קיצור הלכות שביעית

שלש מצוות נאמרו בשנת השמיטה והם:

• שביתת הארץ, שנאמר:  “ושבתה הארץ שבת לה‘”. ונאמר: “ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’ “. ונאמר: “בחריש ובקציר תשבות“.
• שמיטת הפירות שנאמר: “והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך“.
• ושמיטת כספים שנאמר: “וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו“.

שביתת הארץ:

א. יש מלאכות בשמיטה שאסרתן תורה, ויש מלאכות שנאסרו רק מדברי חכמים. והעיקר להלכה שמלאכות האסורות מן התורה, אסורות גם אם מטרתן רק להציל את האילן שלא ימות, ומלאכות שאינן אסורות אלא מדברי חכמים, לא אסרום חכמים אלא במקום שזה להשביח את האילן, אך אם זה להגן על האילן שלא ימות, התירו לעשותם בשמיטה.

ב. גם כשהותר לעשות מלאכות האסורות מדרבנן, לא הותר אלא בתנאי שתהא המלאכה מוכרחת המציאות, או במקום הפסד גדול וברור, ואמנם בזמן הזה ששביעית מדרבנן אפשר להקל לעשות מלאכות אלו, גם כדי להציל מנזק חלקי, או בהפסד שאינו גדול, ולכתחילה טוב לעשות מלאכות אלו בשינוי, אם הדבר אפשרי.

ג. מלאכות האסורות מן התורה, שאסרנו לעשותם אף אם הם לקיים את האילן, מכל מקום במקום הצורך, מותר לעשותם על ידי גוי, ואם אין גוי או שדרוש מומחה יהודי, יש להתיר להם לעשות את המלאכה בשינוי, שכל מלאכה בשינוי, אסורה רק מדבריהם, ובאיסור מדבריהם, הותרו מלאכות לקיים את האילן. גם במקום שאין הנזק ודאי, אלא יש הערכה של מומחה נאמן הבקי היטב, שיש חשש שיקרה נזק, יש להתיר לעשות מלאכות שנאסרו מדברי חכמים, וטוב לעשותם בשינוי במקום שאפשר.

ד. בזמן הזה יש להתיר לעשות מלאכות שנאסרו מדרבנן, גם כדי לקיים את הפרי, היינו למנוע פחיתה משמעותית בכמות היבול ובאיכותו, אך אין להתיר עשיית מלאכות כדי להקדים את זמן ההבשלה של הפרי, או כדי לקבל פירות גדולים במיוחד, אף שהדבר נעשה לתועלת הציבור, שיהיה להם פירות מוקדם יותר וגדולים יותר.

ה. מלאכות שאסורות מדרבנן, שהותרו לצורך מניעת נזק והפסד, יש להתירם, גם אם יגרם איזה שבח לאילן כתוצאה מכך, אך יש להזהר שלא להוסיף ולא להרבות מעבר למה שהאילן צריך. ואמנם אם כדי לעשותה בצמצום, עליו להוציא הוצאות כספיות גדולות, יש להקל לעשות המלאכה כדרכה, אף אם יגרם איזה שבח לאילן. ולכן כל שעושה מלאכה המותרת לחלק מהמטע, ובהכרח נהנים מזה גם עצים אחרים שאין המלאכה מותרת עבורם [כגון המשקה, שחלק מהעצים זקוקים יותר וחלק פחות], ואינו יכול להפריד המלאכות אלא בהוצאה כספית גדולה, יש להתיר לו לעשות המלאכה דרכו.

ו. כל מלאכה שאפשר לעשותה קודם שמיטה, יש להקדים ולעשותה לפני שמיטה, שכל שיכול למעט מעשיית מלאכות בשמיטה, יש למעט. והוא הדין מלאכות שיכול לעשותם במוצאי שמיטה, אין להקדים ולעשותם בשמיטה. ומלאכה מסוימת שבהימנעות מעשייתה, יגרם נזק לאילן או לשדה,  אך יכול לתקנו במוצאי שמיטה בקלות ובלא הוצאות כספיות, יש להמנע מעשייתה, אך אם זה מצריך הוצאה כספית גדולה, יש להתיר לעשות מלאכה זו בשמיטה, שהוצאה זו כמוה כנזק. וכן אם ללא עשיית מלאכה כל שהיא (האסורה מדרבנן), ייפגעו מאד היבולים בשנה שלאחר השמיטה, יש להתיר עשיית מלאכה זו בשמיטה.

מלאכות הנעשות בגינות נוי, בחצר ובנין:

א. כשם שהותרו מלאכות [האסורות מדרבנן] בשמיטה לקיים את האילן שלא ימות ושלא יפסדו הפירות, כך הותר בשנת השמיטה עשיית מלאכות בגינות הנוי, לבל ימותו הצמחי נוי, וכמו כן אפשר להתיר עשיית מלאכות למניעת נזק ניכר לצורתם של צמחי נוי, ואמנם שיעור נזק ניכר בצמחי נוי, קשים להגדרה, כיון שזה תלוי בדיעות אנשים שונים, ולכן יש להחמיר ולא להתיר עשיית מלאכות, אלא במקום שנראה בוודאות שיש קלקול ונזק.

ב. מותר להשקות בשמיטה לצורך קיום הצמחים שבגינה. ואמנם במרבית המינים ניתן להפחית את כמות ההשקיה ולרווח את זמני ההשקיה, ויש לנהוג כך בשמיטה. [ואמנם ראוי להתייעץ עם מומחה נאמן שכן פעמים מניעת השקיה בזמנה יכולה לגרום נזק בלתי הפיך ובפרט בקרקעות חוליות ובזנים רגישים].

ג. יש לדשן ולזבל קודם שנת השמיטה, ובמרבית המקרים אין צורך בדישון נוסף. [ייתכן שלאחר גשמים שוטפים יש צורך בדשן חנקני נוסף, [בפרט בקרקע חולית] ופעמים אף באשלגן, במקרה כזה עדיף הדישון דרך מערכת ההשקיה].

ד. קודם ההחלטה אם לדשן בשמיטה, יש להיועץ עם מומחה שיבדוק בדיקות קרקע, שסימנים רבים הנראים להדיוט כחוסר בדשן פעמים זה חוסר בהשקיה וכן להיפך, וכן יש לקבל מהמומחה חוות דעת, מה המינון של הדישון המינמלי הנצרך, ולא להרבות מעבר לזה.

ה. יש לטפל בעשבייה קודם שנת השמיטה, ובפרט במונעי נביטה. עשביה שעלתה בגינה ואינה מפריעה לצמחים אסור לנכשה בשמיטה, ואם יש חשש להשתלטותה על הצמחים, ולגרימת נזק, מותר לרססה בעזרת קוטלי עשבים, או לנכשה בעזרת חרמש מוטורי המכסח מעל פני האדמה, בשעת הצורך מותר אף לעוקרה ביד או בעידור קל [שלא יעדור גם את האדמה], וכן מותר למנוע את התפשטות הדשא לכיון צמחי הנוי, אם יש חשש לנזק, [ועדיף להניח תוחמי דשא, שלא יצטרך למלאכות אלו].

ו. גינת נוי מטופחת, וחושש שיעלו בה עשבים, שיפריעו לנוי הגינה [ולא לנזק בצמחים שאז דינו כנ”], מותר לרסס במונע נביטה, על מנת שלא יעלו העשבים שם, ואם כבר עלו העשבים אסור לנכשם ולהוציאם, כיון שאינם מזיקים לצמחים, ונראה שיהיה מותר לגוזמם מעל פני הקרקע בגיזום גבוה יותר מהרגיל. וכל היתרים אלו רק אם כוונתו לנוי בלבד, אך אם מתכוין גם לתועלת הקרקע והאילן אסור, ויש להזהר בזה שהוא מהדברים המסורים ללבו של כל אדם, ועל זה נאמר “הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות”

ז. במרבית צמחי ועצי הגינה אין צורך בגיזומים בשנת השמיטה, ובפרט אם הכין את הנצרך בערב שנת השמיטה. ולכן אסור לגזום בשנת השמיטה את השיחים והעצים, כשהמטרה לגרום לצמיחה של ענפים חדשים, למלאות את חל העץ, או להרבות צימוח והתפשטות.

ח. גיזום לצורך השימוש בענפים, או להסירם כיון שהם מפריעים לעוברים ושבים, ראה לעיל במלאכות בשטח החקלאי.

ט. גיזום שמטרתו לשמור על הנוי, כגון גדר חי המעוצב בצורת שער או כדור, והגדר בוגר ומלא, אין מטרת הגיזום להצמיח, אלא להיפך לדכא את הצימוח שלא יתפשט וישאר בצורתו, מותר לעשות כן אף בשנת השמיטה. וכן דשא בוגר צפוף ומלא, ומטרת הכיסוח אינו אלא לשמור על הנוי, מותר לכסח אף בשנת השמיטה. ואמנם אם הדשא אינו מלא ובוגר, ומטרת הכיסוח מלבד לנוי, גם שיתפשט ויתמלא, אסור לעשות כן בשמיטה. ובמידה שיש חשש לנזק שלא ניתן לתקנו אחר השמיטה אלא בהוצאה מרובה. וק”ו אם אי אפשר לתקנו כלל, יהיה מותר לכסח למנוע את הנזק, אך יש לכסח בשינוי, כגון לבצע כיסוח גבוה יותר מהרגיל.

י. שיחי הורדים, גיזום לעיצוב השיח שיעשה קודם השמיטה, ימנע צורך בגיזום בשנת השמיטה, [בפרט אם קודם השמיטה גזם נמוך יותר מהגיל]. ענפים שנתקפו במחלות, מותר להסירם שלא יזיקו לשאר הענפים, אך פרחים שהתיבשו אסור להסירם, כיון שבכך גורם צימוח חדש לפרחים חדשים.

יא. מותר לקטוף פרחים, וענפי בושם, לצורך השימוש בהם. [אך לא כדי לעודד צימוח מחדש]. ואמנם כיון שבמציאות לאחר הקטיף, צומחים ועולים ענפים ופרחים חדשים, לכן ישנה בדרך הקטיף הרגילה בכל השנים, [קטיף במקום גבוה או נמוך יותר בענף].

יב. איסוף פסולת מהגינה, כגון ענפים שנשרו, או עצים וכיו”ב, תלוי בכונת המלקט, אם כונתו להכשיר את המקום לזריעה [בשנה השמינית], או לתועלת הצמחים, אסור בשמיטה, ואם מטרתו לניקיון וכדרך שעושה כל השנים בגינה הסמוכה לבית, מותר לעשות כן בשמיטה, אך לא יאסוף דברים שאין דרכו לאסוף בשאר שנים.

יג. אף בגינה שאינה סמוכה לבית, כל שניכר שאין כונתו לתיקון השדה, מותר ללקט עצים, וכגון שאוסף עצים להסקה, ומעמיד בשטח שם את המתקן לצלייה, הרי ניכר לכל שאוסף עצים להסקה, ומותר.

יד. אסור לסקל אבנים משדהו בשביעית, ומלאכה זו היא תולדה של חורש. וכל שמתכוין לתקן את שדהו אסור לקחת בין אבנים גדולות או קטנות, ואף אסור ליקח את הגדולות ולהשאיר את הקטנות. ואמנם אם אין כונתו לתקן את שדהו, אלא שהוא צריך לאבנים לבניית גדר או עשיית שביל וכיו”ב, מותר לו ליטול את האבנים העליונות, ולהניח את הנוגעות בארץ, ובכך מראה שאין כונתו לתקן. ואם היו בין האבנים שתי אבנם גדולות שכל אחת היא משאוי לשני בני אדם, מותר ליטול אגב אבנים אלו את כל האבנים, שמראה בכך שהוא נוטל לבנין.

טו. מותר לבנות גדר בשביעית בין שדהו לרשות הרבים, או בין שדהו לשדה הגוי, או בין חצרו או ביתו, לשל חבירו, ואפילו שעקב הבניה מעמיק בקרקע, אך אסור לבנות גדר בין שדהו לשדה חבירו, שחשש חז”ל שמא ימלך מלעשות גדר באותו מקום, ויבוא לזרוע שם, ונמצא מתקן שדהו לזריעה.

טז. אסור לבנות טראסות ולמלאותן בעפר, אף שאינו מתכוין לזרוע בשמיטה. אמנם מותר לבנות גדר אבנים סביב המדרגות, על מנת שלא יפול העפר.

יז. שטחי אדמה העומדים לשימושים אחרים כגון לשבילים או גן משחקים וכיו”ב, מותר לסקל שם אבנים, ואף את האבנים הקטנות. וכן שטחי אדמה ריקים בחצירות, שהדרך לנכש את העשבים משום חשש לבעלי חיים מזיקים, או לשריפות וכיו”ב, מותר לנכשם אף בשמיטה, ואת הניכוש יעשה מעל פני האדמה בעזרת מכסחת, ומותר אף לרסס אחר כך בריסוס למניעת צמיחה מחודשת.

יח. קבלן שמתחיל עבודת בנין חדש בשנת השמיטה, יסמן את המקום כפי הנהוג שמקום זה מיועד לבניה, ומותר לו לעשות את כל המלאכות הנצרכות לו לבנין, כגון חפירה. יישור קרקע וכד’. וכן מותר לחפור תעלות להכנת תשתית לחשמל, טלפון וכדומה.

יט. פסולת שנערמה סביב בנין שהסתיים בנייתו בשמיטה, מותר לפנותה כל שמטרתו לפנות מיפגעים, ואין כונתו להכשיר את הגינה, ולכן לאחר שסיים את הרחקת הפסולת, לא ימשיך ליישר את האדמה או לסלקה מאבנים קטנות וכיו”ב. ואמנם אם מכשיר שביל להליכה, מותר לסקל כל הפסולת וכפי הנצרך.

כ. בור גלוי בתוך גינתו, ורוצה לסותמו לבל יזוקו אנשים ממנו, מותר לעשות  כן בשמיטה, אולם עליו לסותמו באופן שניכר שאינו מכוין להכשרת הקרקע.

כא. מותר לשפוך מים דרך מרזב הבית [כששוטף רצפת הבית וכיו”ב], אף שהמים יורדים לגינה, וכן מותר להפעיל מזגן, אף שמים נוטפים לגינה, כיון שאינו מכוין כלל להשקאה, וגם אין זה דרך השקיה, ופעמים שזה מביא קלקול ונזק כמעט ללא תועלת.

כב. גינה משותפת לדיירי הבנין, וחלק מן הדיירים אינם שומרים תורה ומצוות, יש להסביר להם בדרכי נועם, שיש אפשרות להחזיק את גינת הנוי ביופיה ובצורתה אף בשנת השמיטה, וניתן לשתול פרחים רב שנתיים קודם השמיטה, וכן בשאר הדברים וכמפורט לעיל. ואם אינם שומעים לו, יאמר להם שהוא אינו משלם כסף עבור הגינון, אלא משלם את כספו לשאר צרכי הבנין המותרים בשמיטה. ומכל מקום אם יעשו השכנים מלאכות האסורות בגינה, אינו עובר על איסור, שאין האיסור אלא על העובד, ולא על הבעלים.

שמיטת הפירות:

א. יבולי השנה השביעית הקדושים בקדושת שביעית מצות עשה מן התורה להפקירם לכל, וכל הנועל כרמו בשביעית כדי למנוע מאחרים להיכנס ביטל מצות עשה. ואפילו אם כונס את כל הפירות ברשותו על מנת לחלקם, הרי הוא מבטל מצות עשה.

ב. מטע המגודר בגדר סביב, אינו צריך לפרוץ את גדרותיו, ואף מותר להתקין גדר סביב המטע, כל שמשאיר פתח לכניסת אדם לקטוף את הפירות, ויש לצדד ולהתיר אף לנעול את הפתח אם חושש שיזיקו לעצים, כל שיודיע לרבים שהמטע הפקר ואפשר לקבל מפתח להיכנס במקום מסוים.

ג. ההפקר בשנת השמיטה הוא לכל, ואסור למנוע מאדם לקחת כדי צורכו, והפקר זה הוא אף לנכרי ולבהמה, ולכן נכרי שזכה בפירות וכן בהמה שהתחילה לאכול, אין למנוע בעדם, אולם מותר למנוע מנכרי מלכתחילה מלהיכנס למטע, ולכן מותר להושיב שומר סמוך למטע, למנוע שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית.

קדושת שביעית:

א. כל היבולים הגדלים אצל יהודי בארץ ישראל ושייכים לשנה השביעית, קדושים בקדושת שביעית, והגם שאין מצות עשה באכילתם מכל מקום יש לנהוג בהם בקדושה, ולא לשנותם מברייתן הטבעית, ולא לקלקלם ולהפסידם, ולא לשנות את צורת ההשתמשות הרגילה שלהם. לא לסחור בפירות שביעית, לא להוציאם לחו”ל, ולא ליתנם לנכרי.

ב. פרחים העומדים לנוי אין בהם קדושת שביעית, ואף אותם שיש בהם ריח, אך שיחים העומדים לריח כגון הבשמים, יש בהם קדושת שביעית, ונוהג בהם הגבלות נוספות.

ג. כל היבולים הקדושים בקדושת שביעית, אסור לקלקלם ולהפסידם שנאמר: “לכם לאכלה” – ולא להפסד, ולכן אסור לאבד את הפירות בידים, או להשליכם למקום מאוס [כגון לפח האשפה], או למרר את טעמם [כגון לערב משקה של שביעית עם משקה מר], או לאכול את הפירות אכילה גסה, או להוריד מחשיבות שימוש הנהוג בפרי [כגון מאכל אדם ליתנו לבהמה, או לרפואה].

ד. מותר לקלף פירות וירקות כדרך שמקלף בשאר שנים, ואין צריך להקפיד באופן מיוחד שלא לקלוף גם מעט מהפרי, אלא מקלף כדרכו, ואף בקליפות הראויות למאכל מותר לקלף כל שדרכו בכך וכגון: התפוחים, המלפפון, העגבניות, לבישול וכל כיוצא בזה. וה”ה שמותר להפריד חלקים מהפרי או הירק שאינם יפים וראויים. אלא שאם אותם קליפות וחלקים, ראויים למאכל אדם או לשאר תשמישיו או למאכל בהמה, הם קדושים בקדושת שביעית, ויש לשומרם בקדושה ולא להפסידם

ה. כל הנזכר לעיל שיש לשומרו בקדושת שביעית, ואסור להשליכם ולהפסידם, מכל מקום אם נותר מן המאכל, או קליפות ושאר שיירי מאכל, אין לזורקם דרך בזיון לאשפה, עם יתר מוצרי פסולת, ובפרט שמלבד הביזוי הוא גם ממהר את הפסדם ופסילתם מאכילה.

ולכן יש ליחד “פח שמיטה”, שבו יונחו כל שאריות האוכל הקדושים בקדושת שביעית, ומותר להניח כל סוגי השיירים כאחד הגם שיש הכלים ונפסדים יותר מהר ויש בפחות זמן, אמנם אין להניח שיירים של מאכל שהם ראויים על שיירי מאכל שכבר נפסד, שדינם כפסולת רגילה וכמבואר לעיל. ואין להניח שיירי אוכל בשקית ולהניח באשפה עם יתר הפסולת של האשפה, שנוהג בזה מנהג בזיון, ומה גם שכיום שהאשפה נדחסת ונשרפת, הוא יגרום מכשול לפני העובדים היהודים, אלא יש לנהוג כנ”ל.

ביעור פירות שביעית:

א. פירות שביעית אין אוכלים מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר: “ולבהמתך ולחיה אשר באצרך תהיה כל תבואתה לאכול” – כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית. וזה הוא ביעור של פירות שביעית. וחובת ביעור פירות שביעית נוהג מדין תורה, ויש אומרים שאין דין זה אלא מדרבנן.

ב. במהות אופן הביעור נחלקו הראשונים, והעיקר הלכה למעשה וכן המנהג בארץ ישראל כדעת האומרים שהביעור הוא ההפקר לכל כלומר, שמוציאים את הפירות מרשותו ומפקירם לכל, ואף המפקיר יכול לחזור ולזכות בהם

ג. ההפקר הוא בפני שלשה אנשים, ושלשה אלו יכולים להיות מאוהביו שהוא בטוח בהם שהם לא יזכו בזה. והטעם שהצריכו להפקיר בפני שלשה כדי שיהיה אחד זוכה ושנים מעידים, ולכן השנים שמעידים צריכים להיות גדולים ואינם קרובי משפחה הפסולים לעדות, והאחד שזוכה, יכול להיות אף אם הוא קרוב משפחה, ואף אם הוא קטן – שהגיע לגיל שיכול לזכות [בגיל שיודע לקחת אגוז ולזרוק אבן], כל שאינם סמוכים על שולחנו, אך אם הקרוב או הקטן סמוכים על שולחנו, אינו יכול להיות אחד מהשלשה.

ד. אם מוציא את הפירות לרשות הרבים, יש אומרים שאינו צריך להפקיר בפני שלשה אנשים, ורק כשמפקירם בתוך ביתו צריך להפקיר בפני שלשה. וי”א שאף המפקיר ברשות הרבים יפקירם בפני שלשה אנשים. ולכתחילה ראוי להוציא הפירות לרשות הרבים ולהפקיר בפני שלשה, ובשעת הצורך כגון שאין באפשרותו להוציא לרשות הרבים, יכול אף לכתחילה להפקיר בתוך ביתו בפני שלשה. ובשעת הדחק יכול לסמוך על הדיעות שמותר להפקיר ברשות הרבים, אף שלא בפני שלשה אנשים.

ה. במינים מסוימים כתבו לנו חז”ל את זמן ביעורם, והם: תאנים בחנוכה. תמרים בפורים. ענבים ויין בפסח. זיתים ושמן בשבועות. וכן המנהג למעשה גם בזמנינו, לקיים דין ביעור בערב החגים והמועדים הנזכרים, ולשוב ולזכות בזה בו ביום. ובשאר המינים שלא ביארו לנו חז”ל זמן ביעורם, אם יודע בבירור הזמן שהם כלים יבערם בו ביום, ואם לא ידוע הזמן, יבערם בתחילת ימי הספק, ולא יזכה בהם עד שיתברר שהגיע  ודאי זמן הביעור.

נוסח הביעור

בהגיע זמן הביעור, מוציא את הפירות ומניחם על פתח ביתו, ואומר:

“אחינו בית ישראל, פירות שביעית אלו הפקר הם לכל אדם, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול”

אחר שהפקיר לכל, יכול לחזור ולזכות בפירות ולהכניסם לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שיכלו.

אוצר התשובות שביעית א