שו״תים Online

כתבתי על כך ערך ענק בתולעת שני חלק ד – אני מאמין שגם באתר של המכון אפשר לראות הכל, והוצאתי בזמנו מכתב לכולם, ואינני מכיר, שום אפשרות אלא אם יחזרו לימים ההם, שייבשו בכמויות קטנות ובפריסה ולא בחבילות, עדיין אינני איש פתרונות, כדאי לעי‘ בכל הערך שם.

עלי גפן, הם מסוגי העלים שיש עליהם ריבוי חרקים, אמנם כאשר מדובר על עלים הנלקחים ממטעים מטופלים ומרוססים, וכאשר בכרמים מחמת הרצון בענבים מרססים כדבעי המרוויח הצדדי הם העלים, וכל שלוקחים את העלים לפני הבציר הם בחזקת נקיים [מחרקים קטנים ושונים, אולם מעופפים לעיתים קרובות נותרים והם יורדים בשטיפה רגילה], ואולם לאחר הבציר, או לחילופין בכרמים שכל נטיעתם לשם עלים [מצוי בתורכיה], בכה”ג החשש לחרקים גבוה ביותר.
לצערי חלק מנותני הכשרות מסתפקים בניקוי המקומי של המפעל שלחלוטין איננו יעיל ומותיר אחריו חרקים על העלים. והנכון הוא להפריד את העלים [היוצאים כחבילה מחביות שהם הם שהו כמה חודשים עם מלח ועוד חו”ג, אולם כיון שהעלים צמודים בחבילה, אין כל יעילות על העלים הפנימיים] – ולשוטפם אחד אחד תחת ברז מים משני הצדדים ואח”כ לעבד אותם, וכל זה לאחר שהמשגיח וידא שהמדובר בשטחים יחסית נקיים, [כי באם יש חרקים קטנים הצמודים לעלים שם יש צורך בהשריה במי סבון ובאמצעות ספוג לשפשף כל עלה משני הצדדים].
ההמלצה: או למצוא חברה שבוודאות נותן ההכשר מעיד שכך הוא צורת הניקיון והשטיפה לפני העיבוד. או לחילופין לרכוש עלי גפן לא ממולאים, ולהשרותם ולשוטפם בבית באופן פרטי, ואח”כ למלא אותם. [וכמובן הטוב ביותר להגיע לכרם ולקטוף את העלים בזמן שעושים “חילון” שאז העלים נקיים כי הכרם באמצע טיפול, והעלים נקיים].
בהצלחה

רק אם תעשה תנאי מלפני שבת [שזה נוסח ההפרשה בלשון עתיד]. ואז בשבת אפשר לעשר בנוסח הרגיל. נוסח התנאי: “אחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה טבל. והיותר מאחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה גדולה בצד צפונו על הכל. אותו אחד ממאה שאמרתי שישאר טבל עם שאר הכמות הראויה בצד צפונם של הפירות יהיו מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שהתניתי שיהיה מעשר ראשון יהיה תרומת מעשר על הכל. ומעשר שני יהיה בדרומם של הפירות, ויהא מחולל הוא וחומשו על פרוטה ורבע במטבע שיחדתיו לחילול מעשר שני [או למנוי: יהיה מחולל על פרוטה במטבע שייחד הממונה על “בית המעשר”]. ואם צריך מעשר עני יהיה מעשר עני בדרומם של הפירות”
יש לזכור שהתרומה היא מוקצה ולכן יניחנה במקום הסופי לפני אמירת הנוסח בשבת.
פרטי דינים נוספים ראה מה שכתבנו בספר קצירת השדה.
מנוי יכול להפריש על פירות שלו, או שברשותו, ולכן אפשר להקנות למנוי את הפירות שרוצים שהוא יפריש, מכל מקום אם טעה והפריש על מנוי שלו, מעשר שני לאחרים, בדיעבד חל, [ולכך מידי יום אומר נוסח מיוחד הממונה על בית המעשר]. כל זה יעיל לגבי המטבע, אולם על הקנאה ללוי ולעני, יש לדעת, שזה יכול להועיל בלי בעיה, אולם מצד שני, זה יורד לו מסכום ההלוואה שהוא הלווה.

להלן ציטוט מספרי עץ השדה – הלכות ערלה בפ”א:
פירות ערלה חובה לשרפם, ואם אינם ראויים לשריפה [כגון משקין] חובה לקוברם. ויש חולקים שאין חובה לשרפם, אך יש לבערם מן העולם כדי שלא יבואו לידי תקלה. ויש אומרים שהגם שאין חובתם בשריפה, מכל מקום אם שרפם קיים מצוה. והעיקר להלכה כדיעה ראשונה שחובתם בשריפה, או בקבורה אם אין דרכם בשריפה. החובה לשרוף היא על פירות שחנטו ושם ערלה עליהם, ויש שהצריכו להורידם מן העץ, ולשרפם. ויש אומרים שיש להוריד את גידולי הערלה בעודם פרח. אמנם העיקר להלכה הוא, שהחיוב להוריד את הפירות אינו אלא לאחר שחנטו וחל עליהם דין ערלה. ואם הוריד את גידולי הערלה בעודם פרחים, אין חלים עליהם דיני ערלה ואין חובה לשרפם. ע”כ.

מקור הדין הוא מדברי הרמב”ם בהל‘ מאכ”א פט”ז הכ”ז כתב להלכה את דברי המשנה בסוף תמורה שהערלה דין הפירות שלה שישרפו והמשקין שיקברו. וכתב המשאת משה [ח”א אה”ד ס”כ ד”ה האמנם] להוכיח דלהרמב”ם אין מצוה בשריפת ערלה, ולא אמרו שישרפום אלא כדי שלא יבוא ליהנות מהן, שהרי בספר המצוות [מצוה צ‘-צ”א] מנה הרמב”ם מצוה לשריפת נותר וטמא, ואילו ערלה וכלאי הכרם לא מנאן אלא באיסור אכילה והנאה ולא במצות שריפה. וכ”כ החתם סופר [בשו”ת יו”ד סוס”י רפ”ו]: “לא מצאתי בש”ס שמחויב אדם לשרוף ערלה, ורמב”ם נמי לא מייתי לה במקומו כלל, אלא בהלכות פסולי המוקדשין דרך אגב, אשר מזה נ”ל שאין ציווי לבער ערלה בשריפה, אלא שאסור בהנאה וסגי ליה בשריפה להתיר אפרן, אבל שיהיה מצוה לשרפן לא מצאתי, וכן לא ראיתי מעולם לרבותי ששורפים, רק הניחום וירקבו”. וכ”כ באו”ח סי‘ ק”פ. וכ”כ בשו”ת בנין ציון [סי‘ ק”א] ובס‘ לשון זהב [סי‘ י”ב- י”ג] כתב לבאר אמאי השו”ע והטור השמיטו דין שריפת הערלה, וכדהקשה בספר בית הילל [סי‘ רצ”ד], דערלה לא בעיא שריפה אלא מדרבנן, וכ”כ בערוך השולחן [רצ”ד אות ג‘].
ובוודאי שאם אין אפשרות בשריפה, או מ”ד שאין צריך שריפה, מ”מ בוודאי שאסור לבזותם, כגון להשליכם לארץ או למקום המטונף ולדרוך עליהם, משום ביזוי אוכלים. ומי שרואה אינו יודע שהם איסורי הנאה. פמ”ג באו”ח סי‘ קעא סק”א באשל אברהם. ובס‘ שמן המשחה ח”ב עמ‘ רמו הביא בשם הרב פעלים שהקשה מהגמ‘ בפסחים לג ע”ב ששמן ופת של תרומה טמאה זורקו בכלי מאוס, ופסק כן הרמב”ם בהל‘ תרומות פי”ב ה”ב, הרי שמותר להתנהג בה בביזוי. והרב בעל שמן המשחה תי‘ שיש לחלק בין אם משליך בפרהסיא או בפני רבים שאסור, לבין אם משליך בביתו שמותר. אולם הגרש”ז אוירבך [מובא בשמירת שבת כהלכתה פ”כ הערה צח] ביאר שדברי הפמ”ג אינם אלא בערלה, אך לא בחמץ שציותה עליו התורה לבערו ולהשביתו. ומשום כך נהגו להשליך את החמץ הנותר בשירותים בערב פסח שחל בשבת וראה עוד מש”כ בזה להלן בפרק עשירי.
אלא שהעיקר להלכה שחובתם בשריפה, שהרי מצות שריפה בערלה נלמדת בהיקש מכלאים שבו נלמד חיוב שריפה מהפסוק “פן תוקדש” [רש”י בתמורה לג ע”ב, רדב”ז בהל‘ מאכלות אסורות פט”ז הכ”ז], ובכלאים חייב לעקור את המחובר כדי לשורפו. והנה מקור הדין הוא מהמשנה בסוף תמורה [ל”ג ע”ב] שאת הערלה, את שדרכו להשרף, ישרף. ואת שדרכו להקבר, יקבר. והנה בתשובה שהתפרסמה בתנובות שדה גליון מס‘ 39 הארכתי להוכיח שכל הדוגמאות שנקטה המשנה שם יש מצוה בשריפה ואין זה רק משום חשש לתקלה. וכתבתי שאפשר לבאר את הדברים גם בדעת רש”י שם, ועי”ש. ורבינו הרמב”ם כתב דין זה להלכה בהל‘ מאכ”א פט”ז הכ”ז שפירות הערלה בשריפה, ומשקים שא”א בשריפה, יקברו. וכ”כ באורחות חיים לר”י מלוניל ח”ב סוף הל‘ ערלה, ובכלבו סי‘ צב, וכ”כ רבינו יונה בשערי תשובה ש”ג אות פג. וגם בשו”ע לגבי חלה וכלאי הכרם ציין שחובתם בשריפה, אולם בערלה שתק ולא כתב מאום, ועי‘ בפי‘ הבית הלל על גליון השו”ע יו”ד ריש סי‘ רצד. אולם לענ”ד אין בשתיקתו של השו”ע להכריע דין מפורש שנזכר במשנה וברמב”ם. ועוד שקשה מאד לחלק בין כלאי הכרם וערלה שהרי הוקשו זל”ז. ועו”ע בשו”ת חת”ס או”ח סי‘ קפ שכתב בתו”ד שאע”ג שמהתוס‘ בתמורה נראה שיש מ”ע בהשבתתן, מ”מ הרמב”ם לא הזכיר זאת בהל‘ ערלה [ואמנם בהל‘ מאכ”א הזכיר זאת וכאמור], וגם לא ראה מרבותיו שנהגו לשרוף. ולכן כותב שאין מצוה חיובית לבערו, אולם אם מבערו מקיים מצות עשה, ועו”ע בחת”ס ביו”ד סו”ס רפ”ו, ודוק. ועוד יש להוכיח מהסוגיא בסוכה דל”ה ע”א לענין פסול אתרוג של ערלה, וכתבו שם הראשונים [הר”ן, הרמב”ן והראב”ד] שהאתרוג פסול משום שחובתו בשריפה וכתותי מיכתת שיעוריה. ועו”ע בביאור הגר”א על שו”ע אבעה”ז סי‘ קכ”ד ס”ק ב ודוק. ועו”ע בחזו”א דיני ערלה אות מ. אולם כאמור פשט דברי המשנה וכן פסק הרמב”ם שמצוותו וחובתו בשריפה, ומכל מקום אם א”א בשריפה מכל טעם שהוא, יקברם. וכ”כ הר‘ מיכל מונק המובא בבנין ציון הנ”ל והוכיח דלשון התורה “פן תוקדש” דדרשינן “תוקד אש”, אינו לאיסור הנאה בלבד אלא למצות שריפה, וכ”כ המהר”ם שיק [או”ח סי‘ ר”ח] דערלה מצותה בשרפה ובפרט בארץ ישראל, ומה שכתב החת”ס בשם רבותיו אינו אלא בערלת חוץ לארץ. וכ”כ במנחת חינוך מצוה רמו סקט”ו, ובשו”ת מהרש”ג [ח”ב סי‘ רמ”ה], ובס‘ תורת הארץ [פ”ט אות ל”ד], והמלבושי יו”ט [קונ‘ חובת קרקע סי‘ ג‘] הביא את דברי היד אברהם שכ‘ דהשמטת השו”ע לדין שריפת ערלה הוא משום דס”ל דערלה בזה”ז דרבנן, ודחה דבריו, דערלה דאורייתא ובשריפה, וכן השיג בס‘ נטע הארץ [עמ‘ רט”ז] על דברי היד אברהם, וכן דחאו מרן בשו”ת יביע אומר [ח”ו סי‘ כ”ד]. וכ”כ מהרש”ם בדעת תורה [הל‘ ערלה ס”א], וכ”כ החזו”א [דיני ערלה אות מ‘] דערלה מצותה בשריפה. וראה עוד בשו”ת חלקת השדה כרך ג מש”כ בזה לגבי שריפת תרומת חלה, וראה עוד במ”ש ידידי הגרא”ג שליט”א בתנובות שדה גליון המאה, שהעיקר להלכה שערלה מצוותה בשריפה, עי”ש.

א. בין עצים אין צורך להרחיק ואפילו בין עצים לגפן.
ב. בין ירקות לעצים אין צורך בהרחקה, להוציא בין ירקות לגפן [בודדת או יותר אבל בשורה = 60 ס”מ. כרם של 5 גפנים = 4 אמות – כ- 2 מטר].
ג. בין ירקות רבו האפשרויות ורבו הדינים, אולם בצמח בודד או אפילו כמה ביחד בערוגה רגילה בחצר בית, מרחיק בין ירק לירק = טפח ומחצה כ 15 ס”מ.
ד. כל השיחים שהזכרת דינם כעצים, והדין כמבואר לעיל, וה”ה במיני הירקות.
ה. כל סוגי הצמחים שאינם למאכל אולם עומדים למאכל בהמה יש להרחיקם וכל אחד כדינו, אולם אם אינם עומדים לבהמה, אפילו ראויים לה ובפרט בגינה הביתית יהיה מותר ללא הרחקה, וכגון דשא תחת כרם, למרות שהדשא הוא מאכל בהמה, מ”מ הוא אינו עומד למאכל בהמה, ומרחיקים אותן מן הגינות הפרטיות, הרי שסוג הדשא לגינות איננו עומד לבהמה ואפשר להתיר בימינו בחצר הבית לשתול דשא בסמיכות לכרם או גפן וללא הרחקה.

המבשל ענבים בסיר, ובאמצעות צינור יוצא האדים ונהפך לערק, אין איסור סתם יינם בזה, ותרו”מ היה רצוי להפריש מהענבים מפני ריבוי מחלוקות לאחר שזה כבר ערק, ואם הערק כעת לפניך מענבים שהם טבל, יפריש את הערק ללא ברכה ומיניה וביה [כלומר מערק על ערק], ואז ממ”נ לאחר ההפרשה זה יהיה מותר בשתייה.
מאידך יין שנעשה באיסור ע”י מחלל שבת בפרהסיא, לעולם ישאר באיסור “סתם יינם” גם אם עשו ממנו שאר משקים כגון יין שרף, קוניאק, עראק וכיו”ב [עי‘ שו”ע יו”ד קכג, כד, ועי‘ בשו”ת אחיעזר ח”ב יו”ד יא מש”כ להקל בעשוי מסתם יינם, ורוב ככל האחרונים לא הסכימו עם דעתו, ועי‘ במנחת יצחק ח”ח סי‘ סח, וכן פשט האיסור בכל העולם].
ובתערובת, כלומר אם עשה ערק מענבים שישר נכנסו לבישול, ואין איסור בערק, ושוב עירבב עם ערק העשוי מסתם יינם שאסור, יעי‘ בסי‘ קלד סעי‘ א. ועי‘ בשו”ת שואל ונשאל ח”ה יו”ד סי‘ עד, ובשו”ע שם בסעי‘ ב. וא”כ בנידו”ד שמחלל שבת אוסר רק בשתיה, וק”ו שיש שכתב להתיר ביי”ש, יהיה בטל בשישים ואינו אוסר כל תערובתו. ויש עוד מה להאריך בזה ואין כאן המקום והזמן.

אינני יודע את המציאות של צמח זה מבחינת הרגלי השימוש, אולם צמח שנהנים ממנו ואפילו לטעם, רק שאיננו נאכל פטור לגמרי מתרו”מ, וכגון צמחי תבלין כעין השיבא, העלי דפנה ועוד, הגם שאתה נהנה מחליטתם או טעמם באוכל, הרי שזה פטור מתרו”מ. ורק פרי שנאכל חייב. ואם כן אלוורה אם השימוש הוא לכל סוגי ההנאה, אולם איננו נאכל בפועל הרי שהוא פטור לחלוטין [אלא אם כן עובדתית יש טעות וכן נהנים מאכילתו, ויש לברר זאת]

הערבה איננה חלק אחד, וכל אשר מזרחית לנחל הערבה אין קדושת שביעית נוהגת ביבולים הגדלים שם, וכן אין קדושת שביעית בגדל מתחת לנחל פארן ודרומה. אולם שאר חלקי הערבה נכבשו גם על ידי עולי בבל, וכולל את עין יהב, צופר ועוד, וכל זה כמופיע במפה ששירטטנו בס”ד, וניתן להשיגה במשרדי המכון ובספר החדש שזה עתה יצא לאור גבולות השדה. הטלפון של המשרד: 039030580

אינני עוסק באחוזים, ואינני חושב ששקלול הנתונים הוא נכון, כי אדרבה לשווקים שאין כשרות זורמת כל התוצרת שהיא ערלה, ואז אחוזי הערלה בשווקים ללא כשרות היא גבוהה ביותר. ובכל עיר ועיר יש רשתות שיווק עם כשרות, ועדיף לרכוש רק שם פירות. [לגופו של ענין אחוזי הערלה כלומר הנטיעות החדשות בענף זה של הדובדבן, הם נמוכים ולא גבוהים]

הספר כרגע לא לפני! אולם, יש עוד הרבה פתרונות לפני הנגיעה בקרקע, אולם גם מרן זצ”ל יסכים שאם הפתרון היחיד זה לנגוע בקרקע, כל שזה לא דרך חרישה יהיה מותר כשזה לאוקמי. ואין בדין זה חולק, וק”ו שכאן זה לאוקומי אילנא ולא אוקומי פירא [וראה בכל זה מה שכתבתי בשביתת השדה פרק ה סעי‘ ג]. ובדידי הוה עובדא שהתיר מרן להסיר החזירים שחנקו את עץ האתרוג.