א. המקור בתורה לאיסור כלאיים:

בשני מקומות בתורה נצטוינו על איסור כלאים מגידולי קרקע:

• “שָדְך לֹא תִזְרַע כִּלְאָים” (ויקרא יט, יט)
• “לֹא תִזְרַע כַּרמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּיקְדַש הֲמְלֵאָה הַזֶרַע אֲשֶר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם” (דברים כב, ט)

שני פסוקים אלו הם המקור בתורה לשלושת סוגי הכלאים מן הצומח:

כלאי זרעים:
והוא איסור על זריעת שני מיני תבואה, או זרעים, או קטניות או ירקות יחד, ללא הרחקה כראוי על פי ההלכה.

כלאי הכרם:
והוא איסור זריעה סמוך לכרם או לגפן (בודדת), ללא הרחקה כראוי על פי ההלכה.

כלאי הרכבה:
איסור הרכבת שני סוגי אילנות זה בזה.

הפסוק: “שדך לא תזרע כלאים” – הוא המקור בתורה לאיסור “כלאי זרעים” ולאיסור “כלאי הרכבה” בעצים. והפסוק: “לא תזרע כרמך כלאים” – הוא המקור בתורה לאיסור “כלאי הכרם”.

 

הלכות כלאיים:

 

כלאי זרעים:

א. איסור זריעת “כלאי זרעים” חל על:

• זרעי תבואה – והם חמשת מיני הדגן: חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון  ושיבולת שועל.
• קטניות – המוגדרים כ: “זרע הנאכל” -כגון: אפונה, שעועית, פול, אורז, תירס, שומשמין וכיוצא בהם.
• זרעוני גינה – המצמיחים ירקות הנאכלים, כגון: זרעי הבצלים, השומים, הצנון, תפוחי אדמה וכיוצא בהם, אף על פי שהם אינם נאכלים כמות שהם בעודם זרעים.

ב. רק מיני זרעים שהם, או גידוליהם, ראויים למאכל אדם חל עליהם איסור “כלאי זרעים”, אך זרעים הנזרעים למטרת ריח (כגון לפרחים), רפואה (צמחי מרפא) וכדומה, ואינם ראויים למאכל אדם, אין איסור בזריעתם כלאים.

ג. אסור מן התורה (מדאורייתא) לזרוע שני מיני זרעים כאחד (כגון: שני מיני ירקות וכן ירק עם תבואה או קטנית) ללא מרחק בין זרע לזרע הראוי על פי ההלכה. ולא רק הזורע כאחד עובר באיסור זריעת כלאים, אלא גם המנכש עשבים רעים מן הטובים, כדי שיגדלו הטובים האסורים משום כלאים, וכן המחפה בעפר על זרעים האסורים משום כלאים [כגון שהיו חיטה ושעורה מונחים על הארץ וכיסה אותם בעפר] עובר על איסור זריעת כלאי זרעים.

ד. אין איסור זריעת כלאי זרעים אלא אם כן הזרעים הנזרעים הם שני מינים שונים, דהיינו כלאים זה עם זה.

אך אם אינם כלאים זה עם זה, אין איסור בזריעתם יחד.

ואמנם בעולם הצומח יש מינים רבים הדומים אחד לשני, ואף על פי כן הם כלאים זה בזה (כגון: תפוח אדמה ובטטה). לעומת זאת, יש שאינם דומים – ואינם כלאים זה עם זה (כגון: דלעת ודלורית, אפרסק ואפרשזיף). וכתב ה”חזון איש”: “והכריעו חכמים ברוח קודשם מה הם מין אחד, ומה הם מינים חלוקים. ואותם שהכריעו שהם מין אחד, אף שאין דומין זה לזה בחיצוניותם במראה, או בתבנית, אינם כלאים זה בזה”.

ה. זרע כלאי זרעים בשדהו בשגגה (וקל וחומר במזיד), או שגדלו מאליהם – אסור לקיימם, ועליו לעקור אותם.

ו. הפירות שגדלו מאיסור כלאים – מותרים באכילה, וכן זרעי צמחי הכלאים – מותרים בזריעה, שלא נאסרה אלא זריעתם בלבד.

ז. איסור זריעת כלאי זרעים אינו אלא בארץ ישראל, אך בחוץ לארץ מותר לזרוע כלאי זרעים.

ח. אסור לזרוע כלאים לגוי, אך מותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים.

 

שיעורי ההרחקה בזריעת כלאי זרעים:

הבא לזרוע בשדהו מיני זרעים האסורים משום כלאי זרעים, עליו להרחיק מין משאינו מינו. ושיעורים ופרטי הלכות רבות נאמרו בשיעורי ההרחקה, התלויים בגודל השדה הנזרעת, בסוג הזרעים הנזרעים ובכושר יניקתם זה מזה. ולכן, לפני כל זריעת שני מיני זרעים שונים, הנחשבים לכלאים זה עם זה, יש להתייעץ ברב שיורה וידריך כיצד לנהוג. אף על פי כן, נקבע כלל מהותי ויסודי:

• על הזרעים הנזרעים להראות בכל שלבי גידולם מובדלים זה מזה, ולא שיראו שנזרעו בערבוביה.
• על הזרעים הנזרעים להזרע במרחק שימנע יניקת שורשיהם האחד מן השני.

וכתב הרמב”ם – לאור עקרונות אלו:

“מכל אלו הדברים נתבאר לך: שבזמן שיש בין שני המינים הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה – אין חוששים למראית העין. ובזמן שֶיֵרָאוּ מובדלים זה מזה – אין חוששים ליניקתם, אפילו הם זה בצד זה”. [הלכות כלאים פ”ו הט”ז]

 

הרכבת אילנות:

הגדרה:

חיבור של ענף (“רוֹכֵב”) מעץ מסוים אל גזע (“כַּנָּה”) מעץ אחר, על מנת שלצמח המורכב יהיו מתכונות שני הצמחים גם יחד – נקרא: הַרְכָּבָה .

א. אסור מן התורה (מדאורייתא) להרכיב אילן באילן שאינו מינו (וכגון: להרכיב יחור של אגס בכנת חבוש), וכן ירק באילן, או אילן בירק.

איסור זה חל בכל מקום, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ.

ב. איסור הרכבה חל בין שני מיני עצי מאכל, וכן בין עץ מאכל לעץ סרק (= עץ שאין פירותיו ראויים לאכילה), אולם הרכבת עץ סרק ממין אחד בעץ סרק ממין אחר – מותרת.

ג. מותר לערב זרעי אילנות שונים ולזרעם כאחד, שלא נאסרה אלא הרכבה באילנות.

וכן מותר לזרוע זרעים או ירקות סמוך לעצי פרי (אך לא סמוך לגפן – כמו שיתבאר בהלכות “כלאי הכרם”).

ד. עץ שהורכב בעץ שאינו ממינו – אסור לקיימו וחייב לעוקרו. ובכלל האיסור – אין להשקותו; לנכש את העשבים השוטים מסביבו, או לעדור בסמוך לו. אולם הפרי היוצא מן העץ המורכב – מותר באכילה ובהנאה, ואפילו למרכיב בעצמו. כן מותר לקחת יחור [=ענף] מן העץ המורכב ולנטעו במקום אחר.

ה. ראוי שלא לברך “ברכת האילנות” על אילנות המורכבים.

כלאי הכרם

א. ואינו עובר משום איסור “כלאי הכרם” עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד [בזריעה ידנית]. וכן אם חיפה (כיסה) אותם בְּעָפָר.

וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן, או זרע אחד ירק וזרע אחד מן תבואה וחרצן במפולת יד.

ב. מן התורה [מדאורייתא] איסור כלאי הכרם חל רק בארץ ישראל, אך מדרבנן זריעת כלאי הכרם אסורה אף בחוץ לארץ.

ולמה אסרו כלאי הכרם בחוצה לארץ, ולא אסרו כלאי זרעים בחוץ לארץ? מפני שכלאי הכרם חמורים הם,

שאם נזרעו בארץ ישראל הרי הם אסורים בהנאה [וכפי שיתבאר לקמן], וכיון שהם אסורים בהנאה בארץ, אסרו לזרעם בחוצה לארץ.

ג. רק מיני תבואה וירקות אסור לזרעם בכרם, אבל שאר מיני זרעים שאינם נאכלים – מותר לזרעם בכרם.

וכן זרעי אילנות, שתילים ועצים – אין כל איסור בזריעתם ושתילתם בכרם.

ד. אם זרע שני מיני תבואה, או שני מיני ירקות עם זרע הגפן (כבהלכה א’),

וכן אם זרע ירקות או תבואה בסמוך לגפן – כל הגפן, הירקות או התבואה נאסרים בהנאה ויש לשרפם.

ה. אם נזרע הכרם שלא בכוונה, וכגון שהיה עובר בכרמו ונפלו ממנו זרעים,

או שהיה זורה בשדהו תבואה והעיפה הרוח זרעים אל הכרם, וגדלו שלא בידיעתו – אין הכרם נאסר, וחייב לעקור את מה שנזרע כשיראה.

ואם השאיר את מה שנזרע מאליו לאחר שראה את שאירע – כל הכרם והזרוע נאסר בהנאה.

ו. הבא לזרוע בצד הכרם ירקות או תבואה, עליו להרחיק את זריעתו ארבע אמות [2.40 מ’ – כשיטה המחמירה] מגזעי הגפנים וזורע.

ואם רוצה הוא לזרוע בסמוך לעץ גפן בודד – מרחיק ממנה ששה טפחים  [60 ס”מ – כשיטה המחמירה] וזורע.

ז. גדר שהוא גבוה עשרה טפחים [1 מ’ כשיטה המחמירה], וכן חריץ [באדמה] שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים –

הרי זה מותר ליטע כרם בצדו האחד, וירקות או תבואה מצדו השני.

וכן מחיצה של קנים, שאין בין קנה לחברו שלשה טפחים ריוח, הרי זו מבדלת בין הכרם הנטוע מצד אחד והירק הזרוע מן הצד האחר.

ח. אף על פי שהרחיק את זריעת התבואה או הירק מן הגפן כשיעור הראוי, צריך להזהר שלא תסכך הגפן

[שליחת זמורותיה תוך כדי גידולה] על הירק, או יסכך הירק [שליחת ענפיו והתפשטותו בגידולו] על הגפן.

כלאיים – טעמי המצווה:

איסור כלאיים מוזכר לראשונה בתורה בפרשת קדושים (ויקרא יט, יט,) וכהקדמה לאיסור נאמר בתורה:

“את חֻקֹתי תִּשְמֹרוּ” (שם), כלומר, האיסור נכלל בהגדרת “חוק”, שאין לו טעם (ראה במדבר יט, ב ובדברי רש”י שם),

ואמנם כך גם הבין ופירש רש”י ז”ל: “חקים אלו – כלאיים – גזרת מלך, שאין טעם לדבר”.

אולם הרמב”ן חלק על דברי רש”י אלו, ולדבריו – מלבד למצוות שעטנז: כולם בטעם נכון ותועלת שלימה”!

ואלו דבריו בטעמה של מצוה זו:

כי השם ברא המינים בעולם… בצמחים… ונתם בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד, כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וצוה בכחם שיוציאו למינהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר “למינהו”… והמכבים שנו מינין, משנה ומרחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב”ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם…

ואסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם, גם בצורתם, בהיותם יונקים זה מזה…

ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים, כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה,

ממה שאמרו: אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו: גדל, הדא הוא דכתיב:

“הידעת חקות שמים” וגו’… והנה המרכיב כלאים, או זורען בכדי שינקו זה מזה, מבטל חקות שמים,

ולכך אמר בהם: “את חקתי תשמורו”, כי הם חוקות שמים… וכבר כתבתי.. שהצמחים כולם יסודותם בעליונים,

ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם. והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית”.

אם נסכם את דברי הרמב”ן, הרי לפנינו עיקרי דבריו:

העובר על איסור כלאיים: משנה ומכחיש במעשה בראשית.

חושב שיש לשפר ולשכלל את הבריאה בסוגים נוספים מעבר למה שה’ עשה וקבע בחכמתו.

מבטל חוקות שמים ומערבב ומפריע לשפע לרדת כראוי וכרצוי.

וכדברי הרמב”ן כן פירשו עוד ראשונים ואחרונים : הרקאנטי, רבינו בחיי, ספר החינוך, ספורנו ועוד.

הטעמים המובאים לקמן לאיסור כלאיים, מתייחסים לכלאי זרעים, הרכבה וכלאי הכרם.

לקיצור דיני כלאיים לחץ כאן

לרשימת העצים השונים וסוגי הכנות שלהם המותרים והאסורים בהרכבה לחץ כאן