המקור בתורה למצוות מתנות עניים:

נקדים ונאמר שבמושג “מתנות עניים” נכללים חמש מתנות:

א. פאה.  ב. שכחה.  ג. לקט.  ד. פרט. ה. עוללות.

בכרם שייך ארבע מתנות:  פרט, עוללות, פאה ושכחה.

בתבואה שייך שלוש מתנות:  לקט, שכחה ופאה.

באילנות שייך שתי מתנות:  שכחה ופאה.

ואלו הם המקורות בתורה למצוות אלו:

“וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת  שָּׁדְך לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְך לא תֵלקט וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כָּרְמְך לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא יט, ט -י  וראה גם: כג, כב)

“כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָֹדֶךָ וְשָכַחְתָּ עֹמֶר בָּשָּׂדֶה, לֹא תָשוּב לְקַחְתּוֹ,  לַגֵּר לַיָתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְך ה’ אֱלֹהֶיךָ בּכֹל מַעֲשֵּׁה יָדֶךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְך לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. “כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה”.  וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה” (דברים כד, יט -כב)

הטעם למצוות מתנות עניים:

מצוות אלו, שכל כולן פעולת חסד עם הזולת, טעמן ברור לכל בעל רגש אנושי.

אף על פי כן נצטט את שכתב בעל “ספר החינוך” שסיכם באופן ברור הטעם למצוות אלו בבארו את שרשי מצות -“פאה”:

“כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה, שיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה.

וכבר כתבתי (במצוות רבות אחרות), כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה, ותחול ברכת השם בה.

ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו, ויפקירם שיהנו בו הצריכים – תראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך .

וכי השם השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין. והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה, ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה, וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה: במדה שאדם מודד בה מודדין לו, וזה הענין יספיק לנו על צד הפשוט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות” (מצוה רט”ז)

ובבארו את  שרשי מצוות “שכחה” הוסיף וכתב:

“לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלומים בתוך השדה כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר: מי יתן והיה לי כן, לאסוף עומרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא – אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה. גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת, במדת הנדיבות ונפש ברכה – לבלתי תת לבו על העומר הנשכח, ויניחהו לאביונים. ועל בעלי הנפש הטובה תנוח ברכת השם לעולם” (מצוה תקצ”ב)

כמדומה שיש בדברי בעל “ספר החינוך” הללו, טעם מספיק כדי שנבין מדוע ציותה אותנו התורה לקיים המצוות שנכללו תחת הכותרת “מתנות עניים”.

הלכות מתנות עניים

הלכות פאה:

א. הגדרת מצוות פאה: הנחת מעט קמה בסוף שדה של תבואה או קטניות, או הנחת מעט פירות המחוברים עדיין לעצים – לטובת העניים.

ב. אם לא השאירו בעת הקציר פאה בשדה, ניתן גם לאחר שנקצרה התבואה, או שנקטפו הפירות, או אפילו לאחר שנאפתה העיסה – לקיים מצות פאה, על ידי נתינת חלקם של העניים לעניים.

ג. מן התורה אין שיעור לפאה, ובשיעור כל שהוא יוצאים ידי חובה. אולם חכמינו זכרונם לברכה קבעו שיעורה: אחד מששים (1/60).

ד. כדי שיבול יתחייב בפאה צריך שיתקיימו בו התנאים הבאים:

• מאכל אדם (ולא צמחים המיועדים למאכל בהמה).
• גידולו מן הארץ (ולא כמהין ופטריות שאין גידולם מן הארץ).
• נשמר (ולא יבול הפקר).
• לקיטתו ואיסופו כאחת (ולא כתאנים הנלקטות פעמים מספר בעונת גידולם).
• נכנס לקיום (= איחסון ושמירה) (ולא כירקות שאינם נכנסים לקיום, משום שאינם יכולים להחזיק מעמד זמן רב).

יבול שאין מתקיימים בו כל התנאים הנזכרים אינו חייב בפאה.

ה. ככל המצות התלויות בארץ עיקר קיומה של מצוות פאה בארץ ישראל, אך מדרבנן נוהגת היא (וכן כל מתנות עניים) גם בחוץ לארץ.

ו. גם כיום יש וניתן לקיים את מצוות פאה ביבולי השדות. ולשם תועלתה, יודיע לעניים על מועד הקטיף והקציר כדי שיבואו לאוספם.

הלכות לקט:

א. הגדרת מצוות לקט: השבלים הנושרות תוך כדי קצירת השדה נקראת “לקט”. לקט זה מצוה להשאירו בשדה לטובת העניים.

ב. שיבולי לקט שמצוה להשאירם בשדה – רק אם נפלו אחת או שתים, אך אם נשרו שלשה בבת אחת – הרי הם לבעל השדה.

ג. כל המינים החייבים בפאה חייבים בלקט, מלבד בפרי העצים, שאינם חייבים בלקט.

ד. מצות לקט חלה על כל הנקצר במגל ובמכונה, אך לא ביד, אלא אם כן נקטפים הירקות החייבים בלקט (כשום ובצל) הנלקטים כדרכם ביד.

ה. אם נאסף הלקט וגם נאפה, או נשתנתה לגמרי צורתו, ניתן לתת ממנו גם אז כשיעור הלקט לעניים.

הלכות פרט ועוללות:

א. אשכול מפותח צורתו כך: יש לו שרביט אמצעי ובחלק העליון של השרביט יוצאין פסיגין קטנים ועליהם גדלים הענבים.

הפסיגין שוכבים אחד על השני ודומים הם למשא שעל כתף האדם וזהו הנקרא כתף.

ובחלק התחתון של השרביט גדלים ענבים מרובים על השרביט. ומשום שענביו נוטפים קרוי נטף.

ב. שלשה תנאים נאמרו באשכול ע”מ שיקרא עוללת:

א. שאין לו כתף. ב. שאין לו נטף. ג. שיהיו כולן נוגעים בפס ידו.

• אשכול שאין לו כתף כלומר: שיש לו פסיגין, אך הם מועטים ואינם שוכבים זה ע”ג זה. וק”ו אם הענבים יוצאים ישר מהשרביט ולא מהפסיגין.
• ואין לו נטף כלומר: שענבים שלמטה אינם מרובים וממילא אינם נוטפים. אלא הם מועטים ומפוזרים. אשכול זה הוא הנקרא עוללת.
• שיהיו כולן נוגעות בפס ידו, כלומר: באשכול מפותח, אם נשים אותו על היד או על שולחן לא יהיו הענבים כולן נוגעים ביד או בשולחן אך אשכול כשהוא מדולל ואין לו ענבים פנימיות, יהיו כולן נוגעות ביד עקב דלילותן.

ג. אשכול שיש לו כתף ואין לו נטף, או יש לו נטף ואין לו כתף, אינו עוללת ושייך לבעל הבית.

ד. אשכול שספק אם הוא עוללת, כגון: שיש פסיגין ששוכבים זה ע”ז, אך אינם שוכבים יפה כמו אשכול רגיל, הרי זה שייך לעניים. דכתיב “עני ורש הצדיקו” צדק משלך ותן לו.

ה. הגדרת מצוות פרט ועוללות:

פרט = גרגירי ענבים הנושרים תוך כדי בציר הענבים נקראים “פרט”.  עוללת = אשכול ענבים קטן שאינו מעובה, ואין לו כתף, ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות.  את הפרט כשהוא על הארץ והעוללות המחוברות לגפן מצוה להשאיר בכרם לטובת העניים.

ו. רק גרגיר אחד או שנים הנפרטים מן האשכול הרי הם לעניים, אך אם נפלו שלשה בבת אחת – אינם פרט, והרי הם לבעל הכרם.

ז. אינו קרוי פרט אא”כ נפלו דרך בצירה. אך אם נפלו מכל סיבה אחרת, אין זה נקרא פרט. ולכן אם בצר אשכול ונפל והסתבך בעלים, ומשו”ז נפרטו גרגירים, אין זה קרוי פרט.

הלכות שכחה:

א. הגדרת מצוות “שכחה”: הקוצר את תבואתו בשדהו ושכח קמה ולא קצרה, או עומרים ולא אספם.

וכן הקוטף את פירותיו מפרדסו ושכח פירות על העץ, או שכח ארגזים לאחר שנאספו הפירות אל תוכם – לא ישוב לקחתם, והרי הם לעניים.

מצווה זו מיוחדת בכך שהיא נעשית ללא כוונה תחילה, בשכחה.

⇐חכמינו זכרונם לברכה מספרים:

“מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו: בא והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו : אבא, מה ראיתה לשמוח בשמחת מצוה זו יותר מכל מצוות שבתורה? אמר לו: כל מצוות שבתורה נתן לנו הקב”ה לדעתנו (כלומר, נעשית מדעתינו, מרצוננו), זו – שלא לדעתנו. שאילו לא היה ברצון לפני המקום (שנשכח ונזכה במצוה) – לא בא מצוה זו לידינו”. (תוספתא פאה ג’)

ב. כבלקט, ובפרט, רק אם שכח עומר אחד או שנים – הרי הם לעניים, אך אם שכח  שלשה עמרים ויותר, והם מופרדין אחד מחבירו – הרי הם לבעליהם. וכן הדין אם נשכחו ארגזים מלאים פירות בפרדס – רק אם נשכח אחד או שנים, אך אם שלשה ויותר והם מונחים בנפרד אחד מחבירו – אין להם דין שכחה.

ג. לקח בעל השדה את ששכח בשדהו, או בפרדסו, ולא השאירו לעניים, גם אם אפה לחם ושינה את צורת פירותיו וכדומה,

עדיין יש באפשרותו וצריך הוא לתת את ערך מה שנלקח מן השדה, ודין שכחה היה לו – לעני.

ד. בימינו אין חובה מן התורה (מדאורייתא) לקיים את מצוות מתנות עניים, וכל החיוב כיום הוא רק מדרבנן.

ה. אף על פי שמצוות מתנות עניים הינם מצוות התלויות בארץ, נוהגות הם מדרבנן גם בחוץ לארץ.

ו. היבול ממתנות עניים – מכיון שהוא הפקר – פטור מחיוב הפרשת תרומות ומעשרות.

ז. ראוי לכל בעל שדה ופרדס שיידֵעַ את העניים על מועד הקצירה ואסיפת הפירות,

כדי שיזכה לקיים את מצוות מתנות עניים, ויהנו אף העניים מברכת ה’.