רמזי הענינים המובאים בפרק זה 

א. מאכל ושיירי מאכל גרעינין וקליפות.

ב. קדושת שביעית בעצים ובמיני כבסים.   

ג. קודשת שביעית במיני צבעים. 

ד. קדושת שביעית במיני בשמים, בפרחים ובשרף העצים.

ה. קדושת שביעית בדשא המשמש לנוי ולישיבה.

ו. קדושת שביעית במיני מלוגמא (רפואה).

ז. קדושת שביעית בלולב.

ח. קדושת שביעית בארבעת המינים שנלקטו למצוה ובדיו לס”ת.

ט. קדושת שביעית בטבק סגריות ובטבק הרחה.

י. קדושת שביעית בפשתן.

יא. קדושת שביעית בכותנה.

יב. מתי קדושת שביעית נקבעת לפי מחשבתו של אדם.

יג. קדושת שביעית בדברים הנאכלים בשעת הדחק.

יד. קדושת שביעית בפירות שנפסדו ובפירות אסורין.

טו. קדושת שביעית בקור.

טז. קדושת שביעית בכמהין ופטריות.

יז. קדושת שביעית בדבש דבורים.

יח. קדושת שביעית בזרעוני גינה הראויים לאכילה.

יט. קדושת שביעית בפירות שביעית שנתערבו באחרים.

כ. קדושת שביעית בפירות שבשוק שרובם אינם מפירות ארץ ישראל.

כא. נספח. על מה חלה קדושת שביעית – ברור דברי הרמב”ם ז”ל.

א. שיירי מאכל, גרעינין וקליפות

א. שימוש בגרעינים וקליפות להסקה

במשנה (פ”ז מ”א): “כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין וכו’ יש לו שביעית”. וכן הוא ברמב”ם (פ”ז הי”ג). עוד מבואר שם (משנה ג) שגם על קליפי רימון והנץ שלו וכן קליפי אגוזים וגרעיני הפירות חלה קדושת שביעית. וכ”כ הרמב”ם (פ”ז הט”ו). וכתבו הר”ש והרא”ש ושאר ראשונים שם, שהטעם משום שקליפין אלו משמשים הם לצביעה, וגרעיני פירות כגון גרעיני זיתים ותמרים שראויים להסקה ולבהמה, ע”ש. והריבמ”ץ כתב: “שיש מקום שמוציאין מגרעיני זיתים שמן ועוד אוכלין אותםם בני אדם ומוכרים אותם להסקה”. אולם מהר”י קורקוס על הרמב”ם שם כתב שמדובר בגרעינין שראויים להסקה, ויש להם קדושת שביעית מכיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם, חלה קדושה גם על הקליפין והגרעינין. וכ”כ גם מרן בכס”מ שם והגר”א בשנו”א שם. אבל הרדב”ז על הרמב”ם שם כתב שקליפי אגוזים אין חלה קדושה אלא על הקליפה החיצונה [הרכה] אבל הקליפה הפנימית הקשה, הרי היא כעצים. 

ובאמת שדברי מהר”י קורקוס ומרן קשים מאד, שהרי בפירוש כתב הרמב”ם (פ”ה הכ”א): “הקליפין והגרעינין שמותרים בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הם כעצים אלא אם כן ראויים לצביעה”. מבואר להדיא שאין קדושת שביעית בקליפות שראויות רק להסקה. וכבר הקשו כן רבים מהאחרונים. [כמובא במשנת יוסף]. 

ובספר ערוך השולחן (סי’ כח סע’ ו) כתב: “גרעינין וכו’ הראויים למאכל בהמה יש בהם קדושת שביעית וכו’ אבל ביעור אין להם משום שעיקרן להסקה, וכו’ אבל קדושת שביעית יש להם מפני שבאין מאוכל גמור וגם ראויים למאכל בהמה ולצביעה וכו’ (כ”מ)”. נראה שרצונו לומר שאמנם עיקרם להסקה, אבל ראויים לבהמה ולצביעה, וכיון שבאים משיירי מאכל לא אזלינן בתר מחשבתו, ואע”פ שחושב עליהם להסקה, נוהג בהם קדושת שביעית. כך נלע”ד בכוונת הרב ערוך השלחן. והרב משנת יוסף שליט”א פרש דבריו בענין אחר. ע”ש. והבוחר יבחר.

ובספר הערות למעשה בעניני שמטיה לגר”ח נאה (עמ’ מה) הקשה על דברי הרבמ”ץ הנ”ל שכתב בתוך דבריו “שמוכרים אותם להסקה”, איך מותר למוכרם להסקה, הרי כיון שהם אוכלי אדם אסור להסיק בהם. ואם נאמר שלא כתב כן אלא על גרעיני תמרים ולא על גרעיני זיתים, עדין קשה דאם אינם ראויים אלא להסקה אינם אוכל ופקעה קדושתם, וצ”ל שס”ל כהכס”מ דכיון שבאים משיירי אוכל וראויים להסקה לא פקעה קדושתם. אבל אפשר דס”ל שגרעינים אלו רובם להסקה עומדים ומיעוטם לאכילה ולכן גם בשביעית מותר להסיק בהם, ואינו בכלל הפסד. ומ”ש הר”ש “דחזו לבהמה וחזו להסקה” כוונתו לומר, שאע”פ שעומדים להסקה כיון שעומדים גם לבהמה, יש בהם קדושת שביעית ולא דמי לעצים, דאמרינן בגמ’ [ראה להלן אות ב] שעמים דמשחן אין בהם קדושת שביעית הואיל ועומדים גם להסקה, דהכא לא הוי סתמא להסקה אלא עומדים לזה ולזה בשוה. ומה שמתיר להסיק בהם, לפי מ”ש הכס”מ (פ”ה ה”כ) שמותר להסיק מרחץ באוכלי בהמה לכתחילה משום שהוא צרכי האדם, י”ל שגם הר”ש כוונתו דווקא להסקת מרחץ. אך י”ל דכיון שבכל השנים עומדים גרעינים אלו  מעיקרם לזה ולזה, אין לשנות את הסדר משאר שנים, והגם שחייבים בביעור וכו’ כדין אוכלי בהמה, מותר להסיק בהם כדרכו בשאר השנים. ולא דמו לתבן וקש שאין מסיקין בהם משום שעיקרם לבהמה. ובהמשך דבריו (עמ’ סב) הקשה על מרן מאי שנא גרעינים דאמרינם דפשטה קדושה בכולה אגב הפרי, הואיל וראויים להסקה, ובקליפות הפרי לא אמרינן הכי, שהרי רק קליפות הראויות לצביעה יש בהפ קדושת שביעית אבל בראויות להסקה לא שמענו. ובדוחק י”ל שהגרעין קשור יותר לפרי כי ממנו גדל הפרי. אבל צ”ע מנ”ל לחלק בזה. 

ובמשנת יוסף שם כתב, שאין כוונת מהר”י קורקוס ומרן אלא על גרעינין שתוכנם ראוי לאכילה, כמ”ש בשו”ע או”ח (סי’ רב סע’ ג) שעל גרעיני הפרות מברך בורא פרי העץ. וקליפות הגרעין ראויים להסקה בלבד. ע”ש באורך. [נ.ב. ועדין קשה מה יענה הרב שליט”א על קליפות הפירות שראויים רק להסקה, שגם עליהם כתב מהר”י קורקוס שכיון שבאו משיירי פרי נוהג בהם קדושת שביעית. וצ”ע. ד.א. ס”ט] 

ובתוספתא (שביעית פ”ז ה”ב): “חומר בשביעית שאין במעשר שני וכו’, שהשביעית עשה בה את המופקר כשמור, ופסולת אוכלין כאוכלין, ואוכלי אדם כאוכלי בהמה, וקליפי אגוזין וקליפי רימונין כיו”ב, משא”כ במעשר שני”. וכתב בחסדי דוד שם שהחומר במופקר, הוא, שנוהג בו קדושת שביעית, משא”כ במעשר שהפקר פטור ממעשר, גם בפסולת אוכלין כגון קש ותבן [שראויים לבהמה] וכן קליפי אגוזין וכו’ שראויים לצביעה. 

אולם בחזון יחזקאל שם כתב שלכאורה משמע מהתוספתא שקדושת שביעית חלה גם על שיירי אוכלין שאינם ראויים לאכילה כלל. כדברי מהר”י קורקוס ומרן הנ”ל, אלא שאי אפשר לומר כן אליבא דהרמב”ם (בפרק ה) הנ”ל, וצריך לומר שמדובר בפסולת אוכלין שראויה לצביעה. 

עוד בתוספתא (פ”ו ה”ח) וברמב”ם (פ”ה הי”ט): “אין מסיקין בתבן וקש של שביעית, מפני שהוא ראוי למאכל בהמה, אבל מסיקין בגפת ובזוגין של שביעית”. וכתב בחסדי דוד שם, שגפת וזוגין בטל מהם קדושת שביעית אחר שהוציאו מהם יינם ושמנם. וכ”כ הגר”ח נאה בספר “הערות למעשה בעניני שמיטה” (עמ’ ל-לב). וראה דבריו להלן בסמוך. ובספר מקדש דוד (סי’ נט אות ד) כתב שיש בהם קדושת שביעית, משום שבאים משייר מאכל, כדברי מרן בכס”מ, ואע”פ שאין הנאתם וביעורם שוה, הרי כתב מרן בכס”מ (פ”ה ה”י) שאין צריך שיהיה הנאתו וביעורו שוה אלא בעיקר הפרי. אולם בספר דרך אמונה (פ”ה הי”ט) כתב שאין בזוגין בגפת קדושת שביעית, כדברי הרב חסדי דוד, ובבאור ההלכה שם דחה דברי המקדש דוד. ע”ש. וכ”כ בתוספתא כפשוטה (עמ’ 563) ובכלכלת שביעית (עמ’ תמה- תמו). ע”ש. וראה להלן (אות ב) בדברי הרב משנת יעבץ מ”ש ליישב דברי מרן. ע”ש. 

ב. באלו גרעינים יש קדושת שביעית

הבאנו לעיל דברי הראשונים שכתבו שגרעינים שראויים להוציא מהם שמן מאכל או ראויים למאכל בהמה יש בהם קדושת שביעית. והרמב”ם הל’ שמיטה ויובל (פ”ה הכ”א) כתב: “הקליפין והגרעינין שמותרים בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הם כעצים אלא א”כ ראויים לצביעה”. ובהל’ תרומות (פרק יא הל’ יא) פרט הרמב”ם דין הגרעינים מותרים ואסורים בתרומה, וז”ל: “גרעיני אתרוג מותרים. גרעיני זיתים ותמרים וחרובין אע”פ שלא כנסן הכהן הרי אלו אסורין לזרים. ושאר הגרעינין בזמן שכנסן ויש בהם לחלוחית למצוץ אותן אסורות לזר ואם השליכן מותרות”. ומקורו של הרמב”ם בזה להשוות שביעית לתרומה נעלם. והרדב”ז כתב שהוא מקל וחומר אם בתרומה שבמיתה הותרו גרעינים ק”ש בשביעית שאין בו מיתה [ולכאורה ק”ו פריכה הוא דמה לתרומה שכן אוכלי בהמה פטורים תאמר בשביעית. ובכלל קשה איך השוה הרמב”ם שביעית לתרומה, הרי יש גרעינים שראויים לבהמה ואינם ראויים לאדם שפטורים מתרומה. וצ”ע. ד.א. ס”ט]. 

והעולה מדברי הרמב”ם בהל’ תרומות ומהר”י קורקוס שם, כתב בשו”ת משנת יוסף (ח”א סי’ לח). א. גרעיני זיתים לעולם חייבים משום שנדבק בהם שיירי מאכל. וכן כל כיו”ב. ב. גרעינין שבתוכם יש אוכל כגרעיני שזיפים  ואפקסקים חייבים כמ”ש בספר השמיטה (פ”ז עמ’ לא). ג. גרעיני תמרים לחים ביותר חייבים, אפי’ שבני אדם משליכים אותם בשאר שנים. ד. גרעיני חרובים לחים ביותר חייבים משיום שבש זב מהם. ה. שאר גרעינים שיש בהם לחלוחית שאפשר לאכלה או  למצוץ אותה, כגון גרעיני אגסים וקרוסטמלין וחבושים וגרעיני תמרים (רגילים), תלוי באדם אם מכניסם חייבים, ואל משליכן פטורים. ו. גרעינין שאינם ראויים לאכילה, כגון גרעיני אתרוג וחרובים יבשים מותרים. וכ”כ החזון איש מעשרות (א,לא) לגבי גרעיני תפוזים. ז. גרעינים שלפעמים נאכלים עם הפרי כמ”ש הרי”ף (שבת סו”פ כא) והערוך (ערך ארם) על גרעיני תמרי ארמייתא, שהם רכים ונאכלים עם הפרי.  [ומצוי ביותר כיום בשיטת הגידול החדשנית, כדוגמת מה שקרוי אבטיח בלי גרעינים, שגרעיניו לא בשלים ונאכלים אגב באבטיח]. לכאורה כיון שאין בהם טעם עצמי, ונאכלים רק אגב הפרי, אין בהם קדושה. אולם להתוספות בברכות (לו,א) שכתבו שעל גרעינים של דוגדגניות, אפרסקים ותפוחים, יש לברך בורא פרי העץ. נראה דגם כשהם בפני עצמם יש להם חשיבות. אמנם נראה שדוקא גרעינים כאלו שנלעסים יחד עם הפרי ממש, הוו כפרי. אבל גרעינים שרק בולעים אותם לפעמים, כמו גרעיני קלמנטינה וכו’, אבל לא לועסים אותם אגב הפרי כלל, מסתבר שאין בהם קדושה.  

עוד כתב במשנת יוסף שם שמדברי החסדי דוד (תרומות פ”י ה”א) עולה שגם גרעיני זיתים אם משליכן מותרים, ולא אסרום אלא בסתם, ודקדק כן בלשון התוספתא. וגם הרמב”ם לא אסרם אלא בסתם, [כלומר שלא כנסן ולא השליכן אלא גמר אכילתו והניחם והלך לו], אבל אם משליכן לכו”ע לא הוו כפרי, ע”ש. ולפי”ז יש לנו קולא גדולה בגרעינים כיום. אולם המשנת יוסף דוחה דבריו ודיוקו. ע”ש [ודוק במה שכתבתי]. וכתב עוד במשנת יוסף שם שאסיפת גרעינים למטרת משחק ילדים וכדו’ לא נקרא אסיפה לגבי אכילה ומותרים.  

עוד כתב במשנת יוסף שם שמ”ש הר”ש והרע”ב הנ”ל שגרעיני תמרה חייבים בשביעית, משום שראויים הם לבהמה כמ”ש בשבת (כט,א). אינו מוסכם, כי במלחמות (שבת סו”פ נוטל) משמע שאינם מאכל בהמה גמור ועיקרם להסקה. ע”ש. ומשמע שאין לחייבים בשביעית משום אוכלי בהמה. ועכ”פ בגרעינים שבפני עצמם אינם מאכל בהמה, גם אם נאכלים לבהמה על ידי שמצרפים אותם למאכלה, אין בהם קדושת שביעית, כיון שבפני עצמם אינם נאכלים לבהמה.  

וגרעינים שעומדים רק לזריעה כתב החזון איש (סי’ יג אות יא) שאין בהם קדושת שביעית. וכתב בספר שבתות שנים (פרק יב הערה 41) שטעמו או משום שזריעה הנאתו אחר ביעורו. או משום שאין בהם שימוש של קדושה, כיון שרק בשנה השמינית יהיה אפשר לזורעם. ע”ש. ובענין גרעיני כותנה ראה להלן (אות יא).

ג. קליפות ושיירי מאכל האם יש בהם קדושה

בירושלמי (פ”ז ה”ב): “קניבתא דירקא מסקין לה לאיגרא והיא יבשא מן גרמה”. וכתב הרש”ס: “קניבתא היא פסולת הירק, אותם עלים שאינם ראויים כל כך, לא ידרוס עליהם ברגלו, דאוכלי בהמה נינהו, אלא מעלה אותם לגג והם יבשים מעצמם ולא חזו לאדם ולבהמה”. גם בפ”ט ה”ח ברש”ס ד”ה ולענין אכילתן: “קניבת ירק כין דחזי לבהמה אין דורסין אותו ואין מפסידין אותו, שכדרך שהוזהרנו על אוכלי אדם שלא להפסידן כך הוזהרנו על אוכלי בהמה” וכו’.  

ומבואר מדברי הרש”ס שמאכל אדם שנפסל מאכילת אדם וראוי לבהמה יש בו קדושת שביעית. ובבית רידב”ז (סי’ ה ס”ק יז) כתב, שגם אחר שנתייבש הירק לגמרי ואינו ראוי עוד לבהמה, אלא להסקה, כיון שבא מאוכלי אדם מותר למוכרו ולקנות בו אוכלי בהמה, אבל יש עליו עדין חומרת אוכלי אדם ואסור לעשות ממנו מלוגמא. ע”ש. והגר”ח נאה, מובא להלן בסמוך, דחה דבריו. ושרש הענין ראה להלן (פרק ט אות ו?).

וכתב ברמב”ם הל’ תרומות (פי”א ה”ה): כדרך שמרקדין הקמח בחולין כך נוהג כהן בתרומה… הרי שרצה לעשות סולת מנופה… ולא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה אלא יניחנו במקום מוצנע”. [וכידוע גדרי קדושת שביעית ושימוש המותר בפירותיה נלמדים מתרומה, כמ”ש הרמב”ם בהל’ שמיטה פ”ה ה”ג וה”כ. וכן תרומה נלמדת משביעית, וכמ”ש המל”מ הל’ תרומות פי”א ה”ו]. ופסקו כן בספר שערי צדק (שער מצות הארץ פרק יז סע’ י) ופאת השלחן (סי’ כד [ה] סע’ ז) לענין שביעית. 

וכתב הגר”ח נאה זצ”ל בספר “הערות למעשה בעניני שמיטה” (עמ’ ל), שהמורסן בעודו בקמח ראוי הוא לאכילה, כמ”ש בשבת (עו,ב) שעני אוכל פיתו בעיסה בלוסה. אבל כשפרש מהקמח אינו ראוי לאכילה, כמ”ש בשו”ע יו”ד (שכד סע’ ג) לענין חלה. וא”כ לענין שביעית, אין בו קדושה ומותר להשליכו. ולכן כתב שגם חרצנים  וזוגין של ענבים, שאינם ראויים בפני עצמם לאכילה, כמ”ש בשבועות (כב,ב), אין בהם קדושת שביעית, ומותר להשליכם. ולתכן שגם הר”ש סירליאו הנ”ל, שכתב שאוכלי אדם שראויים לבהמה יש בהם קדושה, מודה בנדון דידן, אלא שסובר שקניבת ירק מעיקרה היא מאכל בהמה, כיון שברור שהעלים החיצוניים ברור שאינם ראויים לאדם אלא לבהמה, ולכן גם הנובל אחר לקיטה הוי בכלל אוכלי בהמה. גם פת שעיפשה ותבשיל שעבר צורתו, שמבואר בירושלמי (פ”ח ה”ב) וברמב”ם (פ”ה ה”ג) שאינו חייב לאוכלו, משמע שמותר להשליכו, אע”פ שראוי לבהמה או לעוף, שכן אם מדובר בפת ותבשיל שנפסדו לגמרי שאינם ראויים לאכילה כלל, מה צריך לאשמועינן שאינו צריך לאוכלו, הרי מפורש בברכות (מ,ב) שתבשיל שנפסד ברכתו שהכל, וכתב בבית יוסף או”ח (סי’ רד) שאם נפסד לגמרי, אין מברכים עליו כלל. אלא ודאי מדובר באופן שראוי קצת. וכיון שאין מצוה כלל באכילת פירות שביעית, ואפילו פת נקיה אינו חייב לאכול, על כרחך דאתא לאשמועינן שפת שעיפשה אפי’ קצת, פקעה קדושת שביעית ממנה, ואינה בכלל “לאוכלה”, ומותר להשליכה. וממ”ש הרמב”ם שאינו מטפל לאכול פת שעפשה, ובהל’ מעשר (פ”ג הי”א) הוסיף בזה וכתב שפקעה ממנה קדושתה, מבואר דלא כהבית ריזב”ז, הנ”ל, שכתב ששיירי אדם שאינם ראויים לבהמה יש בהם קדושה ואסור לעשות מהם מלוגמה. ולפי זה העלה שם שגרעינים וזוגין של ענבים אין בהם קדושת שביעית. 

וכדבריו לענין פת שעיפשה כ”כ החזון איש (סי’ יד אות י), וכתב עוד שפירות שביעית שנפסלו מאכילת אדם וראויים לבהמה, ויש לו בהמה, אסור לאבדם ואין להשליכם. וראה עוד מ”ש בזה בספר חידושים וביאורים (שביעית סי’ ח). וראה להלן פרק ח (אות י או”ק א) שבירושלמי (מעשר שני פ”ב ה”א) מבואר שתבשיל שנסרח לא פוקעת מנו קדושת שביעית, הגם שקדושת מעשר שני פוקעת. והבאנו שם כמה אחרונים שכתבו שכל מאכל שעדין ראוי לבהמה לא פוקעת קדושת שביעית ממנו, והסבר הגרש”ז אוירבאך זצ”ל, שבזה חמורה שביעית מתרומה, כיון ששביעית חלה גם על אוכלי בהמה, ודחה מ”ש בספר שבת הארץ שפת שעיפשה מותר להשליכה. ע”ש. 

ובמקדש דוד (סי’ נט אות ד) כתב משדברי הרמב”ם (הל’ שביעית פ”ה הי”ט) שכתב “מסיקין בגפת וזוגין”, נראה שיש קדושת שביעית בזוגין, כיון שהם שיירי מאכל, אלא שמותר להסיק בהם, כיון שאין להם תשמיש אחר. ואעפ”כ יש בהם קדושת שביעית, כמ”ש מרן בכס”מ, ששיירי מאכל, כיון שעיקר הפרי ראוי, יש בהם קדושה אע”פ שאינם ראויים אלא להסקה. 

ובספר שביתת השדה לידידי הגרש”ז רווח שליט”א (פרק ט הערה 24), כתב להוכיח מלשונות הרמב”ם ששיירי מאכל כל עוד שראויים לתשמישו של אדם, כגון לצביעה, אע”פ שאינו עומד לכך כעת, יש בו קדושת שביעית, אבל אם נפסל עד שאינו ראוי כלל לאדם ולתשמישיו, וראוי רק לבהמה, ואינו עומד לבהמה, פקעה ממנו קדושת שביעית. וזאת על פי דברי החזון איש דלהלן (או”ק ד). והביא שכ”כ בספר חוט שני (כרך א עמ’ רנט) ע”ש.