הלכות ותמצית דיני ערלה

א. נאמר בתורה (ויקרא יט, כג): “וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל”.

ומכאן, שכל הפירות שיוציא אילן מאכל בתוך שלש שנים מזמן נטיעתו אסורים משום ערלה.

ציווי זה נצטוו ישראל מיד עם בואם לארץ ומיד עם תחילת הכיבוש, ולא נתחייבו אלא על עצים שניטעו מכאן ואילך.

אולם עצים שכבר היו נטועים בכניסתם לארץ, היו פטורים מן הערלה אף שלא עברו עליהם ג’ שנים.

ונוהג דין ערלה גם לאחר חורבן הבית. ונוהג דין ערלה גם בחו”ל מהלכה למשה מסיני.

ב. אופן מנין שנות ערלה אינו שווה בכל המקרים.

פעמים שיש למנות שלש שנים מיום ליום, ופעמים שמונה פחות,

אולם תחילת המניין הוא לעולם מזמן הקליטה ולא מהזמן שהתחיל האילן להוציא פירות, ואף אם בשנותיו הראשונות

לא הוציא האילן פירות כלל, מכל מקום עולים הם למנין שנות ערלה והחל מהשנה הרביעית אין בפירות דין ערלה.

ג. כאמור, שנות ערלה אינן נמנות מיום ליום אלא הולכים אחר שנות העולם שמתחילים בחודש תשרי,

מאידך קבעו לנו חז”ל של’ יום בשנה נחשבים כשנה ומונים את הל’ יום רק לאחר שהאילן כבר נקלט בארץ.

וימי קליטה הם בד”כ י”ד יום. ולכן אם נטע אדם 44 יום קודם ר”ח תשרי דהיינו עד ט”ז אב ולא עד בכלל,

נחשב לו כבר כשנה ראשונה ומכאן מונה עוד שנתיים ליציאת הפירות מאיסור ערלה.

ד. כמבואר לעיל, אם נטע אדם מ”ד יום קודם ר”ה הוא “הרויח שנה”. ולכן הוא מונה את שנת הנטיעה. ועוד שנתיים.

ובשנה הרביעית הפירות יוצאים מאיסור ערלה ומותרים באכילה אך הם קדושים בקדושת נטע רבעי.

ואמנם אין הפירות יוצאים מאיסור ערלה בר”ה של השנה השלישית אלא על החקלאי להמתין עד ט”ו בשבט.

ומכאן ואילך כל הפירות שיחנטו לאחר ט”ו בשבט הרי הם מותרים. וכל מה שחנט קודם ט”ו בשבט הרי הוא אסור משום ערלה.

וכ”ז שאמרנו שממתין עד ט”ו בשבט, זה רק אם הרויח שנה בתחילה אך אם לא הרויח והמתין ג’ שנים מלאות,

בשנה הרביעית יוצאים הפירות מאיסור ערלה כל החונטים לאחר ר”ה ואי”צ להמתין עד ט”ו בשבט.

ה. חנטה האמורה בערלה, היא איננה כמו החנטה האמורה במעשרות שהיא עונת המעשרות דהיינו הבאת שליש,

אלא החנטה היא משיוציא בוסר [ויש מחמירים כבר משלב הסמדר שהוא לאחר שנפתח הפרח].

ו. דין ערלה נוהג באילן ולא בצמח שדינו כירק, בין אם זרעו מגרעין של פרי, ובין אם שתל יחור [=ענף] של עץ,

ובין אם שתל שתיל חשוף שורשים. ואם שתל את העץ עם גוש אדמה או העביר עץ זקן ממקום למקום או שנעקר העץ ממקומו

וחזר ונקלט באותו מקום, פעמים שיש למנות שנות ערלה מחדש ופעמים שלא, וביארנו הדין בספר עץ השדה פרק ז.

ז. פירות שאסורים משום ערלה, עומדים באיסורם לעולם אף לאחר שעברו שלש שנות הערלה,

בין אם נשארו הפירות על העץ, ובין אם הצניעם.

כמו כן, אין לפירות הערלה היתר לאיסורם על ידי פדיון או חילול בכסף או בפירות, כדרך שמחללים מעשר שני ונטע רבעי.

ח. פירות ערלה אסורים מן התורה בין באכילה ובין בהנאה. והאוכל כזית מפירות ערלה לוקה מן התורה.

ובחוצה לארץ, לוקה מכת מרדות מדבריהם. ואסור ליהנות מפירות ערלה אפילו הנאה מועטת.

וחובה לשרפם, ואם אינם ראויים לשריפה [כגון משקין] חובה לקוברם.

ט. החובה לשרוף היא על פירות שחנטו ושם ערלה עליהם.

והעיקר להלכה שאם הוריד את גידולי הערלה בעודם פרחים, אין חלים עליהם דיני ערלה ואין חובה לשרפם

ומותר אף באכילה ובהנאה [ונתבאר באריכות בשו”ת חלקת השדה בכמה מקומות ובספר עץ השדה בפרק רביעי].

י. אין אסורים משום ערלה אלא פירות של אילן מאכל, אולם פירות של אילן סרק אין בהם ערלה אף אם נטעו לצורך הפרי,

אלא אם כן רוב בני המקום משמרים את הפירות.

דיני ערלה