שו״תים Online

דעת הרמב”ם “בזרע בארץ” ואמנם השפ”א דקדק שבהכרח זה רק בארץ ולא כולל עשאי”נ. אולם הדבר פלא שהרי הרמב”ם ס”ל שנוהג בחו”ל מדאורייתא, ומה שייך אם כן לתלות דין זה בעציץ, וכבר כתב כן הגאון בעל שו”ת דובב מישרים ח”א סי‘ ק”י, שלהסוברים שגם בחו”ל נוהג אז ודאי שנוהג גם בעש”נ. וכך העיקר להלכה ובפרט שאנו עוסקים כאן באיסור תורה. ומה שרצה לצרף מהחזו”א צ”ע, הרי גם לפי הבנתך בחזו”א שזה כחו”ל, מכל מקום אין הכוונה חו”ל ממש, שאם כן היה צריך להיות פטור מתרו”מ, ובפועל אין הדין כך אלא חייב בתרו”מ מדרבנן וכפי שפסק הרמב”ם. ומוכרח שמ”מ מדרבנן זה נשאר כדין ארץ ישראל, לחייב בתרו”מ וה”ה בשאר מצוות וק”ו במה שנוהג גם בחו”ל מן התורה. כך נראה כעת מקופיא בלא לעי‘ במקורות שציינת בפנים.

א. ראה בתנובות שדה גליון 61 שכתב הגר”ש עמאר שכל שזה אכילת עראי, פטור מלהפריש כלל, והתשלום אינו כמקח הקובע למעשר מדרבנן.
ב. ולפי”ז אם היה פטור לגמרי והפריש תרו”מ, שוב חייב להפריש אם התחייב כגון שכעת ראה את פני הבית. אולם למעשה ראה בקצירת השדה בפ”ו ודוק

אכן כל שלא נכבש גם על ידי עולי בבל וגם על ידי עולי מצרים, הגם שהוא בגבולות ההבטחה, אין נוהג בו כל מצווה ממצוות הארץ, ואין מקיימים שם מצוות יישוב ארץ ישראל, וראה עוד באריכות בספרי גבולות השדה על גבולות הארץ, ודיני מצוות הארץ במקומות אלו ומצות יישוב ארץ ישראל במקומות אלו בחלק הראשון של הספר שם.

א. שלמה לא המשיך את כיבוש עולי מצרים מנא לך דבר זה.
ב. מחילה כל הפסוקים שאתה מצטט זה על גבולות ההבטחה ולא על גבולות עולי מצרים ואתה מערבב ביניהם.
ג. אילת להלכה דינה כחו”ל לגבי כל המצוות התלויות בארץ, וכן לשאר דינים כנלענ”ד ברור.
ד. היריעה כאן קצרה לשוב ולשוב על אותם דברים, אלא בתמצית בלבד

כבר דנו בזה האחרונים, ראה בשו”ת נטיעה של שמחה [להגרי”ד הלוי במברגר, סי‘ ע‘], שכתב טעם לאסור בחו”ל, דאע”ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מ”מ לדעת הרז”ה במילי דרבנן לא אמרינן הכי, ולדידם [יושבי חו”ל] יו”ט האחרון מדרבנן הוא. ועוד הוסיף טעם לאסור אף בא”י, דאף דמצוות לאו להנות ניתנו, היכא דישנה הנאת הגוף שאני, וכדמוכח מסוגיא דהנודר מן המעיין דאסור לטבול בו אף טבילת מצוה, וה”נ הכא ישנה הנאת הגוף והרחבת הדעת לאדם מנויי הסוכה. וכ”כ בקובץ התורה והארץ {ח”ה עמ‘ ר‘ ואילך}, גם משום הנאה דמשתרשי ליה ועוד עי”ש. ומ”מ העלה שם דהנמצא בסוכה שיש בה נויי סוכה דערלה, יכול להסתכל בהם. ומאידך בשו”ת שבט הקהתי {ח”ג סי‘ קצ”ו} העלה להתיר, משום דמצוות לאו להנות ניתנו, ובלבד שלולי כן לא היה תולה דבר אחר עי”ש.

חלילה וחס, שהרי הוא בפועל כיון וגם אמר אחד ממאה, וכן אמר היותר מאחד ממאה, כלומר פיזית הוא אמר בהתייחס לכמות ונגד אמירה אין כל מחשבה מועילה, וכל זה מלבד שאין כאן ענין כלל “בדיעבד” כיון שכוונתו הייתה על כלל התוצרת ואם הייתה יוצאת ראויה הרי ודאי שהיה אוכלה, זאת ועוד שהרי קבע שם את המעשר ראשון והמעשר שני, והדברים פשוטים.

כבר כתבתי בארוכה בספרי שו”ת חלקת השדה כרך ב חלק גבולות הארץ, שנתיבות העיקר להלכה שנכבשה גם ע”י עו”ב, ואף אם נכבשה רק ע”י עולי מצרים עדיין יש להפריש תרו”מ מתקנת חכמים כפי שפסק הרמב”ם. ועל כן ברור שיש להפריש שם בברכה, וראה שם כמה עדויות שהבאתי בענין זה.
ב. לגבי אשקלון הענין כבר יותר מסובך כיון ששם יש שטחים שלא נכבשו גם ע”י עו”מ, והגם שמסתבר שזה בעיקר על שפת הים [היכן שנמצאת אשקלון העתיקה], ועל כן בכל המקומות שהזכרת, נראה שהמברך לא הפסיד, אך להפריש תרו”מ כדת חייב ללא כל ספק.

א. עדיין הברכה היא להפריש, וההפרשה כבר בוצעה בפועל בקריאת שם. וחלק נוסף שנכלל במצוות ההפרשה לא בוצע, אולם החלק העיקרי שעליו נסוב הברכה כן בוצע.
ב. התרומות ודאי הסתיימה המצווה, וכן מעשר שני. מה שנשאר זה מעשר ראשון, אז גם לפי הבנת כב‘ הוא יכול היה לברך להפריש מעשר ראשון. ובלא”ה אה”נ קודם נתינה נחלקו הפוסקים אם מברכים על הנתינה או לא, ואז נוסח הברכה איננו להפריש אלא על נתינה וכיו”ב, ולהלכה אין מברכים וכן המנהג, והבאתי את דיעות הראשונים והאחרונים בזה בספרי ביכורי שדה סוף פרק שני ובהערה שם.
ג. ועי‘ בסוף הל‘ חלה להרמב”ן שגם לאחר הפרשה יכול לברך אם עדיין עתיד לקרוא שם, אולם אח”כ כבר א”א לברך. וכ”כ המאירי עמ”ס חלה בפ”ב מ”ב. ועי‘ בביכורי שדה שם בהערה 42.

א. גם אם שלמה המלך כבש את אילת, עדיין עולי מצרים לא כבשוה, ומה זה מעלה או מוריד?
ב. ארצות הסמוכות, אין לנו להוסיף מדעתינו וכשם שאדום אינו בכלל זה [ראה רדב”ז על הר”מ בריש הל‘ תרומות].
ג. למעשה בימינו גם בארצות הסמוכות נהגו הלכה למעשה להקל וכבר נהגו כך מדורות קדמונים, ועי‘ במהר”י קורקוס (הלכות בכורים פ”ה ה”ז). ועי‘ ברדב”ז ח”ב (סי‘ תרנט), דהאידנא לא נהגו להפריש תרומות ומעשרות אפילו במקומות הסמוכות לארץ ישראל, סוריא ודמשק ומצרים, ולא חזינן דמחו בהו. ע”ש. וכ”כ בספר כסא אליהו (סק”א) כתב שכן עמא דבר בכל ארץ מצרים וגלילותיה שלא להפריש תרומות ומעשרות. ע”ש. וכן כתב בספר נהר מצרים (הלכות חלה אות ו). והגם שהלכה למעשה כתב גאון עוזינו מרן הראש”ל בספרו החדש חזו”ע על תרו”מ [סוף אות י], שלמעשה ראוי כן להחמיר במקומות הסמוכים, עי”ש ודוק היטב. מ”מ הבו דלא לוסיף עליה ובמקומות שלא גזרו חכמים כגון אדום אין דין מקומות הסמוכים. ואמנם ראיתי מה שכתב בגאון רבי יעקב אריאל שליט”א בחוברת אמונת עיתך גליון המאה, אולם אני הקטן אינני סובר כדבריו, אלא שאילת דינו כדין מקומות שלא נכבשו אפילו ע”י עולי מצרים, ודינו כחו”ל ואף לגבי יו”ט שני יש להחמיר מעיקר הדין אם לא שיש שכתבו בזה היתרים נוספים שנאמרו בזה, ומ”מ לנידו”ד אין כלל להחמיר במקומות אלו מדין “מקומות הסמוכים” ובפרט בימינו אנו.
* הספר ביכורי שדה, אזל מן השוק, אולם התשובות הארוכות נדפסו בחלקן הגדול באחד מן הכרכים של שו”ת חלקת השדה, ואם אינך מוצא את מבוקשך, אפשר להתקשר למשרדי המכון, וישתדלו לצלם את הנדרש, ולשלוח אליכם.

בעיירות שאינן גבול, אלא מובלעות שלא כבשום, או עיירות המחולקות שחציים חו”ל וחציים לא כגון עכו, קשה מאד להגדיר את המיקום, וכן הוא בבית שאן, וכן באשקלון, שיותר מסתבר שהכוונה למיקום העתיק כלומר לעיר הקדומה, וכן בבית שאן. ועל כן בתוך היישוב עצמו יפריש בלא ברכה, ויש שמחמירים רק במינים שהם מדאורייתא, ולא בשאר מינים.