שו״תים Online

לא אכנס ביריעה הקטנה כאן למתן תשובה, ועי‘ במה שכתב ידידנו היקר הגרי”צ שליט”א בספרו תורת ערלה שיצא לאור בהוצאת המכון, ועי‘ בספרי עץ השדה ערלה פרק ה מה שכתבתי בסעי‘ טז – עצי פרי הנטועים לנוי, במקומות ציבוריים, יש להחמיר ולמנות להם שנות ערלה, עד שיוודע בוודאות, שכוונת הרשות שנטעה את האילנות הייתה רק לנוי העצים וכלל לא להנאה מן הפירות, וניכרין הדברים, ואותה הרשות אף אינה עושה כל פעולה לטובת הפירות, שאז אכן יהיה פטור מערלה. ובהערה שם ביארתי את פרטי הדינים. ובאותו פרק בהלכה טו, כתבתי את הדין בנוטע ליהנות מנוי הפירות, והבאתי את דיעות הפוסקים בזה והכרעתי להלכה, בזה”ל: הנוטע אילן כדי להשתמש בענפיו לצל בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. והוא הדין בנוטע את העץ כדי להשתמש בעץ או בענפיו לנוי בלבד, וניכר הדבר, פטור מערלה. ואם מטרתו לא להנות מן העץ או הענפים, אלא ליהנות מהפירות הגמורים, אולם לא למטרות אכילה אלא לשאר צרכים, להלכה יהיה חייב בערלה וראה בהערה שם מה שהארכתי בזה.
ולכן למעשה אה”נ, אם יש פעולה כלשהו לטוב הפירות שהעירייה עושה יש להחמיר ולמנות שנות ערלה, וכל זה יש לדון גם בנוטע ברשות הרבים, ובנוטע לרבים, ואמנם יש למקילים מהיכן לסמוך על הרבה צירופים, אולם למעשה לענ”ד העיקר להלכה כפי שכתבנו שם.

אכן יש פסוק ושתי את גבולך בפרשת משפטים, ואכן שלמה המלך הגיע לאילת, אולם הפסוק מדבר על העתיד ולימות המשיח וכלשון המדרש שמות פרשת משפטים פרק כג סימן לא, שפסוק זה נאמר על העתיד, לימות המשיח, וכן הוא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על פרשת משפטים שם, וז”ל: ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. זה נהר פרת, וכה”א עד הנהר הגדול נהר פרת (בראשית טו יח), כל ארץ החתים עד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם (יהושע א ד), זה הפסוק עתיד להיות לימות המשיח, שנא‘ וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים עב ח), לפי שלא מצינו גבול ארץ ישראל ממדבר עד הנהר, ולא מים סוף עד ים פלשתים, אלא ודאי לעתיד לבא. עכ”ל.
ועוד ביארתי ששלמה המלך לא כבש כלל אלא קיבל המקום במתנה מאחת מנשותיו, וכמבואר באחד מבעלי התוספות, ואמנם אחרים ס”ל שזה כיבוש, מכל מקום איננו אלא למס, ואין זה כיבוש לענין מצוות הארץ ודני בזה ובכל המקורות שכתבתם בשאלתכם, בספרי “גבולות השדה” בחלק העוסק בפאת דרום בעמ‘ קלה, יעוי”ש.

דעת הרמב”ם “בזרע בארץ” ואמנם השפ”א דקדק שבהכרח זה רק בארץ ולא כולל עשאי”נ. אולם הדבר פלא שהרי הרמב”ם ס”ל שנוהג בחו”ל מדאורייתא, ומה שייך אם כן לתלות דין זה בעציץ, וכבר כתב כן הגאון בעל שו”ת דובב מישרים ח”א סי‘ ק”י, שלהסוברים שגם בחו”ל נוהג אז ודאי שנוהג גם בעש”נ. וכך העיקר להלכה ובפרט שאנו עוסקים כאן באיסור תורה. ומה שרצה לצרף מהחזו”א צ”ע, הרי גם לפי הבנתך בחזו”א שזה כחו”ל, מכל מקום אין הכוונה חו”ל ממש, שאם כן היה צריך להיות פטור מתרו”מ, ובפועל אין הדין כך אלא חייב בתרו”מ מדרבנן וכפי שפסק הרמב”ם. ומוכרח שמ”מ מדרבנן זה נשאר כדין ארץ ישראל, לחייב בתרו”מ וה”ה בשאר מצוות וק”ו במה שנוהג גם בחו”ל מן התורה. כך נראה כעת מקופיא בלא לעי‘ במקורות שציינת בפנים.

א. ראה בתנובות שדה גליון 61 שכתב הגר”ש עמאר שכל שזה אכילת עראי, פטור מלהפריש כלל, והתשלום אינו כמקח הקובע למעשר מדרבנן.
ב. ולפי”ז אם היה פטור לגמרי והפריש תרו”מ, שוב חייב להפריש אם התחייב כגון שכעת ראה את פני הבית. אולם למעשה ראה בקצירת השדה בפ”ו ודוק

אכן כל שלא נכבש גם על ידי עולי בבל וגם על ידי עולי מצרים, הגם שהוא בגבולות ההבטחה, אין נוהג בו כל מצווה ממצוות הארץ, ואין מקיימים שם מצוות יישוב ארץ ישראל, וראה עוד באריכות בספרי גבולות השדה על גבולות הארץ, ודיני מצוות הארץ במקומות אלו ומצות יישוב ארץ ישראל במקומות אלו בחלק הראשון של הספר שם.

א. שלמה לא המשיך את כיבוש עולי מצרים מנא לך דבר זה.
ב. מחילה כל הפסוקים שאתה מצטט זה על גבולות ההבטחה ולא על גבולות עולי מצרים ואתה מערבב ביניהם.
ג. אילת להלכה דינה כחו”ל לגבי כל המצוות התלויות בארץ, וכן לשאר דינים כנלענ”ד ברור.
ד. היריעה כאן קצרה לשוב ולשוב על אותם דברים, אלא בתמצית בלבד

כבר דנו בזה האחרונים, ראה בשו”ת נטיעה של שמחה [להגרי”ד הלוי במברגר, סי‘ ע‘], שכתב טעם לאסור בחו”ל, דאע”ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מ”מ לדעת הרז”ה במילי דרבנן לא אמרינן הכי, ולדידם [יושבי חו”ל] יו”ט האחרון מדרבנן הוא. ועוד הוסיף טעם לאסור אף בא”י, דאף דמצוות לאו להנות ניתנו, היכא דישנה הנאת הגוף שאני, וכדמוכח מסוגיא דהנודר מן המעיין דאסור לטבול בו אף טבילת מצוה, וה”נ הכא ישנה הנאת הגוף והרחבת הדעת לאדם מנויי הסוכה. וכ”כ בקובץ התורה והארץ {ח”ה עמ‘ ר‘ ואילך}, גם משום הנאה דמשתרשי ליה ועוד עי”ש. ומ”מ העלה שם דהנמצא בסוכה שיש בה נויי סוכה דערלה, יכול להסתכל בהם. ומאידך בשו”ת שבט הקהתי {ח”ג סי‘ קצ”ו} העלה להתיר, משום דמצוות לאו להנות ניתנו, ובלבד שלולי כן לא היה תולה דבר אחר עי”ש.

חלילה וחס, שהרי הוא בפועל כיון וגם אמר אחד ממאה, וכן אמר היותר מאחד ממאה, כלומר פיזית הוא אמר בהתייחס לכמות ונגד אמירה אין כל מחשבה מועילה, וכל זה מלבד שאין כאן ענין כלל “בדיעבד” כיון שכוונתו הייתה על כלל התוצרת ואם הייתה יוצאת ראויה הרי ודאי שהיה אוכלה, זאת ועוד שהרי קבע שם את המעשר ראשון והמעשר שני, והדברים פשוטים.

כבר כתבתי בארוכה בספרי שו”ת חלקת השדה כרך ב חלק גבולות הארץ, שנתיבות העיקר להלכה שנכבשה גם ע”י עו”ב, ואף אם נכבשה רק ע”י עולי מצרים עדיין יש להפריש תרו”מ מתקנת חכמים כפי שפסק הרמב”ם. ועל כן ברור שיש להפריש שם בברכה, וראה שם כמה עדויות שהבאתי בענין זה.
ב. לגבי אשקלון הענין כבר יותר מסובך כיון ששם יש שטחים שלא נכבשו גם ע”י עו”מ, והגם שמסתבר שזה בעיקר על שפת הים [היכן שנמצאת אשקלון העתיקה], ועל כן בכל המקומות שהזכרת, נראה שהמברך לא הפסיד, אך להפריש תרו”מ כדת חייב ללא כל ספק.

א. עדיין הברכה היא להפריש, וההפרשה כבר בוצעה בפועל בקריאת שם. וחלק נוסף שנכלל במצוות ההפרשה לא בוצע, אולם החלק העיקרי שעליו נסוב הברכה כן בוצע.
ב. התרומות ודאי הסתיימה המצווה, וכן מעשר שני. מה שנשאר זה מעשר ראשון, אז גם לפי הבנת כב‘ הוא יכול היה לברך להפריש מעשר ראשון. ובלא”ה אה”נ קודם נתינה נחלקו הפוסקים אם מברכים על הנתינה או לא, ואז נוסח הברכה איננו להפריש אלא על נתינה וכיו”ב, ולהלכה אין מברכים וכן המנהג, והבאתי את דיעות הראשונים והאחרונים בזה בספרי ביכורי שדה סוף פרק שני ובהערה שם.
ג. ועי‘ בסוף הל‘ חלה להרמב”ן שגם לאחר הפרשה יכול לברך אם עדיין עתיד לקרוא שם, אולם אח”כ כבר א”א לברך. וכ”כ המאירי עמ”ס חלה בפ”ב מ”ב. ועי‘ בביכורי שדה שם בהערה 42.