המקור בתורה למצוות הפרשת חלה :

 “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְּׁרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֱם: בּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָּמָּה, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶחֶם הָאָרֶץ, תָּרִימוּ תְרוּמָה לה’. רֵאשִּׂית עֲרִיסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָה, מֵרֵאשִית עֲרִיסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לה’ תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם” [במדבר טו, יז – כא]

הטעם למצוות חלה:

בבארו את שרשי מצוה זו רואה בה  בעל “ספר החינוך” שני היבטים:

הראשון:

“לפי שחיותו של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם – רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה: מזון לגוף ומזון לנפש”.

והשני:

“גם למען יחיו בו משרתי השם העוסקין תמיד בעבודתו, והם הכהנים, מבלי יגיעה כלל. שאילו בתרומת הגורן [תרומה גדולה ותרומת מעשר] יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום.” [מצוה שפ”ה]

הלכות הפרשת חלה:

א. מצוות עשה מן התורה [מדאורייתא] להפריש תרומה [חלה] מן העיסה לכהן, שנאמר: “רֵאשִית עֲרִיסֹתֵיכֶם חַלָּה תּרִימוּ תְרוּמָה” (במדבר טו, כ). “ראשית” זו אין לה שיעור מן התורה, ואפילו הפריש כשיעור שעורה – פטר את העיסה [וראה לקמן בשיעור המחייב בהפרשת חלה].

ב. בזמן שהיו נוהגים בישראל דיני טומאה וטהרה, והיו הכהנים אוכלים תרומה בטהרה, היו נותנים להם את החלה,

אולם בזמנינו שלא נוהגים דיני טומאה וטהרה, וכל הכהנים טמאים, אסור להם לאכול את החלה שהופרשה, ולכן המפריש חלה צריך לשורפה.

ג. חובת הפרשת חלה – מן התורה – אינה אלא בארץ ישראל, שנאמר: “והיה באכלכם מלחם הארץ” (שם טו, יט).

וגם בארץ ישראל אין החיוב מן התורה אלא כשכל ישראל נמצאים בארץ, שנאמר:”בבואכם אל הארץ” – ביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם. ולכן בזמנינו, שאין כל עם ישראל בארצו, מצוות חלה נוהגת רק מדברי סופרים [מדרבנן].

ד. מדרבנן נוהגת מצוות חלה בכל העולם, וזאת – לא מעיקר הדין, אלא כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל.

ה. אף על פי שרוב הקמח המצוי בארץ ישראל כיום, הינו קמח מיובא מחוץ לארץ, היות והלישה והעריכה בארץ ישראל – חייבת העיסה בהפרשת חלה.

המינים החייבים והפטורים וצירופי עיסות:

א. אין העיסה חייבת בהפרשת חלה, אלא אם כן נילושה מקמח של אחד מחמשת מיני דגן, שהם:

חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, שנאמר: “באכלכם מלחם הארץ”, ואין קרוי לחם, אלא הנעשה מחמשת מיני דגן אלו.

ב. חמשת מיני דגן מצטרפים לחייב בחלה. דהיינו, אם לש עיסה מכמה סוגי קמחים של חמשת מיני דגן ביחד,

אפילו שאין באף אחד מסוגי הקמח כשיעור חיוב חלה, מכל מקום מצטרפין יחד לשיעור על מנת לחייב בהפרשה.

ג. אם לש עיסות נפרדות, וכל אחת מהעיסות עשויה ממין דגן אחר,

ובכל אחת בפני עצמה אין שיעור המחייב, ושוב עירב את כל העיסות  עד שנעשו לעיסה אחת, חייבים בחלה.

ד. שתי עיסות שאין בכל אחת כשיעור, וכיסה את שתי העיסות במפה, הרי זה מועיל לצרף את העיסות לשיעור הראוי להפרשת חלה.

ויש אומרים שיש לכסות את העיסות גם מלמטה במפה, והעיקר כדעה ראשונה, אלא שבמקום האפשר ראוי לנהוג כן.

ה. לכתחילה יש להפריש את החלה לאחר גמר הלישה לפני האפיה,

אולם אם שכחו להפריש לפני האפיה,  ניתן להפריש חלה גם לאחר שהעיסה נאפתה, שנאמר “והיה באכלכם מלחם הארץ”,

ויכניס לסל [כלי עם דפנות מעל לגובה המוכנס לתוכו] את הפריטים שנאפו [כגון מצות לפסח וכדומה] ויפריש עם ברכה.

 

סוגי העיסות החייבות בחלה:

א. אין חיוב להפריש חלה, אלא מעיסה הראויה לאפות ממנה לחם, שנאמר: “באכלכם מלחם הארץ”.

ב. עיסה שבלילתה עבה, אך מיועדת היא לטיגון בשמן, כסופגניות וכדומה, או לבישול במים, כאיטריות – פטורה מהפרשת חלה.

אולם יש פוסקים הסוברים שהיות ועיסה זו בלילתה עבה, הרי היא חייבת בהפרשת חלה.

על כן יש להחמיר ולהפריש מעיסה זו חלה, אך ללא ברכה.

ג. עיסה שבלילתה עבה ונילושה על מנת לאפות ממנה לחם, וחזר בו ורוצה לטגנה או לבשלה,

חייבת בהפרשת חלה עם ברכה, כיון שכוונתו בשעת הלישה היא המחייבת.

ד. עיסה שנילושה עם הרבה מים ובלילתה רכה, אם בישלה או טיגנה – פטורה מהפרשת חלה.

אך אם אפאה, או טיגנה במחבת ללא שמן – חייבת בהפרשת חלה עם ברכה. וההפרשה בעיסה כזו תיעשה לאחר האפיה או הטיגון.

ה. עיסה שבלילתה  נוזלית – כגון המיועדת לאפיית הבלינצ’ס והלחו”ח, וכאשר שופכים את העיסה לתוך המחבת ללא משקה,

היא מתפשטת ונאפית – חובת הפרשת חלה ממנה  תלויה בעובי שמתקבל לאחר האפיה,

אם המאפה שנאפה דק מאד, כגון הבלינצ’ס, הבצק של הוופל והלחו”ח – פטורה מהפרשת חלה.

ואם המאפה הוא עבה (כגון במינים מסוימים של הלחו”ח) – חייבת בהפרשת חלה. וההפרשה תיעשה לאחר האפיה, וכנ”ל בסעיף ד’.

שיעור המחייב בהפרשת חלה והכמות שמפרישים:

א. חיוב הפרשת חלה הוא מעיסה שיש בה קמח החל ממשקל 1.560 ק”ג, ומשיעור זה ואילך יש להפריש חלה עם ברכה.

ב. אישה הצריכה לאפות כמות גדולה של דברי מאפה, אסור לה ללוש עיסות קטנות על מנת להפטר מהפרשת חלה. אך אם אינה צריכה אלא לכמות קטנה של בצק, אין עליה חיוב ללוש בשיעור החייב בחלה.

ג. בשיעור ההפרשה כותב הרמב”ם: “ומדברי סופרים שמפרישין אחד מעשרים וארבעה מהעיסה (1/24),

כדי שיהיה בה כדי מתנה לכהן, שנאמר: “תתן לו” – תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה.

והנחתום העושה למכור בשוק מפריש אחד מארבעים ושמונה (1/48), לפי שעיסתו מרובה, יש בשיעור זה כדי מתנה (הלכות ביכורים פ”ה ה”א).

ד. מרן בשלחן ערוך כתב שגם בזמן הזה שהחלה נשרפת, מפרישים אחד ממ”ח מהעיסה (1/48), וכך נמסר לנהוג בשם האר”י ז”ל.

אולם החיד”א כתב שמנהג הספרדים להפריש חלה בשיעור כל שהוא, ולא ראינו מי שהקפיד להפריש אחד ממ”ח.

והרמ”א כתב להפריש שיעור כזית(27 גרם) מן העיסה לחלה, וכן מנהג האשכנזים.

ורבינו “הבן איש חי” כתב שטוב פעם בשנה, בעשרת ימי תשובה, שתפריש האשה שיעור חלה של 1/48 מהעיסה, כדי להוסיף לעצמה זכויות, ומנהג יפה הוא.

 

על מי חובת ההפרשה:

א.  הפרשת חלה מוטלת על האשה, ובעל הרוצה להפריש חלה מן העיסה, עליו לבקש את רשות אשתו.

ב. לכתחילה אין לקטן וקטנה להפריש חלה עד שיגיעו לגיל המצוות.

ואם הפרישו לפני גיל מצוות – הבן מעל גיל י”ב והבת מעל גיל י”א – הפרשתם מועילה בדיעבד.

ואם הפרישו קודם לגיל זה, אין הפרשתם מועילה כלל.

 

סדר ההפרשה:

א.  נוהגות הנשים לתת צדקה לפני הפרשת חלה.

ב. קודם ההפרשה תברך: “בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ להפריש חלה תרומה”.

ג. את ברכת ההפרשה ניתן לברך בין בעמידה ובין בישיבה. ויש אומרים שכשאפשר יש לברך דוקא בעמידה.

ד. לאחר הברכה תטול כמות כל שהיא מהעיסה [או כזית – למנהג  האשכנזים] ותאמר: “הרי זו חלה”,

ואת החלק המופרש תשרוף באש או בתנור. ואם אין באפשרותה לשרוף באש, ניתן לכרוך את העיסה המופרשת בנייר ותניחנה באשפה.

 

הפרשת חלה בשבת וביום טוב:

א. אסור להפריש חלה בשבת. אולם בערב שבת לאחר שקיעת השמש (עד 13 וחצי דקות לאחר השקיעה), מותר להפריש חלה,

אם הדבר הכרחי לכבוד שבת ומצוותיה (כגון ללחם משנה וכדומה).

ב. עיסה שנילושה קודם יום טוב, ושכחו להפריש ממנה חלה, אסור להפריש ביום טוב.

אולם אם לש את העיסה ביום טוב – שהרי מותר לבשל ולאפות ביום טוב לצורך היום – מפריש ממנה חלה כרגיל.

וכשמפריש חלה ביום טוב, אסור לשורפה בו ביום, אלא מניחה במקום מוצנע, ובמוצאי יום טוב ישרפנה.

לסדר הפרשת חלה ותמצית הדינים לחץ כאן