לוגו בית המעשר
|

בעיית טבל וחולין מעורבים בגידולים שהיו בבעלות משותפת

כ"ח אדר ב' התשע"ט | 04/04/2019

הקדמה:

גידולי שדה החייבים בתרו”מ, ונמצאים בבעלות משותפת של ישראל וגוי, הגידולים [להלן הפירות] שהינם חלק הישראל חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה אפילו לדעת הסוברים שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, וממילא חלק הגוי פטור מתרו”מ.

מ”מ חלק הישראל חייב, ואינו דומה לבכור בהמה שאם גוי שותף בבהמה, פטור גם חלקו של הישראל. בתרו”מ אינו כן, אלא חלק הישראל חייב וחלק הנכרי פטור, וזאת אף למ”ד יש קנין לגוי בא”י, כמבואר בגמ’ בחולין קלה:. ואמנם, הרשב”א כתב להלכה בפסקי חלה שלו ששותפות גוי פוטרת את חלק הישראל, ולא עוד אלא אפילו פירות ששותפים בהם רק יהודים פטורים מן התורה, מ”מ זו דעת יחיד.

והעיקר להלכה ששותפות גוי אינה פוטרת את חלקו של הישראל [וראה במעדני ארץ על הרמב”ם בהל’ תרומות פ”א ה”כ אות א שמביא ודן בדברי הרשב”א]. וכ”ש שנפסק להלכה שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, אפילו חלק הגוי חייב בתרו”מ אם גמר מלאכת הפרי, דהיינו המירוח, לא היה ע”י גוי.

אלא שבאופנים מסוימים חלקו של הישראל בשותפות חייב בתרו”מ וחלקו של הגוי פטור, במקרים אלו יהיו הפירות מעורבים בחיוב ופטור, ומוגדרים כטבל וחולין מעורבים זה בזה, כפי שיפורט בעז”ה להלן.

גם אם יחלקו השותפים את הפירות ביניהם, יתכן שבחלקו של הישראל נמצא חלק מבעלותו של הגוי, וכן להיפך, בחלק שקיבל הגוי יש גם חלק שהישראל היה בעליהם בשעת גידולם. גם במקרים אלו יתכן מצב שבו טבל וחולין מעורבים, כפי שיתבאר בעז”ה.

מצב זה, שבו טבל וחולין מעורבים, מחייב התייחסות בהפרשה. יש לדעת האם אכן ההפרשה מתבצעת מחלק המחויב בתרו”מ, או שמא יש חשש שמפריש מחלק פטור. כמו כן יש לדעת מה שיעור ההפרשה שעליו להפריש. האם עליו להפריש דווקא מפירות אחרים שאינם מסופקים, או שיכול להפריש מהפירות המסופקים עצמם, כלומר מיניה וביה. כמה עליו להפריש. ומה דרגת חיובם של הפירות שלפניו.

וכבר נחלקו גדולי הראשונים בשאלה זו, ומהי הגדרת הספק לסוברים שאין ברירה. רש”י בגיטין מז: ד”ה טבל וחולין מעורבין ביאר: אין לך כל חיטה וחיטה שאין חציה טבל וחציה חולין, שחלק העכו”ם פטור… וישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה, ולא ממנו על טבל גמור, ולא מטבל גמור עליו, מפני שמפריש מן הפטור על החיוב, ומן החיוב על הפטור, אבל כי מעשר מיניה וביה מעשר שלם נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שלו על הפטור שבו. אמנם בתוס’ נחלקו עליו, וכתבו: לכך נראה שאין תקנה לטבל זה, דכיון שאין ברירה, שמא הגיע לו כל חלקו של העכו”ם או חציו, ולא ידעינן כמה. ואי מעשר מיניה וביה, שמא מעשר מחלקו, והשאר חלקו של העכו”ם, או איפכא, או מקצתו. ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקו”א, ויפריש גם עליו ממקו”א, ואחרון אחרון מקולקל, עד שלא ישאר כי אם מעט. וכל התרו”מ יתן לכהן וללוי. עכ”ל.

הרי לפנינו שהמצב שבו טבל וחולין מעורבין, ואין ברירה לדעת מה שיעור החיוב והפטור, הוא מצב סבוך ובעייתי, ויש להשתדל שלא להגיע למצב הבעייתי.

במאמר זה אין באפשרותינו לדון בפתרונות ואופני ההפרשה במקרים אלו, אלא רק ננסה בעז”ה להלן להעמיד באלו מקרים קיימת בעיה בשותפויות, בין בזמן שנהגו תרו”מ ובין בזה”ז.

א. דין שותפות ישראל וגוי להלכה.

בגמ’ בגיטין מז., וכן בחולין קלה:, מובאת ברייתא, וז”ל: ישראל ועכו”ם שלקחו שדה בשותפות, טבל וחולין מעורבים זה בזה, דברי רבי. רשב”ג אומר של ישראל חייב, ושל עכו”ם פטור. ומבואר בגמ’ שם שנחלקו אם אומרים יש ברירה, והתברר שכל מה שבא ליד ישראל הוא מחלקו, ומה שביד גוי הוא חלק הגוי, או שמא אין ברירה, וביד הישראל חלק מהפירות של הגוי ונחשב כקונה אותם, ובחלק הגוי יש חלק מפירות ישראל. עוד מבואר שם שהסיבה שכולם מודים שחלק הגוי פטור מתרו”מ היא משום שסוברים שיש קנין לגוי בא”י להפקיע מיד מעשר, וממילא מה שגדל בידו פטור אף אם יגיע לידי ישראל קודם מירוח. אולם להלכה קיימ”ל שאין קנין לנכרי באר”י, וממילא פירות שגדלו בידו אינם פטורים מתרו”מ, וא”כ לכאורה אין כאן טבל וחולין מעורבים.

והנה הרמב”ם בהל’ תרומות פ”א ה”כ כתב: שותפות הגוי חייבת בתרו”מ, כיצד, ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו שדה בקמתה, ואצ”ל אם חלקו גדיש, הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של גוי, אע”פ שמירחן גוי חיובם מדבריהם. ופסק הרמב”ם כרבי שם שאין ברירה. וכן פסק בשו”ע יו”ד סי’ שלא ס”ה. וקשה שמבואר בגמ’ במפורש שרבי ורשב”ג סוברים שיש קנין לגוי בא”י להפקיע מיד מעשר, ולכן חלק הגוי הוא חלק פטור, אבל להלכה כבר כתבנו לעיל שנפסק שאין קנין לגוי להפקיע, וכפי שפסק הרמב”ם עצמו, וא”כ פירות גוי חייבים בתרו”מ כשהגיעו ליד ישראל, וא”כ מדוע הפירות הם טבל וחולין מעורבים, הרי הכל חיוב גמור? בכס”מ הקשה כן, ותירץ לפי שיטתו בכמה מקומות שלא אמרינן אין קנין לגוי באר”י אלא לענין שאם קנה ישראל ממנו חייב בתרו”מ מן התורה, אבל כל זמן שהפירות ביד גוי, יש לו קנין בהם, ופטורים מתרו”מ. עוד תירץ בכס”מ בשם מהר”י קורקוס שמדובר כשכבר חלקו את הפירות לפני מירוח, וכל מה שבחלקו של הישראל, והישראל ממרח, חייב מן התורה להלכה שאין קנין לגוי באר”י, אלא שבחלקו של הגוי שמירח הגוי יש טבל וחולין מעורבין, שהרי החלק שהיה של ישראל וכשחלקו הגיע ליד הגוי חייב מדרבנן אפי’ כשמירח גוי, שמאחר שהגיע לשליש גידולו ע”י ישראל, חייב מדרבנן משום גזירת בעלי כיסין, וכפי שפסק הרמב”ם שם הי”ג. וכ”כ הגר”א, והוסיף שאף שחיוב ההפרשה במקרה זה הוא רק מחמת גזירה דרבנן, ובדרבנן אמרינן יש ברירה, והתברר שהחלק הנמצא ביד גוי כולו משל הגוי, אינו כן, מאחר שכבר נתחייב מה שביד הגוי קודם מירוח, ואז היה ספק דאורייתא. וכ”כ במרכבת המשנה שם.

 ב. בחיוב דרבנן אם מקילים לומר שיש ברירה.

בגמ’ בחולין שם מבואר שבסוריא, שחיוב תרו”מ בה הוא מדרבנן, אמרינן יש ברירה אפילו בזמן שנהגו בא”י תרו”מ מן התורה. ולפי זה כשחלקו השותפים נמצא שכל החלק שביד הגוי הוא חלקו מתחילה, ופטור מתרו”מ [ולדעת הרמב”ם אין גזירת בעלי כיסין אלא במה שהיה של ישראל עד הביא שליש, כמבואר לעיל. אמנם לדעת הראב”ד והסוברים כמותו חייב מדרבנן בהפרשה בכל מה שקונה ישראל מהגוי]. וכן פסקו הרמב”ם שם הכ”א, ובטושו”ע שם.

על פי זה הוסיף בשו”ע שם להקל בזה”ז גם בארץ ישראל, וז”ל: “ונראה לי דהאידנא דאין חיוב תרו”מ בא”י אלא מדבריהם, גם באר”י חלקו של הגוי פטור מכלום” [גם בכס”מ הביא דין זה, ומשמע שסובר שמודה הרמב”ם לזה]. והטעם הוא משום שבדרבנן יש ברירה, וחלקו של הגוי הוא חלקו מתחילה ופטור כשמירחו גוי. וכדבריו כבר כתב הכפתור ופרח פרק לה, וכן המבי”ט בסי’ קצו, והמהרשד”ם ביו”ד סי’ קצב. וכן משמע מהנו”כ בשו”ע שהסכימו לדבריו [מלבד רע”א, וכדלהלן], ובפרט מדברי הש”ך והגר”א שם. ואמנם יש חולקים וסוברים דאף בזה”ז אין ברירה בא”י, ורק בסוריא הקלו, ראה ביש”ש ב”ק פ”ה דיני ברירה פ”א אות יא סקי”ג, ובמג”א סי’ שז סק”ל [אמנם היקל בתרומת פירות], ובתוס’ רע”א דמאי פ”ז מ”ד, ובישועות מלכו על הרמב”ם בפ”א שם. וכן נקט החזו”א בדמאי סי’ ט סקי”ב וסקכ”א, וכן בסי’ טז סק”י. עי’ בד”א סקקצ”ג ובצהה”ל שם שהביא שכ”כ גם בתשו’ ר”ב אשכנזי סי’ ב, ושבשערי צדק כ’ שבני חו”ל שבאים לא”י ראוי להם להחמיר בזה, וגם בערוה”ש פסק כן, ובארץ חפץ כ’ שראוי להחמיר לעצמו, וגם בשטמ”ק כתובות כד: כ’ שתרו”מ בזה”ז נקרא שיש לו עיקר מהתורה. וראה במעדני ארץ על הרמב”ם שם, וע”ש שלדעת הסוברים שגם בזה”ז אין ברירה, מה הדין כשהרוב של גוי, אלא שמאחר שהוא דשיל”מ אינו בטל, האם נקרא עיקרו מן התורה [יש לדון שלדעת התוס’ שכשאין ברירה א”א לתקן אלא ממקו”א ומעשרותיו מקולקלים, א”כ נקרא אין לו מתירין, שהרי יש לו הפסד בכך. ואכ”מ]. ומ”מ לכאורה העיקר להלכה כדעת מרן הב”י ודעימי’, וראוי להחמיר לב”ת כנ”ל.

אכן, אם יקח ישראל מהגוי את חלקו לפני מירוח, וימרח ישראל, בזמן שנהגו תרו”מ מן התורה, יתחייב במעשר מעיקר הדין, שהרי להלכה נוקטים שאין קנין לגוי באר”י כאמור לעיל. אמנם בזה”ז יש לדון ע”ד השו”ע הנ”ל האם מקילים גם לומר שיש קנין לגוי. ואכן, הגר”א בביאורו על השו”ע שם ס”ק כח כתב שגם לגבי המחלוקת אם יש קנין לנכרי בא”י מקילים בזה”ז, ולומד שזו כוונת הרמ”א שם בס”ב שמביא שי”ס שגם בזה”ז תרו”מ דאורייתא אך לא נהגו כן [ונראה שהגר”א למד שכוונת הרמ”א שלא נהגו כן לענין קנין גוי בא”י]. אמנם המו”מ בנידון זה אם יש קנין לגוי בא”י בזה”ז ידוע, ואכ”מ.

והנה ברדב”ז שם הקשה על הרמב”ם מדוע פסק שבחלק הגוי אמרינן טבל וחולין מעורבים מאחר שחלק הישראל שמירח הגוי חייב מדרבנן, והרי בדרבנן יש ברירה כמבו”ל, וא”כ כל מה שביד גוי צ”ל פטור. וכשם שבזה”ז מקילים לומר שיש ברירה, כך לענין מה שביד גוי ומירוח גוי שחיובו אינו אלא מדרבנן משום גזירת בע”כ, נאמר יש ברירה? ומת’ שדווקא בדבר שעיקר החיוב מדבריהם כגון בסוריא יש ברירה, אבל בדבר שיש לו עיקר מן התורה, אע”פ שע”י מירוח הגוי חיובו מדבריהם, לא אמרינן ברירה. וכ”כ רע”א על הרמב”ם שמירוח גוי נקרא שיש לו שרש מדאורייתא, ע”ש שהרחיב.

נמצא להלכה שבזה”ז, שחיוב תרו”מ בא”י דרבנן, רבים המקילים לומר שיש ברירה. ואעפ”כ לא בכל חיובי דרבנן מקילים, כאמור לעיל שלא מקילים לומר יש ברירה כשמירח גוי שכל חיוב הפירות אינו אלא מדרבנן משום גזירת בעלי כיסין. ובסוריא לדעת כולם מקילים אף בזמן שכל ישראל על אדמתם.

 ג. מירוח גוי בתבואה שנמצאת ביד ישראל, האם מדאורייתא פטור. והדין כשהגוי שליח או פועל של ישראל.

עוד יש להוסיף שבמירוח הגוי שפוטר מתרו”מ, נחלקו הראשונים והפוסקים אם כן הדין גם כשהפירות של ישראל, וגוי הוא שמירח אותם וגמר מלאכתם בעודם ברשות ישראל. לדעת הרמב”ם שם הי”ג, וכן דעת ראשונים רבים, מן התורה פטורים מתרו”מ, וחייבים מדרבנן. וכן פסק בשו”ע שם ס”ז. ולפי זה יש להקפיד בפרט בשווקים הסיטונאיים שלא להפריש מתבואה שנתמרחה ע”י גוי ברשות ישראל על תבואה שנתמרחה ע”י ישראל. ואם היו הפירות ברשות הגוי כשהביאו שליש, ואח”כ מכרם לישראל, וגוי מירח ברשות ישראל, פטורים מתרו”מ אפילו מדרבנן, מאחר שגם הגידול היה ברשות הגוי, וגם המירוח ע”י גוי (רמב”ם שם הי”ג). ויש חולקים וסוברים שמירוח גוי ברשות ישראל דינו כמירוח ישראל, ותלוי מיהו הבעלים בשעת מירוח, ולא תלוי בממרח בפועל. וכן דעת ראשונים רבים, וכן פסק הטור שם. וראה בב”ח שם שכתב שכדברי הטור מוכח בסוגיא בגיטין מז. ובמנחות סז., וכן מוכיח מדברי רשב”י המובאים בגמ’ בברכות לה: שכשישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י אחרים, ואילו ואספת דגנך, דהיינו שהישראל עצמו עובד, הוא כשאין עושין רש”מ. והרי לא מסתבר שדווקא כשעושין רש”מ יהיו פטורים מתרו”מ, אלא ע”כ שגם אז חייבים מן התורה. אמנם הכס”מ כ’ שמקור הרמב”ם הוא מהסוגיא בבכורות יא:, וכ”כ בשטמ”ק במנחות סז., ע”ש. שכ’ כדברי הרמב”ם, וחילק בין תרו”מ לבין חלה שאפילו כשגלגל גוי אינו פוטר. אלא שיש להקשות על שיטת הרמב”ם שהרי מדברי הירושלמי במעשרות פ”ה ה”ז מוכח שלריו”ח שאמר הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב, ה”ה אם מירחו נמלים או נתמרח הכרי מאליו חייב בתרו”מ, והלכה כריו”ח, וא”כ ה”ה בנתמרח ע”י גוי צ”ל חייב? וראה שהישועות מלכו על הרמב”ם בהל’ י, וכן החזון איש דמאי סי’ י”ב ס”ק יט, ובקה”י תרו”מ סי י, ובמעדני ארץ תרומות פ”א הל’ יד אות ג שנדחקו מאד לתרץ זאת. ומ”מ העיקר להלכה כדעה ראשונה, שכן היא דעת הרמב”ם והשו”ע להלכה. אמנם ודאי שהרוצה להחמיר בזה כדעת הטור, כגון כשקנה ישראל מהגוי ומירח גוי, תע”ב, וכאן כתבנו את עיקר הדין. אמנם אם הגוי הינו שליח או פועל של הישראל למרח, יש להחמיר שדינו כישראל עצמו, ועל כן אפילו כשגדל שליש ביד גוי, וקנה ממנו ישראל, ומירח גוי עבור ישראל, יש להפריש מדרבנן.

ומ”מ גם בדעת הרמב”ם שמירוח גוי בשל ישראל פוטר, כתב המרכבת המשנה (תרומות פ”א סוף הי”א) שהוא דווקא כשממרח הגוי עבור עצמו, אבל כשהוא פועל של ישראל פשיטא שאינו פוטר. ולכאורה לפי דבריו שליח דינו כפועל. וראה במהרי”ט אלגאזי (בכורות פ”ד אות נ נא) שדן בזה, והאם יש לחלק בזה בין שליח לפועל, דשמא דווקא בפועל אינו פוטר, דיד פועל כיד בעה”ב. ובמנחת חינוך (מצוה שצה אות יב) כ’ שמלשון הרמב”ם משמע שאין חילוק בין גוי שמירח לעצמו ובין פועל של ישראל, ובשניהם פטור. וכן סבר החזו”א בדמאי סי’ ב ס”ק יט.

ובב”ח (סי’ שלא בעמוד קל במהדורת שירת דבורה) כ’, וז”ל: ראיתי כ’ בכס”מ ע”ש א”ח בשם הראב”ד דאם קנה מהגוי שיבלים לצורך מצות, ומרחם גוי בשביל ישראל, חייב בתרומה, דשלוחו של אדם כמותו. אבל אם המוכר גוי מירחן פטור. עכ”ל. ונראה שר”ל שאם קנה שיבלים מהגוי ולא התנה עם הגוי שחייב למרחן, והישראל העמיד גוי שימרחן בשביל ישראל, בין שעושה בחינם ובין בשכר חייב בתרומה, דהוי ליה כאילו מירחן ישראל, שהגוי אינו עושה אלא מלאכה של ישראל. והיינו דאמר שלוחו של אדם כמותו, ולאו דווקא שליח גמור, דהא אין שליחות לגוי, אלא כלומר מלאכתו של ישראל הוא עושה בציוויו של ישראל. ואין זה נקרא דיגון גוי כיון שאין התבואה של גוי אלא של ישראל, ובגוי עושה רק מלאכתו של ישראל. אבל אם הגוי מרחן פטור, פירוש שהגוי היה מחויב למרח השיבלין, שכך התנה עמו בשעה שקנה ממנו, השתא בשעת מירוח ודאי הו”ל של גוי, שהרי אין השיבלין נקנין לישראל אלא לאחר שירחם הגוי, א”כ בשעת מירוח קרי בהו דיגון של גוי, ופטורים [ודלא כפירוש הכס”מ בדעת הראב”ד]. לשיטתו כל מירוח גוי בבעלות ישראל נחשבת כבעלות ישראל, אא”כ התנה בשעת הקניה עם המוכר, וכמבו”ל. וראה במשנה ראשונה (עמ”ס מעשרות פ”ה מ”ה ד”ה ודע) שפירש את הראב”ד הנ”ל בשינוי קצת.

וראה מש”כ בהרחבה רבינו הגרשמ”ע שליט”א בתנובות שדה גליון 7 בענין זה, ובסיכום דבריו כ’, וז”ל: ה) פירות של ישראל שגדלו בשדה שלו [או שקנה אותם מהגוי קודם שנמרחו], ומירח אותם גוי בשליחות ישראל, או מירחו אותם פועלים גוים ברשות ישראל, חייבים מדרבנן, דאמרינן יש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן. ו) אין מעשרין מפירות שנתמרחו ע”י גוי [בין שהם פועלים, ובין שהם שליחים של ישראל] על פירות שנתמרחו ע”י ישראל, ואפילו בדיעבד לא מתוקן. ז) לאור האמור צריכים להזהיר למשגיחים בשוקים הסיטונאים, שיעשרו בכל הפירות של כל מקום לבדם מיניה וביה, דיש מקומות שהמירוח נעשה ע”י ישראל, ויש ממרחין בידי גוים. ואע”ג דמרן החזו”א (דמאי שם) מצדד להקל בדיעבד במקום הדחק בזה”ז שהתרו”מ מדרבנן, ולסמוך בזה על החולקים בזה על הרמב”ם, ע”ש, מ”מ לכתחילה גם החזו”א מודה שלא יעשו כן, ובפרט שאנו פוסקים בדעת הרמב”ם והשו”ע.

 ד. אם בזה”ז ניתן לומר יש ברירה לחומרא דאתי לידי קולא.

לאור האמור יש להסתפק מה הדין בזמן הזה, וכדעת מרן בשו”ע שבדרבנן יש ברירה להקל, האם נוכל לנקוט ולומר שיש ברירה להחמיר, כאשר עי”כ “נרוויח” שלא יהיו טבל וחולין מעורבים?

נפרש דברינו. שדה או פירות שהיו בשותפות ישראל וגוי, וחלקו את הפירות ביניהם, כאמור לעיל בזמן שנהגו תרו”מ מן התורה היה בחלק שנמצא ביד הגוי טבל וחולין מעורבים. אעפ”כ פסק בשו”ע שבזה”ז אמרינן יש ברירה, וכל מה שביד הגוי הוא חלקו המגיעו, ונמצא שכל מה שבידו פטור מתרו”מ.

ויש לדון מה הדין בחלק שהגיע ליד הישראל. כאמור לעיל אם מירח ישראל את מה שבחלקו, הכל חייב מעיקר הדין, להלכה שנפסק שאין קנין לגוי באר”י. אולם אם מירח גוי ברשות ישראל, להלכה שמירוח גוי בשל ישראל פוטר [אא”כ הוא שלוחו או פועל שיש להחמיר, כדלעיל], אם כן נמצא ביד ישראל טבל וחולין מעורבים. אלא שלמ”ד יש ברירה בדאורייתא נמצא שהישראל נטל בחלוקה את כל חלקו, וכל הפירות חייבים בדרגת חיוב שווה.

וכאן נשאלת השאלה מאחר שבדרבנן יש ברירה לקולא, האם ניתן לומר גם בחלקו של הישראל יש ברירה, ונמצא שגם בחלקו טבל וחולין אינם מעורבים, או שרק לקולא נאמר יש ברירה, אבל לגבי חלק הישראל הברירה היא לחומרא, לחייב את כל הפירות בדרגת החיוב הגבוהה, ואף שעי”ז יוצא קולא למי שמפריש, שאין לפניו טבל וחולין מעורבים, ולדעת התוס’ לא ידוע מהו החיוב ומהו הפטור, וצריך להפריש רק ממקום אחר בדרגת חיוב שווה, וגם אחרי שמפריש דינו כדין המרבה במעשרות מאחר שלא ידוע כמה מהחיוב נמצא בידו, וצריך להפריש ממקו”א על ההפרשה. וכל זה קשה ומסובך למפריש, ועדיף לו שיהיה הכל בדרגת חיוב שווה ומפריש מיניה וביה. ובפרט כאשר למעשה אם מחמיר ואומר שיש ברירה, אינו צריך להפריש יותר ממה שאילו היה אין ברירה, שהרי לדעת התוס’ הנ”ל גם אז היה צריך להפריש ממקו”א כנגד כל הפירות, שהרי אינו יודע כמה טבל נמצא בחלקו. ואפילו לדעת רש”י שטבל וחולין מעורבים בשווה, מ”מ כשמפריש מיניה וביה צריך להפריש כנגד שיעור כל הפירות, שאל”כ יהיה חסר בשיעור ההפרשה, שהרי גם בחלק המופרש חלקו טבל וחלקו חולין. אם כן אולי אין זו חומרא לומר שיש ברירה.

ואין להביא ראיה מדברי השו”ע הנ”ל שמשמע ממנו שבזה”ז אין חשש טבל וחולין מעורבים מאחר שיש ברירה, ואם לגבי חלק הישראל עדיין יש חשש, היה עליו לכתוב זאת? זו אינה ראיה כלל, שהרי מוכח שהרמב”ם והשו”ע לא דנו במירוח גוי ביד ישראל, ולא כתבו שטבל וחולין מעורבים בו כמו שכתבו לגבי חלקו של הגוי. וע”כ שלא כתבו כן משום שמסתמא הישראל מירח את חלקו, כפי שכ’ במהר”י קורקוס ועוד.

בנוסף יש לדון לומר שיש ברירה גם בחלק הישראל הנ”ל מאחר  שלגבי חלק הגוי אנו נוקטים שבזה”ז יש ברירה לקולא, ואם כן איך נדון לגבי אותם פירות שהיו בשותפות, שלאחר שחלקו בינים, לגבי מה שהגיע ליד גוי נאמר שזהו חלקו המגיעו ויש ברירה, ואילו לגבי חלקו של הישראל נאמר שאין זה חלקו, ואין ברירה? אמנם לכאורה ע”ז י”ל שדינו כדין שאלות שבהם יש תרתי דסתרי, כגון בשני שבילים שבאחד מהם שרץ, ועברו שנים, שאם באים לשאול בבת אחת נפסוק שהם טמאים מספק, אבל כששואלים בזא”ז, אמרינן ספק טומאה בר”ר להקל לשניהם. ה”ה כאן, כל זמן שלא שואלים בב”א, נוכל לפסוק לקונה מן הגוי שיש ברירה, ואילו לישראל שחלק נאמר שאין ברירה. וצ”ע. וראיתי שמביאים שבס’ באר בשדה פ”ד הע’ יז הביא ששאלה זו תלויה במחלוקת ראשונים ואחרונים אי הא דקי”ל דבדרבנן יש ברירה היינו משום ספיקא דרבנן לקולא, או שכך הוא הדין. ע”ש. ועי’ עוד במרכה”מ על הרמב”ם שם, וביש”ש ב”ק פ”ה דיני ברירה פ”א אות יא סקי”ג.

 ה. דין טבל וחולין מעורבים בשותפות של שני ישראלים שחלקו.

עד עתה הובאו המקרים  שנידונו בברייתא ובראשונים ובאחרונים, כשהפירות בשותפות של ישראל וגוי, שבמקרים רבים נוצר מצב שבו טבל וחולין מעורבים זב”ז. אלא שצ”ע שהרי גם בשותפות שבין שני ישראלים שחלקו נמצא טבל בדרגות חיוב שונות, שהרי אם אין ברירה, נמצא שביד שותף אחד פירות שהם חלקו של השני, ולדעת האומר שאין ברירה, הרי הם כמוכרים זל”ז כל אחד את חלקו בפירות, וכפי שפסק הרמב”ם בהל’ מעשר פ”ו ה”י שאחים ושותפים שחלקו לקוחות הם, ונמצא שלאחר החלוקה ביד כל שותף יש חלק מהפירות שלו וחלק שהם לקוחים בידו, והרי לקוח חיובו רק מדרבנן, וא”כ בידו פירות מעורבים בדרגות חיוב שונות [אמנם במקרה זה כל זמן שלא חלקו ביניהם הכל חייב מעיקר הדין]. ואמנם לפי דעת רש”י שהובא לעיל, שסובר שאם אין ברירה הרי שבכל גרגיר חטה יש חלק לשניהם, לא קשה, שהרי מפריש מיניה וביה על הכל כרגיל. אלא שאם רוצה להפריש ממקו”א, יצטרך להפריש משני מקומות, את החלק היחסי החייב מדאורייתא [היינו אם אין בחלק הלקוח רוב, שאם יש רוב ללקוח אזי גם חלק החייב מדאורייתא יתבטל ויהיה חיובו מדרבנן] יפריש מחיוב דאורייתא, והחלק היחסי שחייב מדרבנן יפריש מחיוב דרבנן, כל חלק לפי שיעורו. אולם לדעת התוס’ שהובא לעיל, שאם אין ברירה הכל אינו מבורר, א”כ גם בשותפים אלו אינו יכול להפריש מיניה וביה, ועליו להפריש ממקו”א בדרגת החיוב הגבוהה, ויפריש כנגד כל הפירות. ועדיין יהיה בספק שמא מעשרותיו מקולקלים [שהרי אינו יודע כמה טבל דאורייתא יש בפירותיו, וכמה טבל דרבנן], ויצטרך להפריש ממקו”א על המופרש [והפתרון יהיה שלא יחלקו את שותפותם עד שיפרישו]. ואמנם לפי מה שהבאנו בשם מרן בשו”ע שבזה”ז יש ברירה, יוכלו להפריש מיניה וביה גם לאחר חלוקה, אבל עדיין קשה מדוע הרמב”ם והראשונים דנו רק בשותפות ישראל וגוי ולא בזה?

והנה נחלקו הראשונים בפטור לקוח, לדעת הריב”ם והר”ש הוא דווקא כשלקוח קודם שנגמרה מלאכתו, ולדעת ר”ת, וכן פסק הרמב”ם בהל’ מעשר פ”ב ה”ב [ע”ש], הוא דווקא כשלקוח לאחר שנגמרה מלאכתו [ואכמ”ל]. ולדעה הראשונה תהיה השאלה דלעיל אם יחלקו השותפים ביניהם קודם גמ”מ, ולדעה השניה תהיה השאלה רק באופן שיחלקו השותפים אחר גמ”מ ולפני המירוח.

ולכאורה יש לתרץ לדעת הרמב”ם ור”ת עפ”י מש”כ המנחת חינוך במצוה שצה אות ח שאף שחיוב הלוקח הוא מדרבנן, מ”מ מועילה הפרשתו מדאורייתא, שאפילו אם המוכר יחזור ויקנה ממנו, ויחזור חיובו מן התורה, תועיל הפרשת הלוקח, ע”ש. ובמקו”א ביארנו זאת מאחר שלשיטת ר”ת הפטור אינו בפירות עצמם, שהם כבר התחייבו במירוח, ואיך ייפטרו, אלא הפטור הוא בגברא, שהתורה חייבה רק את הבעלים, אבל בפירות עצמם נשאר החיוב, ויש בהם טבל דאורייתא כלפי המוכר, ולפי זה גם בשותפים שחלקו יכול להפריש כרגיל, ויש כאן טבל דאורייתא בכל הפירות, ואינם נקראים מעורבים. ועתה ראיתי שהמנ”ח עצמו לא תירץ כן, שהעיר שם באות ט שבאחים ושותפים שחלקו יהיה דין טבל וחולין מעורבים, ולא תי’ עפ”י מש”כ הוא עצמו כדלעיל. ויל”ע.

ומ”מ יש המפקפקים ביסוד זה של המנ”ח, וכן בחזו”א ובד”א. כמו כן תירוץ זה אינו אלא לשיטת ר”ת והרמב”ם ודעימייהו, אך לא לשיטת ריב”ם.

וראיתי בד”א תרומות שם בצהה”ל ס”ק שנא שהעיר בזה, ולא כ’ שבזה”ז יש ברירה, שהרי דעתו כדעת החזו”א שגם בזה”ז אין ברירה. גם אינו מתרץ שבזה”ז הכל דרבנן, דמ”מ א”א להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן ולהיפך [וכמו כן לא תירץ עפ”י המנ”ח הנ”ל, מאחר שהחזו”א פקפק בחידושו, ובד”א הביא ראיה שלא כדבריו]. וכתב לתרץ שאולי מאחר שבזה”ז דרבנן ניתן לסמוך על דעת רש”י שיכול להפריש מיניה וביה. ומ”מ כ’ שלכתחילה יפרישו לפני החלוקה, ואם לא הפרישו, יפריש ממקו”א החייב בדרגת החיוב החמורה שבתערובת על כל התערובת, ובזה”ז הקל החזו”א להפריש מחיוב על הפטור מאחר שהתרומה אינה נאכלת. ולגבי המעשרות הנאכלים יפריש עליהם ממקו”א, וכדברי התוס’. וע”ש עוד שדן אם אפשר לתרץ ששותפין שחלקו אין דינם כלקוחות.

 ו. נמצא להלכה בשותפות ישראל וגוי:

א. בזמן שתרומות ומעשרות מן התורה, כל זמן שלא חלקו את הפירות, אם מירח גוי את הכל, נמצא שחיוב דרבנן ופטור מעורבים בפירות, שהרי חלקו של הגוי פטור מתרו”מ אף אם אח”כ יקנה ממנו ישראל, מחמת מירוח הגוי, וחלקו של הישראל דינו כמירוח גוי בשל ישראל שכתבנו לעיל שפטור מן התורה וחייב מדרבנן. ואם הממרח שליח של הישראל או פועל שלו יש להחמיר שחלק הישראל חייב מן התורה [ראה לעיל], ונמצא שבפירות מעורבים טבל מן התורה ופטור. ואם מירח ישראל הכל ולא חלקו בפירות, חלקו של ישראל חייב מן התורה, ולגבי חלקו של גוי שמירח ישראל זו מחלוקת אם חייב או פטור. והעיקר להלכה שמירוח ישראל בשל גוי אינו מחייב. ונמצא שבכל המקרים הנ”ל יש כאן מצב שבו טבל וחולין מעורבים.

ב. אם נשתתפו הישראל והגוי בפירות לאחר שהביאו הפירות שליש או אף אחר שנלקטו, אבל לפני שנגמרה מלאכתם, אם הפירות היו מתחילה של ישראל, והגוי קנה חלק, יהיה חלק הגוי חייב לכה”פ מדרבנן משום גזירת בעלי כיסין בין שמירח ישראל ובין שמירח גוי, ואילו חלק הישראל יהיה חייב מדאורייתא כשמירח ישראל, ואם מירח גוי יהיה חייב מדרבנן [ובמקרה כזה תהיה דרגת החיוב של הישראל והגוי שווה]. ואם הביאו הפירות שליש ביד גוי ואח”כ קנה ישראל חלק, חלק הגוי שבשותפות יהיה פטור בין אם מירח גוי ובין מירח ישראל [שהעיקר להלכה שמירוח ישראל בשל גוי לא מחייב], ואילו חלק הישראל, אם מירח ישראל חייב מן התורה, ונמצא שיהיו טבל וחולין מעורבים. ואם מירח גוי לכאורה יהיה הכל פטור, מאחר שגם שליש ביד גוי וגם מירוח גוי, וכפי שהובא לעיל. אמנם אם הממרח הוא שליח או פועל של הישראל, יש להחמיר שחלקו חייב, ושוב נמצא שלפנינו טבל וחולין מעורבים.

ג. שותפים בקרקע או בפירות משעת גידולם, וחילקו ביניהם את הפירות לפני המירוח, כל מה שביד ישראל חייב מן התורה אם מירח ישראל, מאחר שלהלכה בדאורייתא אין קנין לגוי. ואם מירח גוי, לכאורה גם במה שביד ישראל טבל וחולין מעורבים, שהרי חלק הגוי שביד ישראל יהיה פטור אף מדרבנן, כאמור לעיל שגזירת בעלי כיסין לא נאמרה במקום שגדל שליש ביד גוי וגם מירוח גוי [ואף שהרמב”ם והשו”ע הביאו להלכה את דין טבל וחולין מעורבים רק לענין פירות שביד גוי, ולא כתבו שה”ה כשמירח גוי את חלק הישראל? כבר כתבו האחרונים שמסתמא פירות שביד ישראל נגמרה מלאכתן ע”י הישראל]. ומ”מ יש להחמיר כשהגוי שליח או פועל של הישראל, כמבואר לעיל. ובפירות שביד הגוי מעורבים פירות שהיו שייכים לישראל, ולכן אם מירח גוי, חלק הישראל שבפירות שביד הגוי חייב בתרו”מ מדרבנן, וחלק הגוי פטור. ואם מירח ישראל, חלק הישראל חייב לכה”פ מדרבנן כדין פירות שגדלו שליש ביד ישראל, ומ”מ בין חלק הישראל ובין חלק הגוי תלוי במחלוקת המובאת לעיל לגבי מירוח ישראל בשל גוי, ולדעת הסוברים שבכה”ג פטור יהיה טבל דרבנן וחולין מעורבים.

ד. ובזמן הזה שתרו”מ מדרבנן, לפי מה שפסק מרן בשו”ע אמרינן יש ברירה. לפיכך, אם אוכלים את הפירות או מוכרים אותם ללא שחלקו ביניהם, נשאר הדין כפי המפורט לעיל, שבין במירוח גוי פטור וחיוב מעורבין, ובין במירוח ישראל חלק הישראל ודאי חייב וחלק הגוי פטור כאמור לעיל שהעיקר להלכה שמירוח ישראל בשל נכרי לא מחייב [ובפרט לפי דעת המקילים לומר שבזה”ז יש קנין לנכרי].

ואם חלקו ביניהם, חלק הגוי יהיה פטור מתרו”מ במירוח גוי, שאמרינן יש ברירה, והכל של הגוי, ובמירוח ישראל, תלוי במחלוקת לגבי מירוח ישראל בשל גוי, וכאמור לעיל שהעיקר להלכה שפטור. ומ”מ דרגת החיוב שווה לכל הפירות שבידו [אמנם דין זה תלוי גם בשאלה אם בזה”ז יש קנין לגוי, כדלעיל].

ולגבי חלק הישראל, אם מירח ישראל, דרגת חיוב הפירות שווה, וחייב בכל מעיקר הדין אם אין קנין לגוי בזה”ז, אך אם יש קנין שוב טבל וחולין מעורבים. אמנם אם מירח גוי את חלקו של ישראל יש להסתפק האם יש כאן חיוב ופטור מעורבים, שהרי אם אין ברירה הרי שטבל וחולין מעורבים כאן מפני חלק הגוי, כאמור לעיל, וא”כ אף שבזה”ז מקילים שיש ברירה, אולם כאן יש ברירה הוא חומרא, שמחמת שיש ברירה נאמר שכל מה שביד הישראל הוא חיוב, אף שנח לישראל בכך שפירותיו אינם טבל וחולין מעורבים. האם גם בזה נאמר יש ברירה? וראה מה שכתבנו זה לעיל.

ה. לגבי דין שותפים ישראל שחלקו, שיש חשש פטור וחיוב מעורבים, והדין בזה”ז, הרחבנו לעיל.