שמיטה ושביעית – הם שני שמות מובהקים למצוה אחת. השם "שמיטה" מכוון לעיקר המצוה: שמיטה ממלאכות שדה ואדמה, ושמיטה מניצול רגיל של פירות הארץ, וממילא הפקרת הבעלות על האדמה והפירות.
השם "שביעית" לעומת זאת מעלה אותנו לספירות אחרות, גבוהות יותר ורוחניות. "שביעית" מלמדת אותנו על מחזוריות של שנים, שהאחרונה והגבוה שבהם היא השנה השביעית.
מצוות "שבת הארץ" משלבת את שני ההיבטים: היבט הגשם, עבודת האדמה ותוצרתה, ומאידך – את המסגרת הסובבת, מקיפה וכוללת את החומר – טבעת הזמן.
ואמנם עצם היות מצות השמיטה בשנה שביעית דוקא – דורש הסבר: במה מיוחדת השנה השביעית על שאר השנים? מדוע מחזור השנים סובב סביב השבע ולא סביב העשר – לדוגמא? והשאלות נשאלות ביתר שאת לאור העובדה שלא רק מצות השמיטה קשורה למספר שבע, אלא מצוות רבות בתורתנו נקבעו ונחתמו בחותם המספר המיוחד שבע – מדוע?
אלומת אור שולח לנו רבנו בחיי בהאירו לנו מעט מתעלומת מושג השבע:
"לפי שהוא חשבון המכוון הכולל העליונים והשפלים, והוא החשבון הנמצא בהרבה מצות שבתורה שהן סובבות על חשבון שבעה כמצות השבת והשמטה והיובל, כי השביעי מקודש בימים שהוא השבת, ובשנים והיא השמיטה, ובשמטות והוא היובל, גם ימי הפסח שבעה וימי הסוכות שבעה, וארבעה מינין שבלולב חוזרין לשבעה, גם ימי האבלות שבעה כימי השמחה, והכל ענין אחד, ירמוז לשבעת ימי בראשית. גם בלעם הקריב בשבעה מזבחות ואמר: את שבעת המזבחות ערכתי, גם ימי המילואים שבעה, כי כן נתפרש בכתוב: כי שבעת ימים ימלא את ידכם. וכל הדברים האלה הסובבים על שבעה עקרן ושרשן ממקום אחד ומוצאן ממעין אחד".
[בפירושו לתורה תחילת פר' שמיני]
המעיין האחד הוא השלמות! "והכל ענין אחד – ירמוז לשבעת ימי בראשית". העולם, שהוא יצירת הפלא – נברא בשבעת ימי בראשית, לא פחות ולא יותר! שבעת ימי בראשית הם המעגל השלם שהטביע את חותמו על מצוות רבות להראות אף בהם את ההרמוניה, השלמות – כפי שבאה לידי ביטוי בבריאה.
גם שנת השמיטה מבטאת את השלמות הזו. שש שנים של עבודה הקשורה לקרקע, השתעבדות – ביום ובלילה – למלאכות האדמה, לזריעה ולזמירה, לקצירה ולבצירה – אל להם להמשך מעבר לשש שנים תמימות. מעבר לשש שנים של קשר לאדמה והשתעבדות לה – האדם מאבד מחיוניותו והריהו כגולם הקם על יוצרו.
פסק הזמן של שנה, שבה יושב היהודי ועוסק בתורה, חוזר אל מקור חיותו ומזון נשמתו – בשפע ולא בצמצום, בריווח ולא בחוסר – גורם להתחדשות, לתחיה מחדש, לבניין שלם ויציב ברוחניותו של האדם.
תוצאה זו של חידוש מבטאת את השלמות הנדרשת לאדם, ועל כן גנוזה היא וקשורה במספר שבע.
ומה מתאימים הם דברי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל:
"שבע שנות השמיטה הם שלבים בסיום מעלות השלמות הגמורה להכרה נאמנה ליחידו ומלכו של עולם, וממנה עולים אל המדריגה העילאית שאין למעלה הימנה: לקרוא חרות ודרור לעצמנו ולכל באי עולם, באותו היום הגדול והנורא שיעלו מושיעים בהר ציון, והיתה לה' המלוכה".
[השמיטה, היובל ומצוות הקהל – במשנת הרב עוזיאל]
