לוגו בית המעשר
|
[flexy_breadcrumb]

בורי (קיפון מצוי)

י"ב אדר ב' התשע"ט | 19/03/2019

בורי/קיפון מצוי/קיפון זהוב/בורי דהבאן/Mullet

בדגי הבורי מצויים כמה מינים, הדג במקורו הוא דג ים הנמצא במימי החופים, שפכי נהרות רדודים ולגונות.

הדגים חודרים גם לשפכי הנחלים, ומצויים גם באגמים של מים מתוקים, כגון אגם הכנרת,

וגם בבריכות גידול של מים מתוקים. ואף במאגרי מים מליחים, שהם מלוחים יותר ממי הים.

הדגיגים שמופרים בתוך הים, ולאחר כמה ימים בוקעים ומתחילים לשחות, ורובם נאכלים על ידי שאר הדגים,

אולם השורדים מגיעים ומתחבאים בשפכי הנחלים, ולאחר שהגיעו למשקל של כק”ג אחד,

בנחלים של מים מתוקים, הם שבים אל הים הגדול, ושם מבלים את שארית חייהם.

 

אופן חיי הדגים

הדגים הללו חיים בלהקות, ובטבע הם מוגדרים כאוכלי כל, חיידקים, אצות,

פלנקטון דגיגים חיים או מתים וכל אשר מלקטים מהקרקעית, ואף  פסולת כללית,

והם אף חיים ברבת החוף ובקרבת פליטות הנפט של האוניות וכו’, דבר המשפיע על טעם בשרם.

ביציו של הדג נחשבים מאד, וקיימת תעשייה שלימה של ביצים אלו במדינת מאוריטניה, ספרד ועוד.

מביצים אלו מכינים המוצר הנקרא ‘אד’ם אל חוט’, ראה להלן בחלק העוסק בביצי דגים.

דגים אלו מגיעים גם לגודל של 60 ס”מ ולמשקל של כ 5 ק”ג.

כאשר בקיפון מסוגים מסויימים נתפסו גם באורך של 1 מטר ומשקל של 8 ק”ג. מאידך הגודל הממוצע בכנרת הוא 15-30 ס”מ.

לבריכות הגידול נאספים  רוב הדגיגים עם תחילת החורף בשפכי הנחלים כמתואר לעיל,

וחלק קטן מיובא מחו”ל או מופק ברביה מאולצת.

לאחר שהדגים מגיעים למשקל של כ 10-15 גרם, הם מועברים לבריכות פיטום יחד עם דגים נוספים.

ובהגיע הדג לשנתו השניה של הפיטום, הוא מגיע למשקל כ 1 ק”ג הראוי כבר לשיווק.

דגי בורי, אינם גדלים בגידול יחידני בבריכות של מים מתוקים,

ולכן בפועל הם גדלים בבריכות מעורבות יחד עם מיני דגים אחרים כמו אמנון או קרפיון.

 

נגיעות של טפילים ותולעים בבורי

הנגיעות של טפילים ותולעים בדגים אלו, תלויה באופן גידולם ובמקורו.

כאשר הגדל בים, ככל דגי הים, לעיתים יש נגיעות חיצונית, ולעיתים נגיעות פנימית תולעים, ציסטות בחללי הראש והגוף.

מאידך הגדל בבריכות הגידול, אם הם אינן מפוקחות כדבעי, או מן אגמים שלא שייך לטפל בהם כגון הגדל בכנרת,

יש לגבם חשש נגיעות של טפילים חיצוניים שונים כאשר הארגולוס נדיר יותר ואילו הלרניאה מצוי יותר

ובפרט בתקופה בה מנקים את בריכות הקרפיון ואזי כל הטפילים שבבריכות נתפסים בדגי הבורי.

ובבריכות מוזנחות ניתן למצוא את טפיל הארגיזולוס (ראה לעיל תיאורו). על גבי הזימים של הדג.

בדג בורי עקב קשקשיו הגדולים מאד, כאשר הטפיל נתפס במקום שיש קשקשים,

הוא בד”כ איננו חודר לבשר, ובהורדת הקשקש יורד גם הטפיל.

מאידך מצוי שהטפיל חודר לבשר במקומות שאין קשקשים כגון בבטן הדג וכנראה בתמונה.

 

אופן הבדיקה והשימוש:

ומפוקחות על ידי גוף כשרות מומחה בטפילים, הרי שהדג בחזקת נקי,  ואין חשש לטפילים חיצוניים כלל.

ומותר לאוכלם ללא חשש כולל ראש הדג ושאר איבריו. ומעיקר הדין אין צריך לחוש לנמטודות שאינן מצויות בדרך כלל

(וכאשר יש חשש למקרה נדיר של נגיעות, הכשרויות הבקיאות בפיקוח הטפילים, מודעים ובודקים ועושים את כל הנדרש.

והרוצה לבדוק לעצמו, לאחר הוצאת בני המעיים, יגרד היטב את דפנות הבטן, ואת ראש הדג יסיר,

או יחתוך ויוציא ממנו את איברי הפנים של הראש, וישטוף היטב תחת זרם מים תוך כדי הברשה או שפשוף.

כמובן שבשיווק פילה של הדג, אפשר להשתמש ללא חשש כלל).

  • דגים שמקורם מאגמים, או מבריכות גידול שאינן מפוקחות כשרותית על ידי גוף המתמחה בכך, קיים חשש לנגיעות בדג,

ויש לנקותו כדלהלן:

  • טפיל ‘ארגולוס‘ כמבואר במבוא נותר על עור הדג ואיננו חודר פנימה, להוציא חדירה אפשרית לחלל הפה או אזור הזימים.

טפיל זה אוחז בדג בעוד הטפיל חי, אולם לאחר מיתתו אחיזתו חלשה ביותר, ולכן דג שעבר הקפאה,

או אף מצונן שעבר זמן לאחר מיתתו, יש לשטוף היטב תחת ברז מים תוך כדי גירוד עור הדג,

בכל גופו גם במקום שאין קשקשים.

  • מחשש לטפיל ‘לרניאה‘ שחודר לגוף הדג, יש להתבונן היטב

(בעיקר באזור הסנפירים, צדדי הבטן התחתוניים, ובאזור הצוואר והזנב) ולוודא שאין מבחינים בפצע

או סימן אדמומית כל שהיא, במידה ומבחינים בפצע או סימן אדום יש להסירו עד עומק של כחצי ס”מ.

  • בחללי הדג, שהם הפה, הזימים, ומחשש לנגיעות נדירה יותר של נמטודות בדפנות בטן הדג,על כן יש או להסיר את ראש הדג לחלוטין, או לחילופין לחצות את ראש הדג, להוציא ממנו את איברי הפנים של הראש,

ולשטוף היטב תחת זרם מים תוך כדי הברשה בכל דפנות ראש הדג.

וכן לאחר הסרת מעי הדג, לשטוף תוך כדי הברשה את כל דפנות הבטן.

 

דג מדייג טרי

באם קונים דג מדייג טרי, יש להמתין מספר שעות לאחר מותו או להקפיאו למשך זמן עד שיוקפא

(השריה בחומץ ומלח אינה מועילה לשחרור אחיזת חרקים).

ולאחר ההפשרה לגרד את עור הדג היטב, ולבצע את התהליך האמור.

באם מסירים, את ראש הדג, ואת עור הדג, ומנקים היטב את דפנות בטן הדג,

לאחר התבוננות שאין פצע אדום מחמת חדירה של טפיל, הדג בחזקת נקי ומותר באכילה.

דגים שמקורם מן הים

  • , יש להסיר את הראש או לחילופין, לחצות את ראש הדג, להסיר ממנו את הזימים,

הלשון ושאר איברי הפנים, ולשוטפו היטב תחת ברז מים תוך כדי שפשוף היטב.

אפשר גם באמצעות לחץ אויר חזק או קיטור חזק, להכניס אל החללים ולנקות היטב.

א. את איברי הפנים יש להשליך, את הקרום השחור יש לנקות ולגרד היטב בכל דפנות הבטן,

ובצמוד לשדרת הדג, ולשטוף היטב תחת ברז מים תוך כדי שפשוף היטב,

ולהתבונן היטב שלא נותרו כל תולעים, ‘ציסטה’ או ‘כיסים’ של טפיל בתוך חלל הבטן.

ב. יש להתבונן חזותית על גבי הדגים ובעיקר באזור הסנפירים, צדדי הבטן התחתונים, ובאזור הצוואר והזנב,

באם לא נראה כל סימן אדום המסמן פציעה של טפיל חיצוני שחדר מבחוץ.

במידה ויש חשש או סימן של פצע אדום יש לחטט אחריו עד עומק חצי ס”מ.

ג. בנוסף מחשש לטפיל, שיושב על עור הדג (ללא חדירה לבשר הדג), אפשר להסיר את העור, ואין חשש כלל.

או לחילופין, באם זה דג מצונן כלומר שעבר כבר זמן לאחר מותו, אחיזת החרקים בו חלשה יותר,

ואז מגרדים היטב עם סכין את כל עור הדג (גם במקום שאין קשקשים).

ובאם הוא נידוג טרי יש להמתין מספר שעות לאחר מותו או להקפיאו למשך זמן עד שיוקפא,

ואז לשטוף ולגרד היטב את עור הדג.

טפיל לרניאה בדג בורי

טפיל לרניאה בדג בורי

טפיל לרניאה בדג בורי בהגדלה

טפיל לרניאה בדג בורי בהגדלה