- כל הצומח בשנה השביעית, יש עליו קדושת שביעית שנאמר: "כי יובל היא קודש תהיה לכם" מה היא קודש אף תבואתה קודש. והקדושה האמורה בפירות שביעית, היינו רק להגבלות האמורות לקמן, אך אין בצומח קדושת גבוה, ולכן מותר לאכול את הצומח בטומאה ובכל מקום וכדין פירות חולין.
- כל צמח המיועד למאכל הן לאדם והן לבהמה, נוהג בו קדושת שביעית. אם גדל בארץ ישראל בשנת השמיטה. אלא שדרגת חשיבות קדושתם של הצומח הראוי לאדם או לבהמה, שונה ונבדל, וכפי שיבואר לקמן [פרק יא].
- פטריות וכמהין הגם שהם צמח הראוי למאכל אדם, מכל מקום אין קדושת שביעית חלה עליהם. כמו כן שאר פירות שאין עומדים לאכילה כגון פירות ערלה, אין בהם קדושת שביעית.
- צמחים העומדים לשאר שימושים שאינם מאכל, לשימוש בני אדם [כפי שיפורט לקמן] חלה עליהם קדושת שביעית, אלא שמותר להשתמש בכל דבר את השימוש הראוי לו, שנאמר: "שבת הארץ לכם" "תהיה כל תבואתה לאכול" ודרשו חז"ל: "לכם" – לכל צרכיכם, "תהיה" – אף להדלקת הנר, אף לצבוע בה צבע.
- אין בצומח קדושת שביעית עד שיהיו בו כמה תנאים, א. שיהיה הנאתו וביעורו שווה. ב. שיעמוד לשימוש המיועד. ג. שתהיה הנאתו שווה בכל אדם.
- הנאתו וביעורו שווה – כלומר שבזמן ההנאה מן הצמח באותו זמן הצמח מתבער וכלה. אך צמח שההנאה ממנו היא רק לאחר שהצמח מתבער. אין עליו קדושת שביעית. וצמח שההנאה היא קודם תחילת ביעורו יש אומרים שנחלקו בזה הפוסקים ועי' בהערה. ותנאי זה נאמר בעיקר בעצים שאין שמושם מוגדר כתועלת לאדם, אך שאר מיני צמחים המשמשים לתועלת כגון מאכל, סיכה, צביעה, כיבוס ועוד, לעולם קדושים הם בקדושת שביעית אף שפעמים אין הנאתם וביעורם שווה, כן נראה עיקר בדעת רבינו הרמב"ם.
- שיעמוד לשימוש המיועד – כלומר שהפרי או הצמח מיועדים ועומדים לשימוש המיועד כגון למאכל או לשאר תשמישים, אך אם אינו עומד לשימוש המיועד לו, אף אם הם פירות אין בהם קדושת שביעית. וכגון פירות ערלה האסורים באכילה, או פירות שנפסדו מאכילת אדם, ואינם עומדים עוד לשימושם המקורי. וי"א אף פירות שאינם עומדים לאכילה.
- אם הרוב מאיתו פרי או הצמח עומדים לשימוש המיועד, אף אם המיעוט אינו עומד, הולכים אחר הרוב ונוהג בו בשביעית, והוא הדין להיפך.
- אם הצמח או הפרי עומדים לשני השימושים [גם לשימוש המיועד, כגון לאכילה, וגם לשימוש אחר כגון לעצים] תלוי הדין במחשבת המלקט, אם חשב לשימוש המיועד הרי זה קדוש, ואם חשב לשימוש האחר, אינו קדוש.
- אם הצמח או הפרי ראויים לשימוש המחייב שמירת קדושת שביעית, אך באותו מקום רוב בני האדם אינם משתמשים בו לשימוש זה, אלא משליכים אותו, אין נוהג בו קדושת שביעית, ויש חולקים וסוברים שאפילו שבפועל אינו עומד לאותו שימוש, מכל מקום כיון שלדעת הכל הוא ראוי לאותו שימוש, הרי הוא קדוש בקדושת שביעית. והעיקר להלכה נראה בדעת רבינו הרמב"ם, שכל צמח המיועד לשימוש האדם כגון למאכל, צביעה וכד', כל עוד ולא נפסל משימוש זה הוא קדוש בקדושת שביעית. ואפילו אינו עומד לכך, מכל מקום כיון שראוי לכך הרי הוא קדוש. אך אם נפסל משימוש לצורך האדם, וראוי כעת רק לבהמה, אם עומד ונהוג לתת לבהמה הרי הוא קדוש, כל עוד ולא נפסל גם לבהמה, אך אם אין נהוג לתת לבהמה אפילו הוא ראוי, אינו קדוש ומותר להשליכו. [דין קליפות וגרעינים יתבאר לקמן סעיף כד].
- הנאתו שווה בכל אדם – כלומר שאותה הנאה שמחמתה מצריכים לשמור בקדושת שביעית, תהיה שווה אצל כל אדם, אך אם ההנאה משמשת רק אנשים מסוג מסויים, אין זה קדוש, ויש חולקים. והעיקר נראה כדיעה ראשונה.
- צמחי תבלין, אף שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא לתבל בהם [כגון השיבא וכד'], יש בהם קדושת שביעית.
שמיטה
הרב גד שקורי שליט"א חבר ביהמ"ד בני ציון – ירושלים ספיחין בפרי הבננה כתב הרמב"ם (שמו"י פ"ד, א-ב): כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין
