שו״תים Online

אני סובר כדעת רבינו המהרי”ט שאפשר לקצוץ , הגם שיגדל אח”כ מחדש. ואף בעצי בשמים הדין כן. יש מי שרצה לחוש, ומצריך לקצוץ בשינוי, כלומר, לא לקטוף במקום מדוקדק בדווקא אלא יותר גבוה או נמוך (דבר שמצוי יותר בבעלי מקצוע ולא באנשים רגילים שקוטפים בכל מקרה בלי לדקדק).

כל זריעה או שתילה באדמה (כולל טוף שלצורך הדיון כאן נחשב כאדמה), אסור מן התורה בחוץ, ומדרבנן בעציץ שאיננו נקוב.

במידה שהשתילה הוא בעציץ לא נקוב (לא בתחתית, ולא הנוף), והעציץ נמצא תחת תקרה האטומה לגשם, מותרת השתילה שם אפילו לכתחילה. ובזריעה שהיא מלאכה דאורייתא, יש מי שהחמיר לעשות המלאכה על ידי נכרי, אולם רוב הפוסקים לא החמירו בזה.

אין צורך להקנות לאף אחד, אלא היא עצמה תוציא זאת ולפני שלושה תפקיר, ואם לא לקחו יכולה היא לזכות מן ההפקר ולקחת לעצמה.

אגב, המזיד והשוגג לא נמדד אצלה, אלא אצל הפעמים הראשונות, ואם נאסר אז כבר נאסר כלומר, אם זה נאסר משנה תשע”ה עד לפני שנתיים מה יועיל? אולם כמדומני שזה מיקבי רמת הגולן, וביינות היותר איכותיים הם הקפידו להוציא מרשותם לאחר זמן הביעור, וממילא כיון שבזמן הביעור היה ברשות בית הדין לא היה חייב ביעור בכלל. ומספק מכל מקום, יש לנהוג כמבואר לעיל.

מה זה עצי עירייה, משטחים פתוחים? פתוח לכל דיכפין, הפקר לכולם עניים ועשירים? כל סוגי האנשים?

אם כן זה הפקר, והכל פטור גם אם תעשה שמן.
וכן הדין כמובן וק”ו בשנת השמיטה.
אם אין הפקר רק יש לך רשות מיוחדת, ממילא זה חייב במעשרות, ואתה צריך לתת עשירית ללוי, ותשע אחוז לעני [אפשר גם עני ממשפחתך, ואדרבה].
בלקיחה בשנת השמיטה, כתב הרמב”ם שהוא בשיעור שהדרך להביא מן ההפקר, וראה מה שכתבתי בשביתת השדה מהדו”ח פי”ב הערה 13 שלחומרא עד 50 ליטר, ויש שיעורים נוספים גבוהים מזה, יעוי”ש.

גם אם הינך מקפיד שלא לקנות מהיתר מכירה, נכון לתאריך זה, האבטיח אמנם נלקט בשביעית, אך נזרע בשישית, ולכן הוא קדוש בקדושת שביעית על כל ההגבלות כולל הקפדה על אי זריקה של אוכל הראוי,  אך אין בו איסור אכילה משום ספיחין.

ספק הוא בירושלמי, ויש פסקו להקל, ויש להחמיר. ואם הוא לא רק לריח, אלא גם לטעם כגון רוזמרין ששמים בתבשילים, ודאי שיש לנהוג בקדושת שביעית, לכל העלים שצצו לאחר כניסת השמיטה.
וחלק מדיני השמיטה הוא גם חובת ההפקר.

עציצים הנמצאים על מרצפות של ימינו, וק”ו בקומה עליונה, דינם כעציץ שאינו נקוב. ולכן אם זה תחת גג האטום לגשם, אין נוהג הגבלות שמיטה בעציץ זה. ואם הוא פתוח לכיפת השמים, הרי דינו עציץ שאינו נקוב תחת כיפת השמים ונוהג דיני שביעית מדרבנן,
מלאכות לאוקומי, זה לשמור שלא ימות, ואך טבעי שאם הוא לא מת הוא ממשיך לצמוח. אולם אסור לזרז להגדיל יותר, ולהשביח יותר. אולם הגידול הטבעי, הוא המותר והוא הנחשב שלא ימות.

א. חלילה מלשמור, עדיין תורת הפקר על זה.
אולם מן הסתם יכול בית הדין לגבות את העלויות שעשה לטובתך בשטח בהיותו שליח הציבור ואתה בכללם.
ב. ראה באריכות במה שכתבתי בספר שביתת השדה בענין, ובעיקרון מלאכות ‘קלות’ הלכתית אפשר, ובאמת שהכל תלוי לפני הענין, ראה מה שהארכנו שם בענין דילול, לגודל פרי, ואין כאן המקום להאריך בזה.
ג. דעתינו שלכתחילה אפשר לעשות אוצר בית דין גם בירקות, וכפי שכתבו כמה מגדולי רבני ספרד, ובינהם הגאון רבי ברוך מאני, רבי ניסים כדורי, רבי עובדיה יוסף זצ”ל, ועוד מגדולי הדורות, שבזה קיי”ל כשאר ראשונים ולא כדעת הרמב”ם, בעבר השתדלנו בכל הירקות לנהוג כך, אולם לצערי הציבור חשש מכל מיני פחדים של שאריות וכו’, ולא לקחו תוצרת זו, ונגרם הפסדים, לכן אנו ממעטים בירקות. אולם בפירות משתמשים רק באוצב”ד.

ברכתו בורא פרי אדמה, לכל העדות והמנהגים

אני רואה ומתבונן על שאלה זו בצורה כואבת, ואין כאן המקום.
למעשה, כל החתימות והחותמות אינן חשובות, אם אין גוף מקצועי בחרקים שמלווה את הגידולים, ואם יש אחד כזה מספיק לחלוטין, בלי כל צורך בשלל החתימות.

בברכה