רבי יצחק בן וואליד – ט’ אדר ב’ תר”ל

רבי יצחק בן וואליד אחד מדמויות הגאונים של חכמי מרוקו ויהודי תטואן רב ומקובל, כותב הספר “ויאמר יצחק” נולד בשנת תקל”ז בעיר החכמים והסופרים תטואן למשפחת רבנים ולאביו רבי שם טוב. נקרא על שם סבו רבי יצחק. משחר ילדותו העידו עליו שלגדולות הוא נועד. עוד לפני שהגיע לגיל מצוות שקד על לימודי התורה ומגיל צעיר התגלו בו ניצני קדושה וטהרה.

בצעירותו התייתם מאביו והוא ומשפחתו חיו בדוחק רב. מספרים שלאחר מות אביו כלכלת הבית הוטלה על אימו שעבדה ויגעה על הבאת לחם לביתה מרובה הילדים. באחד הימים כשעמדו על חרפת רעב נאלצה אימו למכור את הש”ס  של אביו כדי לקנות לחם לילדיה הקטנים. רבי יצחק הצעיר שראה את עצבונה של אימו החליט לעשות כל שביכולתו כדי לקנות את הש”ס של אביו בחזרה וכך עשה, אסף פרוטה אחר פרוטה עד שהצליח להשיב לאימו את ספריו של אביו שנפטר.

בגיל 17 גילה בקיאות וידע רב בתורה ובהלכה וכל רבני הדור הכירו בו והאמינו שיגיע לגדולות. בגיל 18 נשא לאישה בת למשפחת רבנים אשר ילדה את בנו הבכור, אולם תוך זמן קצר נפטרה והותירה אותו עם ילדו הקטן. לאחר מספר שנים נשא לאישה את שמחה וידאל ביבאס- רבנית דגולה, שעזרה לו בעבודות הקודש וילדה לו עשרה ילדים אשר כולם עסקו בתורה ונהפכו לרבנים גדולים.

משפחתו שמנתה 13 נפשות חיה חיי דלות והסתפקה במועט, הוא התפרנס מכתיבת שטרות ובית הכנסת שהיה ברשותו.

רבי יצחק בן וואליד היה ידוע בצניעותו הרבה וסירב למשרות רבות שהוצעו לו, רבים פנו אליו בדבר הלכה אך כאשר פנו אליו אנשי העיר תטואן לשמש כרבם סרב. כיוון שאנשי הקהילה לא הרפו מבקשתם, עזב ר’ יצחק את טטואן ועבר לגיברלטר. אנשי עירו שלחו אחריו שליחים על מנת להחזירו לעירם והתעקשו שיבוא לשמש להם כרב, לאחר בקשותיהם החוזרות קיבל את הכהונה ושימש כרב העיר וכאב בית הדין במשך 40 שנה. גם בתפקיד זה נשאר צנוע, נעים הליכות ואוהב אדם ונענה לכל בקשה ושאלה בנושא הלכה. הוא התגלה כמנהיג בעל שיעור קומה ודאג ללא לאות לבני קהילתו ולעניים יתומים ואלמנות בפרט. בשנת תרכ”ח בשל הרעב הכבד ששרר בטטואן, פנה חכם יצחק בן וואליד יחד עם חכם יצחק נהון לסר משה מונטיפיורי בבקשת עזרה לקהילה היהודית בטטואן.

 אהבתו לארץ ישראל הייתה עזה, ומסופר שהשתוקק לכל פיסת מידע מארץ ישראל והגה בה יומם ולילה התעניין בכל אשר קורה בה. הוא תרם ביד רחבה לאנשים שהגיעו מארץ ישראל ובשנת תרכ”ב גמר אומר בנפשו לחונן את עפרות ציון וירושלים. לקח את בני ביתו ועוד מספר משפחות שהצטרפו אליו ועלו לארץ הקודש. ראשית ישיבתו באה”ק הייתה בעיר חיפה בה הקים ישיבת קבע. כוונת רבינו הייתה לשבת בארץ ישיבת קבע. הוא תר בארץ לאורכה ולרוחבה והשתטח על קבורות הצדיקים, ואף עלה לירושלים וחנן את עפרה. לאחר זמן חזר למרוקו.

אחד מגדולי תלמידיו היה רבי ישעיה בן נאים אשר בנו רבי רפאל חיים משה נודע לימים כאחד מגדולי הדור.

סביב רבנו נקשרו מסורות כבעל מופת. כך למשל, היה לרבי יצחק מטה ששימש לו כמקל הליכה שעבר מדור לדור במשפחתו והיה ידוע בסגולותיו הרבות בריפוי מחלות ובייחוד כסגולה ללידה קלה. סיפורים רבים סופרו על כך שהמקל ריפא אנשים שאיש לא הצליח לרפא, ועל נשים רבות עם בעיות וסיבוכים בלידה שנפתרו באורח פלא לאחר ברכתו של רבי יצחק.

בגיל 93 נחלש כוחו וגם כאשר שכב במשך 3 שבועות על ערש דווי הקפיד שיגיעו לביתו מנין לתפילה, ולמד רק את סדרי קודשים וטהרות מהש”ס כאשר הוא שוכב על המיטה וביום ט’ אדר ב’ בשנת תר”ל עם כניסת השבת נפטר בעת ששפתיו מדובבות את המילים “מזמור שיר ליום השבת”.   

 בצניעותו ציווה בצוואתו שכאשר ילוו את מיטתו לא יקראו לו בתארים אלא רק רב ודיין, ואת בניו שימשיכו במעשי צדקה. ביקש שיכריזו לבקש מחילה אם פגע במישהו.

הוא נטמן בעירו תטואן וקברו נודע כאתר עלייה לרגל וביום השנה לפטירתו היו באים המונים להתפלל להשתטח על קברו.

רבי יצחק בן וואליד כתב דברי קודש וספרים רבים שהמוכר שבהם נקרא “ויאמר יצחק” שאלות ותשובות, אשר רבי חיים שמואל נתן הסכמה לספר ומכנה את רבי יצחק בתוארי שבח רבים ומעלה את נס גדולתו בתורה ובין היתר כתב עליו “כתר תורה גדולה, משירי כנסת הגדולה מעלת הרב הגדול מעז ומגדול, סבא דמשפטים”, זיע”א.

סגולת וכוח מצוות התפילין

מצינו במדרש שוחר טוב וז”ל אמר רבי אלעזר אמרו ישראל לפני הקב”ה רוצים אנחנו להיות יגעים בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב”ה קיימו מצות תפילין, ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אמר מקרא מלא הוא זה “והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך” ע”כ לשון המדרש.

הא למדת שמצות תפילין שקולה ככל התורה. ועל פי זה יתבארו מקראי קדש בפרשת שמע, “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך וכו’ וקשרתם לאות על ידך” וכו’ ולכאורה קשה שהרי פתח בכל מצוות התורה שהרי כתב “והיו הדברים האלה” וסיים רק במצות תפילין “וקשרתם לאות על ידך”?

ועל פי האמור יבוא על נכון שבתחילה אמר “והיו הדברים האלה על לבבך” וכו’ שמדבר על כל התורה, אך אם תאמר בלבבך אין לי פנאי לזה, על כן הוסיף ואמר “וקשרתם לאות על ידך” דהיינו מצוות התפילין שבזה מעלה אני עליכם כאילו יגעתם בתורה יומם ולילה, כיון שמצווה זו היא שקולה ככל התורה, שיש בהם סגולת התורה ממש שמתיש כח היצר הרע, אשר מפני זה נצטווינו להניח את התפילין על הראש כנגד המח, ושל יד כנגד הלב דתרי סרסורי דעבירה הם כמ”ש רז”ל.

ועל פי זה יתבאר כוונת הכתוב בפרשת קדש “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך” שלכאורה הרי מילת “לך” מיותרת דמה חסר הלשון אם היה כותב ‘והיה לאות על ידך’. ועוד מה זה שייך למה שכתב אח”כ “למען תהיה תורת ה’ בפיך”.

אכן על פי האמור ניחא שרוצה לומר תדע לך שמצווה זו היא לך דהיינו להנאתך ולטובתך, להצילך ולתת אויבך לפניך שהוא יצר הרע וגונדא דיליה ולזה אני מצווך שיהיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך” דהיינו כנגד הלב והמח ואז מובטח לך שיהיה תורת ה’ בפיך כי אם ביראת ה’ כל היום.

הרי שלך לפניך דמצוות תפילין שקולה ככל התורה. אלא שיש לדקדק במאמר זה. למה הלשון אומר רצוננו להיות יגעים, למה לא נאמר רצוננו ללמוד תורה? ושנית, במה שאומר להם קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו יגעתם בתורה יומם ולילה, דאם כן תורה מה תהיה עליה?

ועל פי האמור יבוא על נכון וקושיא אחת תתרץ את חברתה. ונקדים לזה עוד מה שאמרו רז”ל שעל ידי שלומד האדם ביגיעה ועמל הוא משבר את כל הקליפות ומכניעם. והנה כבר אמרנו שסגולת התפילין היא גם כן זו ממש, ועל פי זה הרי זה כמבואר שאין כוונת ישראל לפטור עצמם מעסק התורה ח”ו אלא כוונתם רצויה דמרוב טרדות ותלאות אין להם פנאי ללמוד תורה ביגיעה ועמל שבלימוד כזה דווקא זוכים למעלות הנזכרות. ואם כן איפה במה יכנע כח היצר הרע? על כן אמר להם הקב”ה תקיימו מצוות תפילין שנמצא בהם סגולת התורה ממש וממילא רווחא שיכניע את היצר הרע.   

ומורי ורבי פירש על פי מאי דאמרינן בגמרא תנו רבנן “ואספת דגנך” מה תלמוד לומר? לפי שנאמר “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל”, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר ‘ואספת דגנך’: הנהג בהן  מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה? – אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר “ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם”, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר “ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך” ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן וכו’. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. ע”כ לשון הגמרא.

ולפי זה יבוא על נכון, שכוונת ישראל סבירא להו כרבי ישמעאל דאמר נהוג בהם מנהג דרך ארץ ואומרים לפני הקב”ה דאפילו הכי רצונם היה להיות יגעים בתורה יומם ולילה וכפשטיה דקרא וכדדריש ליה ר”ש אלא שאין להם פנאי דהם עסוקים בדרך ארץ על המחיה ועל הכלכלה. ולזה אומר להם הקב”ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם וכו’ שמצוות תפילין היא שקולה ככל התורה.

(מהספר שמו יוסף לרבי יוסף בנו של רבי יצחק בן וואליד זצ”ל)