לוגו בית המעשר
|

המקור בתורה למצוות השמיטה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָבְתָה הָאָרֶץ שַבָּת לה'. שֵש שָנִים תִּזְרַע שָֹדֶךָ וְשֵש שָנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָה. וּבַשָנָה הַשְבִיעִית שַבַּת שַבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַבָּת לה', שָֹדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶך לֹא תִבְצֹר שְנַת שַבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְֹכִירְךָ וּלְתוֹשָבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָה אֲשֶר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָה לֱֶאֱכֹל"  (ויקרא כה, א – ז)

"וְכִי תֹאמְרוּ: מֵה נֹּאכֵל בֵּשָּנָה הֵשְבִיעִית, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בֵּשָנָה הֵשִשִית וְעָשָֹת אֶת הֵתְבוּאָה לִשְלֹש הֵשָנִים. וּזְרֵעְתֶּם אֵת הֵשָנָה הֵשְמִינִית וֵאֲכֵלְתֶם מִן הֵתְּבוּאָה יָשָן, עֵד הֵשָנָה הֵתְשִיעִית, עֵד בּוֹא תְּבוּאָתָה תֹּאכְלוּ יָשָן" (שם כ – כב)

"וְשֵש שָנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וְהַשְבִיעִת תִּשְמְטֶנָּה וּנְטַשְתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַת הַשָדֶה, כֵּן תַּעֲשֶה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג, י – יא)

הטעם למצוות השמיטה:

למצוות השמיטה הקדישו גדולי ישראל שבכל הדורות מהגיגי ליבם, לבאר טעמה וחשיבותה. לפנינו מספר טעמים, המביעים כיוונים שונים בראיית טעמה של מצווה גדולה זו.

כדרכנו נחל בדבריו של בעל "ספר החינוך":

⇐הקב"ה מחדש העולם ואדון הארץ

"משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו ענין חידוש העולם, "כי ששת ימים עשה ה'  את השמים ואת הארץ," וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיה מנוחה שבת ובא חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית. ובכן לא תפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מונין  ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה. לכן ציוה ב"ה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם (ספר החינוך, מצוה פ"ד)

⇐הימנעות מן הכילות ושיפור מידת הבטחון

ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם ביטחון בשם יתברך, כי כל המוצא בלבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון (שם)

טעם מעניין כותב בעל "מטה משה":

כל השנה האדמה מצמיחה ייבול, ומלאכתה נעשית גם בשבת. אם נכפיל את מספר השבתות שבכל שנה (ֹ=52) בשבע שנים – נקבל ימים כמספר ימי שנה תמימה. על כן – כנגד ימי עבודתה של האדמה בשבתות – צריכה היא לשבות שנה תמימה, היא שנת השמיטה (מטה משה סימן תע"ג)

החיד"א – בספר "נחל קדומים" על התורה: – רואה בשנת השמיטה, עת וזמן להשלים את ביטול התורה שנעשה במשך שש השנים:

"ולכן כתיב "בהר סיני", רמז דבת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, והוא כהקדמה אל מצות השמיטה דבאה, שיהיו פנויים ללמוד ולהשלים מה שחסרו מתלמוד תורה".

רבי אפרים, בעל "כלי יקר" על התורה כותב על טעמו: "וזה טעם נכון וברור", והרי הוא לפנינו:

"מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה', כי חשש ה' שישכחו ישראל את ה' ויסירו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל, ועולם כמנהגו נוהג (וכשיראו שבשנה השישית צמח ייבול לשלש שנים) יהיו עינהם אל ה'.. ויבטחו בו תמיד"

וכדבריו כתב גם בעל "כתב סופר" (בפירושו לתורה), ועוד הוסיף וכתב:

 "כי התורה ניתנה בסיני שהוא הר הקטן, ולהורות שלא יגבה לב האדם, כי ה' שוכן את דכא. וזה כלל גדול בתורה שאל יתגאה האדם, ועל ידי שמיטה יכנע לבבו"

יסודות וגדרי הלכות שמיטה:

איסור מלאכה ושביתת הארץ:

א. מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית, שנאמר: "ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, ב), ונאמר: "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא). וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ, או האילנות בשנה זו – ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (ויקרא שם ד).

ב. מן התורה אסורים רק המלאכות הבאות: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. ומדרבנן אסורים שאר עבודות האדמה, כגון: חפירה, סיקול, זיבול, הברכה, הרכבה, עידור, קירסום השקיה ועוד.

ג. איסור זריעה האסור מן התורה כולל כל סוג של זריעה: זרעי תבואה, עצים,פרחים (לנוי וגם לרפואה), קטניות וירק.

ד. זריעה בעציץ נקוב אסורה מן התורה, ובעציץ שאינו נקוב – אסורה מדרבנן. ובשמיטה מקילים לגדל בעציץ שאינו נקוב אם הוא בתוך בית [ומכאן ההיתר לגדל בעציצים שאינם נקובים בחממות סגורות]. כמו כן, מותר לחקלאים השומרים שמיטה, לזרוע ירקות באופן המוגדר כ"גידולי מים" [גידול במיכלים שאינם מנוקבים, המלאים חצץ, ומים מהולים בחומרי מזון הדרושים לצומח].

ה. נחלקו הפוסקים אם איסור נטיעה של עצי פרי וירקות הוא מדאורייתא או רק מדרבנן. אולם בעניין נטיעה של צמחי סרק [עצים, שיחים וכדומה] – אסורה היא רק מדרבנן.

ו. אף על פי שנאמר: "בחריש… תשבות" (שמות לד, כא), נחלקו הראשונים אם חרישה אסורה היא מן התורה. ובדעת הרמב"ם כתבו שחרישה לצורך הקרקע – אסורה מדרבנן, אולם חרישה לצורך צמחים קיימים – אסורה מן התורה.

ז. בשנת השמיטה מותר לחפור באדמה כשהחפירה אינה לצורך זריעה. אולם על החופר להזהר שהבור לא ישמש לזריעה או נטיעה, וכן שהעפר שהוצא לא יפוזר עלפני השדה.

ח. אף על פי שהשקיה אסורה מדרבנן (וכנזכר בהלכה ב'), מכל מקום מותר להשקות גידולי זרעים וירקות (כגון תבואה וירקות שהחלו לגדול בשנה השישית ואין בהם איסור ספיחין, וכמבואר להלן), וכן עצי פרי המושקים מידי פעם ואינם מסתפקים במי גשמים, וכגון עצי הדר (תפוזים, אשכוליות אתרוגים ועוד). היתר זה נבע מן החשש שאם לא תותר ההשקייה – ייבש כל הצומח על הארץ, והיות והאיסור אינו אלא מדרבנן – הותר לצורך מהותי וחשוב שכזה.

ט. כל העבודות האסורות מדרבנן – מותרות במקום הפסד, כגון להצלת האילנות או הפירות. כלל זה מוגבל ותנאים רבים בו, על כן רק חכם ופוסק הבקי בהלכה רשאי לקבוע את גבולות ההיתר.

י. עבודות האדמה שנאסרו מדרבנן (כגון אלו שנמנו בהלכה ב'), כשניכר שהם נעשים שלא לצורך עבודת הקרקע והכשרתו, אלא למטרות אחרות – מותר לעשותם בשמיטה, וכגון:

  • המלקט עצים ואבנים מתוך שדה חבירו, ניכר הדבר שלצורכו הוא מלקט ולא לצורך הכשר קרקע חבירו – על כן מותר.
  • הבא לסלול כביש או שביל, מותר לו לכרות עצים ולסקל אבנים, וכל עבודות קרקע הנדרשות לצורך הסלילה.
  • החושש ממזיקים, כגון נחשים ועקרבים, מותר לו לכרות מגינתו ומחצרו שיחים קוצים וברקנים, או לסקל אבנים.
  • האוסף אבנים לצורך בניה וניכר שלצורך זה אוספם (וכגון שסוג אבנים זה מיוחד לבניין, או שאדם זה בנאי או קבלן בנין ודרכו באיסוף אבנים) – אפילו משדהו מותר.

יא. מלבד האיסור לעבוד עבודת הארץ בשמיטה, יש מצוה "שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה" רמב"ם, (ומכאן נובע האיסור לבעל השדה לאפשר לאדם אחר לעבוד בשדהו, שהרי שדהו אינה שובתת ממלאכה). והרמב"ן אף כתב שהעובד בשדהו – אף אם לא עשה שום פעולה מהפעולות האסורות – עובר על מצוות עשה של "ושבתה הארץ"

היבול בשנת השמיטה והלכותיו:

א. מצוה מן התורה להפקיר את הפירות בשנת השמיטה, שנאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא). ולדעת מרן הבית יוסף החיוב מוטל על בעל השדה, ואין השדה מופקרת מכח מצוות התורה.

ב. אסור לבעל השדה לנעול את כרמו או לגדור את שדהו, והרי הוא הפקר לכל -בין לעניים ובין לעשירים. וככל אדם מותר לבעל השדה לאסוף מתוך שדהו כדרך שאר בני אדם האוספים מן ההפקר.

ג. חובת ההפקר חלה רק על פירות וירקות שיש בהם קדושת שביעית, ושגדלו, נבטו ונלקטו בזמן מסויים ולדוגמא:

  • ירקות שצמחו בשישית ונכנסו לשביעית ובה הם נלקטים – חייב להפקירם (שהרי בירק הולכים לאחר הלקיטה, והלקיטה הרי היא בשמיטה).
  • פירות שחנטו בשישית ונכנסו לשביעית – אין חובה להפקירם (שהרי בפירות הולכים לאחר החנטה, והחנטה הרי בשישית היתה).
  • פירות שחנטו בשביעית ויצאו לשמינית – מצוה להפקירם ואפילו בשמינית.

ד. ההפקר חל על הייבול – פירות וירקות – ולא על הזמורות, הענפים והעצים.

ה. נחלקו הפוסקים בדינם של פירות שמיטה שלא הופקרו. יש האוסרים באכילה פירות שנשמרו על ידי בעליהם בשמיטה, ויש המתירים פירות אלו. ברם גם לדעת המתירים  – אין לקנות מפירות אלו,כדי שלא להחזיק בידי עוברי עבירה.

ו. לפירות שנת השמיטה יש קדושה, שמשמעותה באה לידי ביטוי בדברים מסויימים, כגון: דרך אכילתם, מכירתם, שמירתם מהפסד ועוד.

ז. קדושת שביעית חלה על פירות, ירקות, צמחי בושם ופרחי נוי (ובהלכה י"ז התבאר זמן הגידול, הנביטה והלקיטה הקובע לקדושת שביעית).

ח. קדושת שביעית חלה רק על גידולים שההנאה מהם וביעורם מן העולם באה בשווה (באותה עת), כגון: מיני מאכל, שתוך כדי ההנאה מהם (אכילתם) הם מתבערים מן העולם.

ט. אסור לעשות סחורה בפירות שביעית, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" -לאכלה ולא לסחורה. ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית – מותר לו למכור,שמכירה מועטת אינה נקראת "סחורה" האסורה.

י. כשמוכר פירות שביעית, הכסף שהתקבל מהמכירה נתפס בקדושת הפירות והרי הוא כפירות עצמם. בכסף זה מותר לקנות מאכלים הנאכלים אף הם בקדושת שביעית (כבשר, דגים, דבש וכדומה) ורק אז יוצא הכסף לחולין.

יא. בדמי מכירת פירות שביעית (שאף בהם נתפסת קדושת הפירות וכנזכר), אסור להשתמש בהם:לפריעת חוב, לשלם נדרי צדקה, לשלם לסָפַר, לרחצה במרחץ, או לשלם שכר מלאכת העובד וכדומה. אך מותר ליתנם לעני או מתנה לכל אדם, ובתנאי שיודיעם שדמי שביעית היא, על מנת שידעו שיש לנהוג בהם קדושת שביעית.

יב. קליפות הראויות למאכל אדם או בהמה, וחלקי פרי של פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית – אין לזורקם לאשפה ולגרום להפסדם באופן ישיר. אלא, יש להניחם בכלי עד שירקבו מעצמם ולא יהיו ראויים למאכל אדם או בהמה, ורק אז מותר להשליכם לאשפה.

יג. פירות שבהם קדושת שביעית, אסור להוציאם מחוץ לארץ ישראל, וכן אסור להאכיל מהם לגוי.

יד. קדושת שביעית לא חלה על פירות של נכרים שגדלו בארץ ישראל בשנת השמיטה.

טו. יבול הקדוש בקדושת שביעית, אף שראוי לכל שימוש כבכל שנה: אכילה,שתיה, סיכת הגוף, צביעה והדלקת הנר – הרי שהשימוש בו למטרות הנזכרים מוגבל וכדלהלן (בלשון הרמב"ם): "לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות… דבר שדרכו לאכול חי – לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להיאכל מבושל- אין אוכלין אותו חי… פירות המיוחדין למאכל אדם – אין מאכילין אותם לבהמה לחיה ולעופות… לסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן… ולא יתן השמן לתוך המדורה, אלא מדליקו בנר… דברים שדרכם לצבוע בהם אף על פי שהם מאכלי אדם – צובעין בהם לאדם, אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית, אפילו מאכלי בהמה".

טז. כל ייבול שגדל בשנת השמיטה – מן התורה מותר באכילה, בין אם גדל מאליו ובין אם נזרע באיסור.

אולם כותב הרמב"ם:

"מדברי סופרים (מדרבנן) שיהיו כל הספיחים (גידולי קרקע הצומחים בשנת השמיטה משרשי צמחים שנקטפו בשנה השישית, או מזרעים שנפלו והשתרשו מאליהם והניבו פרי) – אסורים באכילה. ולמה גזרו עליהם? מפני עוברו עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה, וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר: ספיחים הם. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית. וממשיך הרמב"ם וכותב – הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות (שעליהם אין חשש שנזרעו או שנשתלו באיסור בשביעית וגדלו והניבו פרי)… אבל הירקות שדרך רוב בני האדם לזורעם בגינות, ומיני תבואה וקטניות- כל הצומח מהם, אסור מדבריהם (הלכות שמיטה ויובל פ"ד הלכות ב-ג).

לכן בעצים אסור בירקות מותר

יז. פירות שביעית אין אוכלים מהם אלא כל זמן שאותו [הסוג] המין מצוי בשדה, שנאמר: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה – אתה אוכל ממה שבבית, לדוגמא: תאנים יבשות – עד חג החנוכה, תמרים – עד פורים, ענבים – עד הפסח, זיתים – עד שבועות. כלה לחיה מן השדה -חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית. כיצד? הרי שהיו לו גרוגרות (תאנים יבשות של שנה שביעית) בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה, כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית, אלא מבער אותן". אופן הביעור: היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד דהיינו לשכניו, קרוביו, ידידיו, ומכריו [שם פ"ז הלכות א -ג]. במידה ולא נמצאו לוקחים לכל שנשאר, יוציאם מביתו ויפקירם בפני שלשה אנשים ויאמר: "פירות שביעית אלו,הפקר הם לכל אדם, וכל הרוצה לקחתם יבוא ויקח".

יח. כאמור, כל גידולי שביעית הפקר הם (ראה הלכות:), וכשם שהפקר פטור מתרומות ומעשרות, כך גם פירות שביעית פטורים מתרומות ומעשרות.

יט. רק פרי שחנט בשנת השמיטה פטור מתרומות ומעשרות, אף אם איסוף הפרי נעשה לאחר שנת השמיטה. אולם פרי שחנטתו היתה בשנה השישית, ואף שנקטף ונאכל בשמיטה – חיוב הוא בתרומות ומעשרות.

כ. איסור קצירת ואסיפת הייבול באופן הנהוג בכל שנה בשנת השמיטה – חל רק על היחיד. אולם שליחי בית הדין הקוצרים לצורך הרבים – רשאים לקצור ולאסוף כבכל שנה. כן מותר להם למכור את הייבול, ואין בכך איסור סחורה בפירות שביעית, שכן המחיר שמשלם הצרכן אינו עבור הייבול, אלא תמורת שכר וטרחת העובדים, והוצאות בית הדין (במידה ואינם גובים יותר ממחיר ההוצאות).

כא. מצות השמיטה היא מן המצוות הקשות לקיום, שכן חל איסור כמבואר לעיל על איסור מלאכה בעבור האדמה באופן רחב ומלא. קשיי הקיום של מצוה זו לא באו לידי ביטוי במשך שנות גלותו של עם ישראל, כל זמן שלא הייתה התיישבות יהודית חקלאית בארץ ישראל. ואמנם משהתחילו יהודים לשוב ולהתיישב בארץ ישראל ולעסוק בחקלאות, התעוררה בעיית קיום מצוה זו בכל חריפותה, שכן הרצון לקיים את המצוה בכל דקדוקיה היה רצונם של המתיישבים, ומאידך – פרנסתם היתה תלויה בגידולים השונים אותם גידלו בשדותיהם.

לפני יותר ממאה שנה, בערב שנת השמיטה – תרמ"ח, התכנסו רבנים בארץ ישראל ובאירופה והתירו לצורך שנת השמיטה הקרבה (תרמ"ט) למכור את כל השדות והכרמים לגויים, ובכך הפקיעו – לזמן המכירה – את איסורי המלאכה מבעלי השדות. כך גם נהגו חקלאים רבים בשאר השמיטות: תרנ"ו, תרס"ג, תר"ע, תרע"ז ועד לימינו. להיתר זה קמו מתנגדים רבים שחלקו על אפשרות מתן היתר למכירת קרקעות ארץ ישראל לגויים,

ובמקביל גדולים רבים צידדו במתן היתר למכירת קרקעות ארץ ישראל – גם כיום. ברם, גם לדעת המצדדים בהיתר מכירת הקרקעות, אם יש אפשרות לשמור את דיני השמיטה, הרי שיש לשמור את כל הלכותיה ופרטי דיניה. ומרן הראשון לציון, הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל כתב: "ובודאי שאף שהמקילים יש להם על מה שיסמוכו, המחמירים תבא עליהם ברכת טוב, ועליהם נאמר: "גיבורי כח עושי דברו".

לקיצור דיני שמיטה – שביעית לחץ כאן

לקיצור דיני שמיטת כספים ופרוזבול לחץ כאן