הרב דוד אביטן שליט”א

המכון למצוות התלויות בארץ

חשון תשס”א

זמן הביעור בפיטאיה ובו כמה פרטים מדיני ביעור

הפיטאיה הוא פרי טרופי שלאחרונה התחילו לגדלו בארץ. וכיום יש מפרי זה כאן בארץ שני זנים, אדום וצהוב. האדום נותן פירות מסוף יולי עד אמצע דצמבר. והצהוב בחדשים ינואר פברואר מרץ [טבת, שבט, אדר]. 

ויש לברר חובת ביעור בפרי זה. האם נדון כאילן שעושה פירות ב’ פעמים בשנה והאם אוכלים מהאדום על הצהוב ומהצהוב על האדום. 

במשנה שביעית פ”ט מ”ד: “אוכלין על הטפיחין ועל הדופרא אבל לא על הסתוניות. רבי יוסי מתיר כל זמן שביכרו עד שיכלה הקיץ”. ודופרא פירושו הראשונים, אילן שעושה פירות ב’ פעמים בשנה. וסתוניות פירש הריבמ”ץ, ענבים העומדים בגפן כל ימות הסתיו ונקראים על שם הסתיו – סתוניות. וכ”כ הרא”ש בפירושו בשם הערוך. אבל הרמב”ם בפירוש המשנה כתב שסתוניות הם פירות החורף. [ואדרבא נראה מדבריו במשנה תורה הל’ שמיטה פ”ז ה”ד שאוכלין על ענבים קשים ביותר שאינם נגמרים עד סוף השנה. וכתבו מהר”י קורקוס ומרן בכס”מ והרדב”ז שלהרמב”ם היינו טפיחין. ע”ש]. וביכרו פרשו הראשונים – חנטו.

ובירושלמי שם אמר ר’ יוסי הוינן סברין מימר מפליגין ר’ יוסי ורבנן בסתוניות, אבל לא בדפרין, אשתכח תני רבי יהודא מתיר בדפרין והן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ. ולדעת הר”ש סיריליאו מסקנת הירושלמי שמחלוקת ר’ יהודה ורבנן היא רק בדופרא, שלדעת ר’ יהודה אין לאכול על הדופרא אלא א”כ ביכרו עד שלא יכלה הקיץ. אבל סתוניות אפי’ בכרו עד שיכלה הקיץ כיון שרובם לא שכיחי אין סומכין עליהם כלל לכולי עלמא. אמנם הראשונים והגר”א פירשו שר’ יהודה חולק בין בדופרא ובין בסתוניות, ובדופרא חולק לחומרא, וסובר שדוקא אם בכרו עד שלא כלה הקיץ אוכלים עליהם, ובסתוניות חולק לקולא, וסובר שאם בכרו עד שלא יכלה הקיץ אוכלים עליהם. ורבנן סוברים שאין אוכלים על הסתוניות כלל כיון שרובם חונטים בחורף.

ולכאורה קשה, אם רבנן חולקים על ר’ יהודה בדופרא, וסוברים שאוכלים על הדופרא גם אם חנטו אחר הקיץ, כלומר בסתיו, א”כ למה אין אוכלין על הסתוניות, הרי המדובר הוא ממש על אותו דבר לכאורה. בהכרח צריך לומר, שההבדל בין סתוניות לדופרא הוא בכך, שדופרא שעושים פעמיים בשנה, ובזמן שכלים הפירות בפעם הראשונה כבר מתחילים לגדול פירות בפעם השניה עוד בשנה השביעית, בדרך כלל, ולכן גם אם המציאות היא שהפירות בכרו בסתיו, שהוא כבר שנה שמינית, עכ”פ כיון שהפירות הללו רגילים לצאת תמיד בשביעית, אין זה נראה כפירות של שנה אחרת, ואוכלים עליהם. לא כן סתוניות, שהם לעולם פירות הסתיו, ולעולם זמן הקטיף שלהם הוא בסתיו, ואינם עושים פעמים בשנה, אלא יש מהם שמבכרות לפני הסתיו בסוף הקיץ, ורובם שמבכרות בסתיו, אין אוכלים פירות שביעית על פירות אלו שביכרו בסתיו, כיון שנראים כפירות שנה אחרת. ודוק. 

וכדי להוכיח שכן הוא, נקדים לדקדק בלשון הרמב”ם ז”ל בנדו”ד, וז”ל בפ”ז ה”ה: “אילן שהוא עושה פירות שתי פעמים בשנה, והיה לו מפירותיו הראשונות, הרי זה אוכל מהן כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה. שהרי מאותו המין בשדה. אבל פירות הסתיו אין אוכלין בשבילן, מפני שהם דומין לפירות שנה אחרת”. ומכיון שכבר בפירוש המשנה פירש הרמב”ם שסתוניות הם פירות החורף, ודאי שכך מפרש גם במשנה תורה. וא”כ צריך להבין א. מה כוונת הרמב”ם באומרו “מפני שהם דומים לפירות שנה אחרת” הרי המדובר הוא באמת על פירות שנה אחרת, כלומר פירות הסתיו, ולא על “דומים”. ב. מה הוא זה שכותב “אבל” פירות הסתיו אין אוכלין בשבילם וכו’, וכי המדובר הוא על פירות שעושים שתי פעמים בשנה שכותב הרמב”ם “אבל” וכו’. הרי מדובר על סוג אחר לגמרי. ג. לשון “אוכלין בשבילם” משמע שאוכלים פירות אחרים בשביל פירות הסתיו, ולא אותם הפירות עצמם. ד. עוד צריך לדקדק במ”ש הרמב”ם שפירות שעושים ב’ פעמים בשנה “אוכל מהם כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה” למה חזר שוב וכתב “שהרי מאותו מין בשדה” הרי כבר כתב קודם “אוכל מהם כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה”.

ולהאמור הדבר מבואר היטב. שדופרא מצוי בשדה בפעם השניה כבר בשנה השביעית, ומיד כשכלה הראשון כבר יש מהשני, ולכן כפל הרמב”ם שוב וכתב “אוכל מהן כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה. שהרי מאותו המין בשדה”. לומר, שדוקא בכהאי גוונא אוכלים עליהם. אבל פירות הסתיו, שאינם מצויים כלל עד השמינית, אין אוכלין עליהם, כלומר פירות הסתיו שביכרו בשביעית אינם נאכלים על גבי פירות הסתיו של השמינית, אע”פ שיש מהם שמבכירות בשביעית עכ”פ כיון שהם פירות הסתיו, אין אוכלים עליהם לפי “שדומים” לפירות שנה אחרת. כי פירות שלהי הקיץ אינם אלא מבכירות, ועיקר העץ עושה פירות בסתיו של השנה הבאה. ולכן גם דקדק הרמב”ם לכתוב שוב בדין של דופרא לפני דין סתוניות “שהרי מאותו המין בשדה”. ללמדנו טעם הדין, כדי שנעמוד על ההבדל בין אילן שעושה ב’ פעמים בשנה לבין סתוניות. ודוק. ועתה אחרי כותבי נדפס ספר מנחת שלמה שביעית, למרן הגרש”ז אוירבאך זצ”ל, וראיתי לו במשנתינו, עמ’ רל”א, שעמד על לשון הרמב”ם הנ”ל, וכתב שממה שכתב הרמב”ם “שהרי מאותו המין בשדה”, משמע שמדובר דוקא כשאין הפסקה בין המין הראשון לשני, רק שניכר שהמין השני הוא פירות הקיץ והראשון הוא פירות החורף וכדומה, מ”מ אוכלין על השני. ע”ש. והוא ממש כדברינו בס”ד.

ולפי“ז לכאורה פרי הפיטאיה האדום הוא דומה לסתוניות בדינו, ואין לדון אותו כאילן שעושה ב’ פעמים בשנה. דאין זה מציאות של דופרא כלל, אלא של אילן שאין לו חנטה אחידה, כדוגמת אילן שיש לו ב’ גרנות, דהיינו תאנים ואתרוג וכו’, כמוזכר בירושלמי שביעית פ”ד ה”א. אבל אינו אילן שעושה פירות ב’ פעמים בשנה כלל. וחייב לבער את פירותיו בחדש כסליו תשס”א.

אלא שלכאורה כיון שהפיטאיה הצהובה מוציאה כבר בטבת, יש מקום לדון אילן זה כדופרא. ולא כדופרא ממש, שהרי כאמור אין אילן אחד שעושה ב’ פעמים בשנה, אלא זנים שונים הם. ואמנם אין ללמוד דין זה מהסתוניות, שלפירוש הערוך והריבמ”ץ הם ענבים סתויות ואין אוכלין עליהם ענבים רגליות. דשאני הני שנראים כפירות שנה אחרת. לא כן בנדו”ד. וכמבואר. אמנם האמת שההבדל בין האדום לצהוב אינו רק בזמן החנטה, אלא הבדל מהותי, כנראה גם לענין כלאים [כך אמר לי ידידי רש”ז רווח שליט”א בשם מגדל מומחה]. וא”כ ברור שאין להתחשב כלל עם הצהובה וחייב לבער את האדומה בכסליו.

ואמנם עדין צריך לברר מכיון שכאמור יש פיטאיה אדומה כבר בתמוז, צריך לדעת האם בתשרי של מוצאי שמיטה חייב לבער שוב את הפירות, כיון שהפירות שיש באילן הם פירות שמינית, ופירות שמינית אינם מצילות מן הביעור, או נאמר מכיון שיש באילן פירות הרי לא כלה לחיה מן השדה ופטור מביעור דפירות שמינית מצילות. 

ולכאורה אם נדקדק במחלוקת רבנן ור’ יהודה במשנה, בדופרא, שר’ יהודה מחמיר, וסובר שאין אוכלין על הדופרא אלא א”כ בכרו עד שלא כלה הקיץ, ורבנן חולקים וסוברים שאוכלים עליהם גם אם ביכרו, כלומר חנטו אחר שכלה הקיץ. א”כ משמע שפירות שמינית שפיר מצילות מביעור. ושוב ראיתי שכבר כתב כן החזון איש בסי’ ט”ו אות ג’ ד”ה והנה. אלא שכתב שהטעם לזה הוא מפני שברוב השנים הפירות כן חונטים בשביעית. ע”ש היטב. ומוכרח לומר שמה שכתב לפני כן בפשיטות שפירות שמינית אינם מצילין מביעור, היינו אליבא דר’ יהודה. ודוק.  

והנה לפי הטעם שכתב החזו”א, שברוב השנים חונטים בשביעית, יש נפקא מינא גדולה לנדון דידן, שהרי אילן הפיטאיה לעולם כך הוא סדר חנטתו, חלקו בשביעית וחלקו בשמינית, וא”כ אין לאכול על פירות השמינית שלו כלל. אמנם הגרש”ז אוירבאך זצ”ל במנחת שלמה ח”א סי’ נ”א אות ט”ו, חולק על החזון איש, וסובר שלעולם כל שיש בעץ מן הפירות שפיר אוכלים גם אם הם פירות שמינית, ומה שאין אוכלין על הסתוניות הוא משום שיש הפרש זמן רב בין הראשון לשני. ע”ש. ולדעתו ברור שהפיטאיה פטורה מביעור בתחילת השמינית. והגם שבאמת איני כדאי להכניס ראשי בין ההרים, מחלוקת יסודית זו יש לה השלכות רבות לדיני ביעור, ותורה היא וללמוד אני צריך.

והנה באור זרוע ח”א סי’ של”ב, כתב: “השיב רבינו יצחק ב”ר אברהם זצ”ל להרב רבי’ יהונתן הכהן זצ”ל, כתבת כלה לחיה מתי, בשביעית או בשמינית. כך פי’ ר”ת בשמינית, כדתנן [שביעית פ”ט מ”ז] עד מתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית, עד שתרד רביעה שניה. ואי בתבן וקש של שביעית, האיך אפשר שתהא נקצר{ת} במרחשון תבואה שגדלה שליש בששית. ועוד תניא [פסחים נג,א] אוכלים בענבים עד הפסח ובזיתים עד עצרת ובגרוגרות עד חנוכה ובתמרים עד הפורים. ואי בשביעית, א”א להנות, אא”כ בששית. הלכך על כרחין שנת שמינית היה ביעור כל אחד, כמו שמפורש בזמנו. וכן מצא בספר הרב ר’ משה ב”ר מיימון זצ”ל”. עכ”ל האור זרוע. ונראה שר’ יהונתן הכהן היה סבור שמיד כשנגמרה שביעית צריך לבער כל מה שיש לו, אע”פ שמצוי בשדה עוד לחיה. והשיב לו ר’ יצחק בן אברהם שאינו כן, והוכיח שאינו חייב לבער כל זמן שיש בפועל פירות לחיה בשדה, ממה שמותר ליהנות בתבן וקש עד חשון של שמינית, כיון שלא כלה לחיה בשדה עד אז. וכו’ [והוכחתו מהרמב”ם היינו ממ”ש בפ”ז הי”ז: “ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית”]. ודוק בדבריו. ואם איתא דס”ל לר’ יצחק שאוכלין על פירות של שמינית, היה לו לסתור דברי ר’ יהונתן מכל וכל, בפשוטו, דאינו תלוי כלל בשביעית ושמינית, אלא במציאות של כלה לחיה מהשדה. אלא ודאי משמע שגם ר’ יצחק סובר שאין אוכלין על פירות שמינית כלל, ולכן הוצרך להוכיח שהביעור הוא כל שכלו פירות שביעית מהשדה, דהיינו בשמינית. אבל על פירות שמינית אין אוכלים כלל. וכן מוכח ממ”ש הרמב”ם הנ”ל: “ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שניה”. משמע שאין אוכלין אלא על העשבים היבשים של שביעית, אבל העשבים החדשים שגדלו בשמינית אין מצילין אותו מהביעור, כיון שאינם של שביעית אלא של שמינית. וזה ראיה ברורה בס”ד. ודוק. ולענ”ד הקלושה גם הסברא כך היא, שחובת הביעור כשכלה לחיה היא על פירות שביעית, שחלק מממצוותיה הוא הביעור, ואין להתחשב בפירות שמינית כלל.

ועל כן נראה שיש לבער את פרי הפיטאיה [האדומה] גם בכסליו של שנת השמיטה וגם בתחילת החורף של מוצאי שמיטה.