(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 19 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(למאמר הגדרת מינים שוים בהלכה לענין כלאים לחץ כאן)

הרבנים החשובים הפועלים רבות לבירור המצוות התלויות בארץ וחיזוק קיומם בין כל שכבות העם,
כב’ הרה”ג שניאור זלמן ריוח שליט”א הרב דבית עוזיאל ויו”ר המכון למצוות התלויות בארץ.
וכב’ הרה”ג יואל פרידמן שליט”א מראשי מכון התורה והארץ בכפר דרום.

נועם ה’ עליכם והוא יכונן מעשה ידיכם ברוב חמלתו

איגרותיכם המלאים 1* דבר ה’ זו הלכה בהאי הלכתא רבתא קיבלתי בשמחה, הולך סובב על שאלתו של חקלאי שהזמין שתילים של עץ השקד, והתברר לאחר מכן שהם מרכיבים את שתיל השקד על כנה שהיא מורכבת משקד ואפרסק, ויש שני סוגי כנות כאלו האחת נקראת “הנסן” והשנית מכונה במספר “677” והשאלה היא אם מותר להרכיב שקד או אפרסק על אחת מהכנות הללו, ואם כבר הרכיבו עליהם שקד האם יכול לנטען ולקיימן בשדהו או לא? וחקלאי זה כבר חתם חוזה עם המשתלה והקדים להם כסף על החשבון, ואם יבטל את ההזמנה יהיה לו הפסד גדול.

וכדי להכיר את הכנות הנז’ נסענו יחד לגנת המכון שבחוות כפר דרום, ושם ראינו את שתי הכנות האמורות, וגם טעמנו את פרים, וכפי שנראה העלים של ה”ההנסן” קרובים יותר לעלי האפרסק, ולא רחוקים כ”כ מעל השקד (שהרי האפרסק והשקד דומים זה לזה) והיה שם פרי אחד וראינו שהוא דומה לשקד מבית ומחוץ, וגם טעם הגרעין שלו כטעם השקד. ועלי כנת “677” דומים יותר לעלי השקד, וציפוי הפרי מבחוץ דומה יותר לאפרסק (רק שהציפה דקה יותר) והגרעין דומה יותר לשקד בצורה ובטעם.

וכ”א מהרבנים דן בזה כיד ה’ הטובה עליו, ע”פ הירושלמי פ”א דכלאים ה”ה, והרמב”ם פ”ג דכלאים והנלווים אליהם, והר”י פרידמן נר”ו התיר להרכיב על כנת הנסן גם שקד וגם אפרסק (בכנת “677” לא גילה דעתו במכתבו), וכב’ הרש”ז ריוח נר”ו העלה שמותר להרכיב שקד על כנת “הנסן”, ואילו באפרסק נראה לאסור. ועל כנת “677” אסר להרכיב שקד, אך התיר להרכיב אפרסק על כנה זו. וכ”א נימק דבריו כיד ה’ הטובה עליו, וביקשוני לחוות דעתי הקטנה בזה.
ואשתדל לסדר הדברים לפי מיעוט שכלי וה’ יהיה בעזרי שלא אכשל בדבר הלכה . במסכת כלאים (פ”א מ”ה) תנן הצנון והנפוץ, החרדל והלפסון, ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה, אע”פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה. ובירושלמי שם איתא אמר רבי יהונתן יש מהם שהילכו אחר הפרי, ויש מהן שהילכו אחר העלים. הלפת והצנון הילכו בהם אחר הפרי, הלפת והנפוס הילכו בהם אחר העלים. התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים, א”ר יונה בזה הילכו בהם אחר טעם הפרי. ע”כ. ופירש הפני משה שם, אם פריהן שוה אינם כלאים זה בזה, ויש מהן שהילכו אחר העלים וכו’ התיבון על רבי יונתן הרי צנון ונפוס שהפרי שלהן וכן העלים שלהן דומין זה לזה ואפ”ה הם כלאים זה בזה, א”ר יונה וכו’ כלומר לא דמי להאי כללא דר’ יונתן, דלא אמר שהולכים לפעמים אחר הדמיון אלא באלו שאין טעם של זה רחוק ונבדל הרבה מטעם של זה, דבכה”ג אע”פ שהן אינם דומין לגמרי אלא במקצת כמו בעלין או בפרי בלבד, אפ”ה אינם כלאים דחששא דכלאים משום מראית העין הוא, והואיל והן דומים באיזה צד לא הוו כלאים, אבל צנון ונפוס שהטעם של זה משונה הרבה ורחוק הוא מטעם של זה, אין הולכים אחר המראה, אלא מכיון שהטעם שלהם אינו דומה כלל וכלל זה עם זה הוו כלאים זה בזה עכ”ל.

ודעת לנבון נקל שדבריו של הפני משה הם על פי שיטת הרמב”ם ז”ל דפירש הירושלמי כפשוטו שהלכו אחר הפרי או אחר העלים להקל ולא כהר”ש ז”ל שפירשו לחומרא, וכבר עמדו בענין הרדב”ז ומרן הכ”מ ז”ל, וגם במראה הפנים על הירושלמי שם, כ’ שהרמב”ם ז”ל פירשה כפשטות סוגיא דהכא, וכבר תמהו רבים על פי’ הר”ש ז”ל שפי’ הילכו אחר הפרי להחמיר ועי”ש מזה. ומאחר שכל הפוסקים פסקו בזה כשיטת הרמב”ם ז”ל לא נאריך עוד בענין.

ואולם צריכים לעמוד על הבנת דברי הרמב”ם ז”ל בפ”ג מהל’ כלאים מהלכה א’ עד ה”ו, שנראים כמו שסותרים זה את זה, וכבר נגעתי בזה בקיצור גדול במה שכתבתי בקיום עצים שמורכב על ענפיהם כמה זנים של פירות הדר, והיא נדפס’ה בתנובות שדה מס’ י”ב, ובשו”ת שמע שלמה ח”ג (סי’ י”ב אות ב’) ושם קיצרתי מאד, ואבא עתה להרחיב מעט בענין בס”ד.

הרמב”ם ז”ל בהלכה ב’ כ’ וז”ל: ויש בזרעים שני מינים שהן דומים זל”ז וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת, ואעפ”כ הואיל ושני מינים הם הרי אלו אסורים זה בזה עכ”ל. הרי מפורש דכשהן שני מינים לא מועיל הדמיון שלהם מאומה, ולא תאמר שרק בזרעים הדין כן, שהרי בהלכה ד’ שם כתב וז”ל: וכן באילן שני מינים שדומים זל”ז בעלין או בפירות הואיל ושני מינים הם הרי אלו כלאים כיצד התפוח עם החזרד, הפרסקים עם השקדים וכו’, עכ”ל, הא קמן דגם באילנות לא מועיל דמיון העלין והפירות היכא דהם שני מינים, אלא שבהלכה ה’ כתב, וכן יש שם זרעים ואילנות אחרות אע”פ שהן שני מינים בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה, או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זע”ז, שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין. עכ”ל. ובתשובה ההיא כתבתי דבהלכה ה’ מדובר בדמיון גדול כמבואר בלשונו הזהב של הרמב”ם ז”ל ומשו”כ פסק דאינם כלאים זב”ז אע”פ שאין שני מינים, ואילו בהלכה ב’ וד’ כתב שהם דומים זל”ז ולא כתב דמיון, וע”כ פסק דהם כלאים זה בזה, דדמיון מעט לא מהני להציל מכלאים אחר שהם שני מינים שונים.

והלם ראיתי למהר”י קורקוס ז”ל שם הלכה ה’ שכתב בזה”ל: ביאור דברי רבינו כשהדמיון הוא כל כך גדול שיראו מין אחד, אע”פ שהן שני מינים אינם כלאים. מה שאין כן בנזכרים למעלה שאין הדמיון גדול, לכך הם כלאים כיון שהם שני מינים וזה ברור, עכ”ל.

והמעיין היטב בדברי מרן החזו”א ע”ה בהלכות כלאים (סימן ג’) יראה דגם הוא ז”ל הבין כן בדברי הרמב”ם ז”ל, שהוא ז”ל כתב שהרמב”ם ז”ל חילק הלכות אלו לשלשה סדרים הראשון הוא הדברים שהם ממין אחד ממעשה בראשית כגון תאנה שחורה ולבנה וכיו”ב, וכתב שם שחכמים קבעו המינים לפי קיבוץ הרגשות רבות וכו’, והכריעו ברוח קודשם מה הוא מין אחד, ומה הם מינים חלוקים, ומה שקבעו והכריעו שהוא מין אחד הגם שאין דומים זל”ז בחיצוניותם במראה ובתבנית, אינם כלאים זה עם זה. והסדר השני הם המינים המשתנים לפי המקום ועבודת הארץ והם ששה, חזרת וחזרת גלים וכו’, והם משתנים בגלל שינוי התנאים כגון החילוק שבין שפלה להר וכיו”ב, ואם יזרעו כרישי גינה בשדה משתנים ג”כ, וזה העד שהם מין אחד אע”פ שנפרדו טבעם ונראים כב’ מינים.

והסדר השלישי הם אלה שטבען חייב לב חז”ל להכריע שהן ב’ מינים, ומ”מ מותרים זע”ז מפני יתרון ההשתוות של המראה והתבנית של העלים או הפירות. ובמשנה אמרו הלפת והנפוץ, ובירושלמי אמרו מפני שהעלין שוים ובצנון ולפת הפירות שוים. עו”כ שהכרעת המינים הוא לפי טבע הפרי מזגו ומהותו ואיכותו וזה לא שייך בעלים. ואלו שטבען אחד והן מין אחד לא איכפת לן בשינוי וכו’. עכתד”ק. וע”ש בפנים.

והנה מדברים אלו היה מקום לומר דכוונת החזו”א היא, שחז”ל קראו להם ב’ מינים מפני שינוי טבעם וכו’, והתירו אותם מפני יתרון ההשתוות, ויש מקום לפרש דר”ל דאינם ב’ מינים בודאי רק שיש בהם דברים שמראים לכאורה שהם ב’ מינים, ומ”מ התירום מפני יתרון ההשתוות, ור”ל דבזה שאינם ב’ מינים בודאי התירום מפני השתוות העלים או הפירות, אבל במינים נפרדים שהם בודאי שני מינים לא יועיל השתוות הפירות או העלים. ויש מקום לפרש בדבריו דאפי’ בשני מינים בודאי, מותרים זה בזה כשהעלים או הפירות דומים זל”ז. וזה נראה עיקר בכוונתו ז”ל שכן סיים דבריו בזה”ל: ומזה הכריע הרמב”ם דגם ב’ מינים מותרים בהשתוות יתירה בעלים או בפירות, והא דתנן במ”ד מ”ה אע”פ שדומין זל”ז היינו דמיון מועט, אבל אם הם דומים יותר זל”ז ממין בין המינים השנויים שאינן כלאים מפני שטבען הכריען למין אחד, עכ”ל וע”ש עוד מ”ש בזה. ומלשון זה נראה דגם בשני מינים התירו חז”ל כשהעלים או הפירות דומים, וגם רמוז כאן החילוק שבין הלכה ב’ וד’ להלכה ה’, דזה תלוי בדמיון גדול, או כפי שכתב בהשתוות יתירה לבין דמיון מועט. ושו”ר שכן הבין בדבריו הגאון המפורסם רבי חיים קניבסקי שליט”א כיעויין בדבריו בדרך אמונה על זרעים (פ”ג ה”ו) בס”ק ל’ וז”ל: דמיון גדול אשניהם קאי (זרעים ואילנות) שאם העלין דומים צריך שהעלין ידמו דמיון גדול, וכן אם הפירות דומין צריך שידמו דמיון גדול, אבל בדמיון קצת אין נחשב עדיין למין אחד וכנ”ל ה”ג וה”ד שאע”פ שדומין הוי כלאים. עכ”ל.

וכ”נ להדיא ממ”ש החזו”א שם (אות ג’) ד”ה יש לעיין, שעלה ונסתפק בשני מינים השוים בעלים ופירות, ואחד מהם השתנה לצורות שונות מפני שנוי המקומות ועבודת הארץ, (שכתב הרמב”ם ז”ל פ”ג ה”א שאינם כלאים זב”ז), האם אותם צורות של המין האחד מותרים עם המין השני (אע”פ שאינם דומים לו), משום שיש במין הזה חלק שהם שוים לזה בפרי ובעלים, וממילא כל המין ההוא מותר עם זה, שאין מין אחד שחציו מותר עם השני וחציו אסור, או כיון שה מין לחוד וזה מין לחוד, אלא שהותרו זע”ז משום השתוות של העלים והפירות, א”כ נאמר שרק הצורות השוות זע”ז מותרות זע”ז, ושאינם שוות הרי הם כלאים זב”ז, ומסתבר לאיסור. עכתד”ק, ומכלל הדברים למדנו שדעתו ז”ל פשוטה וברורה שהשתוות הפרי או העלים מתירה גם בשני מינים ממש וכנ”ל.

עוד ראיתי לו שם (באות ד’) שהביא את הירושלמי הנ”ל וכתב בפירוש, דלפי’ הרמב”ם ז”ל לא קאי על השינויים, רק בא לחדש דגם שני מינים מותרים ע”י דמיון גדול בפירות או בעלים אם אין הטעמים מרוחקין הרבה, (ומטעם זה הותרו הלפת עם הנפוס), עכ”ל. והרי מבואר ומפורש בדבריו ז”ל שדמיון גדול בפרי או בעלים מתיר גם שני מינים זע”ז. וכאמור כן מבואר בדברי רבינו מהר”י קורקוס ז”ל הנ”ל, וכ”כ בעוניי בתשובה הנ”ל.

והנה כשחזרתי כעת ע”ד הרמב”ם ז”ל ועיינתי בלשונו הטהור עד היכן שידי יד כהה מגעת ראיתי שעדיין אני מתקשה בלשונו, שאע”פ שבהלכה ה’ כתב, וכן יש שם זרעים וכו’ הואיל ועלין של זה וכו’, או הפרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד, לא חששו להם לכלאים זע”ז. ובהלכות הקודמות לא כתב דמיון גדול, ועל זה נבנה היסוד להבין בכוונתו ז”ל שכל החילוק תלוי במדת הדמיון שהעלים או הפירות דומים אלו לאלו. מ”מ קשה דמה הוא השיעור לדעת אם הוא דמיון גדול או מועט. ועוד דהיה לו לפרש הדבר יותר ולומר בהלכה ב’ אע”פ שהם דומים זל”ז מכיון שאין זה דמיון גדול והן שני מינים הרי אלו אסורים זע”ז. דכיון שכל החילוק בנוי על מדת הדמיון לא היה לו לסמוך רק על מ”ש בה”ה, “דמיון גדול” אלא היה צריך לפרש דבריו כדרכו בקדש, ולכתוב גם לעיל שהאיסור נובע מכך שאינו דמיון גדול.

ולמעשה לא רק שלא הדגיש בהלכה ב’ שהאיסור נובע מכך שאינו דמיון גדול, אלא רואים מלשונו שעיקר הטעם שאסר לעיל אינו מחסרון הדמיון ומיעוטו אלא משום שהן שני מינים, שכתב: ואע”פ כן (שהם דומים) הואיל והן שני מינים הרי אלו אסורים זע”ז, עכ”ל, ואם איתא דהכל תלוי רק במדת ההשתוות בינהם, למה הוצרך לומר מפני שהם שני מינים, והרי גם בשתי מינים מתירים בדמיון גדול, ולמה מדגיש ותולה הטעם לאסור, מפני שהן שני מינים.

ועוד דיש מקום לומר שמ”ש בה”ה, “דמיון גדול”, הוא הכרחי דבמעט דמיון בודאי שלא סלקא אדעתין דיתיר שני מינים, ובאמת גם בה”ג וד’ בהכי מיירי, ואע”ג דלא כתב שם דמיון גדול לא נחית להכי כלל דבכל גוונא שם לא מועיל הדמיון, וכתב שם “שהם דומים זל”ז וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת”, וזהו בודאי דמיון גדול, דבדמיון מועט לא שייך לומר לשון זה דצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת, אלא מאי דלא מהני התם הדמיון, הוא כדמסיים שם וז”ל: ואע”פ כן הואיל והן שני מינים הרי אלו אסורים זה עם זה. עכ”ל. והעיקר תלוי בזה שהם שני מינים בודאי.

ואלולי דברי רבותינו ע”ה הנ”ל, היה מקום בראש לפרש בשיטת הרמב”ם ז”ל, דבשני מינים ממש, לא יועיל הדמיון מאומה, ואפילו דמיון גדול מאוד אין בכוחו לשנות המציאות הברורה שהם שני מינים גמורים. ובזה מיירי בה”ב וה”ד, וכפשטות לשונו שם, ובהלכה ה’ איירי בדברים שאינם ברורים שהם מינים נפרדים, ובזה מהני דמיון גדול להתירם זב”ז. והדבר מדוקדק בלשונו הטהור שכתב, וכן יש שם זרעים ואילנות אחרים אע”פ שהן שני מינים בטבעם, הואיל והעלין וכו’, וצ”ל מה הלשון אומרת שני מינים בטבעם, ולעיל הזכיר שני מינים בלבד ולא כתב בטבעם, וראיתי למרן החזו”א שעמד על השינויים שבהלכה ה’ (סימן ג’ אות ב’) וז”ל: תיבות “אם” “שם” קשה לפרשם, עכ”ל.

ולענ”ד השינוי היותר גדול הוא זה שבהלכה ה’ כתב, שהן שני מינים “בטבעם”, ור”ל דאין לנו ידיעה ברורה שאכן הן שני מינים נפרדים בודאות, ואמנם לפי טבעם נראה בפשיטות שאכן הם שני מינים, ומאחר ולא דיבר כאן בדברים הידועים, ע”כ כ’ וכן אם יש שם, דאין זה הכרחי שיהיה כן, ואם יש דברים כאלו באיזהו מקומן ולפי טבעם נראה שאכן שני מינים הם. ואולם אין לנו קביעה ברורה על דבר זה, בזה אזלינן בתר הדמיון שאם יש דמיון גדול בעלים או בפרי, אמרי’ שמראה ותבנית זו, גוברים על מה שנראה בטבעם שהם שני מינים ומותרים זב”ז, ואע”ג דיש מקום לטעון מאי חזית לסמוך על המראה ולא על השתוות טבעם שזה מלמד שאינם מין אחד, לזה סיים וכתב, שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין. כלומר שזה בטעם שהשתוות המראה גובר על השתוות הטבעים של המינים. ואולם במקום שטעמם רחוק זמ”ז לא מועיל הדמיון בפרי ובעלים, וכמ”ש בהלכה ו’ שם בצנון ונפוס, וצ”ל הטעם דכשטעמם רחוק מחזיקים אותם בנ”א לב’ מינים גמורים, ובשני מינים כבר כתבנו דלא מועיל דמיון כלל.

העולה מן האמור הוא, דבשני מינים שהם נפרדים בודאות גמורה לא יועיל שום דמיון ואפי’ הגדול ביותר, ואפי’ שהם דומים גם בעלים וגם בפירות סו”ס שני מינים נפרדים הם ואסורים זע”ז לעולם. אבל מינים שאין לנו בהם בירור גמור, אלא שלפי טבעם ותכונתם נראה שאכן שני מינים הם, אך במראה ותבנית הם דומים זל”ז דמיון גדול, בזה אזלי’ בתר המראה ומותרים זע”ז כי העיקר בכלאים הוא מראית העין. וכנגד זה אם ברור לנו ששניהם מין אחד אע”פ שהתחלף והשתנה לכמה צורות לפי האקלים והשינוי באויר ובדרך עיבוד הקרקע, ואין צורתם דומה זל”ז, מ”מ כיון שאנו יודעים שהם מין אחד מותרים זע”ז, וכמ”ש הרמב”ם ז”ל שם ה”א: שאע”פ שאין דומים זל”ז הואיל והן מין אחד אינם כלאים זב”ז. וגם זה מוכיח שהצורה והדמיון אמנם קובעים במקום שברור לנו שהן מין אחד, ומינה דגם כשברור שהן ב’ מינים שאין להתחשב בצורה ובדמיון. ומלבד הדוגמאות שאמרו חז”ל החזרת עם חזרת גלים וכו’ וכמ”ש הרמב”ם שם ה”ג ע”ש, הנה יש לזה דוגמא בימינו בפרי האדמה הפלפלין שיש בהם צורות רבות מאד מאד ושונים זה מזה במראה וצבע ובגודל וצורה וכולי עלמא ידעי שהם פלפלים, וכן בפרי העץ האגסים שגם בהם יש צורות רבות ושונות מאד ועוד כהנה וכהנה, דבודאי שמותרים זע”ז.

[תדע שכן הוא שהמינים הם הקובעים, דהא מ”ש בירושלמי (כלאים פ”א ה”ה) א”ר יונתן יש מהן שהילכו אחר העלים וכו’, נאמר על המשנה שם, דתנן הצנון והנפוס וכו’ אע”פ שדומין זל”ז כלאים זע”ז, ובמשנה ג’ שם תנן הלפת והנפוס וכו’ אינם כלאים זב”ז. ועל זה א”ר יונתן יש מהם שהילכו אחר הפרי וכו’, כלומר דבא לפרש טעם המשנה למה קבעה את אלו למין אחד ואת האחרים לשני מינים, ונתן טעם דיש מהם שהילכו אחר העלים וכו’. וא”כ אין זה כלל שבא להתיר ע”י דמיון גם את המינים הנפרדים, אלא נתינת טעם למה הדברים מסויימים שלא היה ברור אם הם מאותו המין או לא וחז”ל קבעום למין אחד והתירום זב”ז].

וראיתי כעת במאמר של הרש”ז ריוח שליט”א שציין את דברי הרב ערוך השולחן שכתב ג”כ בכוונת הרמב”ם ז”ל דהעיקר הוא אם הוא מינו או לא, ובשני מינים נפרדים לא יועיל דמיון העלים והפרי, ולא אמרו את זה אלא בדברים שאין לנו בהם ידיעה ברורה (ובשבת זו מטו”מ, הזדמנתי למקסיקו ולפנות בוקר הזדמן לי ערוך השולחן) וראיתי בערוך השולחן (סימן רצ”ה או’ י”ד) ונתתי שמחה בלבי שכיונתי לדעתו בזה בעצם הפי’ בדברי הרמב”ם ז”ל.

אלא שהרש”ז ריוח נר”ו כתב ע”ד ערוך השולחן, ולענ”ד לא כך מדוייק ברמב”ם וכנ”ל, ואדרבא מדעת הפוסקים נראה שהיכא שזה מין אחד לא איכפת לן כלל מהדמיון, ולכן בתפוחים שהן מין א’ הסכימו הפוסקים דלא כהלבו”ש, והיינו דלא כדבריו, עכ”ל. ואמנם נכון הדבר שבמין אחד ממש א”צ לשום דמיון, אלא כל שברור לנו שהם מין א’ מותרים זב”ז בלא צורך בדמיון כלל ביניהם. ומאידך כשהם שני מינים בודאי, לא יועיל שום דמיון להתירם זב”ז וכנ”ל, והדמיון הזה נאמר על דברים שאין לנו בהם בירור גמור אם הם מין א’ או שנים, ולפי טבעם ותכונותם נראים שהם שני מינים, ולפי מראה העלים או הפרי נראה שהם מין אחד, בזה נפסק דאזלי’ בתר העלים או הפרי, משום שמראית העין קובע מאד בענין כלאים, וכנ”ל, ולק”מ. וגם מה שהאריך עוד שם לדחות פירוש זה, הכל מתיישב לפי מ”ש כבר לעיל באה”ט.
שו”ר להרי”ף נר”ו במאמרו שהביא דברי המשנה ראשונה (פ”א מ”א ד”ה אינם) שכתב, מ”מ שני מינים הם שהטעם הוא עיקרי, וכ”כ הלבושי שרד (עטרת זהב סי’ רצ”ה סק”ו, ולב”ש חידושי דינים סי’ ק”ו ס”ק רכ’ – רכ”ד ובאריכות בשו”ת נאות דשא סי’ יב’) וכ”כ הרה”ג שאולי ישראלי ז”ל בארץ חמדה (עמוד קפ”ה), וכתב לפי הסבר זה העיקר בכלאים, הוא באמת המין, ואם ידוע בצורה ברורה שיש כאן שני מינים, בודאי אסור משום כלאים ולא יועיל דמיון ומראית העין.

והקשה ע”ז מזונים וחטים שהם כלאים אע”פ שהזונים אינם מאכל אדם אלא מאכל בהמה וכמבואר במשנה תרומות (פ”ב מ”ז) ובודאי טעמם שונה מן החיטים, וכן בנות שוח עם תאנים אינם כלאים אע”פ שבנות שוח הם תאנים גרועות, וכתב שכבר יישב את זה הרה”ג ש’ ישראלי ז”ל שהטעם שקובע ההבדל הוא הטעם הבסיסי, וטעם הזוני’ אפי’ שהוא גרוע מ”מ שוה לחטים וע”כ אינם גרועים, (ולענ”ד לק”מ דהזונים הם כטעם החיטים רק כשהם קטנים ודקים מאד עד שקשה לקולפם וגם אם קלפם בטורח גדול ימצא מעט מזעיר מן האוכל, ואינו שוה טורח הקילוף, אבל היונים בקיאים בו ודי להם במעט ההוא, ואין לזה קשר עם שינוי טעם שכבר אמרו חז”ל שטעמן כמו החטים). עו”כ שם דהגם דאפשר ליישב הקושיות, אין לומר כן דאילו הטעם הוא מגדיר את המין, לא היה לו להרמב”ם ז”ל להקדים הקדמות על מקרים שהם מין אחד ומיקרים שהם שני מינים אלא היה צריך לקבוע תחילה, זה הכלל, המין נקבע ע”פ הטעם, וכתב שכן הקשה במשפט כהן (סי’ כ”ה). יתר ע”כ אם הכל נקבע ע”פ הטעם לשם מה יש צורך בדמיון העלים והפירות, עדיף היה לקבוע שבכל מקרה של ספק לבדוק את טעם הפירות ועפ”ז להחליט האם מדובר במין א’ או בשני מינים, עכ”ל.

ולפי מה שפירשתי בשי’ הרמב”ם ז”ל אין שום קושיא מכל זה. דעיקר הקביעה לא נעשית לא ע”י הטעם ולא ע”י הדמיון, אלא עיקר הקביעה היא ע”פ דברים רבים ויש דברים שהם ידועים ומפורסמים לשני מינים, ויש בהם שהם ידועים ומפורסמים למין אחד, ובאלו א”צ לחפש ולבדוק לא בטעם, ולא במראה. ויש דברים שהם דומים ונראים כמין אחד, וחז”ל ברוח מבינתם קבעו שהם שני מינים לפי שהתברר להם שמבראשית נבראו אלה כשני דברים שונים, וכן יש להיפך שנראים כשני מינים וחז”ל קבעו שהם מין אחד, רק שנתחלקו ונפרדו לגוונים שונים לפי האקלים של המקומות השונים וסוג עבודת האדמה וכו’. ובכל אלו אין הולכים לא אחר השתוות העלים והפירות, וגם לא אחר הטעם, כי באלו יש לנו קביעה ברורה שהם מין א’ או שהם ב’ מינים. ואין אנו צריכים לחפש אחר דמיון בינהם או אחר השתוות טעמם, ואין בכוח אלה לשנות את הקביעה הברורה. שידועה לנו ואלו הם הדברים שהקדים הרמב”ם ז”ל בתחילת הפרק, וכתב שיש שהם מין אחד ונפרדים לגוונים הרבה, ויש שהם שני מינים והם דומים זל”ז עד שנראים כמין אחד, והם כלאים זב”ז, והביא דוגמאות לכל דבר, ואחר שכתב את כל הדברים שהם ברורים דרך כלל ופרט בין בזרעים ובין באילנות. אז בא לפרש את המינים שאינם ברורים לגמרי אם הם מין א’ או שניים ובטבעם ותכונתם נראים כשני מינים, אך הם דומים בעלים או בפירות דמיון גדול כמובן, דבדמיון מועט בודאי דא”א לקבוע שהם מין אחד אחר שלפי טבעם הם נראים שני מינים, וגם נתן טעם למה הולכים אחר המראה החיצוני ולא אחר התכונות שלהם וטבעם, שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין. וזה נלמד מן הירושלמי שפירש בזה את המשנה של הלפת עם הצנון וכו’. וכל זה כאשר כבר ביארתי לעיל, וענין הטעם שכתב בסוף הלכה ו’ דבצנון ונפוס הם כלאים זע”ז ואע”פ שהם דומים בעלים וגם בפרי מפני שטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה, הנה בזה לא בא לקבוע שהטעם הוא הקובע את המין, אלא המין נקבע ע”פ דברים רבים וכשיש קביעה ברורה, לא מתחשבים לא במראה ולא בטעם, ורק בא לומר דאותם פירות שאין לנו בהם קביעה ברורה דבזה אזלינן בתר המראה ולא בתר טבעם ותכונותם, מ”מ אם טעמם שונה זה חשוב יותר מהמראה והדמיון, וכפי הנראה שגם זה הוא משום מראית העין שהוא חשוב מאד לענין כלאים, דיש מראית העין של הצורה והמראה, ויש מראית העין של הטעם דהעולם יודע שטעם פירות אלו קרוב זל”ז, וטעם אחרים רחוק זה מזה, ופסקו חז”ל דהטעם כשהוא רחוק קובע במראית העין של כלאים יותר מהמראה. ולפי ביאור זה אין מקום לכל הקושיות הנ”ל, וכל דברי רבינו ז”ל מסודרים ומתוקנים בטוטו”ד.

ומעתה הבה נבא לברר בדין כנות אלו אשר נטעו אותם בכלאים של שקד ואפרסק, שהם כלאים זב”ז והם שני מינים נפרדים בודאי, וכדתנן במתני’ דפ”ק דכלאים, וקי”ל במסכת חולין (קט”ו ע”א) דאע”פ שהרכיב ב’ אילנות בכלאים הפירות מותרים, וכ”פ הרמב”ם (פ’א ה”ז) וכן פסק השו”ע (סי’ רצ”ה ס”ז), ולא עוד אלא דמותר נמי ליטע ייחור מן האילן המורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים. וכמ”ש בירושלמי (פ”א ה”ד) וכ”פ הרמב”ם והשו”ע שם.

וה”נ הפירות שגדלים מהכנות הנ”ל מותרים, וכן מותר ליטול ייחור מן הכנות הללו וליטעם באדמה, אלא השאלה היא אם מותר להרכיב על כנה זו שתיל של שקד או של אפרסק שמהם נוצרה כנה זו. ונראה דזה פשוט שאין להתיר להרכיב עליהם את שני המינים, דממ”נ יש כאן כלאים, דגם אם נתיר בדמיון גדול של הפרי או של העלים, פשוט דזה דוקא באחד מהם שהוא דומה יותר מחבירו, אבל בשניהם ודאי שלא, ולא כמ”ש הר’ פרידמן נר”ו להתיר בשניהם על כנת 677, משום שהעלים דומים לעלי השקד וגם הגרעין טעמו כטעם השקד, ומאידך הפרי דומה לאפרסק וגם טעם הציפה כטעם האפרסק וע”כ מותרת גם באפרסק, ואע”ג ששניהם שני מינים בודאות, כיון שדומים זל”ז ומראית העין הוא כלל גדול בכלאים, אזלי’ בתר מראית העין, עכ”ד. ולענ”ד לא התירו אלא במה שיותר דומה למין ההוא אבל אם נתיר שניהם על אותה כנה שנוצרה משניהם, זהו כלאים ממש. ודיברתי בזה עם הגאון המפורסם רבי נסים קרליץ שליט”א אב”ד רמת אהרן ב”ב, והסכים על זה בפשיטות.

ויתירה מזו דגם במין אחד שהוא דומה יותר לכנה זו גם כן יש מקום להסתפק ולומר דלא התירו אלא לנטוע ייחור מהמורכב אבל להרכיב עליו אחד מהמינים שממנו נוצר אפשר דאסור ובפרט למ”ש לעיל דלא התירו בדמיון העלים והפרי אלא בשני דברים שאינם שני מינים בודאי, אבל בשני מינים ודאיים אין היתר בזה. א”כ בשקדים ואפרסקים שהם בודאי שני מינים, יש מקום לומר שאפי’ מין אחד מהם אסור להרכיבו על כנה זו, דבודאי שהוא מתערב עם חלק מהמין שהוא אינו מינו בודאי והוו כלאים זב”ז. אלא דנראה שהעיקר הוא להקל להרכיב את המין היותר דומה לו, דאחר שאמרנו דדברים שאינם שני מינים בודאי הולכים אחר הדמיון הגדול, א”כ ה”נ כנה זו שמורכבת משניהם יש לה דין של ספק אם הוא שקד או אפרסק, ומספק מותרת עם אחד מהם שהוא הדומה לה ביותר. ובדרך אמונה (פ”א ה”ז) כתב בשם מרן החזו”א ע”ה (סי’ ב’ ס”ק ט”ו) שכל הרכבה שהפרי דומה לאחד ממולידיו והשני לא שינה צורת הפרי הגם שהשפיע בו, דינו כפרי שהוא נדמה לו ומותר להרכיבו עליו, ולכן תאנה שנתנה לתוך החצוב דין תאנה זו כדין שאר תאנים לענין כלאים ומעשר אבל אין איתנו להכריע בזה אם לא שינה כלל. מיהו בלא”ה יש להתירו ולהרכיבו על המין שדומה לו מפני שהן דומין זל”ז וכמ”ש הרמב”ם (פ”ג ה”ה). ושני דברים למדנו מדב”ק, א’ שאם לא נשתנה הפרי מכוח המין השני (אע”פ שהשפיע בו) אז הוא מותר גמור להכריע שלא שינה כלל וכנ”ל. ואח”ז כ’ דמ”מ יש להתיר מפני דמיון הפרי וכמ”ש הרמב”ם הנ”ל.

ונמצא דההיתר הוא רק לשיטתו בדעת הרמב”ם הנז’, דפירש בו, דאפי’ ב’ מינים גמורים כשהם דומים זל”ז מאד בעלים או בפירות מותרים זב”ז, וע”כ גם כאן אע”פ שיש במורכב השפעה מהמין השני מותר במין הדומה לו, אבל למ”ש בעוניי בדעת הרמב”ם ז”ל דלא מהני הדמיון להתיר אלא בדברים שאינם שני מינים בודאי, לכאורה אין לנו להתיר בזה, דאין בנו הכוח להכריע שאין בזה השפעת האפרסק, ודמיון השקד אפי’ שהוא גדול יותר לא יכול להתיר דיש כאן מן האפרסק ג”כ שהוא מין אחר בודאות גמורה. ובאמת שכן עולה להדיא מדברי החזו”א במקום אחר, שכתב בכלאים (פ”ג אות ז’) וז”ל ולענין איסור הרכבה אסור להרכיב יחור של מורכב (אתרוג בלימון) בסדן לימון, אע”ג שיש ביחור תערובת לימון, וכדאסר ר”י אבטיח ומלפפון אע”ג שיש במלפפון תערובת אבטיח (עיין סי’ ב’ ס”ק י”ב), וכדתנן פ”ק מ”ד ברמין ושזיפין אע”ג שיש בשזיפין תערובת רימין כדאמר בירושלמי, ומיהו אם ע”י הרכבה נדמה לאחד המולידים ובא לכלל השתוות הפירות והעלים הותר עם מין הנדמה לו, דהא אפי’ חשבת ליה ב’ מינים שיווי הדמיון מתירו, והלכך נר’ דמותר להרכיב אתרוג המורכב באתרוג שאינו מורכב שהפירות דומין דמיון גמור כלפת וצנון. (וע”ש עוד מ”ש בזה לענין אתרוג של מצוה). עכ”ל. הנה מפורש דלא התיר אלא לשיטתו דגם בב’ מינים מתירים בדמיון גדול. וע”ע שם בחזו”א (סי’ ג’ סוף הלכה ג’) שהביאו מהנדפס בערלה, וז”ל נר’ דהמרכיב אילן באילן מין בשאינו מינו אע”ג דנתאחו ואין ניכר עכשיו שהן שני מינים שהרי שניהם מגדלים פרי אחד ועלה אחד, עדיין הן באיסורן לקיימן, ולא דמי’ למ”ש הרמ’ פ”ג דאם העלים שוים וכו’, דהתם מכיר כל אילן לעצמו ומ”מ אינו רואה כאן הרכבת כל ב’ מינים שמשפט העין שהן מין א’ שנתפרד לב’ צורות, אבל הכא כשיראה את העצים המורכבים הוא יודע שזה של תפוח וזה של שקד, שהן ב’ מינים בהחלט, אלא לפי שנתאחו הם מגדלים מין משותף ואף שאבד עץ אחד מהן את מראיתו ואינו מכירו עכשיו במראיתו החיצוני, מ”מ כיון שאפשר לעמוד עליו ולהכירו היכר גמור שהוא שקד ותפוח ואז מכירן לשני מינים נפרדים אין בו היתר שכתב הר”מ, דהתם אינו טועה ואפ”ה שופטן למין אחד, אבל הכא אם לא יטעה בהם ידע שהן שני מינים, עכ”ל. הא קמן דגם לפי שיטתו כתב כאן דאין להתיר לקיימן וק”ו להרכיב עליהם מין אחר אפילו שהוא אחד מן המרכיבים. ולא התיר לעיל אלא מפני הדין דבהשוותם בדמיון העלים או הפירות נחשבים למין אחד ומותרים זב”ז. ומיהו למ”ש דבשני מינים ממש אין מועיל הדמיון להתיר אז לכאורה אין לנו היתר בזה כלל.

ומ”מ נלע”ד שיש להתיר המורכב עם המין הדומה לו ביותר מתרי טעמי חדא דשמא המין השני לא שינה צורת הפרי כ”כ, ואע”ג דאין בידינו להכריע וכמ”ש החזו”א מ”מ מכלל ספק לא יצאנו, ועוד יש ספק אחר, דמאחר והכנה הזו מעורבת משני מיני פירות ושניהם השפיעו בה, א”כ הויא כנת ספק אם ממין זה או מאחר ומאחר ולא ברור המין שלה אז גם למ”ש בכונת הרמב”ם ז”ל הנ”ל, יש להתירה עם הפרי הדומה לה ביותר.

ועוד דיש כאן ס”ס להתיר, ספק אם יש להחשיב הכנה הזו עם הפרי הדומה לה ביותר (בפרי ובעלים ובטעם) כמין אחד שהוא היתר גמור וכמ”ש החזו”א לעיל, וספק שמא העיקר כפירושו של מהר”י קורקוס ז”ל והחזו”א ע”ה שגם במינים נפרדים ממש, מותרים זב”ז כשהם דומים מאד זל”ז.

והואיל וכנת הנסן פריה דומה מאוד לשקד מבית ומחוץ וגם טעמו הוא כטעם השקד, אע”פ שהעלים דומים יותר לעלי האפרסק, מ”מ אינם רחוקים מאד מעלי השקד, ע”כ נלע”ד שיש להתיר להרכיב את השקד על כנת ההנסן, אבל עם אפרסק אסור. ואילו, בכנת 677, נלע”ד שאין להתירה לא עם האפרסק ולא עם השקד שאין בזה הכרעה למי מהם דומה יותר.

ואולם הרש”ז ריוח שליט”א טען לי בע”פ שהכנה 677 דומה הרבה יותר לאפרסק, וביקשתי דיעה נוספת מהמומחה ד”ר ר’ משה זקס יצ”ו שיכתוב לי הגדרה מדוייקת בענין ואשוב לעיין בדבר הלכה זו בעהי”ש ובישועתו. זה הנלע”ד וה’ יורנו דרך אמת. ויהפוך ימים אלו לששון ולשמחה לכל בית ישראל בב”א.

ע”ה ש.מ עמאר

1. מכתבו של הרב שניאור ז. רווח הוא המובא לעיל, והוא המתייחס לשאלתו של החקלאי שרכש שתילי שקד, וכמפורט במכתבו. בד בבד לאחר הסיור בחווה שם כתב הרב יואל פרידמן למו”ר הג”ר שמ”ע שליט”א מכתב שאינו קשור ישירות לשאלת החקלאי הנ”ל, אלא באותו ענין עקרוני, ושם חיוה דעתו שיש להתיר את כנת “677” גם לאפרסק וגם לשקד, ובהמשך דן בדבריו. העורך.