מקורם של דברים הם, בגמ” גיטין (דף ל” ע”ב) וכ”פ הרמב”ם להלכה בהל” מעשר (פ”ז הל” ה) והביא הדברים מרן בב”י (יו”ד רנ”ז) ובשו”ע הביא את הדין הרמ”א להלכה (שם סעי” ה). והנה בהלואה זו מצינו כמה חילוקים מהלואה רגילה שבין אדם לחבירו. וזאת מהטעם שתקנה מיוחדת לטובת העניים תקנו כאן חז”ל, וכפי שכותבים הראשונים עמ”ס גיטין שם, “תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם” וכ”כ הרמב”ן, רשב”א, ריטב”א והר”ן על הסוגיא בגיטין שם. והלואה זו אפשר לעשותה הן בשטר והן בעל פה וכ”כ הרמב”ן שם. והנה מהותה של הלוואה זו היא שהמפריש ילוה לאיזה עני מראש סכום כסף, הן בשטר והן בע”פ, ויתנה עמו שבכל עת שהוא מפריש מפירותיו, הוא ישתמש בפירות המעשר עני לעצמו, ובזה ינוכה חלק מסכום ההלואה כפי ערך פירות המעשר, ובכל פעם שמפריש מעשר עני, יקנה את הפירות לעני באחד הקנינים המועילים [=כדי שיקיים את הדין לכתחילה של “הן ולא דמיהן” וכמבואר לעיל. ואת הקניין יעשה בזיכוי ע”י אחר, או קנין אגב, וכל זה בשלש פעמים הראשונות, כיון שאחר הפעם השלישית כבר העני נחשב “מכיר” של המפריש, והוא קונה מיידית ללא צורך בביצוע קניני, ועי” בספרי “ביכורי שדה” סוף פרק חמישי שהוכחתי באריכות שהעיקר להלכה שיש דין “מכירי עניים” וכן העיקר הלכה למעשה]. וישוב ויזכה בפירות לעצמו, והם ישמשו כתורת פרעון על ההלואה. וכאשר יושלם פרעון ההלואה באמצעות המעשר, ילוה לעני סכום כסף נוסף ע”פ הצורך. והנה כאמור יש מספר חילוקים בהלואה זו משאר הלואות, ואנקוט כמה מהם: א. העשיר העני, אינו מפריש עליו ואפי” הלוהו בבית דין, ומ”מ זכה העני במה שבידו ואין המלוה מקבל כספו בחזרה, ומקור הדין מהתוספתא (פ”ג ה”א), ובגמ” בגיטין שם, וכ”פ הרמב”ם להלכה (הל” מתנו”ע פ”ד ה”ד). והטעם הוא שהמלוה לא נתן את ההלואה ע”מ שיפרע אותה, אלא על דעת שיפריש את מעשרותיו ע”ז, ואם העשיר הוי כנשתדפו שדותיו וכדלקמן. ב. המלוה מעות את העני, אין המלוה יכול לחזור בו מההלואה ואפי” לא באו עדיין הפירות לעולם. אבל העני, יכול לחזור בו אפי” כבר באו הפירות לעולם, כל עוד שהמפריש לא הפריש עליו. ויפרע את החוב במזומן להמלוה. אלא שמקבל על עצמו מי שפרע. ומקור הדין מהתוספתא ובגמ” שם, וכ”פ הרמב”ם להלכה. וטעם הדברים כתב רש”י בגיטין שם, שהרי כספו בידו וזה לא היה יכול למשוך הימנו כלום שנגלגל עליו טענת לא משכתי, והרי על דעת שלא ימשוך נתן כספו וגמר והקנה. ועוד הביא במאירי שם טעם בשם הראב”ד, שאין זה מכר גמור אלא הלואה וכאפותיקי מפורש. ועי” בפני יהושע עמ”ס גיטין שם בד”ה אמר רב פפא ובד”ה אבל כהן. אלא שכאמור זה כל עוד שלא הפריש עליו המלוה, אך אם כבר הפריש עליו כבר נשלמה העסקה ואין כבר אפשרות לחזור, וכ”כ המאירי שם על הסוגיא. אלא שכשהעני חוזר בו מקבל עליו מי שפרע, וכ”כ בערוה”ש (זרעים סי” ק”ו סעי” ט”ז). ג. אם נשתדפו שדותיו של המלוה. ואין לו מעשר עני לתת לעני הלווה, אינו יכול לבקש מהלוה את מעותיו בחזרה, וזכה העני במה שבידו. וכמו”כ אם ראה המלוה שנשתדפו שדותיו, והתיאש מן ההלואה, ושוב נתקנו שדותיו אינו יכול להפריש ע”ח ההלואה כיון שקנאה כבר העני, לאחר יאושו של המלוה , וכל זה מבואר בגמרא בגיטין שם. ועי” רש”י שם, וברמב”ם שם. ויאוש דאמרינן, כתב רש”י שם שאמר וי לי לחסרון כיס, וכ”כ במהרי”ק שם על הרמב”ם. ועי” בפני יהושע על הסוגיא שם בד”ה נתיאשו מה שתמה בד”ז, ועי” במה שתמה על תמיהתו במהרי”ץ חיות בגיטין שם. ד. המלוה מעות את העני, ולא הפריש פירותיו עד שעברה שנת שמיטה, אין השביעית משמטתו, שאין זה כשאר הלואה . ודין זה מבואר בתוספתא ובגמ” שם, ופסק כך הרמב”ם להלכה. וכתב המאירי שהטעם דלא קרינא ביה לא יגוש שהרי אינו יכול לתובעו כלום. והוסיף המהרי”ק (על הרמב”ם שם), שזה דמי למלוה לחבירו לעשר שנים. ואמנם יכול המלוה להתנות מראש עם העני הלוה, שאם לא יהיה לו יבול בכמות הצפויה. העני יחזיר לו את יתרת ההלואה, שהוא לא הפריש עליה. אלא שאז הלואה זאת הופכת להיות כהלואה רגילה, וא”א לחשבה כשער הזול, והשביעית משמטתה וכ”כ בערוך השולחן (זרעים סי” ק”ו סעי” ט”ו). ועוד פרטי דינים שונים מדיני הלואה נאמרו, אולם בדוגמאות שנקטתי מצאת תשובות לשאלותיך.