הלכות תרומות ומעשרות

תחת הכותרת תרומות ומעשרות מונים אנו את חמשת המצוות הבאות:

א. תרומה גדולה.

ב. מעשר ראשון.

ג. תרומת מעשר.

ד. מעשר שני.

ה. מעשר עני.

 

המקורות בתורה למצוות תרומות ומעשרות:

 א. תרומה גדולה:

“וְזֶה יִהְיֶה מִשְפָּט הַכְּהֲִנִים מֵאֵת הָעָם… רֵאשִית דְּגָנְךָ תּירֹשְךָ וְיִצְהָרֶךָ… תִּתֶּן לו, כִּי בוֹ בָּחַר ה’ אֱלהֶיךָ מִכָּל שְבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָרֵת בְּשֵם ה’ הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָמִים” (דברים יח, ג-ה)

ב. מעשר ראשון:

“וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָֹּל מַעֲשֵֹר בְּיִשְֹרָאֵל לְנַחֲלָה חַלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מֹועֵד… כִּי אֶת מַעְשַֹר בְּנֵי ישְֹרָאֵל אֲשֶר יָרִימוּ לה’ תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם” (במדבר יח, כא – כד)

ג. תרומת מעשר:

“וַיְדַבֵּר  ה’ אֶל מֹשֶה לֵאמֹר: וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵֹר אֲשֶר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם… וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְרוּמַת ה’ מֲעֵשֵֹר מִן הַמַּעֲשֵֹר… כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה’ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן” (במדבר יח, כה -כח)

ד. מעשר שני:

“עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאֲת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָֹּדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶר יִבְחַר לְשַכֵּן שְמוֹ שָם מַעְשַּׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְךָ וְיִצְהָרֶךָ… לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ… וְכִי יִרְבֶּה מִמְּך הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְּׁאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיך… וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶר תְּאַוֶה נַפְשְךָ… וְאָכַלְתָּ שָם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ” (דברים יד, כב – כח)

ה. מעשר עני:

“מִקְצֵה שָלֹש שָנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַּׁר תְּבוּאָתְךָ בָּשָּנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְעָרֶיךָ, וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָךְ וְהַגֵּר וְהַיָתוֹם וְהָאַלְמָנָה… וְאָכְלוּ וְשָֹבֵעוּ (דברים יד, כח -כט)

הלכות תרומות ומעשרות:

המקומות החייבים והפטורים:

א. מצות וחובת התורה להפריש תרומות ומעשרות אינה אלא מגידולי ארץ ישראל. והנביאים התקינו להפריש גם מן הגידולים הגדלים בבבל. והחכמים שחיו אחר דורו של עזרא הוסיפו וחייבו להפריש תרומות ומעשרות גם מגידולי הארצות הסמוכות לארץ ישראל: מצרים, עמון ומואב (בעבר הירדן המזרחי – ירדן כיום).

ב. החיוב מן התורה [מדאורייתא] להפריש תרומות ומעשרות, חל רק כאשר כל עם ישראל יושב בארצו (גם כשבית המקדש אינו קיים), אולם כיום, שלא כל עם ישראל יושב בארצו, ורובו מתגורר בתפוצות, החיוב להפריש תרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן.

ג. פירות הגדלים בארץ ישראל והמיועדים ליצוא, אם נגמרה מלאכתם בארץ ישראל טרם ששווקו –

חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות גם אם הגיעו לחוץ לארץ. ואם גמר מלאכתם נעשה בחוץ לארץ – פטורים הם מתרומות ומעשרות.

ד. פירות חוץ לארץ ששווקו לארץ ישראל, אם גמר מלאכתם נעשה בחוץ לארץ – הרי שאין חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות, אך אם גמר מלאכתם נעשה בארץ ישראל (אף על פי שבחוץ לארץ אין עליהם שום חובת הפרשה) –

חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות בארץ ישראל, שכן, מקום הגמר מלאכה קובע.

ה. בפרק על “גבולות הארץ” בספרנו, הוסבר, שרק באיזורים שהתיישבו בהם עולי בבל, חלה החובה כיום להפריש תרומות ומעשרות. אולם גם באיזורים שלא התיישבו בהם עולי בבל, והיו מיושבים רק על ידי עולי מצרים, חכמים תקנו להפריש ואף לברך על ההפרשה.

 

המינים והגידולים החייבים והפטורים:

א. אסור לאכול מכל גידולי הקרקע לפני שיפריש מהם תרומות ומעשרות.

יש מהם שחובת ההפרשה היא מן התורה [מדאורייתא], ויש מהם שחיובם מדברי חכמים [מדרבנן].

ב. לדעת רוב הראשונים חייבה התורה להפריש תרומות ומעשרות רק מן המינים הבאים:

• חמשת מיני דגן [חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל ושיפון].
• הענבים והיין המיוצר מהם.
• הזיתים והשמן המיוצר מהם,

ובלשון התורה: “דגן, תירוש ויצהר”. שאר הפירות, הירקות והקטניות חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, אך מדרבנן.

ג. הגידולים שלהם התכונות הבאות חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות:

• ראויים למאכל אדם (ולכן גידול המשמש רק למאכל בהמה כמספוא, וכן תבלינים שאינם נאכלים כמות שהם כלל, והשימוש בהם הוא רק לתיבול – פטורים מתרומות ומעשרות).
• גדלים על הקרקע (ולכן כמהין ופטריות שאינם גידולי קרקע – פטורים מתרומות ומעשרות).
• להם בעלים הדואגים לשומרם [ולכן כל גידולי הפקר – פטורים מתרומות ומעשרות].

ד. יבול שגדל בעציץ נקוב (בשיעור 2.5 X 2.5ֹ ס”מ) חייב בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה, והרי הוא כגדל בקרקע,

בין אם גדלים בעציץ ירקות, ובין אם גדל בו אילן.

ה. יבול הגדל בעציץ שאינו נקוב – הדין חלוק: אם גדל בעציץ אילן פרי והעציץ עשוי מעץ או מחרס – חובת ההפרשה היא מן התורה, שכן, שורשי האילן חזקים הם ויונקים מן האדמה דרך דופני העציץ. ואם ירקות גדלו בעציץ – החובה היא רק מדרבנן, שכן שורשיהם חלשים.

ו. אילן הגדל בעציץ שאינו נקוב העשוי ממתכת, או אפילו בעציץ של חרס, המונח על משטח מנתק מן הקרקע [כגון יריעות נילון המפרידות בין העציץ לקרקע], אינו חייב בהפרשת תרומות ומעשרות אלא מדרבנן.

ז. יבול הגדל בתוך בית או בתי גידול (=חממות), חייב להפריש ממנו תרומות ומעשרות רק מדרבנן.

ח. גידולי מים, כגון נבטים הגדלים בתוך מיכלי מים, וכן ירקות הגדלים על מצעים העשויים מצמר סלעים (צמר העשוי מסלע העובר עיבוד תעשייתי) – אף על פי שאין הם גידולי קרקע – הורו הפוסקים להפריש מהם תרומות ומעשרות, אך ללא ברכה.

ט. גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וגדלו בה יבולים, אם נגמרה מלאכת הפירות (איסופם ואריזתם) על ידי הגוי – פטורים הם מתרומות ומעשרות, אך אם נמכרו ליהודי וגמר מלאכתם נעשתה על ידו (כגון הקונה ענבי יין מהגוי ועשה מהם יין) – חייבים הם בתרומות ומעשרות.

י. גוי העובד בשדהו של יהודי, והוא המבצע את גמר מלאכתם של הפירות – נפקעים הפירות מחובת הפרשה מן התורה וחיובם אינו אלא מדרבנן.

 

הזמן החייב והפטור:

א. מחזור השנים לעניין הפרשת תרומות ומעשרות הינו בן שבע שנים, כשששת השנים נמנים ביחס לשנה השביעית, שנת השמיטה [לדוגמא: שנה ראשונה לשמיטה, שנה שניה לשמיטה וכו’].

ב. הגדל בשנת השמיטה – פטור מתרומות ומעשרות, בין שגדל בשדהו של יהודי ובן בשדהו של גוי. אמנם אם קנה בשנת השמיטה יבול מגוי, וגמר מלאכת הפירות נעשתה על ידי היהודי, יש להפריש תרומות ומעשרות אך ללא ברכה.

ג. פירות הגדלים בשנה הרביעית לנטיעת העץ, והם הנקראים פירות “נטע רבעי”, פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות. ואם מתעורר ספק לאיזו שנה הם שייכים – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות וגם לחללם כדין חילול “נטע רבעי” – ושניהם (ההפרשה והחילול) ללא ברכה.

 

עונת המעשרות וגמר מלאכה:

א. כשהפרי מגיע לשלב בו מתחיל הוא להיות ראוי לאכילה, הרי הוא מתחייב במעשרות, והוא השלב הקרוי בהלכה: “עונת המעשרות”. וכל זמן שהפרי עדיין אינו ראוי לאכילה – לא הגיע ל”עונת המעשרות” – פטור הוא מהפרשת תרומות ומעשרות.

ב. בתלמוד ובספרות הפוסקים ניתנו מספר דוגמאות לשלב “עונת המעשרות” בגידולים מסוימים:

• תבואה וקטניות – משיהיו הגרעינים ראויים להזרע ולהצמיח [ובתלמוד הירושלמי נתנו אף ענבים – משיראה החרצן מבעד לזג].
• זיתים – בהגיעם לשליש גידולם.
• תותים – משיאדימו.
• מלפפון וקישוא – משיהיו ראויים לאכילה בקטנן.

ג. פירות שהגיעו ל”עונת המעשרות” ונתלשו, ועדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון: תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה – מותר לאכול מהם אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהם עראי [אם נקבעו למעשרות, וכדלקמן בסעיף כ”ג] וחכמינו זכרונם לברכה נתנו מספר דוגמאות לשלב “גמר מלאכה”: אבטיח – משיסדר אותם על משטח, אבטיח לצד אבטיח. ירק שדרכו לאגד (כגון השומים) – משיאגוד. ירק שאין דרכו לאגוד (כגון עגבניות) -משימלא את הכלי. יין – משיניחנו בחביות.

ד. אסיפת הפירות והירקות בשטח הגידול והכנסתם לארגזים נחשבת לגמר מלאכת הפירות. אולם אם מן השטח עוברים הפירות והירקות למיון בבית אריזה ושוב נארזים בארגזים – לגביהם הארגז האחרון הוא גמר מלאכתם.

קביעות למעשרות:

א. משהגיעו הפירות לגמר מלאכתם, מותר עדיין לאכול מהם עראי אם לא נקבעו למעשרות, אולם משנקבעו למעשרות – אסור לאכול מהם עראי.

ב. מה קובע את הפירות לחיוב במעשרות? בספרות ההלכה מוזכרים שבעה דברים הקובעים למעשרות, כאשר הראשון נאמר בתורה, והששה האחרים נוספו ע”י חז”ל.

• הכנסת היבול לאחר שנגמרה מלאכתו בשדה לבית, דרך השער והדלת דוקא.
• הכנסת הפירות לחצר המשתמרת (כגינות פרטיות וכדומה).
• הקונה פירות ומשלם את שכרם.
• בישול הפירות, שליקתם או כבישתם [במי מלח].
• מליחת הפירות אפילו בשדה.
• התורם מן הפירות תרומה שאחריה צריך לתרום שוב [כגון התורם מן המחויב מדרבנן על המחוייב מן התורה].
• פירות שנגמרה מלאכתם ובטרם הכניסו לביתו נכנסה השבת.

כל הדברים הללו קובעים את הפירות לחיוב בהפרשת תרומות ומעשרות, ואין לו לאכול מהם אף לא אכילת עראי.

הפרשה בשבת וביום טוב:

א. אין מפרישין תרומות ומעשרות בשבת וביום טוב. אמנם, חכמינו זכרונם לברכה תיקנו שאם יאמר אדם את נוסח ההפרשה בלשון תנאי בערב שבת או בערב יום טוב, יוכל להפריש גם בשבת וגם ביום טוב.

לפנינו נוסח ההפרשה הנאמר בערב שבת או בערב יום טוב, לרוצה להפריש בשבת או ביום טוב:

אחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה טבל. והיותר מאחד ממאה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה גדולה בצד צפונו על הכל. אותו אחד ממאה שאמרתי שישאר טבל עם שאר הכמות הראויה בצד צפונם של הפירות יהיה מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שהתניתי שיהיה מעשר ראשון יהיה תרומת מעשר. ומעשר שני יהיה בדרומם של הפירות, ויהא מחולל הוא וחומשו על פרוטה ורבע במטבע שיחדתי לחילול מעשר שני. ואם צריך מעשר עני יהיה מעשר עני בדרומם של הפירות.

ב. אם הדברים מהם הוא רוצה להפריש בשבת או ביום טוב הינם טבל ודאי, יכול הוא לומר את התנאי הנזכר, רק אם הם נמצאים ברשותו.

ג. אין באמירת נוסח ההפרשה על תנאי לפטור מהפרשה ואמירת הנוסח הרגיל. על כן בשבת או ביום טוב, קודם האכילה, יפריש כהלכה ויאמר את הנוסח הרגיל.

ד. התרומה שהופרשה בשבת או ביום טוב – מוקצית, ועל כן יניחנה במקומה קודם ההפרשה. ואם לא הניחה במקומה, כל עוד היא בידו יכול הוא לטלטלה ולהניחה במקום שירצה.

ה.  בערב שבת ויום טוב בזמן בין השמשות [משקיעת החמה ועד 13.5 דקות לאחריה] – מותר עדיין להפריש תרומות ומעשרות, אם הדברים מהם הוא רוצה להפריש הינם לצורך כבוד שבת, או לצורך מצוה.

ביעורו וידוי מעשרות:

א. בשנה הרביעית לשמיטה ובשנת השמיטה, נצטוינו לבער, דהיינו להשלים את הפרשת התרומות והמעשרות מן היבולים שנשארו בטבלם [בשנה הרביעית מן היבולים של השנים: א. ב. ג. ובשנת השמיטה מן היבולים של השנים: ד.ה.ו.], ולאחר הביעור להתוודות “וידוי מעשרות” שתוכנו: הצהרה על קיום מצוות ה’ ותפלה לה’ שיברך את ישראל.

ב. אם בידו פירות וירקות שעדיין לא הופרש מהם תרומות ומעשרות (ֹֹ=טבל), או מוצרי מאפה שלא הופרשה מהם חלה – יפריש ויתן למי שראו לקבלם:

• מעשר ראשון – ללוי.
• מע שר שני  – יחללם או יפדם.
• מעשר עני – יתן לעני.
• חלה – יפריש וישרוף.

ג. המטבע עליו חילל מעשר שני, יחד עם שאר המטבעות שברשותו מחילולים קודמים של מעשר שני ורבעי – יחללם על מטבע אחת וישמידנה [האפשרויות הם: השלכה לים הגדול (ים התיכון), שחיקתה וזריקתה לנהר, ניקובה ופסילתה משימוש]. כמו כן יכול לחלל את הקדושה הנמצאת בכל המטבעות על פרי שערכו לפחות פרוטה, וישמיד את הפרי, אך לא בדרך בזיון.

ד. אין אדם מתודה “וידוי מעשרות” אלא אם כן:

• הפריש כל מעשרותיו ונתן המתנות [מעשר ראשון ללוי, ומעשר עני – לעני].
• היפריש את המתנות כסדר [מעשר ראשון קודם למעשר שני, תרומה גדולה לפני מעשר ראשון].
• הפריש מין על מינו, וכן מן התלוש על התלוש, ומן המחובר על המחובר.

ואם לא נהג כן וכהלכה, לא יאמר “וידוי מעשרות”, בו הוא מצהיר שנהג כהלכה.

ה. לאחר שהפריש וביער את כל מעשרותיו, מצות עשה להתודות לפני ה’, ומצוה זו נוהגת גם כיום – כשאין בית המקדש קיים.

ו. את הוידוי אומרים בתפלת המנחה של יום טוב האחרון של חג הפסח בשנים הרביעית לשמיטה ובשנת השמיטה, וכנזכר.

ז. בזמן הזה אין מברכים על הוידוי קודם הוידוי.

ח. אף שמצוות ביעור מעשרות נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות, מכל מקום מצוות וידוי אינה נוהגת אלא בזכרים ולא בנקבות.

ט. הגאון אדר”ת – מגדולי רבני ירושלים בדור הקודם – הנהוג לקרוא את פרשת הוידוי במנחה של שביעי של פסח בציבור מתוך ספר תורה [חומש דברים פרשת כי תצא קריאת “שני”]. וכן נהג מרן הראשון לציון הרב הגאון עובדיה יוסף זצ”ל.

 

תרומות ומעשרות -הלכה למעשה:

מן היבול – פירות וירקות – יש לתרום ולהפריש את התרומות והמעשרות הבאים:

תרומה גדולה:

בזמן שבית המקדש היה קיים:

א. תרומה גדולה היא תרומה שנותן הישראל לכהן האוכלה בטהרה. שיעורה מן התורה – כל שהוא, וחז”ל נתנו בה שיעורים:

• עין יפה – אחד מארבעים – מהפירות
• עיין בינונית – אחד מחמישים – מהפירות
• עין רעה – אחד משישים – מהפירות

ב. תרומה גדולה נוהגת בכל השנים, וצריך ליתנה מן הפירות המובחרים שמהם מפרישים.

בזמן הזה:

מכיון שהכהנים כיום טמאי מתים ואינם יכולים לאכול תרומה בטהרה, על כן מפרישים שיעור כל שהוא (כדין התורה) ואף אפשר מן הפירות הפחות טובים (רק שיהיו ראויים לאכילה). ולאחר ההפרשה ואמירת הנוסח קוברים אותה – אם לא נטמאה, שהרי אסור לאבד תרומה טהורה פרי נטמא אם בא במגע עם אחד מז’ משקין (שהם:יין, דם, שמן זית, חלב, טל דבש דבורים ומים) או שורפה, או עוטפה ומשליכה לאשפה.

מעשר ראשון:

א. לאחר הפרשת תרומה גדולה, מפרישים עשירית מן הכמות שנותרה ונותנים ללוי. מעשר זה ניתן ונוהג בכל השנים בהם מפרישים תרומות ומעשרות (א-ו). במעשר ראשון אין קדושה (בתרומות), ולכן יכול הוא להאכל אף על ידי ישראל.

ב. גם בזמן הזה יש לתת את המעשר הראשון ללוי (שלא כדעת הסוברים שייחוס הלויים נקבע על פי עדות עצמם ולכן אין חובה לתת להם את המעשר).

ג. רק מפירות שהם טבל ודאי – חובה לתת ללויים, אך מפירות שהם ספק טבל – אין צורך לתת ללוי, שיכול הוא לומר ללוי: הבא ראיה שאין הפירות מעושרים וטול מעשרותיך (וכדברי חכמינו זכרונם לברכה: המוציא מחבירו – עליו הראיה).

ד. מכיון שמעשר ראשון אינו קל לביצוע [שהרי לא תמיד מצוי לפנינו לוי], תיקנו חז”ל תקנה המקילה על אופן הפרשתו של המעשר הראשון: המפריש מלוה ללוי סכום כסף מראש, ומתנה עם הלוי שבכל פעם שהוא (הישראל) מפריש מפירותיו, הוא ישתמש בפירות המעשר ראשון לצרכיו הוא, ובזה ינוכה חלק מסכום ההלוואה, כפי ערך פירות המעשר ראשון אותו הוא חייב להעביר ללוי. ובכל פעם שהישראל מפריש מעשר ראשון, יקנה ללוי את פירות המעשר באחד הקניינים המועילים, וישוב ויזכה בפירות לעצמו, והם ישמשו בתורת פרעון על ההלואה. וכאשר יושלם פרעון ההלואה באמצעות מעשר זה, ילוה ללוי סכום כסף נוסף שיוחזר בדרך הנזכרת.

תרומת מעשר:

א. ממעשר ראשון שהלוי מקבל מהישראל, עליו לתת לכהן עשירית (1/10). תרומת מעשר, כמעשר ראשון, נוהגת בכל מחזור השנים (א -ו). בזמן שבית המקדש היה קיים – היה הכהן אוכלה בטהרה, ובזמן הזה, מכיון שאין הכהנים רשאים לאכול את התרומה (שהרי טמאי מתים הם), מפריש הישראל את התרומת מעשר ונוהג בה כדין תרומה גדולה, וכנזכר.

מעשר שני:

א. במחזור השנים עד השמיטה (בשנים: א -ו), נחלקים השנים בנתינת המעשרות בין מעשר שני למעשר עני – באופן הבא:

• מעשר שני: בשנים: א. ב. ד. ה.
• מעשר עני: בשנים: ג. ו.

ב. כשבית המקדש היה קיים, היה בעל היבול מעשר עשירית (1/10) מכמות היבול [ שנותר לו לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון] ומעלהו לירושלים ושם אוכלו בטהרה. ואם אין באפשרותו לעלות עם הפירות לירושלים, יכול לחלל את קדושתם של הפירות על כסף בשווי הפירות, ועולה עם הכסף לירושלים, ושם רוכש בכסף זה דברי מאכל ואוכלם שם. [וכאשר מחלל את הפירות ולא אוכלם, קנסוהו שיוסיף חומש מִלְבַר 25 אחוז מערך פירות המעשר].

ג. מעשר שני אינו נאכל אלא בירושלים ובפני הבית (=בית המקדש). וכיום שבית המקדש חַרֶב -אסור לאוכלו אפילו בירושלים. ולכן כשמפרישים היום תרומות ומעשרות, קוראים שם למעשר שני וקובעים לו מקום [“ומעשר שני בדרומם של הפירות” – מנוסח ההפרשה], ומחללים את הקדושה של הפירות, הם וחומשם, על ערך שוה פרוטה, ואפילו שוים הפירות הרבה יותר [“ומחולל הוא וחומשו על פרוטה ורבע” – מנוסח ההפרשה].

ד. מה היא “פרוטה”? פרוטה היא מטבע קטן שהיה בזמן חז”ל, ושוויו 1/40 גרם – כסף טהור גולמי. כיום אפשר לקחת מטבע ששוויו יותר מערכה של הפרוטה ולחלל עליו מספר חילולים כשווי הפרוטות המצויות בו [כגון: 1 שקל חדש השווה ל 40 פרוטות – ניתן לחלל עליו 40 פעמים (כיום בשנת תשנ”ח)].

ה. כאשר חיללו על המטבע כמספר שווי הפרוטות שבו, אפשר לחלל את המטבע הזה על שווי פרוטה במטבע קטן אחר, ושוב ניתן לחזור ולחלל עליו כמספר הפרוטות שבו. ואת המטבע הקטן האחר ישמיד או ישליך לים.

ו. כשם שניתן לחלל את קדושת מעשר שני על שווי פרוטה, כן ניתן לחלל את הקדושה על פרי השווה פרוטה. ולאחר החילול ישמיד את הפרי [שלא יטעו ויאכלוהו], אך לא בדרך בזיון.

ז. המחלל מעשר שני מטבל ודאי: אם מחלל על מטבע – יברך קודם החילול: “ברוך אתה ה’, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, על פדיון מעשר שני”. ואם מחלל על פרי, יברך: ” ברוך אתה ה’, אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על חילול מעשר שני”. ואם הפירות אותם הוא מחלל הם ספק טבל – יאמר את נוסח החילול ללא ברכה.

מעשר עני:

א. במחזור השנים עד השמיטה (בשנים א -ו), נחלקים השנים בנתינת המעשרות בין מעשר שני למעשר עני – באופן הבא: בשנים: מעשר שני: א. ב. ד. ה. מעשר עני : בשנים: ג. ו.

ב. “מעשר עני” ניתן מבעל היבול הישראל לעני, ושיעורו: עשירית מהכמותשנשארה בפירות לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון.

ג. במעשר עני אין קדושה, ולכן יכול הוא להאכל על ידי כל אדם ואפילו בטומאה.

ד. יבול שניטלו ממנו תרומות ומעשרות (תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת ומעשר) בשנים ג’ וְ ו’ אך לא מעשר עני – הרי הוא טבל. ואם הפריש את המעשר עני תוך כדי הפרשת שאר המעשרות, אך לא נתנו לעני – פירותיו מתוקנים ואינם טבל, אך הרי הוא גוזל את העניים ומבטל מצוות עשה (גם כיום).

ה. הכל חייבים במצוות נתינת מעשר עני, ואפילו עני שבישראל המפריש תרומות ומעשרות מיבולו, חייב ליתן את המעשר עני לעניים. אמנם אם קנה פירות טבל (שעדיין לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות) – מפריש מהם תרומות ומעשרות ויכול לקחת את המעשר עני לעצמו.

ו. גם הקונה יבול שהוא ספק טבל, ומפריש ממנו תרומות ומעשרות – ראוי ליתן את המעשר עני לעני (אף על גב שיש הסוברים שיכול הוא לומר לו :הבא ראיה שפירות אלו אינם מעושרים וטול מעשרותיך).

ז. לכתחילה ראוי לתת לעני את פירות המעשר עני, אמנם אם קשה לו לתת את הפירות עצמם, יכול הוא לתת לעני את דמיהם (שווים).

ח. לפני הפרשת מעשר עני יברך: “ברוך אתה ה’, אלוהינו מלך העולם,אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש מעשר עני”. ואם מפריש את כל התרומות והמעשרות בזה אחר זה וכפי שנהוג היום, כוללן בברכה אחת :”ברוך אתה ה’, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצונו להפריש תרומות ומעשרות”.

 

סדר ההפרשה למעשה ונוסח ההפרשה:

א. נוטל קצת יותר מאחד ממאה [האחד ממאה – לתרומת מעשר, והקצת – לתרומה גדולה]מכל מין שהוא מפריש, ומניחם בצד הפירות.

ב. יסמיך את התרומות לשאר הפירות. כל מין אל מינו, כדי שיפריש מן המוקף,וכמפורט לעיל בהלכה.

ג. כיון שבאמירת הנוסח הוא קובע מקום לתרומות ולמעשרות, יש להקפיד לא להזיז את הפירות ממקום הנחתם עד סיום אמירת הנוסח. ובפרט יש להקפיד על כך במשקין.

ד. כיון שאין מאבדין תרומה טהורה, יש לטמא את התרומות קודם ההפרשה, על ידי שיזלף מעט מים על הפירות ויגע בהם בידיו.

ה. בטבל ודאי קודם אמירת נוסח ההפרשה יברך: “ברוך אתה ה’, אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש תרומות ומעשרות”. ברכה זו היא כללית על כל ההפרשות, ולכן יזהר שלא להסיח דעתו עד סוף ההפרשה. ובספק טבל, יפריש כסדר הרגיל, אך ללא ברכה.

ו. בסיום אמירת הברכה, יאמר מיד את נוסח ההפרשה, וכמובא לקמן. וקודם אמירת הנוסח יברר לאיזה שנת מעשר שייכים היבולים שמהם מפריש, ואין ראוי לסמוך לעולם, על הנוסח המסופק: “אם צריך מעשר שני וכו’ ואם צריך מעשר עני”, ורק אם אין באפשרותו לברר יאמר נוסח זה. וראוי מאד ללמוד את הנוסח וביאורו לפני קריאתו.

ז. אם ביצע את ההפרשה ולא בירך, יצא ידי חובתו, שאין הברכות מעכבות.

ח. אין להפריש ולומר שיחולו ההפרשות ככתוב בנוסח, אלא יאמר את הנוסח המלא,המובא להלן.

ט. מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מחייבת את המפריש להבין את מהותה של המצוה. כן עליו לדעת:

• שהתרומות קודש הן. והמעשרות שייכים למקבליהם (ראשון-ללוי, עני -לעני).
• שאין נוסח ההפרשה נוסח תפלה שבאמירתו יוצאים ידי חובה. עליו להבין את תוכנו ולבצע את האמור בו לאחר אמירת הנוסח (דהיינו, להעביר את המעשרות לבעליהן).

טעמי המצוות

הטעמים שיובאו לקמן לטעמי מצוות תרומות ומעשרות היום על פי “ספר החינוך”, בהתייחס לכל מן התרומות: תרומה גדולה, ותרומת מעשר, והמעשרות: מעשר ראשון, מעשר שני, ומעשר עני.

הטעם למצוות תרומה גדולה

“לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחיתן של בריות, והעולם כולו להקדוש ברוך הוא – הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא, ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים – טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל.
ומן היסוד הזה אמרו זכרונם לברכה, שאפילו חטה אחת – פוטרת את הכרי, כי זכירת האדנות על הדבר – אין הפרש בין רב למעט.
אמנם רבותינו זכרונם לברכה הוסיפו בדבר לתת בו שיעור ראוי. כדי שיתעורר לב האדם בענין יותר, כי בהיות האדם בעל חומר – לא ישית אל לבו על הדבר המועט, כמו על המרובה”…(מצוה תק”ז)

הטעם למצוות מעשר ראשון

“משרשי המצוה, לפי ששבט הלוי בחר השם יתברך בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוהָ להם, ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה.
וְהַמְחַיֶה משרתי האל בממונו – ברכת ה’ יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו. וזהו אָמְרָם זכרונם לברכה: מעשרות – סיג לעושר” (מצוה שצ”ה).

הטעם למצוות תרומת מעשר

“… ועל כן בהיות הכהנים עיקר הבית בעבודת אלקינו – זכו בעשרים וארבע מתנות שנתנו להם, המפורשות בכתוב… ושאר שבטו – הלוים – שהוא נבחר עמו לסייע על ידו – זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה עם מעשר הפירות שנוטלין מכל ישראל. ולמען ידעו ויתבוננו בי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סיבת העבודה לשם – נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק עשירי למשרתים הגדולים, ובכגן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל לכולם הוא שומר הכל יתעלה” (מצוה שצ”ו)

הטעם למצוות מעשר שני

משרשי המצוה, שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל, וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרוב בני אדם ומשכים אחר החומר הפחות.. ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד. על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממנו שם. ולכן בהעלות כל איש – מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם – במקום שעסק החכמה והתורה שם, והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע… או ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה, או ישלח לשם אחד מבניו שילמוד שם ויהיה ניזון באותן פירות, ומתוך כך יהיה בכל בית ובית, מכל ישראל, איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם… ולא ימצא בינהם שום דבר חטא ועון”.

הטעם למצוות מעשר עני.

“שורש המצוה, שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה… שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב… ובהטיב השם יתברך לטובים יָשְלַם חפצו שחפץ להטיב לעולם… [בלעדי זה] הלא הוא צריך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו.
ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגודל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבושות מאשר כגילו ובצמצום מזונו”.

⇐טעמים אלו נכתבו למצות: הלואה לעני (מצוה סו), ולדעת בעל ‘ספר החינוך’ הם גם הטעמים למצוות: מעשר עני

 

לקיצור דיני וידוי מעשרות לחץ כאן

לקיצור דיני ביעור מעשרות לחץ כאן

לביאור נוסח הפרשת תרומות ומעשרות לחץ כאן

לקיצור דיני הפרשת תרומות ומעשרות לחץ כאן