלא משום שגיבור הכח האמיתי הוא "הכובש את יצרו" [אבות ד,א]. וללא ספק שמירת שמיטה היא זמן של נסיון קשה לבעל השדה אם יחזיק באמונתו בה' שהבטיח לצוות לארץ ברכה, או יתפתה לפנות לדרך עקלתון. ולפי ש"אין הקב"ה מנסה את הרשעים, לפי שאינם יכולים לעמוד שנאמר" וכו'. ודאי שמי שעומד בנסיון הזה הוא צדיק. ונתבונן לרגל בדברי חז"ל המופלאים בגדרו של אדם רשע, כדי להבין מה באמת רצון ה' במצות "ושבתה הארץ":
"אמר הכתוב והרשעים כים נגרש וגו' (ישעיה נז כ), מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאין ועולין, כיון שכל אחד ואחד מהם מגיע לחול הוא נשבר וחוזר, וחבירו רואה אותו, אף הוא שנשבר ומתגאה ועולה, ואינו חוזר בו, כך הם הרשעים, רואים אלו את אלו והם מתגאים, לפיכך נמשלו כים, שנאמר והרשעים כים נגרש וגו'. כל הדורות דורו של אנוש דור המבול ודור הפלגה לא למדו אלו מאלו אלא מתגאין, לפיכך והרשעים כים נגרש. רשעים אין להם נייח בעולם, אבל הצדיקים יש להם השקט, שנאמר ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד". תנחומא (מהדו' ר"ש בובר) ויקרא י"ז.
א"כ אדם רשע הוא מי שאינו לומד ממה שעיניו רואות, וכמובן אומר שהכל מקרה. וברור שאין זאת אלא משום שמרוב מרדף מתמיד אחר הבלי העולם עד ש"כים נגרש", אינו מאמין בהשגחת הבורא, ש"את הכל יביא האלהים במשפט על כל חי נעלם". ו"אין מקרה בעולם כלל". ועל כן אדם זה רחוק הוא ממנוחת הנפש, נתון בקביעות לפגעי הזמן, ותמיד "יגרשו מימיו רפש וטיט". ורבים הם המצות שנתנו לעם ישראל, שכתבה התורה בפירוש שטעם המצוה הוא כדי לשרש מדה רעה זו של רכושנות וחמדנות, שהיא משרשי הרע שבאדם שהורגל בה מנעוריו ; "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם" ; על מצות יום השבת אומר הכתוב: "וזכרת כי עבד היית … ויוציאך .. על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת" ; וראה מ"ש הטור או"ח סי' תרכ"ה על כך שבטעם הרבה המצות הכתוב: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". ובפרט בארץ ישראל שאומר הכתוב בפירוש: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי כל הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" ; וכן בטעם מצות השמיטה אמרו חז"ל: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא". סנהדרין לט,א. וכיו"ב כותב הרמב"ן ז"ל שמות לד,כא: "בחריש ובקציר תשבות – הזכיר חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם. והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו". והגם שמפרש הרמב"ן פסוק זה על שבת בראשית, הרי נחלקו בדבר רבי עקיבא ורבי ישמעאל [משנה שביעית א,ד]. וללא ספק יפים הדברים גם לשביעית. וכאמור. וא"כ כמה נפלאה וחשובה מצוה זו, וכמה מן ההנהגה והדרך הנכונה יש ללמוד ממנה.
