שו״תים Online

מצע מנותק חייב במעשרות מדרבנן, ואם זה תחת גג, מפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה.
יש כלאים בין המינים שהזכרת, ובדרך כלל המרחק בירקות זה טפח וחצי בין שורשי הצמח.
גם במצע מנותק נוהג כלאים מדרבנן, ויש להרחיק כנדרש.

קמח טף הוא קטניות [ממיני הדוחן], והתוצרת הנעשית ממנו ברכתה שהכל. קמח טף רגיל הוא ללא תוספות ומותר באכילה, חרקים יש מקום לחשוש באחסון ממושך [אורך חיי המדף 5 שנים], יש לפזר על משטח כתום או מוכסף ולהעביר את הגרגרים ולוודא שהכל נקי. אם נמצאו חרקים קטנים [כמו אקריות מחסן], עדיף לזרוק את המוצר כי קשה ניקויו.

כאשר מדובר על עצים אף ממיני האטד, עדיין הגדרתם כאילן ועל כן מונים שנות ערלה, ואם כן אין עניני הרחקה בעצים.
ואם מדובר בצמחים, אכן כל שאיננו מאכל בהמה אין חשש, וצמחים קיצוניים אינם ראויים למאכל בהמה.
וראה בשו”ת חלקת השדה חלק ד בחלק כלאים מה שכתבנו למעשה בדין זה לגבי כלאים במינים השונים.

בעיקרון רוב התוצרת המרוקאית היא תוצרת מקומית, ושם אין חשש לתולעי אניסאקיס, ומותר באכילה ללא חשש [כמובן עם כשרות מהודרת]. לעיתים אנו נפגשים שם עם אנשובי מיובא ממדינות שונות כגון מסין, מדרום אמריקה, ושם הנגיעות גדולה, ולצערי יש ועדי כשרות שאינן מקפידים על תולעים בדגים, ואז צריך לוודא ענין זה קודם האכילה.

אכן נעשה שם מאמץ גדול לנקות מתולעים, והמוצר בחזקת נקי מחרקים ומותר באכילה.

א. דגים נאכלים כאשר יש בהם סימני טהרה כגון קשקשים – שהם גורמי טהרה.
ב. בית קשקש – כלומר הבית של הקשקש שהוא ריק ללא קשקש, נחשב כדין הקשקש, והדג נאכל מחמתו, ומצוי הרבה בדגי אמנון ועוד.
ג. דגים נאכלים גם בטביעות עין, כגון ראש ושדרה, או כל זיהוי אחר שמהוה טביעות עין,
ד. דגים המגיעים מן הים שמצוי בהם תערובת דגים טמאים, חייב בבדיקה כל דג קודם אכילתו. ובכה”ג חייבים השגחה בזמן האריזה.
ה. דגים שמקורם מכלובים כגון סלמון שאין בהם דגים טמאים כלל. או אמנון מבריכות בסין שאין בהם דגים טמאים הראויים למאכל ודומים כלל [להוציא השפמנון המשמש כנקאי, שאין רצון בעל הבריכה שידוגו אותם, ואם נידוגו, לעולם הם שונים בתכלית בחוץ ובבשר הדג, וההבחנה בינו לבין אנון הוא כבין אור לחושך] אין חובה להשגיח כלל באריזתם, כל שניכר שהם משם, ויכול ועד הכשרות ליתן השגחה לכתחילה ובהידור ללא השגחה צמודה שם. [ודעת המפרסמים שלא כך, אינם צודקים להלכה ולמעשה וכבר חיתי כל דבריהם בקונטרס סימני טהרה שהתפרסם זה מכבר.
ו. המקרה האחרון של הבקלה, אינו קשור לים כלל, זה דג שהורד כל עורו, והיה עליו השגחה צמודה כל העת, אלא שבמפעל ששם עובדים יש גם מחלקה של דגים טמאים, וארגזי פלסטיק משמש לעיתים לייצורים שונים, ודי שאחד לא עבר ניקוי כדבעי, ולאחר קילוף העור, מובלים הדגים אל הקפאתם באמצעות ארגזים, ודי ששם נצמד שאריות תמנון אל בשר הדג, ושם עלה על מסוע להקפאה בשוק פריזר. כמובן שכל זה ללא מים וללא כבוש וללא שום דבר, ולכן למעשה לאחר הפרדת התמנון וגירוד המקום, שאר חתיכת הדג מותרת באכילה.
ז. בדגי בקלה מארגנטינה אין הזרקות כלל. וככלל אף אם יש הזרקות, תלוי באיזו שיטה, אך למעשה בכל השיטות אם זה נצמד אל הדג במקרה דומה, לא תהיה בעיה של כבוש.

תלוי מה הגדלים של הערוגה, ובדרך כלל בגינות קטנות, המדובר בהרחקה של טפח ומחצה, לכל החומרות יחד כ 15 ס”מ מן השורשים

בין שתילים בודדים בין אחד למישנהו טפח וחצי.

אם מדובר בשטחי גידול גדולים, כלומר מכל מין כמות גדולה של ירקות אנא לציין אורך ורוחב של כל מין, ונציין את המרחק המתאים

לשאלתך הראשונה: ההיתר העיקרי כאן – שלאר הבישול הוא עובר ייבוש לחלוטין וגריסה, והוא כבר איננו ראוי אלא בבישול מחדש, ובכה”גכתבו הפוסקים להתיר שאין לחוש לבישול הראשון של הגוי.
לשאלתך השניה: הנדסה גנטית אין חשש, כי אם המוצר בסופו של דבר לא מחמיץ [שהרי אין שם גלוטן וכו’], אז מה נפ”מ לך מגנים ששמו ברמת זמן ההכנה של זרעי האורז.
מבחינת תוספות, קיימות תוספת ויטמינים [בפרט בארה”ב] וחלקם חמץ גמור.
למעשה כל שימוש באורז בפסח חייב להיות מלווה בתעודת כשרות לפסח, לאחר שבדקו היטב שאין תוספים – אפשר לידע זאת באמצעות בדיקות מעבדה פשוטה.
לשאלתך השלישית: אמנם יש שערערו על כך, אולם אף אם ערערו אז מה בכך? מי אמר שהערעור נכון, ואם הוא נכון לדידם, האם בכח זה לשנות מנהג אבותינו מדורי דורות, וכבר הורו רבותינו שלמעשה אין לחוש לזה לא לקולא ולא לחומרא.
ואצטט לך ממש”כ בספר תבואת השדה הנד”מ על הל’ חלה בריש פרק ג: על השיבולת שועל וזיהויו רבו הדעות בפוסקים, יש האומרים שהוא הקוואק”ר המצוי בימינו, ונקרא בפי הכל שיבולת שועל, ויש אומרים ששיבולת שועל אינו אלא השעורה הדו טורית, ומקורם מדברי רבינו נתן אב הישיבה על כלאים בפרק א, שביאר שמותר לזרוע את השעורה ושיבולת שועל יחד, ואין בזה משום כלאים, יעוי”ש. ובשו”ת תפארת יוסף הנז’ כתב והרבה להוכיח שאכן כך העיקר, ושעורה זו היא הנקראת שבולת שועל ולא הקוואקר. ובאמת שלמרות ההוכחות והטענות, הלכה למעשה נהגו להורות רוב חכמי הדור על פי הראשונים שסוברים ששבולת שועל מזוהה כאווינ”א, שזה השם המדעי של המצוי בינינו [ראה רבינו גרשום (מנחות, ע ע”ב) מתרגם “תעלא” ל”אבנה”. ובפירוש רש”י (פסחים, לה ע”א): “שיבולת שועל – אביינ”א, שיבולת שלה עשוי כזנב שועל”. ובערוך בערך “שבל” גם כתב בפירושו השני “וינ”ה העשויה כזנב שועל”. וכן ביאר המאירי (פסחים, שם): “שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין, שהם: חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ”א, ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי”ל וכו”‘. וכך כתב גם הרע”ב (עמ”ס כלאים פ”א מ”א): “שעורים מדבריים, ובלע”ז אוינ”א”. וראה גם בפיה”מ עמ”ס כלאים שם לפי פי’ הגר”י קאפח זצ”ל]. וכך מורים חכמי דורינו לגבי פסח, כולל ההיתר לכתחילה לעשות מצת מצוה משבולת שועל כדי לצאת בה ידי חובה דאורייתא, ועל כגון זה נאמר פוק חזי מאי עמא דבר. ואמנם בשו”ת תפארת יוסף הנז’ הגם שדעתו נוטה בבירור לדברי רבינו נתן אב הישיבה, מ”מ בהוראתו שם כתב שיש לנטות הכל לחומרא, מחד לנהוג בזה כחמץ ומאידך לא לצאת ידי חובת מצה בזה, וכמו כן להפריש חלה בלא ברכה מעיסה הנעשית ממינים אלו כולל מהקוואקר, יעוי”ש. וכך המנהג ואין לשנות,וכך הורו לי למעשה מפוסקי דורינו ספרדים ואשכנזים להלכה ולמעשה.

שלום וברכה!
לשאלתך הראשונה: פלסטיק עבה כגון אדנית יש מקום לחוש ולדמותו למתכת שמנתקת ואפילו לדעת מרן שכל החומרים לא מנתקים בעצים מכל מקום מתכת שאני ויש לחוש גם בפלסטיק עב כגון אדנית, וזה מבואר בספרי שו”ת חלקת השדה, ובספר על ערלה עץ השדה [עמ’ ריד].
מאידך אם יש חורים בשיעור מספיק [של 2.5 ס”מ קוטר, ובדיעבד 2 ס”מ ויש המקילים גם בקוטר קטן יותר אם יש כמה חורים ומצרפים אותם יחד], רק שזה על אבן או אספלט, בכה”ג דעת מרן שאין זה מנתק, אלא שיש מקום לחלק בין אם העפר מונח על האבן או בעציץ המונח על אבן, אלא שעדיין יש בזה כמה חילוקים, וסוגי האבנים שהזכרתם יש מקום יניקה ויותר מסתבר שאינם מנתקים. וראה בעץ השדה שם.
לשאלתך השניה: החמוציות גדלות על עץ ודאי מבחינה הלכתית, וגדל או כעץ רגיל או בארה”ב בהצפה של מים. הגם שעצו יחסית נמוך, שאר האופנים לגביו קיימים ולכן דינו כעץ גמור.
נחלקו הפוסקים על הברכה, כיון שיש אומרים שהוא ראוי לברכתו רק לאחר עיבודו, ויש החולקים ובפרט שכך היום נפוץ אופן אכילתו. ועל כן כתבתי לענ”ד שגם ברכת הנהנין יש לברך בורא פרי העץ.