לוגו בית המעשר
|

המקור בתורה לאיסור ערלה ומצוות נטע רבעי:

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל  וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׂלֹש שָׂנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא
יֵאָכֵל,
וּבַשָנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה', וּבַשָׂנָה הַחֲמִישִית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם
תְּבוּאָתוֹ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"
(ויקרא יט, כג-כה)

בפסוקים אלו שהם המקור בתורה למצוות ערלה ונטע רבעי, נמצאים גם כל יסודותיה ההלכתיים:

  • "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ"
    מן התורה איסור ערלה חל בארץ ישראל [ואף שגם בחוץ לארץ קיים איסור ערלה, אין זה נוהג שם מדין תורה אלא מתוקף – "הלכה למשה מסיני"].
  • "וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל"
    איסור ערלה חל רק במיני עץ מאכל ולא בעצי סרק, בירקות ובשאר סוגי צמחים.
  • "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ"
    האיסור חל רק על הפרי ולא על שאר חלקי העץ (כגון: ענפים, עלים, גזע ועוד).
  • "שָׂלֹש שָׂנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל"
    משך האיסור – שלש שנים.
  • "וּבַשָנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה'"
    בשנה הרביעית הפירות הם "קודש הילולים" ויש לאכלם בירושלים – בזמן המקדש. וכיום מחללים את קדושתם על מטבע, כדי שניתן יהיה לאוכלם. פירות השנה הרביעית נקראים: "נטע רבעי".
  • "וּבַשָׂנָה הַחֲמִישִית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ"
    רק בשנה החמישית יוצאים הפירות מאיסור ערלה ו"נטע רבעי", וניתן לאוכלם ללא כל הגבלה.

כאמור, אלו הם יסודותיה ההלכתיים של מצוות ערלה. כל שאר ההלכות – גם אם רבות הן – הינם ענפים וסעיפים מיסודות אלו.

הטעם למצוות ערלה ונטע רבעי:

כמו לכל המצוות, גם למצווה זו ניתנו טעמים רבים ושונים. אנו בשורות הבאות נצטט חלק מן הטעמים שנכתבו למצוה זו ע"י שנים מגדולי ישראל.

הרמב"ן ע"ה כתב שני טעמים לאיסור ערלה:

הראשון: "וטעם המצוה הזאת [מצות ערלה ובעיקר מצוות "נטע רבעי"], לכבד את ה' מראשית כל  תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'.  והנה אין הפרי בתוך שלוש שנים ראוי להקריבו לפני ה' הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלוש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קודש לפני ה', ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה', והמצוה הזאת דומה למצות הביכורים".

והטעם השני: (השונה במהותו מן הראשון) "ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאוד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה… והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף" (ויקרא יט, כג).

ובעל "ספר החינוך" הוסיף על טעמו של הרמב"ן וכתב:

"משרשי המצוה [מצות "נטע רבעי"], שרצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחילת מבחר פירות אילנותיו, כדי שינוח עליו נועם ה' וברכתו ויתברכו פירותיו, כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, ולכן צונו להעלותן ולאכול אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, "כִּי שָם צִוָה ה' אֶת הַבְרָכָה" (תהלים קלג, ג), ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית".

ואף בעל "ספר החינוך" כותב טעם נוסף, מן ההיבט החינוכי:

"ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצווה לאכול במקום ההוא קצת פירותיו כגון זה, ומעשר שני וגם מעשר בהמה, כי מתוך כך יקבע מושבו, או מושב קצת מבניו, באותו המקום ללמוד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה" [מצוה רמ"ז].

מלבד טעמים אלו, נכתבו טעמים נוספים מהבטים שונים ונוספים, בספרי פרשני התורה המוסר והקבלה, כגון: האלשיך הקדוש, "אור החיים", "נחל קדומים" – להחיד"א, שערי אורה להר"י ג'קטלייה, "עץ חיים" ועוד.

גדרי ויסודות איסור ערלה:

איסור ערלה מתקיים וחל בתנאים הבאים:

  •  רק על פירות אילני מאכל, ולא על פירות אילני סרק, או על תבואה וירקות.
  •  על הפרי, קליפתו גרעיניו וגלעיניו, ולא על העלים, הענפים והגזע.
  • באכילה וגם בהנאה.
  • תוך שלוש שנים לנטיעתו.

ועתה נפרט את גדרי האיסור:

א. מן הנאמר בתורה באיסור ערלה : "עץ מאכל", למדו חז"ל שהאיסור חל רק על "עץ מאכל" ולא על צמחים שאינם מוגדרים כ"עץ", ולא על עצי סרק שאין פירותיהם ראויים למאכל אדם. וממילא, כל הירקות ושאר פירות האדמה (שאינם מוגדרים כידוע כעצים, ולכן גם ברכתם היא "בורא פרי האדמה"), וכן כל העצים המוגדרים כעץ, אך אין פירותיהם משמשים למאכל אדם – אינם בכלל איסור ערלה.

ב. ישנם צמחים שאינם דומים לחלוטין לעץ ולא לירק, שכן בדברים מסויימים דומים הם לעץ, ובאחרים לא. דוגמאות לצמחים כאלה הם: הפפאיה, החציל, הצבר (סברס), הצלף, הבננה, פלפל חריף ועוד, ולכן כדי להבחין ולחלק בין ירק לעץ נקבעו הכללים הבאים:

  • לירק נחשבים הצמחים ש: נזרעים כל שנה מחדש, שעליהם יוצאים מן השרשים (ולא מן הענפים); שבחורף הם כלים והתחדשותם בכל שנה באה מן השורשים הטמונים באדמה (כגון הבננה והתותים); צמחים שאורך חייהם אינו עולה על שלוש שנים (כגון החציל); צמחים שנותנים פירות כבר בשנה הראשונה לזריעתם (כגון הפלפלים, החצילים והפפאיה); ושאיכות פירותיהם פוחתת משנה לשנה (כגון האננס); כל צמח העונה על אחד מן הסימנים הללו נחשב לירק, ולא חל על פירותיו איסור ערלה.

ג. איסור ערלה חל על: פרי העץ (החלק הנאכל),  על קליפתו העוטפת אותו, ועל גרעיניו וגלעיניו המצויים בתוכו (גם אם אינם ראויים לאכילה). ואילו העלים והענפים, וכן הגזע, אינם אסורים משום ערלה, ולא חל עליהם שום איסור (גם אם ראויים הם לאכילה).

ד. עלי הגפן אינם אסורים משום ערלה, וניתן (לאחר שמוודאים שנקיים הם מתולעים וחרקים) לאוכלם, גם אם נקטפו מגפן ערלה. כמו כן עלי ה"גאת" (שמעדת התימנים נוהגים ללועסם) אין בהם איסור ערלה, וגם אם נקטפו מעצי "גאת" בשלש השנים הראשונות לצמיחתם, מותר ללועסם  ולמצוץ את המיץ המצוי בהם.

ה. מותר להשתמש למצות ארבעת המינים בלולבים ובהדסים גם בתוך השלש שנים הראשונות לנטיעתם. אך לא באתרוג של ערלה.

ו. אין איסור להריח מהדסים, גם בתוך השלש שנים הראשונות לנטיעתם. ואף לכתחילה מותר לקטוף הדסים אלו ולברך עליהם "בורא עצי בשמים".

ז. פירות ערלה אסורים באכילה וגם בהנאה. ולכן אין לזרוע גרעין של ערלה לשם הצמחת עץ. [אמנם אם עבר וזרע – השתילים והפירות שיצמחו מן העץ בעתיד יהיו מותרים לאחר שנות ערלה]. לעומת זאת מותר לנטוע ענף (ֹֹ=יחור) מעץ של ערלה לשם צמיחת עץ. מכיון שאיסור ערלה אינו חל על ענפים, וכנזכר.

ח. דוגמאות להלכות הנובעות מאיסור הנאה מפירות של ערלה:

  • אסור להשתמש בפירות של ערלה, בשמנם או בקליפתם כחומר גלם להכנת
  • צבע, או כחומר דליקה למאור (כדוגמת נרות שבת ויום טוב), או להסקה.
  • יש אוסרים להשתמש בשמן של ערלה להדלקת נרות חנוכה.
  • אסור למכור, להחליף או לתת במתנה פירות של ערלה לגוי.
  • אסור להשתמש בפירות של ערלה למאכל בהמה, גם אם אינה שלו.

מניין שנות ערלה:

שלש שנות ערלה האמורות בתורה ["שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל"], אינם שלש שנים תמימות, שכן לעתים העץ נאסר משום ערלה יותר מאשר שלוש שנים, ולעתים פחות משלוש שנים.

פחות משלוש שנים כיצד: שתיל (או זרע) של עץ שניטע (או שנזרע) בט"ו באב, ארבעים וארבעה הימים עד ראש השנה נחשבים לו כשנה. וכדי שיצא משנות ערלה זקוק הוא לעוד שנתיים בלבד.

טעמה של הלכה זו: שלושים יום בשנה נחשבים לו כשנה. וארבעה עשר יום הנוספים הם זמן קליטת העץ באדמה [ומן הטעם הזה משתדלים החקלאים לסיים נטיעת עצי פרי עד ט"ו באב על מנת להרויח שנה משנות הערלה]. לאחר שנתיים וארבעים וארבעה ימים אלו, כל הפירות שיחנטו עד ט"ו בשבט של השנה הרביעית – פירותיהם אסורים משום ערלה, ורק הפירות שיחנטו בשנה הרביעית לאחר ט"ו בשבט מותרים משום ערלה (אם כי פירות אלו מעתה הם פירות "נטע רבעי" בשנה זו, וכמבואר לקמן).

יותר משלש שנים כיצד: שתיל (או זרע) של עץ שניטע (או שנזרע) אחרי ט"ו באב (ולפני ראש השנה), הימים שלפני ראש השנה אינם נחשבים במניין, ומניין שלוש השנים מתחיל מראש השנה. ועליו למנות שלוש שנים תמימות, בנוסף לימים שמאז ניטע העץ. ובאופן זה, שלא כבאופן הקודם, כל הפירות שיחנטו בשנה הרביעית, החל מראש השנה – מותרים הם משום ערלה (ומוגדרים כ"נטע רבעי", וכמבואר לקמן).

הלכות ערלה

א. איסור ערלה נוהג בכל מקום בעולם. בארץ ישראל * הינו מן התורה [=מדאורייתא], ובחוץ לארץ מתוקף "הלכה למשה מסיני".

ב. גם בעצים שניטעו על ידי גוי והשייכים לגוי – נוהג בהם איסור ערלה, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ.

ג. בארץ ישראל – ספק ערלה אסור (מכיוון שכל ספק באיסור שתוקפו מן התורה – פוסקים בו לחומרא) ובחוץ לארץ – ספק ערלה מותר.

⇐מהו "ספק ערלה"?

בספרות ההלכה הובאה הדוגמא שלפנינו: כרם שיש בו גפנים של ערלה וגפנים שיצאו משנות ערלה. ומחוץ לכרם נמכרים ענבים, ואין אנו יודעים אם ענבים אלו מן הכרם הזה או מכרם אחר, ואף אם נאמר שהם מן הכרם הזה, אין אנו יודעים אם מגפני ערלה הענבים, או מגפנים שיצאו משנות ערלה. בספק זה פוסקים כך: אם כרם זה בארץ ישראל, חוששים אנו לנטיעות של ערלה והענבים אסורים באכילה. ואם כרם זה בחוץ לארץ, גם אם אנו יודעים שהובאו מן הכרם הזה, מותר לקנותם ולאכלם, ובלבד שלא יראה שנבצרו מגפני ערלה.

מהו "ספק ערלה" הדמייה

ד. עץ שלא ידוע אם עברו עליו שנות ערלה, בארץ ישראל – פירותיו אסורים, ובחוץ לארץ – מותרים.

ה. פירות ערלה שהתערבו עם פירות שאין בהם איסור ערלה, ולא ניתן לזהות את האסור והמותר על מנת להפרידם. במקרה זה יש הבחנה בהלכה: אם פירות הערלה התערבו עם פירות היתר מאותו סוג ומין – תהיה כל התערובת מותרת רק אם יהיו בפירות ההיתר פי מאתיים (1/200) מהפירות האסורים [שכן, ביטול ערלה הוא במאתיים]. ואם פירות הערלה התערבו בפירות היתר שלא במינם, ולא ניתן לזהותם (כגון שנתרסקו או שנסחטו למיץ) – כל התערובת תהיה מותרת אם יש בפירות ההיתר פי שישים מפירות הערלה שנפלו לתוכה.

ו. פירות הנמכרים בחנויות, ברוב סוגי הפירות לא מצוי רוב ערלה (50%), ולכן מותר לקנותם ולאכלם, שאנו אומרים: "כל הפורש – מן הרוב הוא פורש", והרוב אין בו חשש ערלה.

ואמנם יש המקפידים לקנות פירות רק מחנות שתוצרתה נמכרת בפיקוח ועדת כשרות, המוודא שאין חשש ערלה בפירות הנמכרים, ומרן הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, כתב שהמחמיר לקנות פירות דוקא מחנויות אלו תבוא עליו ברכה.

ז. הנמצא בחוץ לארץ, מותר לו לקנות פירות ולאכלם, גם אם קיים בפירות אלו ספק וחשש ערלה.

הלכות נטע רבעי

א. הפירות הגדלים בעץ בשנתו הרביעית לנטיעתו נקראים: פירות "נטע רבעי". וכשבית המקדש היה קיים אסור היה לאוכלם מחוץ לירושלים, אלא אם כן פדאם והעלה את דמיהם לירושלים ושם השתמש בהם לצרכי אכילה ושתיה.

ב. אסור לאכול פירות נטע רבעי בטומאה, ולכן כיום, מכיון שכולנו טמאי מתים, ניתן לאכול את הפירות רק לאחר פדיונם על פרוטה, או לאחר חילולם על פרי בשווי פרוטה.

ג. כיצד פודים: לאחר קטיפת ותלישת הפירות מברך:"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון רבעי" [או: חילול רבעי – כשמחלל על פרי], ואומר: הרי הפירות האלו פדויים בפרוטה זו. לאחר פדיון הפירות על הפרוטה ישחקנה ויאבדנה, ורק אז הותרו הפירות לאכילה.

ד. אין לפדות פירות נטע רבעי בשבת, וכשאי אפשר לתקנם על ידי פדיון – אסורים הם בטלטול בשבת.

ה. מפירות "נטע רבעי" לא מפרישים תרומות ומעשרות, ואין מקיימים בהם מתנות עניים: שכחה ופאה. ובכרם: גם פרט ועוללות.

לתמצית דיני ערלה לחץ כאן

לתמצית דיני נטע רבעי לחץ כאן