(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 11 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

חיוב נתינת מעשר ראשון ללוי בזה”ז

מבוא:

לאחר שזכינו תהילות להי”ת לשוב לארצנו הקדושה, ולקיים בה את מצוות “ונטעתם כל עץ מאכל” עולות ומתעוררות ספיקות והנהגות מהן חדשות ומהן שנדונו כבר. ואחד מהם הוא הנידון שלפנינו: האם גם בזמן הזה חובה עלינו לתת ללוי את המעשר ראשון שאנו מפרישים מהיבולים? ידועה יותר היא עמדתו של מרן החזו”א זצ”ל, שכתב: (שביעית סי’ ה’ אות יב) שכיון שבימינו הלוים עולים לתורה ע”פ עצמן, אפשר שאין חייבים ליתן מעשר ראשון ללוי. ובהמשך הוסיף החזו”א, שאף ראוי שלא לתת ללוי, שאם יתנו לו יתרבו העולים ע”פ עצמן בשקר. עכ”ד החזו”א. ועפי”ד זצ”ל, יצאה ההנהגה שלא לתת ללוי מע”ר, אלא לקרוא שם למע”ר ולהסתפק בזה. ואמנם כפי שיתבאר לקמן, מדברי מרן השו”ע זיע”א מבואר להדיא שגם בזה”ז יש ליתן את המע”ר ללוי וחייבין לנהוג כך ומעיקר הדין, וכ”פ  מרן ג”ע הראש”ל שליט”א בתשובתו הנ”ל. ובזה החילונו בעזה”י לפרט הדברים:

א. עיקר חיוב נתינת המע”ר ללוי:

נאמר בתורה “ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה” (במדבר י”ח כ”א). ושנינו בגמ’ ביבמות (פ”ו ע”א) תנו רבנן תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה אומר לכהן. ומקשה הגמ’ לכהן ולא ללוי? אימא אף לכהן. מ”ט דר”ע, כדר’ יהושע בן לוי דאמר ריב”ל בכ”ד מקומות נקראו כהנים לוים, וזה אחד מהם, עכ”ד. וקיי”ל להלכה כר”ע מחברו. ואם כך הלכה כר”ע שמעש”ר ניתן ללוי. וכך פסק הרמב”ם להלכה בהלכות מעשר (פ”א הל’ א) וז”ל: והמעשר הזה ללוים זכרים ונקבות שנאמר “ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה”. וכתב הרדב”ז שם: זה מבואר בכתוב.  והמהר”י קורקוס שם (בד”ה  והמעשר הזה) הביא את מחלוקתם של ר”ע וראב”ע וסיים והלכה כר”ע מחבירו.

ב. תקנת עזרא שלא ליתן ללוים:

בגמ’ ביבמות שם בהמשך נאמר: איתמר מפני מה קנסו לוים במעשר. פליגי בה רבי יוחנן וסביא, חד אמר שלא עלו בימי עזרא, וחד אמר כדי שיסמכו כהנים עליו בימי טומאתן. עכ”ד הגמ’. ובגמ’ חולין (קלא ע”ב) מבואר שעזרא הוא זה שקנס את הלוים. ועי”ש ברש”י בד”ה ובתר, שלא מצא מקרא מפורש שעזרא הוא שקנס, אבל דוגמא יש לדבר. וכ”כ התוס’ ביבמות שם בד”ה מפני עי”ש.

הנה קנס זה של עזרא אינו נוגע למחלוקת הנ”ל של ר”ע וראב”ע, שהרי הם נחלקו האם כהנים קרויים לוים או לא. אלא דין בפנ”ע הוא, וכך כתב רש”י ביבמות שם בד”ה מפני מה. וכ”ה בתוס’ שם. וכ”כ התוס’ בב”ב (פ”א ע”ב ד”ה תרומה), ודלא כמ”ש הרשב”ם בב”ב בד”ה מעשר, שס”ל שפליגי ר”ע וראב”ע בתר דקנסינהו. ועי”ש. והנה התוס’ ביבמות שם, מעיר שהרי מצינו סוגיות מפורשות בגמ’ שמעשר ראשון ניתן ללוי, וכגון הסוגיא בגיטין (ל’ ע”ב) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי.  ועוד סוגיות הביא שם, ואומר התוס’ שהביאור בזה אליבא דר”ע שקיי”ל כותיה, שלפני הקנס היו נותנים רק ללוים, ואחרי הקנס ניתן גם לכהן וגם ללוי, וע”ז קנסו את הלוים.

והנה המאירי בחידושיו עמ”ס יבמות (שם בד”ה מעשר ראשון) שכתב שאחר הקנס לא נותנים כלל ללוים אלא לכהנים בלבד. והביא שם את תי’ התוס’, ודחה את זה מכל וכל וכתב שאין בתי’ זה כלום. ואמנם יקשה על דבריו מסוגיות ארוכות כפי שהביא התוס’ הנ”ל. אך יש לציין שהמאירי גופיה עמ”ס כתובות (כ”ה ע”א בד”ה אע”פ שמעשר) כתב שגם לאחר תקנת עזרא, היכא שאין כהן נותנו ללוי עכ”ד. ואולי בכך יובנו הסוגיות שהביא התוס’.

והריטב”א בכתובות (שם) והב”ד במהר”י קורקוס על הרמב”ם (הלכות מעשר פ”א ה”ד) כתב, שלדעת ר”ע אין כלל קנס ולעולם זה ללוי, וכל הקנס אינו אלא לראב”ע. וכתב על דבריו במהרי”ק, שפירוש דחוק הוא ואיני רואה שיסבול התלמוד פירוש זה.   היא,  שבזמן עזרא הוא קנס  שיטלו רק כהנים בלבד, ולאחר התקנה נטלו הלויים מעש”ר וגם הכהנים לא זזו ממקומם. ובהמשך כתב עוד ביאור נוסף, וציין שאפשר לומר שמש”כ הרמב”ם בזמנו, פירושו שבזמנו קבע לשאר דורות,  ובזמנו היינו בתקופתו שהיה בית דין. והביא שם שכ”כ בספר כפתור ופרח ועו”ע שם.

ועי’ במש”כ הרדב”ז שם, למסקנת דבריו, שהקנס היה שאם יבואו כהן ולוי ליטול המעשרות, יתן לכהן, אבל אם בא לוי לבדו ורוצה הישראל ליתן לו הרשות בידו.

והנה מרן בכסף משנה שם, כתב ג”כ שמה שכתב הרמב”ם בזמנו היינו ללויים שבדורו בלבד. ושוב הקשה מהסוגיות שמשמע שגם בתר הכי קניס, וכתב הכ”מ, שבזמן עזרא הוא קנס שלא ליתן אלא לכהנים ולא ללויים, ולאחר זמנו, כדי שישובו הלוים תקנו שיתנו ללוים, ומי שרוצה ליתן לכהנים הרשות בידו. עכ”ד מרן בכ”מ.

ובימים אלו קבלתי מכתבו הארוך והמפורט של הרב ראובן אוחנה שליט”א, ששם כתב וביאר באריכות ענין חובת נתינת המע”ר ללוי גם בזה”ז. ובסו”ד הביא את דברי מרן בכ”מ הנ”ל, וכתב עליו ולענ”ד תיבת בזמנו שכתב הרמ’ קאי על אותו זמן שם קנס עזרא ולא על הלוים שבדורו, ושו”כ שכן מצא בכפתור ופרח. והוסיף וכתב שכן כתב הרמב”ם בפיהמש”נ על מסכת מע”ש.

והנה מלבד שיש להעיר, שמה שכתב לפרש, כבר קדמו המהר”י קורקוס וכתב שאפשר לפרש שבזמנו היינו בתקופתו ולא על הלוים שבדורו. והביא שם המהרי”ק את הכפתור ופרח, אך כבר המהרי”ק הקשה שם על פי’ זה וממהלך דבריו ודאי נראה שלא ס”ל הכי. אך בלא”ה מה שהוכיח מפי’ הרמב”ם על המשניות במס’ מעשר שני, המעיין שם יראה ממש היפך מדבריו, שהרמב”ם כתב שם (מע”ש פ”ה משנה ט”ו) בזה”ל: לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן ככל מצותיך אשר צויתני, לפי שהש”י אמר לתת מעש”ר ללוים והם היו נותנים אותו באותו הזמן לכהנים עכ”ל, וא”כ מפורש בר”מ שבזמנו היינו שבאותו הזמן בלבד היו נותנים אותו לכהנים. ובהכרח הפי’ בהרמ’ הוא כדברי מרן בכ”מ.

ועי’ עוד בחידושי החתם סופר עמ”ס כתובות (כ”ו ע”א בד”ה ראב”ע) מש”כ עוד בהסבר דברי הר”מ. ועי’ שם בהמשך בד”ה אמנם, מש”כ שבזמנו שכתב הרמב”ם היינו בכל אותו זמן שעמד בית שני שבנה עזרא. עיי”ש.

וא”כ למסקנת הדברים, בזמנינו – היינו לאחר תום תקופת עזרא. נותנין מעשר ראשון ללוי, ואם רוצה יכול ליתן גם לכהן. ואמנם כפי שיתבאר לקמן, מרן בשולחן ערוך (של”א סעי’ יט) שהזכיר ענין של מעשר ראשון, כתב ונותנו ללוי ולא הזכיר מאום מנתינה לכהן.  והר”ב שם הוסיף וי”א אף לכהן, ועי”ש בנו”כ.

ג. מעמדם של הלויים בימינו:

אחת החששות העולות אצל הפוסקים, באשר לנתינה ללוי בזה”ז היא, מעמדו של הלוי, היינו האם הלוי היום הוא בגדר לוי ודאי או חזקת לוי או אפי’ פחות מכך. והנה מצינו בסוגית כהני זמנינו דעות בפוסקים. ובזה החילותי:

כתב הרמב”ם בפ”כ הל’ איסורי ביאה הל’ א וז”ל: כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים, ואין אוכלים אלא בקדשי  הגבול והוא שתהיה תרומה של דבריהם, אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס. עכ”ל הרמב”ם.

והנה בהלכות חלה כתב מרן השו”ע (יו”ד שכ”ב ס”ה) שחלת חו”ל נאכלת לכהן קטן שלא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה או כהן אפי’ גדול אם טבל לקריו. ובש”ך שם (ס”ק ט) כתב בשם המהרש”ל שלא נוהגין בזמן הזה לתת לכהן כלל, דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי. וכ”כ המהרי”ל, וכ”כ המהר”י וויל בתש’ סי’ קנג. עכ”ד הש”ך. וסוגיא זו נשנית גם בהל’ פסח (או”ח סי’ תנ”ז ס”ב) ועיי”ש ובמ”ב שם  (ס”ק כ”ב) ובכה”ח אות ע”ג. ועי’ בשערי תשובה ס”ק ט.

ומצינו דברים מפורשים אודות מעמד הלוים בזמנינו, והם דברי המהרי”ט בשו”ת (ח”א סי’ פה) שכתב וז”ל: ואם הם צריכים להפקיר נכסים לפטור עצמן ממעשר עני, האיך מתירין לעצמן להחזיק במעשר ראשון שהוא ללוי ולכהן ויש בו משום גזל השבט. ומרגלא בפי ההמון שאומרים לכהן הבא ראיה שאתה כהן וטול, וכן ללוי. וזה טעות שהכהן והלוי בחזקתן הן עומדים. כדאמרינן בפ”ב דכתובות גדולה חזקה וכו’. ותימה על עצמם היאך הם נותנים חמש סלעים לכהן בפדיון הבן, והיאך נותנים המתנות הזלו”ק לכהן, ואין אנו מצריכים אותו להביא ראיה על יחוסו. אלא הך מילתא בורכא היא. ובתו”ד הביא המהרי”ט שם, את פסק הרמב”ם באיסו”ב הנ”ל, שנראה מדבריו שלא סומכים על חזקת הכהונה אלא לתרומה דרבנן ולא לתרומה דאוריתא, וכתב המהרי”ט, שאין זה משום חשש ספק, אלא כדי שלא יעלו ממנה ליוחסין דמעלה גדולה עשו בהן. ומסיים המהרי”ט והכהן והלוי בחזקתו הוא עומד עכ”ד. הרי לך  למסקנת דבריו. שהלוי בחזקתו הוא עומד וחזקה גמורה היא. וכל החוששים טעות בידם.

וכיוצ”ב כתב החתם סופר בחידושיו עמ”ס כתובות (כ”ה ע”ב בד”ה והנה) שהביא שם את הש”ך ביו”ד (שכ”ב הנ”ל) שכתב לחשוש שמא נתחללו אחת מאמהותיו, והחת”ס שם אינו מקבל חשש זה, וכותב שהכהנים הם מדינא כהנים גמורים והכל כהלכה בלי פקפוק. וגם הוא כתב בדברי הר”מ שלא החמיר אלא ביוחסין משום חומרא אבל בלא”ה כהנים גמורים הם.

ויש עוד הרבה מה להאריך ולהביא בזה עוד ועוד דעות מהפוסקים, אך אחר שראיתי להרב שדי חמד (מע’ כ’ כלל צ”ב) מה שהאריך בזה אמרתי שכל תוספת היא אך למותר. והרב שד”ח כתב שם במסקנת דבריו וז”ל: המורם מכל האמור הוא, שדעת הרבה מרבנן בתראי מסכמת להלכה ולמעשה דהעיקר הוא דהכהנים בזמן הזה, הם כהנים וודאים ובקדושתם וחזקתם הם עומדים לכל דבר מדיני כהונה. עכ”ל.

והנה אחר כל זה, נראה מש”כ מרן החזו”א (שביעית סי’ ה’ אות י”ב) אודות נתינת התרומה וחלה לכהן, שכיון שחלפו דורות שעלו הכהנים ע”פ עצמן, וכן נוהגים עכשיו ראוי שלא ליתן להן, ומטעם זה אפשר שאין חייבים לתת מע”ר ללוי כיון שהלוים עולים לתורה ע”פ עצמם, ובסוגרים הוסיף שם, שבזמן הזה איבדנו חזקת לויה בעו”ה. ואמנם אכתי צריך להעלותם בדמים. [כנראה כוונתו ז”ל שיערוך המפריש תחשיב, ובבוא היום בעהש”ו שיתברר מיהו הלוי, יתן לו הדמים במילואן ודוק שם]. ובמסקנת הדברים הוסיף, שאע”ג שהאידנא אין כלל  לוי מיוחס, מ”מ אין ליתן לו, שאם יתנו לו יתרבו העולים ע”פ עצמם. ואע”ג שבפדיון הבן כן נותנים לכהן, מ”מ שם אפשר שכיון שאין בזה ריוח, כיון שנוהגים שהכהן מחזיר וכל אחד יהיב לכהן שבטוח בו שיחזיר לו. ובסוגרים הביא שם החזו”א את דברי הרש”ל שנתבלבלו הכהנים רוב או מחצה, ותמה עליו למה נחוש כ”כ והרי מברכין על נשיאות כפים ופדה”ב, אלא נראה דמה”ת הן בחזקתן לכל דבר, אלא משום מעלת כהונה שהחמירו חכמים אין להקל בזה”ז וכו’, עכת”ד.

נראה א”כ  שלמסקנא, עיקר חששו של החזו”א זצ”ל היה, שמא יתרבו העולים עפ”י עצמם, ולא משום שהטיל ספק גדול בכשרותן וכמו שהוא בעצמו סיים שם.

והנה מש”כ לחלק שבפדיון הבן  אין לחוש, כיון שהכהן מחזיר המעות, יש להעיר שמרן השו”ע ביו”ד (סי’ שה’ סעי’ ח’) כתב שלא יהיה הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד שאר הכהנים. הרי לך שאדרבא להלכה אין דעת מרן השו”ע ניחא ליה בזה שיחזיר הכהן את הה’ סלעים. וכך אנו נוהגים בימינו אנו.

ואמנם הפתחי תשובה שם בס”ק י”ב כתב בשם היעב”ץ, שהאידנא אישתני דינא וכמעט י”ל שמדינא הם צריכים להחזיר לו וכו’. ובסו”ד הביא הביא הפ”ת שהחת”ס בשו”ת שלו כתב, שדברי היעב”ץ אינם נראים לו. עכ”ד. ועי’ בשד”ח (שם בד”ה ואני הדל) שהביא את היעב”ץ והעיר על דבריו שהרי גם בזמן מרן לא היו הכהנים מיוחסים? והוסיף עוד להוכיח לא כדבריו וסיים שדבריו צ”ע. וכמו”כ יש להוסיף שגם במתנו”כ כתב מרן בפשטות שיש לתת לכהנים ובהכרח  שכונתו גם בזה”ז וכמו שמבואר שם. הרי לך שמרן השו”ע לא חשש לכל זה.

ובאמת שבנידו”ד של נתינת מע”ר ללוי, אין צריך הרבה הוכחות ודיונים. כיון שדברי מרן  בשו”ע ברור מללו. שיש חובה גם בזה”ז ליתנו ללוי. וז”ל מרן בשו”ע (של”א סעי’ יט) : תרומה גדולה בזמן הזה  שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה שיעורה כל שהוא, ואח”כ מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי. עכ”ל. וכעי”ז כתב מפורש מרן בסעי’ ל”ב, וז”ל: ובזמן הזה דלשריפה אזלא מפני הטומאה, תורמים שכור וסומא אפילו לכתחילה תרומה, אבל לא מעשר לוי עכ”ל.  הרי לך שמרן השו”ע כתב בפירוש שבזמן הזה יש ליתן המעשר ראשון ללוי, ולא חשש כלל להאי חששא שהעלה מרן החזו”א. ולכן גם בפדיון הבן כתב, לתת לכהן, ושלא ירגיל עצמו להחזיר לו. וכ”ה במתנו”כ.

ועל עיקר חששו של החזו”א, יל”ע שלכאורה גזירה חדשה זה, ומנ”ל לחדש ולגזור גזירות מעצמנו? ובפרט אחר שמרן החזו”א הסכים שמה”ת הן בחזקתן לכל דבר. א”כ משום גזירה חדשה נמנע מלתת מע”ר מטבל ודאי ללוי, והרי גזל השבט יש בזה? ואמנם אפשר לומר שכל מה שכתב מרן החזו”א זה רק בדרך אפשר וכמו שנקט שם בלשונו, אך ממהלך דבריו לא משמע כן. ובאמת ראיתי בהרבה מהספרים של פוסקי דורינו שהלכו אחר דבריו של מרן החזו”א זצ”ל וכתבו שאין ראוי לתת מע”ר ללוי משום חשש זה. אך לאחר שחיפשתי מעט מצאתי שהגר”ח קניבסקי שליט”א העיד בגודלו בספרו דרך אמונה (הל’ תרומות פ”ו בצה”ל ציון ע”ח), שהחזו”א גופיה היה נוהג לתת מע”ר ללוי או הן או דמיהן, מטבל ודאי. וא”כ צ”ל בהכרח שאם החזו”א גופיה נהג כך, הרי וודאי שהוא לא ס”ל שאין ראוי לתת. וא”כ לא שפיר עבדי, אלו שכתבו שלא ראוי לתת וסמכו ע”ד.

ד. חובת הנתינה הלכה למעשה:

מכל הנ”ל עולה ברור שדעת מרן השו”ע שחייבים לתת גם בזה”ז את המעשר ראשון ללוי. והרמ”א הוסיף שם שי”א אף לכהן וכנ”ל. וכך כתב המהרי”ט (הנ”ל) שגם בזמן הזה חייבים לתת ללוי. ועי’ בארץ חיים (סיתהון של”א ס”ד) שהביא דברי המהרי”ט, והוסיף גם את דברי השל”ה בשער האותיות, שכתב ג”כ שיש ליתן מע”ר ללוי גם בזה”ז. וכ”כ לנהוג הלכה למעשה הגרמ”נ כהניו זצ”ל בספרו ארץ חפץ (נתיב ד’ סעי’ כ”ג) שמפריש מע”ר ונותנו ללוי, ואם אין שם לוי נותנו לכהן. ואמנם כמוזכר לעיל דעת מרן החזו”א שאי”צ לתת מע”ר ללוי בזה”ז, אך כפי הנ”ל החזו”א גופיה היה נוהג לתת מע”ר ללוי. וכבר הורה מרן הראש”ל שליט”א (במכתב הנ”ל ובדברי עמו בע”פ) שחייבים לתת מעיקר הדין את המעשר ללוי גם בזה”ז, ואם לא הריהו גוזל את השבט. ואמנם פשוט שכל זה במפריש מפירות שהם טבל ודאי, אך מפירות שהם ספק טבל. אי”צ לתת  ללוי, דא”ל הבא ראיה שפירות אלו אינן מעושרין וטול מעשרותיך. ועי’ מה שכתבתי בספרי ביכורי שדה פ”ד סעי’ ד’ ובהערה 8 שם.

ה. דרך ביצוע הנתינה בפועל:

הנה הדרך הרגילה שצריך לנהוג בה המפריש, שלאחר הפרשת תרו”ג, מפריש עשירית מהפירות ונותנו ללוי, והלוי מפריש מזה עשירית לתרומת מעשר. [או שברשות הלוי יעשה הישראל תרומת מעשר. ועי’ בד”ז במהרי”ט שם בד”ה ואותם. ומה שכ’ עליו מרן הברכ”י ביו”ד סי’ של”א בד”ה ומהרימ”ט. עי”ש.]  ואמנם כבר נאמר בגמ’ בגיטין (ל’ ע”ב) שאפשר לערוך עם הלוי חוזה הלואה מראש, ופרעונה של הלואה זו יתבצעו באמצעות פירות המעשר הראשון. ובכה”ג שאינו מפריש בפועל את המע”ר, הרי שהמפריש הוא זה שמפריש ומיחד את התרומת מעשר. וכל דיני ההלואה המיוחדת הזו, נתבארו באריכות בספרי ביכורי שדה (פ”ה מהלכה ז’ ואילך) וכל מה שביארנו שם בדיני מ”ע הוא הדן הכא במע”ר.

ו. מסקנת הדברים הלכה למעשה:

1. דעת מרן השו”ע שחייבים לתת גם בזמן הזה את פירות המעשר ראשון ללוי, ואין לחשוש שמא אינו לוי, או שמא ירבו העולים ללויה. וכך אנו הספרדים ההולכים אחר דעת מרן חייבים לנהוג מעיקר הדין. וכך פסק מרן הראש”ל שליט”א.
2. החזו”א זצ”ל כתב, שאי”צ לתת מע”ר ללוי בזה”ז, אמנם כפי הנ”ל הוא עצמו נהג לתת מע”ר ללוי. ומכאן שאין לומר הלכה למעשה שאין ראוי לתת ללוי.
3. אין חובה לתת מע”ר ללוי אלא מפירות שהם טבל ודאי, אך מספק טבל וכ”ש בדמאי אין חובה לתת ללוי.
4. יכול המפריש להלות ללוי. מראש סכום כסף, ופרעון ההלואה יתבצע באמצעות פירות המע”ר