תרומות ומעשרות  מפירות הגדלים בחצר ונאכלים על ידי אורח

(פורסם ב’תנובות שדה‘ גיליון 4 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד ה”ה אריה בן אהרון נר”ו

מושב בקוע

השלום וברכה!

בנידון שאלתך בדבר אורחים הבאים לבקרך, ובשהותם בחצר הבית קוטפים מפרי הקלמנטינה  הגדל בחצר ביתכם, ושאלתך הגיעה האם עליהם לעשר מהפירות כאשר הם מעונינים לאכול ולטעום מהם בחצר הבית בלא להכניסם לתוך הבית ?

תשובה :

בנידון שאלתך יש להבחין בכמה פרטים החשובים מאד מבחינה הלכתית והם:

א. שמדובר באורחים שאינם בעלי הבית.

ב. עץ הקלמנטינות גדל בחצר הבית ולא הובא מבחוץ לחצר.

ג. סוג הפרי הוא קלמנטינה.

ד. סוג החצר המדובר.

א. עונת המעשרות

פירות או ירקות מתחייבים במעשר רק לאחר שהגיעו לעונת המעשרות, ועונה זו הוא שלב של גידול בכל פרי וירק בפנ”ע וכמפורט באריכות בר”מ (מעשר פ”ב). וקודם שהגיעו לשלב זה, הפירות עדיין אינם מתחייבים כלל בהפרשת תרומות ומעשרות.וגם לאחר שהגיעו לעונת המעשרות כל עוד לא נגמרה מלאכתן מותרין מן התורה אפי’ באכילת קבע  ומדרבנן אסרו אכילת קבע והתירו באכילת עראי (גמ’ נדה ט”ו ע”ב ברש”י ד”ה כדי שתהא, ובתוס’ שם ד”ה בהמתו. ועי’ עוד ברכות ל”ה ע”ב רש”י ד”ה אין הטבל, ועי”ע בפי’ הכ”מ על הרמ’ הל’ מעשר פ”ג הל”ד סוד”ה כיצד). והטעם שגזרו רבנן הוא כדי שלא יבוא לאכול גם לאחר מירוח (שו”ת הרשב”א ח”א סי’ שס”א).

ועי’ עוד במשנה ראשונה (פ”ג מעשרות משנה ד’ סוד”ה ופטורות) שבתחילה הביא את דברי הכ”מ הנ”ל שאכילת קבע אסורה עכ”פ מדרבנן. ובסו”ד מסיים וכותב ומיהו אפשר כיון דלא נגמרו ולא ראו פני הבית אפי’ מדרבנן פטור אפי’ בקבע. עכ”ל. ודבריו כאן הם חידוש גדול וכפי שהבאנו לעיל שדעת רשי’ ותוס’ ועוד ראשונים ס”ל במפורש לא כדבריו.

ב. גמר מלאכה:

הלכה פסוקה ברמב”ם  (הלכות מעשר פ”ג הלכה א-ב) “פירות שהגיעו לעונת המעשרות

ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מירחה מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. במה דברים אמורים בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר”.

והנה מקור דברי הרמב”ם הוא מהמשנה (מעשרות פ”א מ”ה) איזהו גרנן למעשרות-(“גרנן” לשון מושאלת היא כמו התבואה בגורן דהיינו לאחר שנתמרחה בגורן נאסרת באכילה ואפילו אכילת עראי. וזהו ששואלת המשנה מתי שאר פירות יהיו כדין הגורן בתבואה) (פיהמש”נ להרמ’ שם).- הקשואים והדלועים משיפקסו ואם אינו מפסק משיעמיד ערימה, אבטיח משישלק וכו’, במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו עכ”ל המשנה.

והחילוק בין המוליך לשוק לבין המוליך לביתו, מפרש בירושלמי על המשנה שם,  שבשעה שהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי, אך בשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי, בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד.

ג. קביעות למעשר:

בדברי הר”מ שהובאו לעיל סיים הר”מ את דבריו בזה”ל “אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהן ארעי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבע למעשר”.

ומהי הקביעות למעשר ? כותב הר”מ (שם הל’ ג-ד) “ואחד מששה דברים קובע למעשרות ואלו הן החצר (ס”א הבית) והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת, וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. כיצד, פירות שדעתו להוליכן לבית אע”פ שנגמרה מלאכתן אוכל מהן עראי עד שיכנסו לבית, נכנסו לבית נקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עד שיעשר” עכ”ל.

ואע”פ שכאן כתבם הרמב”ם בחדא מחתא, מ”מ בריש פ”ד כתב הר”מ (הל’ א -ב) וז”ל “אין הטבל  נקבע למעשר מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר: ביערתי הקדש מן הבית, והוא שיכניסנו דרך השער שנאמר: ואכלו בשעריך. ומוסיף הר”מ יראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, כמו שביארנו מפי השמועה. אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן”  עכ”ל הרמב”ם.

מפורש א”כ בדברי הרמב”ם שרק בית הוא הקובע למעשרות מן התורה ואילו שאר הששה דברים אינם קובעים אלא מדרבנן. ומקור דברי הר”מ הוא בירושלמי פ”ג דמעשרות אמר רבי יוחנן מקח וחצר ושבת אינן תורה. ומה  שכתב הר”מ בלשון “יראה לי” ? עונה הכס”מ שאמנם שלשה דברים מבוארים בירושלמי אך שלשה דברים אחרים אינם מבוארים והרמב”ם נראה לו ללמוד אלו מאלו.

ד. דין חצר:

שנינו במשנה מעשרות (פ”ג מ”ה) איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות ? ומביאה שם המשנה ה’ דעות מה היא החצר. (והא שפשוט למשנה שחצר חייבת ששואלת איזוהי חצר ? עונה על כך המלאכת שלמה על המשנה שם בשם הר”ב אשכנזי דאמסכת תרומות קאי דתנן בפ”ח היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר וכו’ ר’ יהושע אמר לא

יגמור משמע דחצר מחייבא לנו והשתא מפרש איזו היא חצר וכו’ כך מצאתי ע”כ. וברש”ס (שם) כתב, שאריש פירקין קיימא דתנן המעביר תאנים בחצירו לקצות פטורין הא שלא לקצות חייבין דחצר קובעתן, ע”כ.

והנה שנינו בגמ’ בפרק הפועלים (ב”מ פ”ז) אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר: “ביערתי הקדש מן הבית”. ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר : “ואכלו בשעריך ושבעו”.

הרי לפניך שדעת ר’ יוחנן שחצר קובעת מדין תורה. ודעת ר’ ינאי שחצר אינה קובעת למעשר. וע”ז יש להקשות מהמשניות הנ”ל   שחצר קובעת למעשר וכיצד יחלוק ר’ ינאי על המשנה? התוס’ על הגמ’ שם (ד”ה עד)  עונה ע”ז שגם ר’ ינאי סובר שחצר קובעת אך רק מדרבנן, ועד שיראה פני הבית היינו מדאורייתא. וכ”כ בתוס’ במס’ ברכות (ל”ה ע”ב) ד”ה דרך ועו”ע שם ברש”י ד”ה אין.

אמנם לעיל סוף אות ג’ הבאנו את דברי ר’ יוחנן בירושלמי מעשרות שאומר: מקח וחצר ושבת אינן תורה, נמצא א”כ דברי ר’ יוחנן סתרי אהדדי מהגמ’ בב”מ ששם ס”ל לר”י שחצר קובעת דין תורה, ואילו בירושלמי מפורשים דברי ר’ יוחנן שחצר אינה דין תורה? כבר כתב ע”ז הרמב”ן ב”מ שם (ד”ה הא) שהירושלמי מחליף השיטה של ר’ ינאי לר’ יוחנן. וכ”כ הרשב”א (ב”מ שם ד”ה ורבי ינאי).

להלכה פוסק הרמב”ם (פ”ד מעשר הל”ז וז”ל) כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אע”פ שלא הכניסן לתוך הבית”. ובר”פ ד פוסק הר”מ, אין הטבל נקבע למעשר מן התורה  עד שיכניסנו לביתו  שנאמר : “ביערתי הקודש מן הבית”. ובהל’ ב מוסיף הר”מ וכותב, יראה לי שאין לוקין מן התורה  על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו   כמו שביארנו מפי השמועה, אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן עכ”ל.

ולכאורה א”כ  הדברים מפורשים שאין נקבע מן התורה למעשר אלא אם נכנס לביתו בלבד ולא בחצר. וגם הדרשה מהפס’ שהביא הרמב”ם היא ממש כדברי ר’ ינאי לעיל שס”ל שרק בית קובע מן התורה ולא  חצר שאינה קובעת אלא מדרבנן, והא  שכתב הרמב”ם בהל”ז שגם חצר קובעת היינו  מדרבנן. וזהו שכתב הרמב”ם   שבשאר הששה דברים אינם קובעים אלא מדרבנן. ואחד מתוך הששה היא החצר וכמש”כ הר”מ  בפ”ג הל”ג.   ואמנם יש גירסאות בר”מ בהל’ ג שכתוב “הבית” במקום “החצר” וכך היא הגירסא  שהיתה לפני הרדב”ז ולכן כתב שם על הר”מ שהטעם שלא הזכיר חצר כיון שחצר שאינה משתמרת אינה קובעת.

אך הגירסא שהיתה לפני מרן הכ”מ היא חצר, וכ”כ מפורש הכ”מ בדעת הר”מ בפ”ג הל”ד ד”ה כיצד, שהביא שם את מחלוקתם של ר’ ינאי ור’ יוחנן והקשה על ר’ ינאי את קושית התוס’ הנ”ל והביא את תירוצם שגם ר’ ינאי מודה שחצר קובעת אך רק מדרבנן. ומוסיף שם בכ”מ והכי דייק לשון רבינו שכתב בראש פ”ד אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו.

וכן כתב בדעת הרמב”ם הרב המבי”ט בספרו קרית ספר (פ”ג). וכ”כ בדעת הרמב”ם הבינת אדם (שער מצות הארץ פ”ג ס”ק א’) וז”ל “באמת דברי הרמב”ם משמע להדיא דדוקא בית קובע וכמש”כ הכ”מ”, ועו”כ שם בשם הסמ”ג שלא הביא רק דברי ר’ ינאי דבית קובע.    וכן כתב  ג”כ הערוה”ש  ( העתיד סי’ צ”ו סעי’ ז -ח וצ”ז א – ב) שדעת הר”מ כר’ ינאי שחצר קובעת רק מדרבנן (ועי”ש הטעם מדוע פסק כר’ ינאי ולא כר’ יוחנן).

ואמנם הגר”א בביאורו לשו”ע (ס”ק קל”ט) כתב וז”ל, וה”ה לחצר ואף מדאורייתא כר’ יוחנן וכמ”ש הרמב”ם בפ”ד כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר וכו’

ודברי הכ”מ תמוהין שדייק מכאן  דהרמב”ם פסק כר’ ינאי דהא כאן לא חשיב דאוריתא דהא נקט כל הששה דברים ואינן דאוריתא  רק בית כנ”ל עכ”ל.

גם החזו”א (מעשרות סי’ ה ס”ק ז) הביא את דברי הכ”מ וכתב ע”ז ותמוה דהרי בו’ דברים שמנה רבינו בה”ג מנה חצר ולא הזכיר בית ואילו חצר דרבנן יש למנות ז דברים בית לחוד וחצר לחוד וכו’ אלמא דדעת רבינו דחצר היינו בית וכו’ עיי”ש.

וא”כ דעת החזו”א כדעת הגר”א שס”ל להרמב”ם שחצר קובעת מדין תורה כבית. ועי’ להגר”ח קניבסקי שליט”א בספרו דרך אמונה (פ”ג מעשר הל”ג) בביאור הלכה ד”ה אחד, שדן באורך על דברי החזו”א, ונראה שדעתו נוטה שם כפירוש הכ”מ בר”מ, ועוד הביא שם מהכו”פ בפכ”ז שנראה מדבריו כדברי הכ”מ בדעת הר”מ שחצר אינה קובעת אלא מדרבנן.

להלכה הביא מרן השו”ע (יו”ד שלא פג) שא’ מו’ דברים קובע למעשר והראשון שבהם הוא החצר וזהו כפי שגרס בדברי הר”מ חצר ולא בית. ובסוף הסעיף כתב את לשון הר”מ “כשם שהבית קובע כך החצר קובע למעשר”, וילמד הסתום מן המפורש וכפי שפירש בכ”מ את דברי הרמב”ם.

הש”ך בס”ק קי”ב כתב על דברי השו”ע את דרשתו של ר’ יוחנן דהיינו שגם חצר קובעת מן התורה, והדר תבריה לגזיזיה  בנקודות הכסף שם, והעלה כדברי ר’ ינאי דהוה רביה דר’ יוחנן והוסיף שם דכן פסק הרמב”ם להדיא בפ”ד מהל’ מעשר כרבי ינאי.

ה. איזו חצר קובעת?

הבאנו לעיל את מחלוקתם של ר’ ינאי ור’ יוחנן האם חצר קובעת למעשר או לא. ובתוס’ שם (בד”ה עד) מסקנתו היא, שלדעת ר’ ינאי אף חצר קובעת אך לא דבר תורה אלא מדבריהם, וכ”ז בחצר המשתמרת, אך חצר שאינה משתמרת אינה קובעת אפי’ מדרבנן. ואילו לדעת ר’ יוחנן חצר המשתמרת קובעת למעשר דבר תורה. וחצר שאינה משתמרת אינה קובעת למעשר אלא מדבריהם.

ולפי”ז על פי הנאמר לעיל שדעת הרמב”ם היא כדברי ר’ ינאי וכפי שפירשו בדבריו הכ”מ, המבי”ט, הש”ך בנקוה”כ, הבינת אדם ועוד א”כ חצר קובעת רק אם היא משתמרת אך חצר שאינה משתמרת אינה קובעת למעשרות אפי’ בדרבנן, וכן משמע מדברי הרמב”ם בפ”ד הל”ח שכתב איזוהי חצר הקובעת? והביא שם את כל הדעות שמובאים במשנה (מעשרות פ”ג מ”ה) מהי חצר המשתמרת, ופסק הר”מ ככל הדעות להחמיר שאם יש אחד מהתנאים האלו זהו חצר המשתמרת, אך אם החצר היא וודאי אינה משתמרת לא הזכיר מזה הרמב”ם מאומה שזה יקבע עכ”פ מדרבנן, אלא וודאי שחצר שאינה משתמרת אינה קובעת אפי’ מדרבנן. ועי’ בכ”מ בסוד”ה ואיכא, שאם אין שמירה כלל אינה קובעת לכו”ע.

וכ”פ להלכה הגאון הרש”ז אויערבך זצ”ל בספרו מנחת שלמה (סי’ ס”ב אות ד) שחצר שאינה משתמרת אינה קובעת למעשר אפי’ מדרבנן.

היוצא להלכה ע”פ הנ”ל, שחצר קובעת למעשרות מדרבנן, אך כ”ז בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת אינה קובעת למעשרות אפי’ מדרבנן.

ואיזוהי חצר המשתמרת?

נחלקו בזה הדעות במשנה (מעשרות פ”ג מ”ה) ולהלכה הביא הר”מ את כל הדעות להחמיר וז”ל בפ”ד מעשר הל”ח, איזוהי חצר הקובעת ? כל שהכלים נשמרין בתוכה או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש. וכן חצר שיש בה שני דיורין או שהיא לשני שותפין שאחד פותח אותה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו

קובעת עכ”ל הרמב”ם. והביא שם מרן הכ”מ דאתמר עלה בירושלמי (ה”ו) הלכה כדברי כולם להחמיר. ואמנם מוסיף שם מרן הכ”מ שהתנאי הג’ שהוא חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש וזהו תנאו של רבי יוסי, בזה כו”ע מודו שאם אדם נכנס ואין מי שאומר לו מה אתה מבקש אין זה חצר המשתמרת שאין בה שמירה כלל, ולכו”ע אינה קובעת כלל במעשרות. וכ”כ המהר”י קורקוס על הר”מ שם בד”ה ורבינו,

נמצא לפי”ז שבבנין מגורים שיש בו כמה וכמה דיירים ובודאי שאין שואלים אדם שנכנס מה אתה מבקש כאן בכה”ג לכו”ע אין זה כחצר המשתמרת שקובעת למעשרות, ואם גדל בחצר כזאת כל הפירות מכל סוג שהם מותר לאכלם עראי בלא הפרשת תרומות ומעשרות. אך בחצר של בית פרטי או אפי’ שני דיירים שכאשר נכנס אדם שואלין אותו על מעשיו יש לחצר דין חצר המשתמרת. (ופשוט שבחצר אפי’ פרטית ויש בה מעבר לצורך רבים ע”פ היתר מיוחד של בעה”ב שאין לה דין חצר המשתמרת).

ו. אימתי החצר קובעת ?

כתב הרמב”ם (פ”ד מעשר הל”ז) “כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר. ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אע”פ שלא הכניסן לתוך הבית”.

למדים אנו מדברי הרמב”ם שחצר קובעת באותם תנאים שבית קובע דהיינו שיכניסנו דרך השער לחצר וכמו שמצינו בבית שקובע כאשר יכניסנו דרך הפתח, (דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון – ערוה”ש סי’ צי”ז סעי’ יא).

אמנם אם הפירות לא הובאו מבחוץ לתוך החצר דרך השער, אלא גדלו בתוך החצר אין החצר קובעתן למעשר אלא באופנים מסוימים, וכפי שמפרט הרמב”ם (פ”ד מעשר טו – יח) תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל ממנה אחת ופטור, ואם צירף חייב במעשר. גפן שהיא נטועה בחצר לא יטול את כל האשכול ויאכל אלא מגרגר אחת אחת. וכן ברמון לא יטול את כל הרימון אלא פורט את הרימון באילן ואוכל הפרד משם, וכן באבטיח סופת אותו בקרקע ואוכלו משם. כסבר שהיא זרועה בחצר מקרסם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב לעשר וכן כל כיוצא בזה עכ”ל הרמב”ם. (ועו”ע בהשגת הראב”ד בפ”ה מעשר ה”ג ובדברי הרדב”ז שם).

א”כ למרות שחצר אינה קובעת את הפירות הגדלים בה מ”מ כ”ז בתאנה אחת וכד’. אבל  שתים לא, דהיינו אם נטל מהעץ שתי פירות יחד, החצר קובעתן למעשרות. וטעם הדברים לחלק בין אחד לשתים הוא, ששתים הוא צירוף שמחמתו החצר קובעת למעשרות, אך מהמשך דברי הרמב”ם שהזכיר את האבטיח שהוא יחידה אחת שלמה שאיננה מורכבת מכמה בודדים כמו הענבים ואפי’ הרימון שמורכב מבודדים, אלא היא יחידה אחת, (על זיהוי האבטיח שבזמן חז”ל עי’ ספר הצומח והחי במשנה לפרופ’ יהודה פליקס) ועכ”ז בנטילה של אבטיח אחד כבר החצר קובעת למעשרות. הוה אומר שאין החילוק בין אחד לשנים אלא בין סוגי הפירות והירקות השונים.

ז. החילוק בין סוגי הפירות:

כאמור לעיל אין חילוק בכמות שנוטלים מהפירות אלא זה תלוי בסוג הפרי. והנה מקור דברי הרמב”ם הם מהמשנה במעשרות (פ”ג משנה ח – ט). וכתב הערוך השולחן (העתיד סי’ קא יח) שהדוגמאות שנקטה המשנה בסוגי הפירות יש בכל אחד מהן רבותא, שהנה התרנו אכילה של אחת אחת בתאנה והייתי אומר שאשכול ענבים שניטל כאחד נחשב

כאחד קמ”ל דאסור אלא פורט ענב ענב לבדו. ואמנם אין זה רבותא כ”כ שהרי כל ענב

הוא פרי בפנ”ע קמ”ל רימון שהוא פרי אחד (מבחוץ) ג”כ אסור אלא צריך לפורטו, ולא עוד אלא אבטיח שהוא פרי אחד (גם מבפנים) ג”כ צריך לפותחו ולחתוך ממנו מעט מעט ולאוכלו.   וכתב הרדב”ז שבכל הני הדוגמאות עדיין לא היה גמר מלאכה ולכן אחת אחת שזה קודם גמר מלאכה מותר באכילה. כיון שהחצר לא קובעת קודם גמר מלאכה, משא”כ שנים או אבטיח אחד הריהו כגמר מלאכה ולאחר שקטף, החצר שהיא משתמרת קבעתו למעשרות ונאסר באכילה אפי’ עראי, ועו”ע מלאכת שלמה (מ”ח ד”ה אוכל) אוכל אחת אחת אבל שתים לא דהוי גורן וראיית פני החצר בבת אחת ועו”ע מעשרות פ”ב מ”ה ועל המשנה בפ”ג) ועו”ע חזו”א מעשרות (סי’ ו’ ס”ק ד).

והנה המלאכת שלמה הביא שם (מ”ט ד”ה נוטל) בשם הירושלמי על המשנה שם, שרבי טרפון עבד אכילה שיש בה שתים ושלש אכילות כאכילה אחת, ולכן כל האשכול ענבים וכל הרימון והאבטיח הם כתאנה אחת,ואילו דעת רבי עקיבא שנטילתן שלמים הוו כהכנה והווי כשתים שתים. ואנן קיי”ל כרבי עקיבא וא”כ כל פרי שדרכו להאכל בב’ או ג’ אכילות והריהו נחשב כשתים כאשר נוטל את כולו, משא”כ פרי שדרכו להאכל כאחת ואינו מפרידו לחלקים מותר באחת אחת ואסור שתים שתים, וכסברא זו כתב  ג”כ הר”ש סירילאו (על המשנה בד”ה וסופת) “וסופת באבטיח כיון דדרך לחתכו שתי חתיכות הוו צירוף”. וכסברא זו כתב ג”כ המשנה ראשונה (מ”ט ד”ה והנלענ”ד) שהחילוק הוא בין סוגי פירות שדרך להפרידן ולחותכן או לאוכלם שלמים.

א”כ היוצא מזה שכל פרי שנאכל בבת אחת ואין דרך להפרידו כגון התאנים, שזף, קומקוואט, ושאר הפירות הקטנים הרי הם ניטלים אחת אחת ואוכלם אפי’ בחצר המשתמרת ללא מעשר, משא”כ פרי שהדרך לחלקו לחלקים כגון האבטיח, הרימון, התפוז, התפוחים ועוד אסור ליטלם  אפי’ אחד אחד אלא חותכם במחובר ואוכל מהם. ונידון שאלתך שהוא פרי הקלמנטינה, ג”כ נראה שיש בהם קטנים מאד שאפשר שהם נאכלים בבת אחת, אך בד”כ גם את פרי הקלמנטינה מפרידים לפלחים ואוכלים, וא”כ לפי”ז עץ הקלמנטינה שגדל בתוך חצר המשתמרת והדרך לאכול את הפרי ע”י שמפרידים אותו לחלקים הרי הוא כדין הרימון והאבטיח ויש לקלפו בעודו על העץ, וליטול ממנו פלחים ולאוכלם אך אם יקטוף את הפרי בשלימותו הרי”ז כגמ”מ ומתחייב במעשר כיון שהחצר קובעתו.

ואמנם מצינו להרב חכמת אדם (שע”צ פ”ג טז – יז, פ”ה ג) שרוח אחרת היתה עמו וכתב שהטעם שב’ תאנים אסור הוא משום שתאנה אחת אינה חשובה אך ב’ תאנים הוי דבר חשוב, וכ”כ לגבי אשכול, הרימון, האבטיח, שבהם גם פרי אחד נקרא דבר חשוב משום שדרך לאכול מהם רק פרי אחד, וסיים שם וה”ה בכל הפירות שדרך ב”א לאכול מהם רק פרי א’ כגון תפוח ואתרוג וכיוצא בו דינם כאשכול ורימון.

ולאח”ז מצאתי את הדברים מפורשים במהר”י קורקוס על הרמב”ם (פ”ה ה”ג) סוד”ה ומה וז”ל, ואפשר דאבטיח ואשכול ורימון אחד חשיבי אבל תאנה אחת לא חשיבא. (ועי’ש שהביא עוד טעם וכתב ע”ז ואין נראה כן).

גם הארץ חפץ בהל’ תרומות ומעשרות (נתיב ב’ אות יד’) כתב וז”ל, ורימון הואיל והוא  דבר חשוב אסור ליטול כל הרימון כולו מהאילן ולאוכלו אלא פורט ממנו גרגיר ואוכל אחת אחת. וכן האבטיח הואיל והוא גדול וחשוב לא יטלו כולו כאחת וכו’, וכן הדין בשאר כל הפירות הגדולים אשר גם אחת היא חשוב. עכ”ל, נמצא לפי”ז שתפו”ז גם הוא נחשב כפרי חשוב משום שבאמת הרגילות היא לאכלו אחד וגם אחד הוא חשוב. דינו כאבטיח ואסור ליטלו  כאחד אלא פלחים פלחים, משא”כ הקלמנטינה לפי טעם זה נראה שדינו כתאנה כיון  שע”פ רוב אין חשיבות בפרי אחד עקב קוטנו (וזהו שהדגיש הארץ חפץ גדולים). ומ”מ למעשה צ”ע בזה.

והנה החזו”א (דמאי סי’ ז’ סוס”ק כ”ד) כתב וז”ל “דרימון ואבטיח חשוב צירוף כיון שאינו אוכלם בבת אחת כל שמחלקן חשוב צירוף ב’ החתיכות, ולפי”ז תפו”ז אין אוכלין בבית אפי’ אחת אחת וכן בלוקח וצ”ע, עכ”ל החזו”א. (ובדרך אמונה בביאור הלכה סו”פ ד’ כתב שנ”ל פשוט שכל הדברים הגדולים שדרכם לחלק לפרוסות כגון התפוחים דינם כאבטיח ורימון, והוסיף שם ומ”מ צע”ק למעשה, ושוב הביא שם את דברי החזו”א ועיי”ש).

יש להעיר! כל מה שאמרנו בדין אילן הנטוע בחצר שאסור לאכול שנים שנים וכיו”ב.

זהו דווקא מתי שבדעתו ללקוט רק אותם פירות בלבד, אך אם דעתו ללקוט הרבה מהעץ וכעת אחר שקטף שנים רוצה לאכול תפו”ז אחד,

אין החצר קובעתו למעשרות כיון שעיניו בתאנתו ולא חשוב גורן בגמר מלאכה עד שילקוט כל צרכו. וכ”כ התוס’ בב”מ

(דף פ”ה ע”א בד”ה בעל הבית).

וכ”כ עוד ראשונים תוס’ רבינו פרץ שם, ריטב”א שם, סמ”ג מ”ע קלה’ ועוד, וכ”פ להלכה בשע”צ פ”ג כ”א וכ”פ ובארץ חפץ

ואמנם הרמב”ם השמיט דבר זה מ”מ עי’ בחזו”א  סי’ ו’ ס”ק א’ ד”ה ואפשר, שהביא דברי התוס’ הללו על דברי הר”מ ועיי”ש.

ח. למי קובעת החצר?

חצירו של אדם קובעת למעשרות עבור בעה”ב. אך חצר של אדם אינה קובעת עבור אחרים דהיינו אם העביר אדם את פירותיו בחצר של חבירו אין החצר של חבירו קובעת למעשרות עבור בעל הפירות

(עי’ ר”מ  פ”ד הי”ג ובהשגת הראב”ד שם, ועיי”ש בדברי המהר”י קורקוס, הכ”מ, הרדב”ז שם.

ועו”ע בר”מ פ”ה הל”ח ובר”א שם ובנו”כ שם. ערוה”ש סי’ קא’ אות ג’ שהביא הדברים להלכה). 1)

וכתב החכמת אדם (שע”צ פ”ג סעי’ כ”ג) וז”ל :

“הנותן לחבירו פירות בשוק או אפי’ הנכנס לחצר חבירו או לחנות חבירו ואמר להם בעה”ב טלו ואכלו אע”ג שבעל החצר והחנות חייבין שהבית שלו קובע.

אבל האורח הזה מותר לאכול בלא מעשר  דבית וחצר שאינו שלו אינו קובע,

ומתנה אינה כמכר כדלקמן פ”ה סי’ ט’. עכ”ל. ושם בסי’ ה’ תלה הדבר בדין האם תרו”מ בזה”ז דרבנן או דאוריתא ועיי”ש.

ואמנם הרמב”ם (פ”ה הל’ ה -ו) פסק שמתנה אינה כמכר ואינה קובעת, וכ”פ מרן השו”ע (של”א צ”ט)  שהמתנה אינה כמכר.

וא”כ אורח שבא להתארח אצל חבירו, ואמר לו חבירו טול לך פרי מעץ זה שגדל בחצר, כיון שמתנה אינה כמכר וחצר של חבירו אינו קובע עבורו, דינו של האורח כאילו עומד בגנה ויכול לאכול גם שנים שנים או תפו”ז שלם ללא מעשר כדין חצר שאינה משתמרת. (וכ”פ בארץ חפץ נתיב ב’ הי”ד).

1) בזמן הבאת הדברים לדפוס קיבלתי את הגליון מס’ 8 של חוברת “אמונת עתיך” וראיתי שם במאמרו של הרב עזריאל אריאל שליט”א

שהביא שם בהערה 6 את דברי הערוה”ש וכתב שם שהערוה”ש חידש שחצר אינה קובעת אלא לבעליה ולא לאחר וצ”ע.

ולא הבנתי את תלונתו שהלא הדברים ידועים וברורים הם וכפי שמתבאר במקורות שהבאנו ואין בדברי הערוה”ש שום חידוש ודו”ק.

מסקנת הדברים:

א. פירות שנגמרה מלאכתן כל עוד לא נקבעו למעשר מותר לאכול מהן עראי.

ב. חצר משתמרת קובעת למעשרות רק מדברי חכמים ולא מדין תורה כבית (כס”מ בדעת הר”מ).

ג. חצרות הבתים בבנין מגורים שיש  בו הרבה דיירים ואין שואלים אדם שנכנס לחצר מה אתה מבקש,

דינם כחצר שאינה משתמרת ואינה קובעת למעשרות.

מאידך רוב הגינות בבתים פרטים או דו משפחתיים ששואלים לאדם שנכנס, הרי”ז חצר המשתמרת. וקובעת למעשרות .

 ד. חצר המשתמרת קובעת למעשרות רק פירות שהובאו לתוכה  מבחוץ, אך הפירות שגדלו בתוך החצר, החצר קובעת רק בתנאים מסוימים. 

ה. כל פרי קטן שאין רגילות לאוכלו בכמה אכילות, אלא הוא נאכל בב”א כגון התאנה, השיזף, קומקוואט והדומים להם.

מותר ליטול אחד אחד ולאוכלו בלי מעשר, ולא יטול את השני עד שיסיים אכילת הראשון, ולא יטול שנים שנים.

פרי גדול שדרך להפרידו לחלקים קודם האכילה כגון אבטיח, רימון, תפוח, תפו”ז, אסור ליטלו שלם ולאוכלו בלי מעשר,

אלא יטול ממנו פלח בעודו מחובר לעץ ויאכל בלא מעשר.

הקלמנטינות יש להסתפק וכמבואר בפנים וע”כ יפריש בלא ברכה אם נטלה בשלימותה. 

ו. כל הנ”ל מדובר אם הבעה”ב רוצה לקטוף רק את הכמות המועטה הזו, אך אם רוצה לקטוף כמות גדולה של קלמנטינות וכד’.

כל עוד לא סיים את הקטיף יכול לאכול גם  אחד שלם או יותר ללא מעשר.

ז. חצר קובעת רק לבעל החצר, אך אינה קובעת לאורח שמתארח בחצר וקוטף לעצמו פרי, שמתנה אינה כמכר.

ולכן יכול לקטוף קלמנטינה אחת או יותר ולאכול ללא מעשר ואינו צריך לחתוך אותה לפלחים כדין בעל חצר.