ר”א בן בירתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך. 

אבות ג, ח

להבין מדוע תולה התורה (ויקרא כא) את מצות שמיטה ב”כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם” דוקא. ומדוע אומרת התורה “ושבתה הארץ שבת לה’ שש שנים תזרע וכו’ והשביעית תשמטנה” וכו’. לכאורה היה צריך לכתוב להפך. קודם “שש שנים תזרע” וכו’ והשביעית תשמטנה” ואחר כך “ושבתה הארץ שבת לה'”. גם צריך להבין מדוע אמרו רז”ל (כתובות כה,א) שבחלה נחתייבו ישראל מיד כשנכנסו לארץ אבל בתרו”מ ובשמיטה ויובל וביכורים לא נתחייבו אלא לאחר י”ד שנה של כיבוש וחילוק. מה נשתנו אלו מחלה. 

דקדוקים אלו ועוד, עמד עליהם הרב הגדול מהר”ם בן חביב זלה”ה בדרשותיו (נד”מ מכ”י, ירושלים תש”ס) פרשת בהר. ומכיון שדבריו ערבים ונכוחים נביא תוכן דבריו: ה’ ציונו בשביעית שלא לזרוע השדה ולהפקירה ללמד דעת את העם שיכירו וידעו כי לה’ הארץ ומלואה וכמ”ש בסנהדרין (לט,א): “אמר הקב”ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי”; “ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו”. רש”י. וכתב הראנ”ח בדרשותיו בפרשת כי תבוא שלכאורה לפי זה היה ראוי לעשות הרבה שנים שמיטה כדי שלא ירום לבב אנוש לומר שהוא אדון הארץ, אלא שהקב”ה רחמן ואינו מחמיר עליהם ליסרם ולצוותם לעשות הרבה שמיטות. באופן שהטעם במצות שמיטה להורות כי גרים אנחנו, ואין הארץ מוחזקת בידינו. ויראה שגם תרומות ומעשרות וביכורים טעמם הוא כדי שנדע שהארץ שייכת להקב”ה וגרים ותושבים אנו בה. ולכן בי”ד שנים של כיבוש וחילוק שעדין לא נתברר חלקו של כל אחד, ואין שום אדם מחזיק עצמו לאדון על הארץ, אין צריך לביכורים ושמיטה ותרו”מ. אמנם אחר י”ד שנה של כיבוש וחילוק, אפשר שיטעה אדם ויחשוב כי הוא אדוני הארץ על כן ציונו במצוות הנ”ל, להורות שאנו נחשבים רק כאריסים ולא אנו אדוני הארץ. 

וזה רמז הכתוב באומרו “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם”, דדוקא משתבואו לארץ המיוחדת “אשר אני נותן לכם” כלומר לכל אחד יש כבר חלקו המיוחד – “ושבתה הארץ שבת לה'” כלומר לשם ה’, ולא לצורככם, להבראת הארץ כדרכם של עובדי אדמה שמובירים שנה וכו’. אלא “שבת לה'”. לבלתי ירום לבב העשירים על העניים לומר שהמה אדוני הארץ, אלא ידעו הכל שאין הארץ אלא פקדון בידם. 

וידוע דישראל נקראו בנים ועבדים לה’. בנים – כשעושים רצונו של מקום, ועבדים – כשאינם עושים רצונו של מקום. והיינו דתנן באבות: “תן לו משלו וכו’ וכן בדוד הוא אומר כי מידך הכל” וכו’. ללמד שאל יחשוב אדם שנותן צדקה ועושה רצונו של מקום שהוא כבן להקב”ה וירום לבבו על אחיו העני, בחושבו שמשלו הוא נותן, אלא ידע שהכל הוא של הקב”ה. והביאה המשנה ראיה מדוד שהיה אדם גדול, מלך ועשיר, ולא החזיק טובה לעצמו כלל, ואמר “כי ממך הכל ומידך נתנו לך”. וזהו טעם מצות שביעית שיד הכל שווה בו, לבל ידמה האדם ששלו הם הנכסים, אלא יחזיק עצמו לעבד להקב”ה דיד עבד כיד רבו ולא נותן משלו כלום. וכך יעשה המצוה בשלימות כולה קדש לשם ה’. [ואפשר ליישב בזה מה שהקשה בעל התניא זלה”ה בתחילת ספרו, סתירה במאמרי רז”ל, דפעם א’ אמרו אל תהיה רשע בפני עצמך. ופע”א אמרו אפי’ כל העולם אומרים לך צדיק אתה תהיה בעניך כרשע. ולהנ”ל ניחא, דבבואו לעשות צדקה וחסד עם אחרים אל יחשוב עצמו כבן להקב”ה שעושה רצונו והוא צדיק. אלא יחזיק עצמו כעבד, שאינו משלו. ודייקא נמי דקאמרי אפי’ כל העולם אומרים לך צדיק וכו’. דהנותן צדקה דרך המקבלים לפרסם שהוא צדיק ונותן וכו’. בזה דווקא תהיה בעניך כרשע דהיינו כעבד כנ”ל. אבל בעלמא אל יחזיק עצמו לרשע וכו’ ודוק].