דילול פירות (חנטים) שביעית
רבים מעצי הפרי הנשירים [תפוח, אגס, אפרסק וכדו'] עוברים דילול בשלבים שונים, יש שעוברים דילול מוקדם בשעת הפריחה
[בד"כ דילול כימי בעזרת ריסוס], ויש שעוברים יש דילול מאוחר בשלב הבוסר [דילול ידני פרטני].
כמה סיבות לדילולים אלו: למנוע עומס על העץ. למנוע צפיפות ורקבון. לקבל פירות בגודל סחיר.
ובמינים מסויימים [אפרסק/נקטרינה] ללא דילול יתכן שכל הפירות כולם ישארו קטנים מאוד ולא יגיעו להבשלה (משום שעומס הפרי הקטן על העץ לוקח את כל כוחו).
יתכנו מצבים שללא דילול, אף בשנים הבאות יגרם נזק ליבול העץ, מחמת כחישותו.
הערוך השלחן בסי' כ"א סע' ב', כתב שדילול פירות בשביעית הוא איסור דאורייתא,
בכלל מה שכתב הרמב"ם פ"ד הכ"ב שהבוצר לעבודת האילן לוקה. וז"ל: "ולכאורה איזה ענין הוא מלאכת עבודת האילן וכו',
ולזה אומר דהלאו כולל שינהם, בצירה בשביל עבודת האילן, כמו ליקח מעט פירות כדי שהשאר יגדילו, וכה"ג אפי' שלא יבצור כדרך הבוצרים" וכו'.
והחזיקו בסברא זו כמה ממחברי זמנינו.
וקצת קשה, הרי דילול 'כדי שהשאר יגדלו' אינו 'עבודת האילן' אלא עבודת הפירות, שיגדלו ויושבחו הנשארים, ודילול זה אינו משביח את האילן,
אלא גורם שהכח האגור בהאילן להגדלת הפירות ילך ויגדיל את את הפירות הנשארים אחר הדילול, ובמקום שיגיע לפירות רבים מגיע לאחר הדילול לפירות מועטים ומגדילם יותר. ומדוע נקרא זה בשם עבודת האילן. וצ"ע .
ולולי דמסתפינא היה נראה כי בוצר לעבודת האילן הוא הבוצר את פירות האילן כדי שיגדל האילן ויתחזק כוחו, כדוגמת הקוצץ בתולת שקמה,
שכותב הרמב"ם להדיא בסופ"א שקציצתה היא "עבודת האילן" משום "שבקציצתה תגדל ותוסיף" . ודווקא בכה"ג חשיב בצירה לעבודת האילן, שעל ידי הבצירה גודל ומוסיף האילן.
ודוגמה לזה כתב מהריל"ד בסי' כ"ז שקציצת קני סוכר בשנה ראשונה לגדילתם הוא בצירה לעבודת האילן (ומה שנקט שהוא גם זמירה, לשיטתו הולך שכתב לעיל שם זמירה שייכא בשאר אילנות נמי).
וכידוע גם בעשבי תבלין שונים ובורדים, הקטיפה (לצורך שימוש) נעשית במקום מיוחד שיועיל לעץ ויגדל, ואין עושים כל גיזום אחר לעץ, אלא מדייקים בצורת הקטיף.
ומסתבר שדבר זה נקרא בוצר לעבודת האילן, אבל דילול שנעשה שלא בשעת הבציר ואינו אלא לתועלת הפירות, אנו אלא מלאכה בפני עצמה, ואינה בכלל בוצר לעבודת האילן כלל.
ויש מקום לומר כי הדילול המדובר בזמנינו זה בפירות נשירים אינו מעשה בצירה כלל, משום שאינו נעשה כשהפירות גדולים וראויים לאכילה, אלא בתחילת הבוסר מדללים את חנטים
(אינם "פירות", אלא כפתורים בגודל 20-30 ס"מ) ביד, ולא נקרא בשם בצירת פירות שביעית לצורך עבודת האילן, משום שבצירת פירות לעולם אינה נעשית ביד, אלא במזמרה וכדומה.
אמנם כל הפירות הנשירים נקטפים ביד גם בשלב הסופי של הפרי,
מ"מ אינו נקרא בשם 'בצירה' כלל כל שקוטפם ביד.
אבל אינו מוכרח, דלשון הרמב"ם בפ"ד הכ"ב הוא: "פירות שיוציא האילן בשנה השביעית לא יאסוף אותם כדרך שאוסף בכל שנה שנ' את ענבי נזירך לא תבצור". הרי שכתב שגם 'אסיפת' פירות כדכך כל השנים
(גם ביד, אם כך הוא הדרך) הרי הוא בכלל "לא תבצור". וא"כ גם מ"ש בסיפא הבוצר לעבודת האילן, אינו דווקא בכלי אלא גם ביד אם כך הוא הדרך בכל השנים. וצ"ע.
אמנם כיון שכאמור הדילול אינו בפירות, כי החנטים (הכפתורים) אינם בגדר פרי כלל, ולא רק שלא באו לעונת המעשרות, אלא גם לשלב "בוסר" לא הגיעו, דאינם ראויים לאכילה כלל אפי' בשעת הדחק .
והואיל ודברי הרמב"ם הם חידוש, ולא נתברר מקורו, די לנו בחידושו, שנאמר על בצירת 'פירות' ולא בשלב מוקדם כחנטים.
ויתכן שגם הערוך השלחן מודה לזה, ולא דיבר על דילול חנטים, אלא על דילול פירות שהגיעו לעונת המעשרות.
ובאמת המדללים בגודל גדול מזה, או הסוברים להמתין עד שיהיה פרי ראוי לאכילה בשעת הדחק ואז לדלל, וסוברים להרויח בזה איסור הפסד פירות שביעית (ראה להלן) יצא שכרם בהפסידם,
כיון שעיקר מטרתם כדי לגדל את הפירות הנשארים, ויש מקום לומר שהוא בצירה לעבודת האילן.
האם יש בדילול משום הפסד פירות שביעית
כאמור לא מדובר בפרי, אלא בחנטים שאינם ראויים לאכילה, והואיל וכתב הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ה הי"ח: "ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית, החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילנות
משיוציאו בוסר".
הרי שלפני שהפרי בוסר [גודל פול הלבן] אינו בכלל הפסד פירות שביעית.
אמנם בגודל אפון קטן הוא תחילת הבוסר, אבל סוף הבוסר הוא בתפוח בגודל 45, וגם זה תלוי בעונה, ולא מייד בגודל 45 יוצא מבוסר. לכן נראה שעד גודל 30, הוא טוב וישר לדלל, והוא תחילת הבוסר המוקדם. וזה בתפוח וכדו',
שאי אפשר לדלל קודם בגלל השפעת הדילול הכימי, אבל באפרסק שאין כיום דילול כימי, יש לדלל ממש בפריחה ובגודל 20 ס"מ ולא לאחר מכן.
הגם שבתפוח יתכן שכבר נכנס לחילת הבוסר, נלענ"ד שהדבר מותר,
מזה על פי מ"ש מהרי"ט בתשו' ח"א סי' פ"ג, שהקשו לו אמאי שרי להאכיל לתולעי משי פירות שביעית, הרי הוא הפסד הפירות,
והשיב וז"ל: "ונראה לי שיש להורות היתר בענין זה מטעם שהאילנות הללו משעת נטיעתן אינם מיוחדים למאכל ולא לעשות פירות אלא נוטעין אותם מתחלה לצורך המשי, ולא קרינן ביה לאכלה ולא להפסד הואיל ומתחילתן אינן
עומדים לאכילה, ואדרבא הפסד הוא להם אם היו מניחים אותם לפירות לפי שהם משתכרין יותר ויותר בגידול המשי מן הפירות, ולמה שהם מיוחדים שרי לאסתפוקי בהו דתנן בפרק ח' חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה
והאזוב והקורנית, אע"ג דמאכל אדם הוא כדתנן במעשרות" כו'. עש"ב. ואע"פ דבמאי דס"ל דמהני מחשבה גם על מאכל אדם יש חולקים,
מ"מ עיקר סברתו ודאי דישרין סמיכין עלה, דדבר שנעשה כדרך כל השנים, אין להחשיבו הפסד אם עושהו גם בשמיטה. וכל שכן הדבר בנדו"ד, שאינו הפסד, אלא להפך, אלולי הדילול יהיה הפסד גם לאילן וגם
לפירות הנשארים.
והרי טעם הרמבם בפיה"מ דאסור לקוץ הוא משום שגוזל את הרבים, ויש המיישבים דבריו כן גם עם מ"ש במשנה תורה.
ולפי"ז בנדו"ד הוא להפך, הוא צורך לרבים, ופרי קטן וכו' אינם חפצים לאכול, ויגרם בזה הפסד לפירות שביעית, ובודאי אינו גזל הרבים. והרי בכל השנים עושים כן בעלי המטעים, וכי רוצים להפסיד פירותיהם? הרי ודאי רוצים
להרויח, רק יודעים שללא מלאכה זו ולא יאכלו הפירות, א"כ איך אפשר לומר שהוא הפסד פירות שביעית.
ובעיקר הדבר אם יש איסור הפסד/קדו"ש בפרי קטן לפני עונת המעשרות. יש בדבר כפי הנראה מחלוקת גדולה באחרונים.
והבאנו רובי הדברים באוצר התשובות פ"ה אות ט'. יש הסוברים כי אין כלל איסור הפסד עד שיהיה ראוי לאכילה, כשם שאין קדו"ש, ולכן נקבע מועד הכניסה והיציאה בפירות משמיטה "עונת המעשרות". ויש חולקים. עש"ב .
ויש שר"ל שעדיף לדלל כשהפרי כבר הגיע לעונת המעשרות [בתפוח גודל 45], ולהודיע לכל דכפין דייתי וייכול. ולענ"ד הוא חוכא ואיטלולא, כי הפרי עדיין קטן ולא ראוי אלא מדוחק גדול, והמטעים רחוקים מן העיר וכו'. ולענ"ד הוא
איבוד פירות שביעית בידים.
זאת ועוד, כי אם באנו לחוש להפסד, הגרשז"א עצמו יש לו חומרא רבתי אחרת,
הובא באוצה"ת פ"ז אות ג, שבזה"ז אנו רואים שנשתנו הטבעים, ואנשים אינם אוכלים כלל פירות שביעית בזמן עונת המעשרות שקבעו חז"ל, א"כ אפשר ונשתנה הדין, ואסור לקוטפם ולהכניסם לבית משום הפסד. עכ"ד.
ולפי דבריו וגם אם ידלל פרי קטן וימצא להם אוכלים, הוי הפסד פירות שביעית. והוא מילתא בטעמא. ולכן אינו ראוי לדלל בשלב עונת המעשרות כלל. וכבר כתבנו לעיל, שדילול בשלב זה כשעיקר מטרתו לגדל הנשארים יתכן ויש בו
משום בוצר לעבודת האילן.
קביעת גדר אוקומי אילנא
ראיתי כותבים כי מותר לאוצר בית דין דין לדאוג שלא יופסד, ולעשות מלאכות שיבטיחו החזר הוצאות וכו', לענ"ד אינו נראה, כי דומה הדבר למי שי אמר כי כיון שהשקיע במטעו הצעיר אלפי שקלים וכו', יותר לו מלאכות יתירות
בשמיטה כדי להחזיר את כספו. וזה בודאי זה אינו.
וחילינו בזה מדברי מהרי"ט ח"א סימן פ"ג, בתשובתו המפורסמת אודות האכלת תולעי משי מעלי עץ התות, דן אם יש בדבר הפסד פירות שביעית,
וכתב: ואין לומר דכיון דנהנים יותר באותם עלים לצורך המשי לא מיקרי הפסד כדאמרינן כו'. לא דמי, דהכא במידי דאכילה קדושה תליא
דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואע"פ שמשתכר כפלים, הפסד פירות שביעית מיקרי אע"פ שמשתכר במעות".
הרי דגדר הפסד פירות שביעית אינו נדון כלל לפי הדמים, ויתכן עילוי בדמים אבל נקרא הפסד פירות שביעית.
והטעם בזה מבואר, שבפירות שביעית יש להתחשב בדרך אכילה, ולא בשיווי הפירות. א"כ גם בנדו"ד, בקביעת המלאכות האסורות והמותרות ומהו גדר אוקומי ואברויי, על הבי"ד לדאוג אך ורק לתועלת
הציבור לראות אם הפרי יאכל או לא, והוא המודד לאוקומי פירא המותר.
גם אם עיקר סיבת הדילול הידני הוא בשביל גודל הפרי המציאות והנסיון מלמדים כי פרי קטן או חיוור, או בעל קליפה פגועה וכדו', אינו נאכל, בנ"א התרגלו לראות פרי בגודל וצבע מסויים, ופרי קטן נראה להם לא בשל ולא ראוי
לאכילה, ולא לבד שאינם מוכנים לשלם עבורו, אלא אף נמנעים מלאכלו . וכל שכן פרי חיוור, שלא קיבל צבע ראוי וכו'. וכפי הגרלם של בני אדם שבדורינו,
נראה כי להחמיר בזה פירושו הולכת פירות שביעית לאיבוד, כפי שלצערינו קרא בשמיטות קודמות.
ולפיכך נראה ששמירה על רמת גודל וצבע סבירים, אינו בגדר פטומי פירא אלא אוקומי פירא. אם כי הגבול דק מאוד, ויש לעמוד על המשמר לראות שהדילול יבוצע בשלב מוקדם מאוד כאמור, ובכמות המינימאלית ההכרחית. ולצורך
זה יש לעמוד על המגדלים והמטפלים, לברר עד היכן שהיד מגעת את מידת ההכרח. וצור ישראל יצילינו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות.
