דיני שרץ המים

א    כל חרק ששרץ והתפתח במים, אסור באכילה משום שרץ המים. והיינו דוקא אם התפתח במים נובעים, אך אם התפתח בכלים ובבורות שאינן נובעים, הרי הוא מותר משום שרץ המים, לפיכך שׁוחה ושותה מהם ואינו חושש לשרצים אם יזדמנו לתוך פיו ממים אלו. ולאו דוקא אם שרץ במים, אלא ה”ה בשאר משקים, ולכן, אם אדם מזג משקה נקי לכלי וסגר אותו [שאין חשש שבאו החרקים מבחוץ] והתפתחו בתוכו שרצים, מותר לשתות מהם אם אינם מאוסים ואינם מזיקים[1].

ב    כל האמור לעיל ששרץ שהתפתח במים עומדים אין לו דין שרץ, ומותר לשׁחות ולשתות מהם, היינו דוקא כששׁוחה ושותה, אך אסור לשאוב בכלי ולשתות ממנו. כמו כן, אם פירשו החרקים מחוץ לדופני הכלי או הבור – אסורים. ואם פירשו על דופני הבור או הכלי מבפנים, אינם נאסרים משום שרץ. ואם חזרו למים, שׁוחה ושותה ואינו חושש לשרצים[2].

ג     מי שנמצא במדינות שהרשויות אינן מקפידות לסנן את המים בצורה תמידית, חייב הוא להתקין בביתו מערכות סינון שיסייעו בידו שלא יבואו אל פיו שרצים כגון טפילי מים וכד’. אמנם המתארח במדינות אלו, והגישו לפניו אוכל מבושל שבישלוהו עם מים אלו, או פת שנילושה עם מים, יש להתיר לו לאכול מאותם מאכלים[3].

ד    חומץ שהתליע, יש להרתיחו, ולאחר מכן יש לסננו במסננת דקה מאד ומותר להשתמש בו. והחומץ המצוי בזמנינו, הן העשוי מיין והן העשוי משאר חומרים – הרי הוא בחזקת נקי מחרקים[4].

ה    תולעים הנמצאים על בשר הדג מבחוץ כגון הטפילים למיניהם: ‘ארגולוס’ או ‘לרניאה’ המצוי בדגי הבריכות, ‘כינת סלמון’ על גבי דגי סלמון , או בתוך מעי הדג, כגון המצוי בהרבה מדגי הים הפתוח, או על שאר איבריו הפנימיים, כגון המצוי על ביצי הדגים השונים, או אותם הנמצאים בתוך המוח או הכבד של הדג, או הצמודים לשדרת הדג כיון שהתולעים הגיעו לדג מבחוץ וכיון שהם שרצו במים – הם אסורים משום “שרץ המים”, ולכן יש לבדוק היטב את הדגים המוחזקים כנגועים. וכמו כן יש לבדוק את ביצי הדגים המוחזקים כנגועים וכפי המפורסם ע”י המומחים לדבר. [על סוגי התולעים המצויים בסוגי הדגים השונים ואופן נקיונם, ראה להלן שפירטנו באריכות][5].

ו     תולעים הנמצאים בין עור הדג לבשרו – מותרים. והיינו כאשר אין רואים סימני חדירה על העור מבחוץ, כיון שאם יש סימני חדירה של הטפיל על העור, הרי שהטפיל נצמד לדג מבחוץ ואח”כ נכנס תחת העור, ואזי דינו כטפיל שעל העור ואסור כדין שרץ המים[6].

ז     תולעים הנמצאים בתוך בשר הדג, נחלקו בזה הראשונים: דעת הרמב”ם היא, שהגם שהם בתוך הבשר – הם אסורים כדין שרץ. אולם דעת הרשב”א ועוד ראשונים, שהם מותרים, כיון שהם נוצרו בתוך הדג עצמו ולא באו מבחוץ, וכדעתם פסק השולחן ערוך להלכה. אולם, אם תולעים אלו יצאו מן הדג לשולחן או אם פרשו לקערה – אסורים. ולכן, אם מבשלים דגים טריים שיש חשש להימצאות תולעים בבשר הדג, יש להכניסם מיד למים רותחים, כדי שאם יש תולעים – מיד ימותו ולא יהיה חשש שהם יפרשו. ובדגים קפואים אין לחוש לכך, שכן התולעים מתים מחמת ההקפאה, אלא שכל האמור שתולעים שבבשר הדג מותרים, היינו ב’סתם תולעים’ שאנו תולים שהם נוצרו בדג. אולם תולעים שברור לנו שבאו מבחוץ ואח”כ נכנסו לבשר הדג – אסורים כדין שרץ המים ויתבאר בסעיף הבא[7].

ח    סוגי תולעים שקודם כניסתם לתוך בשר הדגים שרצו במים, ואח”כ נכנסו למעי הדג ולתוך בשרו, אסורים מן התורה כדין שרץ המים. ובזמנינו ידוע וברור שתולעת הנקראת ‘אניסאקיס’, קודם כניסתה לבשר הדג היא מתפתחת בקרקעית הים משלב ביצה עד שלב הזחל, נבלעת ע”י דגיגים הנבלעים ע”י הדג, והתולעת ממשיכה לגדול בתוכו והיא נמצאת במעי הדג, בחלל הבטן ועל האיברים הפנימים, וגם בבשר הדג. ולהלכה, תולעת זו אסורה כדין שרץ המים כיון שמקורה מבחוץ. וכן דעת רוב מנין ובנין של פוסקי הדורות האחרונים. [ויש לדעת שתולעת זו מצויה בכמה מיני דגים ידועים כגון: סוגי דגים ממשפחת הסול, פלאונדר, דגי קוד ודגי סלמון שמקורם מן הים – לא מכלובים]. ולכן הקונה דגים שמצוי בתוך בשרם תולעת זו, חובה עליו לחטט אחריהם ולהוציאם מן הבשר קודם האכילה. [וראה בפרק המפרט אופני בדיקת הדגים בערכם של דגים אלו, ואת האופנים השונים לבדיקת הדגים מתולעים אלו][8].

ט    פרוסות או חתיכות דגים, שבמקורם מצוי בהם תולעי אניסאקיס, אם הם ממין שרובו נגוע כגון דגי סלמון מן הים, אין כל היתר עד שיבדקו כל פרוסה וכל חתיכה. ואולם, גם בדגים שהנגיעות בהם אינה אלא בשיעור “מיעוט המצוי” כגון ‘הרינג’ – חייב לבדוק כל חתיכה. אלא שיש מי שכתב, שאם הבדיקה קשה מאד, ודורשת טרחה מרובה ואמצעי עזר, מי שסומך לאכול ללא בדיקה – אין מוחים בידו, שיש לו על מה לסמוך. ומ”מ, אין להנהיג כך לכתחילה, ובוודאי שאין לסמן את מוצר זה ככשר למהדרין[9].

י     דג שנטחן כבר, מותר לאוכלו ואין לחשוש לחרקים, שגם אם היו הם ודאי נטחנו ונתבטלו[10].

1. מקור הדין הוא בגמ’ חולין (סו ע”א-ע”ב), ושם למדה הגמרא שרק בימים ובנחלים בעינן סנפיר וקשקשת, אולם בבורות או בכלים – לא צריך סנפיר וקשקשת ומותר לשתות ואין בהם איסור שרץ המים. אלא שבזה שונה מדגים כשרים שמותרים באכילה גם אם פירשו ובאסיפה – הותרו, ושרצי מים אלו הותרו רק בתוך הבור, ולא ביצאו לחוץ. וכ”פ מרן בשולחן ערוך יו”ד סי’ פ”ד סעי’ א, ועי”ש בט”ז ובש”ך, ועי’ עוד בב”ח בקונט”א שם. ועוד עי’ בתוך דברי רבינו הפר”ח (סו”ס פד) בדין הגבינה מש”כ על נידו”ד, ודוק.

ומש”כ בסו”ד שהיינו דווקא היכא שאינם מאוסים, כי אם הם מאוסים – אסורים באכילה משום “בל תשקצו”, ואיסור בל תשקצו הוא אם זה מאוס לרוב העולם אף שלאותו אחד אין זה מאוס, ואין היתר ליחיד להחשיב שעבורו אינו נחשב כמאוס, וכן אם מאוס לו, אף אם לשאר העולם אין זה מאוס –ג”כ אסור, וכל זה מבואר ברבינו הפר”ח יו”ד (שם ס”ק ג). ועו”ע מ”ש בזה מרן הראש”ל הגר”ע יוסף זצ”ל בספרו הליכות עולם (כרך א פר’ תולדות ס”ה בד”ה ‘והנה’).

ובעיקר הדין של בל תשקצו ואם איסורו הוא רק כשאוכלו לבדו או גם בתערובת, כבר דנו בזה הפוסקים, וראה מש”כ בשו”ת שואל ומשיב (מהדורה א ח”ג סי’ קטו) וז”ל: …ולכאורה שייך משום בל תשקצו? ואפשר כל דלא חזי האחר שאינו רואה ל”ש משום בל תשקצו כמ”ש מע”ל דדוקא למי שרואה שייך בל תשקצו. ומ”ש בתוס’ דמחלקין בין דבר המוסרח לגמרי דמאיס טובא וא”כ מבואר כמו שכתב הפר”ח סי’ קט”ז דיש לחלק בין דברים המאוסים טובא דשייך בל תשקצו משא”כ באינם מאוסים כ”כ אינו אסור רק למאן דמקפיד על מאיסותו אבל לאחר שרי ע”ש, עכ”ד. וראה עוד במ”ש באריכות בשו”ת רב פעלים (ח”ד סי’ ו), לענין תולעים שבגבינה, שציטט דברי הזבחי צדק שכתב וז”ל: ומיהו חזות קשה הוגד לנו דבעירנו בגדאד מחמירים ביותר בזה דאף אם ראו תולעים בתוך חתיכת הגבינה והתולעים אינם נראין מבחוץ אלא כשישברו הגבינה יצאו מהם תולעים אוסרים אותה ג”כ, ולא ידענו למה כ”כ מחמירים. ואין אנחנו תמהין לומר דהיה להם להתיר לאכול ח”ו התולעים של הגבינה בעין, דהאמת ודאי הוא דאסור לאכול התולע שנמצא בתוך הגבינה וצריך לזרקו משום בל תשקצו דמאיסי נינהו אך תמיהתנו על המנהג שנהגו כשרואין תולעים בתוך הגבינה אוסרין חתיכת הגבינה ההיא לגמרי.

ולזאת אנחנו תמהין למה תאסור הגבינה דאם בעת שמשבר אותה רואה תולעים ודאי זורק התולעים ולא יאכלם משום דלא תשקצו. ואם חוששין פן חתיכה מן הגבינה שמכניס לפיו ואוכל אותה יש בה תולע בתוכה ואינו נראה מבחוץ – מה בכך דה”ז מותר לכ”ע, דליכא בל תשקצו אלא באוכל תולע בעין להדיא, וסו”ד כתב ליישב המנהג שנהגו לאסור גם בכה”ג היינו משום דאיסור תולעים חמור מאד דעל כל תולע שפירש חייב חמש מלקיות או שש והגבינה מסורה על הרוב ביד עמי הארצות שרוב החנוונים פה הם עמי ארצות ואפי’ מקרא אינם יודעים ומשו”ה ראו להחמיר עליהם ואסרו להם חתיכת הגבינה כולה אע”פ שהתולעים נמצאו בה בפנים ואין נראין מבחוץ, עכ”ד. וגם הרב פעלים כתב למסקנא שמ”מ כיון שנהגו בזה איסור אין להתיר להם. עי”ש. ובהמשך כתב הר”פ וז”ל: ועוד נמי בזה”ז לפי טבען של בני אדם אנו רואין דמאיסי להו התולעים בכל גוונא וא”כ לא פלטי מאיסור של בל תשקצו בכל אופן שיהיה, והוא דכתבתי בס”ד בסה”ק בן איש חי שנה שניה בפרשת נשא אות ג’ אע”פ שאמרנו תולעים שבמים שבכלים ושבבור שהם מוכנסין שלא פירשו מותרים מן התורה מ”מ אסורים מדרבנן משום בל תשקצו אם בולעם לבדם דהיינו שיכניס ראשו לבור או לכלי ויבלע התולע בפיו מן המים אבל אם בולען עם המים ביחד אין בזה משום בל תשקצו דאינו נמאס בעיניו כיון שאינו בולע התולע בפ”ע אלא יורד לתוך פיו עם המשקין. ומיהו אם באמת מאיסי ליה אפי’ שבולען עם המשקה, יש בה איסור משום בל תשקצו, ע”כ לפי”ז גם האוכל חתיכת גבינה ויודע שיש בתוכה תולע קטן אע”פ שאינו אוכלו בפ”ע אלא אוכלו עם הגבינה ביחד ואינו רואהו אפי’ אם מאיס ליה יש בזה משום בל תשקצו, ולפי הנראה בטבען של בני אדם בזה”ז שגם נמאסים בכה”ג. עכ”ד [והוסיף שם שגם קהילת בומבי, כלכותא וסינגפור צריכים לנהוג כמנהג בגדד כיון שאבותיהם מבגדד ועליהם לנהוג כמנהגם]. ובעיקר דין בל תשקצו אם הוא איסור מדאורייתא או איסור דרבנן, ראה במה שהאריך בזה מרן הראש”ל הגרע”י זצ”ל בספרו הבהיר יביע אומר ח”ב (יו”ד סי’ ה אות ה). ובחלק ג (יו”ד סי’ ג אות ו). וע”ע בשו”ת יכין ובועז שכתב לענין מלקות וז”ל: והאוכל שקצים ורמשים עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם ואע”פ שהוא לאו שבכללות, לוקין עליו, שלא נאמר אין לוקין עליו אלא כ”ז שאין שם לאו אחר אלא הוא, אבל אם יש שם לאו אחר בלא הוא לוקין עליו ולכן אמרו: ‘אכל פוטיתא שהוא שרץ המים לוקה משום ולא תשקצו’, עכ”ד. ויש עוד מה להביא בזה ואכמ”ל.

2. ב”י (יו”ד ריש סי’ פד), ובשו”ע ונו”כ שם, וראה בהערה לעיל דברי הרב בא”ח. והנה בפירשו לדופני הבור היינו רביתיהו, לעלות ולרדת, ולכאורה הוא הדין גם אם גדלו והתפתחו בכלים, גם שם על הכלי מבפנים היינו רביתייהו, וה”ה אם העבירו מכלי לכלי עם המים כך הוא הדין. אולם אם העלה מים מן הבור קיי”ל כדברי הרמ”א שאסור, וגם מרן בבית יוסף הביא דברי הרא”ש הללו ונראה שהסכים עמו, והחשש הוא שמא יעלו השרצים על דופן הכלי מבפנים, ויאסרו, וכ”כ בכנה”ג בהגב”י אות ד, ודלא כפמ”ג בשפ”ד (ס”ק ח), וראה עוד בפר”ח (ס”ק יד). הנה אם כן למעשה בשרצים שבבור שרי אף אם עלו לדופן מבפנים. והוא הדין בגדלו בכלים. וכן אסור לשאוב עם כלי מתוך בור, אולם לשאוב בכלי קטן מכלי גדול יהיה מותר, וכ”כ מרן בב”י (בסוד”ה כתב הרמב”ם) וכ”כ הש”ך כאן (ס”ק ד). וכ”כ עוד מרבותינו הפוסקים, וכ”ז דלא כהט”ז בס”ק ה שכתב להחמיר, והגם שהסכימו עמו כמה מן הפוסקים, למעשה אין לנו אלא דעת מרן הבית יוסף שכתב להתיר, והביא דבריו הרמ”א (סו”ס ג), וכ”ה בש”ך שם. וראה עוד בחכ”א (כלל לח ס”ג) ובבינ”א שם. וראה עוד בבא”ח (ש”ש, פר’ נשא ה”ג), ודוק בכ”ז.

[3]. הנה בדין זה כבר כתבתי כמה פעמים לתושבי ארה”ב בכמה תשובות, ראה בשו”ת שש משזר (ח”א יו”ד סי’ ז). ואכן הדברים כבר ידועים ומפורסמים, שבכל מדינה שאין הקפדה על סינון המים כדבעי, יש את הטפילים ממשפחת הקפופודה המצויים במים [ומצויים גם על סוגי דגים מסוימים במדינות שונות בעולם כולל במימי הים התיכון לחופי ארץ ישראל]. כפי שכתבו מרנן פוסקי הדור במכתב שפורסם לרבים הדברים ברורים לאסור, ואין בזה כל צד היתר כיון שטפילים אלו נראים לעין בלי ספק, וכמו כן המים הם מים נובעים בד”כ בסוגי הנהרות שמהם שואבין את מי השתיה, והדברים מפורסמים.

וראוי לציין כי אין כל המקומות שוין בארה”ב, שכן בד”כ במדינות ובשאר ערים בצפון אמריקה כמעט ואין בנמצא טפילי קפופודה במים, וזאת מכיון שמהנדסי המים במקומות אלו מקפידים על סינון המים באופן כזה שכל האורגניזמים יוצאים מהמים כולל טפילי הקפופודה, אלא שבניו יורק האחראים אינם מקפידים ואינם מחייבים סינון המים מאורגניזמים כעין טפילים אלו. ורק לעיתים כאשר המים עכורים אזי הם מחייבים סינון שיעיל גם להסיר את הטפילים, אולם כל עוד שהמים זכים הם אינם מסננים, ומכאן שיש את הבעיה הנז’ [וראוי לציין שכפי שנתפרסם, יש שינוי חלקי לטובה כאשר החלו לסנן את אחד המאגרים, מאגר קרוטון שמספק 9% מהמים של ניו יורק ובעיקר לאיזור מנהטן העליון וברונקס, במסננים שמוציאים גם את טפילי הקפופודה. אלא שעדיין נותרה הבעייה במאגר העיקרי של ניו יורק [קטאסטיל] שמספק 90% מהמים של העיר [ויש לוודא מידי פעם, שאפשר והדברים משתנים לטובה או להיפך].

ולענין המסננים, הנה ברור כי באם המסנן מותקן כראוי, עליו למנוע מעבר של טפילים אלו שגדולים בוודאות יותר מהחורים שבמסננת. ואכן באם יש וודאות שהמסננים אינם מותקנים כראוי, ודאי שהם כמאן דליתא ואין להתיר שתיית המים. אולם במקום שהם מותקנים כראוי, ובפרט המסננים המומלצים ע”י המומחים [כגון המטהרים שהמרכיב העיקרי היא הממברנה והמטהר עובד בשיטת האוסמוזה ההפוכה שאז רמת הסינון היא 0.001 מיקרון כלומר אחד חלקי מליון, ועל מנת שלא יסתם כגון במקרה של ניו יורק שיש ריבוי אורגניזמים מומלץ שהמערכת תהיה טיהור בחמש שלבים והסתימה אם תהיה זה במסנני פחם שהם היותר זולים ויותר קלים להחלפה לכל אדם ללא כל צורך במומחיות, ואזי אין חשש שלא יורכב שוב כראוי, וחשוב לציין שהיום באלפי בתים ברחבי ארץ ישראל מותקנים מערכות אלו, והחיים ממשיכים כתקנם ובעלי הבתים מחליפים את המסננים ללא כל בעיה ואין הדברים מסובכים]. וממילא באם יורכבו המסננים המתאימים לכאורה אין חשש. ואם כן, כאשר אדם גר במקום בוודאי לאחר שיש פתרון מצוין, והוא יכול לנהוג בפתרון זה בביתו, אם כן אין בזה כל מניעה לגור שם, ויש צורך שבכל מקום שנותנים כשרות שעל המשגיח לפקח גם על נושא זה [וזכורני שבנסיעתי האחרונה לניו יורק ראיתי על חלון של המסעדה שהיה כתוב שבמסעדה זו מקפידים על סינון המים כדבעי, והבנתי מהמפקח כשרות שהוא אכן מקפיד על כך. כך שלכאורה באם אדם בביתו מקפיד על כך, ובאם הוא רוכש דברים מבחוץ גם כן מקפיד לקנות ממקומות שמקפידים על כך, אם כן אין חשש.

ולכאורה הוא הדין במתארח באם הוא יקפיד על הנ”ל, כלומר, לאכול או לשתות במקומות שמקפידים – הרי שהוא יוצא מכל חשש. אולם אה”נ, בלא”ה יש חשש גדול. ועל כן כפי שאדם מרגיל עצמו לאכול רק במקום תחת כשרות ראויה לגבי שאר עניני חרקים כגון בירקות ובדגים וכיו”ב, ה”ה שיש לפקח על כך גם לעניני המים. אולם באם יש לפניו דבר מאכל שנילוש במים שאיננו יודע אם סוננו כדבעי וכן בשאר ספיקות באם אין הדבר ידוע, הרי שלכאורה יש כאן כמה ספיקות: א. אם המים הגיעו מן המאגרים הנגועים. ב. שגם אם הגיעו מהמאגרים הנגועים שמא בפעם הזאת הרשויות סיננו את המים בגלל ריבוי לכלוך וכנ”ל. ג. שמא המקום ששם בישלו או אפו מותקנים בו המסננים הנכונים ומטפלים בהם כראוי. ד. גם אם עברו הטפילים למים ששימש את התבשיל, הרי ידוע ומפורסם שלאחר שעה במים רותחים הם מתפרקים לגמרי ממש, אם כן יש כאן ספק נוסף להתיר. וכן אם הוא דבר הנילוש, יש להוסיף ספק שמא נימוח בזמן הלישה. ומכאן תבין ההיתר שנהגו בפת פלטר אף שאינם מסננים יפה, וראה מש”כ הרב מחזיק ברכה (ס”ק ג-ד), ומש”כ הרב בן אברהם (סי’ נ אות כא), ובהליכות עולם (ח”ז עמ’ צה) ובשו”ת שמע שלמה (ח”א יו”ד סי’ א). ועל פי האמור לכאורה יהיה מותר גם להסתפק בבישול ארוך שזקוקים לו ליותר משעה של בישול כיון שאז הטפילים מתפרקים לגמרי, וזהו הזמן הרגיל של התבשיל, ואין כאן איסור של מבטל לכתחילה כיון שדרכו בכך, ואינו מכוון לבטל התולעים. ובפרט במקום שיש ספק אם יש תולעים, דיש האומרים שבספק אין אומרים ‘אין מבטלים איסור לכתחילה’ [וביארתי דין זה בספרי תולעת שני ח”א בפרק השישי].

4. עי’ למרן החיד”א במח”ב (סי’ פד ס”ק ח), ועי’ זב”צ יו”ד (שם אות כ). ומ”מ, ראיתי בילקוט יוסף חיו”ד (הלכות תולעים סי’ פד ס”ז ) שכתב, שהעיקר להלכה שאפשר לסנן לאחר ההרתחה, ועי’ מה שהביא שם תשובה כת”י ממרן הראש”ל זצ”ל. ובאמת שהדברים פשוטים שזה מותר ללא פקפוק, וכבר כתבתי בזה בספרי תולעת שני ח”א (פרק שישי סעיף יא), ובהערה 11 שם ציינתי שהעיקר להלכה ולמעשה שדעת רוה”פ שמותר לכתחילה לעשות משקין וכיו”ב מפירות נגועים, כל שמסננם דרך מסננת דקה מאד שאין התולעים עוברים דרכה. וכמו”כ מותר לשים בתוך בד סגור היטב עלים שונים שהם בחזקת נגועים, כגון: פטרוזיליה או כוסברה בתבשיל, או נענע בתה, כיון שאינו צריך אלא לטעם העלים. וכמו”כ מותר לבשל תה בקומקום עם עלי נענע, ולאחמ”כ למוזגם לתוך כוס דרך מסננת דקה [כגון שמונח בתוך המסננת בגד עב או צמר גפן], ומותר לעשות כן לכתחילה. וכן התיר להדיא הרב ערוך השולחן (סי’ פד סעי’ סג), לשים בתוך מטפחת פטריות שהם נגועים הרבה, וליתנה בתוך תבשיל. ועי”ש. ומ”מ בזמננו לא מצאנו חרקים בחומץ, וזאת משום תנאי הייצור השונים מבעבר: שימוש בכלים סגורים לחלוטין, ההרתחה, והסינון הדק.
5. עי’ שו”ע יו”ד (שם סעי’ טז) ועי’ בט”ז (ס”ק כא) שם. והחכמת אדם (סי’ לח סעי’ כח) כתב: ויש מקומות שהמים מגדלים בדגת הים שרצים אצל הסנפירים סמוך ממש לעין, וגם על הסנפירים ובתוך הפה, והם עגולים כעדשה, ואין ניכרים כלל, ויש להם עיניים שחורות כשני טיפי זבוב סמוכים זה אצל זה, והמכיר אותם יכול להפרישן בסכין, עכ”ל. ועי’ עוד במ”ש החזו”א זצ”ל (יו”ד יד, ו) לענין הטפילים שע”ג דג הקרפיון. ולענין הנמצאים במוח או בכבד כ”כ בכה”ח (אות קמז) בשם הפר”ח ועוד. ולענין הנמצא בשדרת הדג דינו כנמצא במעי הדג ופשוט. ואמנם, עי’ בדרכי תשובה יו”ד (שם ס”ק קסח) מש”כ בשם השו”ג להתיר, ורק משום מיאוס להחמיר בזה, ובאמת שאין דבריו ברורים. ואולי חשבתי לבאר דבריו, שאיירי באותם תולעים הנמצאים בשדרת הדג אך מתחת הקרום המפריד בין חלל המעיים לבין הבשר, כלומר, מחד הם אינם תחובים בבשר, אך מאידך הם מתחת הקרום. ובהלכה זו כיצד ההוראה הלכה למעשה אני נבוך, ואפשר שבזה הסתפק בדרכ”ת שם. ובתשובות אחרות ניסיתי לבאר דברי הרב שו”ג בדרכים נוספות.
6. שו”ע ונו”כ שם. אמנם לעיתים הטפיל מגיע מבחוץ וחודר תחת העור ויש להזהר בזה כל שרואה סימני חדירה חיצוניים, וראה עוד לקמן בסוגי הדגים בערך ‘מרלוזה’.
7. הנה כמבואר בפנים, דעת רבינו הרמב”ם וסייעתו לאסור גם תולעים שבבשר הדג וכך כתב (הל’ מאכ”א פ”ב הי”ז): תולעת הנמצאת במעי הדגים ובמוח שבראש הבהמה והנמצאת בבשר אסורה. אבל דג מליח שהתליע הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ. עכ”ד. הנה מחד בתחילת דבריו כתב הרמב”ם לאסור אותם אלו שבמעי הדגים, אך בהמשך בצד ההיתר כתב רק לגבי דג מליח שהתולעת שבו מותרת, ולא התיר אותם שבבשר הדג. ומבאר המגיד משנה שם, שאכן ס”ל להרמב”ם שכל התולעים שנמצאים בדג כשהוא בחיים זה אסור, ודווקא לאחר מיתה מותר, ובזה שונה הדג מבהמה, שאפילו לאחר מיתה התולעים שבבהמה אסורים כיון שהבהמה איננה מותרת אלא לאחר שחיטה. ודין זה נפקא לו מהסוגיא במס’ חולין (סז ע”ב), שכתבה שם הגמרא שהלכתא – קוקאני אסירי מ”ט מינם ניים ועלי ליה באוסייה, ודכוורי שרי. ומקשה הגמרא, מ”ש מדרניים שבבהמה, ומתרצת הגמרא שבהמה בשחיטה היא דמשתרייא, אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרי והני כי קגבלן בהיתרא קא גבלן. עכ”ד הגמ’ שם. ודעת רש”י שם שקוקיאני אלו תולעים שבכבד ובריאה. ודעת ר”ת (שם בתוד”ה קוקיאני), שהיינו תולעים שבדגים. וזהו שכתב הרב המגיד, שס”ל לרבינו הרמב”ם שכל תולעים שבדגים מחיים וזהו קוקיאני דאסירי.

אלא שמכל מקום, אם תקשה מדוע כתב הרמב”ם תולעים שבמעי הדג דווקא, על כך מיישב הלחם משנה שכתב כן כיון שהמציאות שהתולעים נמצאים במעי הדג ודיבר הרמב”ם בהווה. ובספר הליקוטים שבספר הרמב”ם מהדורת פרנקל הביא, שבספר הגהות על הרמב”ם לרבי דוד עראמה זצ”ל כתב, שמדיוק לשון הרמב”ם נראה טעם אחר ולא כטעמו של הרב המגיד, והוא, שלדעת רבינו הרמב”ם כל תולעים שבבשר הדג מחיים אסורים, היינו משום שמחיים הרי הוא כמחובר, וכל תולעת ששרצה במחובר אסורה. ומדייק דבריו שם מסוף דברי הרמב”ם לענין דג מליח שהתולעת שבו מותרת, וכתב הרמב”ם שהטעם להתיר משום שהם כפירות שהתליעו לאחר שנעקרו מן הארץ [ובספר ערוך השולחן יו”ד סי’ פד סעיף צב כתב בדעת הרמב”ם וז”ל: ודע, שהרמב”ם יש לו שיטה אחרת בתולעים… דאפילו הנמצאים בבשרו של דג מחיים, תלינן שנכנסו מחוץ. ותולעים שבדגים אינם מותרים רק הנולדים לאחר מליחתן, עכ”ד]. וכדעת רבינו הרמב”ם כ”כ בספר התרומה [וכן למד בדעתו הרשב”א עמ”ס חולין שם, ובשלט”ג על הר”ן סופ”ג דחולין]. ובתו”ח (כלל מ”ז) כתב שכן דעת השערי דורא. אמנם הב”ח כתב (יו”ד סי’ פ”ד סוד”ה ‘כל תולעים’) שרק בחתיכות דג דעתם להחמיר כיון שיש ספק שמא באו מחוץ לחתיכה. אולם בין העור לבשר דעתם להתיר. עי”ש [וכ”כ היש”ש עמ”ס חולין (פ”ג סי’ קד), שבחתיכת דג יש להחמיר ולאסור כיון שחיישינן שהתולעים שבאו מעלמא לבני המעיים נפלו לחתיכה בשעת קריעת הדג]. אמנם בשו”ת בית אפרים (יו”ד סי’ כה), פליג עלייהו וס”ל שלדעת השערי דורא, תולעים שבדגים אסירי בכל עניין כשזה מחיים. ומאידך דעת הרשב”א וסייעתו להתיר תולעים שבבשר הדגים והדברים מבוארים ברשב”א בחידושיו עמ”ס חולין שם הביא את דעת ספר התרומה, שקוקאני הם התולעים הנמצאים מחיים בין בדגים ובין בבהמה והם אסורים, ולא שנא אם נמצאו בראש או במעיים או בגוף החתיכה. והרשב”א שם פליג עליה, להתיר כל תולעים שבבשר הדגים עי”ש. וכן דעת הרי”ף, הרא”ש וכ”פ רבינו בעל הטור. וכן ציין לדעתם הרמ”א בתו”ח דיני תולעים (כלל מז-מח) שהביא שם את דברי הטור שהתולעים שבמעי הדג אסורים, דמעלמא אתו, ובין עור לבשר או תוך הבשר מותר. וציין שכן פסקו הרא”ש והרי”ף [ומש”כ שכ”כ הרמב”ם, זה ט”ס וצ”ל הרמב”ן, וכמו שכתב המנחת יעקב שם בסק”ג]. וסיים שם שכן הסכמת הפוסקים דלא כמשמעות השערים דאף בדגים אסור בכל ענין [כוונתו לספר שערי דורא (סי’ נב) הנז’]. אלא שלהלכה למעשה רבינו הטור (יו”ד סו”ס פ”ד) ומרן בשולחן ערוך והרמ”א שם (יו”ד סי’ פ”ד סעי’ ט”ז) ובספרו תו”ח הנז’ פסקו כדעת הרשב”א, הרא”ש, הרא”ה, הר”ן ועוד, להתיר תולעים שבבשר הדג אפילו מחיים, ולא חששו בזה לדעת הרמב”ם כיון שהוא נגד דעת רוב הפוסקים. ואע”ג שיש מי שפקפק בזה, ולדעתו כל החרקים שבבשר הדג הם תמיד מבחוץ, מ”מ ההלכה לא זזה ממקומה, מלבד סוגי תולעים מסוימים שלא להם נתכוונו חז”ל, וראה לקמן בהערה הבאה. ולענין אם פירשו התולעים לבחוץ, הנה מרן השו”ע כתב מפורש שהתולעים מותרים כל עוד ולא פירשו. אלא שלא ברור בכוונת מרן האם פירשו היינו אפילו על גב החתיכה או דוקא אם פירשו על השולחן. ועי’ בזה מ”ש בזב”צ אות קכ”ג. ועי’ בדעת הרמ”א מש”כ על דברי מרן שם. ועי’ בערוה”ש שם אות צא. ועי’ לקמן בפ”ד מש”כ לענין תולעים שבגבינה, ומש”כ לעיל (הערה 1) בשם הרב פעלים, עי”ש [ומש”כ ליתנם במים רתוחים כדי שלא יצאו לבחוץ, ראה כעי”ז לקמן בפ”ו סל”ט ובהערה שם]. וראה עוד להלן בפ”ד לענין החרקים הנמצאים בתוך בשר הבהמה והעוף, ולהלן בפ”ה לענין תולעים שנמצאו בבשר החגבים, שדינם כדין תולעים שנמצאו בבשר הדג, יעוי”ש.

8. הנה בדין זה, ובסוג של תולעת זו, עסקנו שנים רבות וחקרנו בזה מעל עשור שנים כדי להגיע בס”ד לחקר האמת. וצירפתי למחקרי זה כמה תלמידי חכמים חשובים, ועל צבאם הלא הוא מעלת ידידנו הגאון השקדן רבי משה מרדכי קארפ שליט”א, ותשובות רבות נכתבו בדין זה, ואת תחילת הדברים כתבנו בספר זה במהדורתו הראשונה, ושוב אספנום כאחד אל קונטרס שהתפרסם בשו”ת שש משזר ח”א, ועוד הוספנו תשובות נוספות שנדפסו בשו”ת שש משזר ח”ב. וכאן אמרתי לשוב ולהביא בתמצית את עיקר הדין ממקורו:

א. מקור דין של תולעים בדגים מבואר בגמ’ מס’ חולין (סז ע”ב): אמר רב ששת בריה דרב אידי קוקיאני אסירי, מ”ט? מעלמא אתו. וקוקיאני, פירש”י – תולעים שבכבד ובריאה [ובשבת (דק”ט ע”ב) ביאר רש”י (ד”ה לקוקייני) שאיירי בתולעים שבמעיים, אלא שהכא משום המשך דברי הגמ’ פירש שאיירי בכבד ובריאה]. ודעת רש”י, שאיירי בתולעים שבבהמה. ובתוס’ שם פירש שאיירי בתולעים שבדגים וגם לענין הדגים מצינו כה”ג בב”ב, עכ”ד. ובהמשך הגמ’, מתקיף לה רב אשי אי מעלמא אתו, לישתכחו בית הרעי? כלומר, רב אשי שאל אם אכן כדברי רב ששת שזה בא עם המזון, זה היה צריך להיות במעיים ולצאת עם הרעי לחוץ, וכיון שזה לא כך – א”כ זה לא מהמזון אלא נוצר בדג [לפי’ התוס’] וצריך להיות מותר. וממשיכה הגמ’ – איכא דאמרי, אמר רב שישא בריה דרב אידי, קוקיאני שרו כלומר, תולעים אלו מותרות, מאי טעמא? מיניה גבלי, כלומר, הם גדלים בבשר ומעולם לא שרצו בחוץ, והם מותרים. ואכן אומר רב אשי בהמשך, שזה פשיטא שהם מותרים, כיון שאם הם באו מבחוץ לישתכחו דרך בית הרעי, כלומר מזה שהם אינם בבית הרעי הרי שהם לא מבחוץ וממילא הם מותרים, אלא אומרת הגמ’ שהלכתא קוקיאני אסירי, מאי טעמא? מינם ניים ועיילי ליה באוסייה, כלומר אכן הם לא באים עם המזון ולכן הם אינם בבית הרעי אלא שבכל אופן הם אסורים כיון שהם נכנסים בחוטם [או באוזן לגירסא אחרת] ומשם לקנה, הריאה ולכבד, וממילא הם שרצו בחוץ לפני הכניסה ולכן הם אסורים [ובהמשך נבאר כיצד מתבצע המעבר].

ובהמשך דנה הגמ’ בתולעת מסוג אחר: דרני דבישרא, תולעים שבין עור הבהמה לבשר – אסירי. דכוורי, תולעים בדגים שנמצאים בין העור לבשר – שריין דהיינו מותרות. ובהמשך מביאה הגמ’ מעשה מרבינא שאמר לאמו שכאשר היא מוצאת תולעים המותרות בדגים שתערבב לו באוכל, וכך הוא יאכל [ואז לא ימאס בעיניו ואין בזה בל תשקצו כיון שאינו ידוע לאוכל, ראה פר”ח (יו”ד פ”ג, ג)]. ובהמשך מבארת הגמ’ את החילוק בין בהמה לדגים, שבהמה בשחיטה משתרייא, וכיון שלתולעים לא מהני שחיטה הם נשארים באיסורם, ואילו דגים באסיפה בעלמא משתריא, ונמצא שתולעים אלו בהיתרא קא גבלן, כלומר, נוצרו בדג ולא באו מבחוץ ולא נאסרו. עכת”ד הגמרא. העולה מדברי הגמרא: שתולעים מסוג דרני, והם הנמצאים בין העור לבשר – מותרות כי בהיתרא קא גבלן, ומאידך, תולעים שבמעיים פשיטא לגמרא שהם אסורים כיון שהם באים עם המזון ובוודאי מבחוץ, ומחדשת הגמרא, שגם תולעים שנקראים קוקיאני, שהם בריאה או בכבד [ולפי רבינו גרשום הם תולעים שבראש] אסורים הגם שהם אינם בבית הרעי וא”כ לא באו מהמזון, מ”מ אסורים כיון שהם מבחוץ ונכנסו מאוסייה או מאודניה [והגם שרש”י ז”ל פירש את עיקר הסוגיא על בהמה ולא על דגים, כבר כתב מרן בבית יוסף (יו”ד פד) שמסתבר שגם לרש”י תולעים אלו יהיו אסורות גם בדגים, עי”ש].

הנה, מכל מהלך הסוגיא שהדגישה הגמ’ שמדובר על תולעים שאינם משתכחי בבית הרעי אלא רק בשאר איברי הפנים, מוכרח שלא עסקה הגמ’ אלא בתולעים שנמצאים רק באותם איברים ולא במעיים ועל כן נזקקה לחדש שעייליה מאוסייה, אך אם אכן הם נמצאים גם בבית הרעי ברור ופשוט לגמרא שהם יהיו אסורים אף שהם קוקיאני ונמצאים בשאר איברים. ואם כן, נידו”ד של תולעת אניסאקיס שנמצאת בתוך המעיים ממש תהיה אסורה אף אם היא נמצאת מחוץ למעיים על שאר איברים כיון שהיא הולכת מהכא להתם. ורק בסוג של קוקיאני שנמצאים רק בשאר איברים ולא במעיים נזקקה לחידוש שעייליה ליה מאוסייה.

ומתברר מדברי הגמרא שגם קוקיאני, אם היינו מוצאים אותם בבית הרעי יהיו אסורים ולא תמהה הגמ’ כיצד זה יעבור, כיון שהיה ברור לה כמו שאנחנו רואים בעינינו היום שהתולעת הגמישה הזו עוברת בקלות ממקום למקום כולל לצאת לאיברים אחרים אחרים או לדופן המעי ומשם לדפנות הבטן. ומאידך, בתולעים שנמצאים רק באותם איברים ולא במעיים, מבארת הגמ’ שהם נכנסים מהאיברים הפתוחים האחרים כגון מהזימים של הדג ומשם מגיעים לריאה ומשם לכבד ושאר כלי הדם [וראה גמ’ חולין דמ”ח ע”ב לגבי המעשה של המחט שנמצאה בחתיכה של הכבד שאם חודה לחלל הבטן, סימפונא נקט ואתאי דהיינו שהבהמה כשרה, כיון שהיא נכנסה מהקנה ומשם לסימפון הריאה, ומשם לכבד וכעת היא מתחילה לצאת לבחוץ וכ”ז בלא לנקוב אבר הנפסל בנקב. ובספרים של אחרוני זמנינו כתבו בתיאור מדוקדק את כל הדרך כיצד יכולה להתבצע בפועל, וראה את התיאור בספר שיחת חולין ובספר טמוני חול ועוד. וה”ה בכ”ז בנדו”ד, ו הוא ק”ו כיון שאיירי בתולעת גמישה מאוד שלאחר שהיא עוברת הבשר מיד סותם את הנקבים, וכמו שיש שם בגמ’ בהמשך שחילקה בין מחט אלימתא לקטינתא, וק”ו לנדו”ד].

והן אמת שהיה אפשר לפרש בענין אחר, שקושיית הגמרא היא, שאילו בא דרך המאכל איך משתכח התולעת שלא בבית הרעי, ולפי פירוש זה מבואר אדרבה בגמרא, שהיה פשוט שאין אפשרות שהתולעת תעבור מהמעיים למקום אחר [אא”כ נכנס דרך אוסייה], ואף שבהל’ טריפות מצאנו ניקוב ע”י תולעים, מ”מ י”ל דכל שאין רואין נקב לא מסתבר לחוש, או דכיון שהוא דבר מצוי לא מסתבר שתמיד מנקבים, או תשובה אחרת. וראה היאך ביאר אפשרות זו השנייה הגרש”י לוין, הבאנו דבריו בשו”ת שש משזר ח”א (קונטרס תולעים בדגים סי’ טו). אלא ששם בסי’ טז השיבותי לו, שהנה ודאי שידעתי שיש גם פירוש אחר בגמרא, אולם עיקר כוונתי היא שלא כדברי אחרים שהתעקשו לכתוב שתולעי אניסאקיס הן אותן תולעים המוזכרים בגמרא, וכו’. אשר על כן ביססתי, שבוודאי אינן אותם תולעים כיון שהן קיימים בבני המעיים.

ולשאלתו מדוע פירוש זה נראה סביר יותר ומוכרח יותר, בוודאי שאין זה מפני שהוא נוח יותר לנידו”ד, אלא מפני שהוא היחיד המניח את הדעת מבחינת המציאות, כלומר לפי הפשט השני שאלת הגמרא היא: לישתכח בבית הרעי, דהיינו שזה צריך להיות רק בבית הרעי כי זה בא מהמזון ולא בשאר מקומות, ולכאורה אם כן מכאן מוכח שאין אפשרות שהתולעת תעבור למקום אחר, אא”כ מאוסייה, וציין שפשט זה היא סברת החולקים. ואני אומר שאדרבה, מדברים אלו מסתבר יותר כפשט הראשון, כיון שכל מי שעוסק בטריפות יודע היטב שאין הדברים נכונים, ואדרבה בין כל המקומות הללו מעי, איברי פנים וכו’ יש מעבר שאפשרי לכתחילה, וכמו שציינתי במכתבי אודות המחט הקטן, ולא בכדי ציינתי לתיאור המפורט בספר טמוני חול איך שמתאר את המעברים ללא נקיבה וגם במקום הנקיבה אינו מורגש כיון שיש קרומים כפולים, וק”ו בנידו”ד שאיירי בתולעת קטנה וגמישה מאד, זאת ועוד אחר שאנחנו רואים בעינינו את המעבר ממקום למקום. ועוד שגם במציאות מידי יום אנחנו נפגשים בהרבה תולעי אניסאקיס שתקועים בחלקם או לחלוטין בתוך הבשר, וכאשר תוציא את התולעת הבשר שב למקומו, ולא נודע כי בא לתוכו. ולכן האפשרות שהוא לא ידע על המעבר קשה מאד, ויותר מסתבר שידעו שיש מעבר, וקושיית הגמרא הייתה במציאות כיצד קוקיאני איננו נמצא כלל גם בבית הרעי? ועל כך השיבה שזה מאוסייה.

ואמנם אכתי תיקשי למה לא חששה הגמרא על תולעים שנכנסו מאוסייה ונכנסו לבשר כמו שמצוי בתולעת אניסאקיס, כפי שרואים היום? על כך יש להשיב או שהסוג קוקיאני שאיננו מכירים אותו היום בדיוק, קיים אכן רק בבני המעיים ואיננו חודר לבשר מטעם כלשהו שאיננו ברור כדבעי, זאת ועוד שהגמרא התירה בין העור לבשר, וזה גם אניסאקיס איננו קיים, כך שהגמרא נקטה להתיר אופן שאין כל תולעת שמגיעה לשם כלל מבחוץ. ואפשר שגם הראשונים שהוסיפו בתוך הבשר היינו כעין הנז’ בגמרא בין העור לבשר, “דא”א שבאו מבחוץ” כלשון הרא”ה ושאר הראשונים על הסוגיא. ועוד כפי שכבר כתבתי בעבר, שבמציאות כאשר בני המעיים נותרים והדייג הוא טרי שמגיע לעקרות הבית בו ביום [שזה היה המציאות בימיהם] והיא מנקה את כל חלקי הפנים ומנקה היטב, אין יותר מצויים תולעים כיון שכל עוד שיש בני מעיים הם מתחפרים בחלקים אלו וכמעט אינם עוברים לבני המעיים.

על כל אלה יש להוסיף את דעתם של מרנן גדולי הדור זיע”א, ויבדל”א כפי שנפרט דעותיהם להלן בסוף הדברים, שתולעי אניסאקיס כיון שהם נראים לעיניים אותו דבר אם כן רגליים לדבר שזה אותה תולעת ואסורה, ולא חששו לסברות אחרות, עד כדי כך שזו הסברא שהם כתבו לחשוש לאיסור הלכה ולמעשה.

ב. יש מי שרצה לומר דבר מחודש, שמה שאסור תולעים שבמעיים, היינו במעיים ממש ולא על דופן המעי כפי שמצוי היום, והדברים תמוהים מאד. שהרי כנז’ לעיל, התולעים עוברים את מערכת העיכול או מערכת כלי הדם בלא כל בעיה, אז מהיכן יש הו”א לחלק בין הדברים, ובאמת שהדברים מיותרים לעסוק בהם, ומפורסמים דברי שו”ת בית אפרים (יו”ד סי’ כה) שדקדק מלשון הרשב”א בתורת הבית, שגם הנמצא סביב בית המעיים מבחוץ ולא דרך בית הרעי נחשב כבני מעיים [ובשו”ת להורות נתן (חלק ט יו”ד ריש סי’ כד) הביא דבריו ג”כ וכתב שזה פשט הדברים, והוכיח גם כן כדברים אלו מדברי האו”ז, עי”ש]. וידידי הגאון הרמ”מ קארפ שליט”א העיר את אזני שכ”כ להדיא הגאון מהר”י עייאש זצ”ל בספרו לחם יהודה על הרמב”ם (הל’ מאכ”א פ”ב הי”ז), ושכ”כ בשו”ת מטה ראובן (סי’ קסז) ועוד.

ובאמת שכך תפסו כל האחרונים שאסרו התולעים שבשדרת הדג או על ביצי הדג [ראה במל”ח (סי’ יב סעי’ כ), ובקיצשו”ע ועוד אחרונים והבאתי דבריהם בספרי תולעת שני פ”ג עי”ש]. ובפרט שאותם תולעים ממש נמצאים במעיים ממש, שאלו מעשים שבכל יום שאנו רואים אותם שם, ואותם תולעים ממש אנו מוצאים גם בחלל בטן הדג, ואלו ואלו אסורים ובאים אל הדג ממזונו שבמעיים [ובזה גם דעתם של חכמי אוה”ע שווה].

ועוד אמרתי לדקדק כך מדברי מרן הבית יוסף שכתב (יו”ד סו”ס פ”ד בסוד”ה ‘כל תולעים’) וז”ל: ומשמע דלא אסר רבינו תם בדגים אלא הנמצאים במעיים וכיוצא בהם, דאיכא למימר בהו דאתו מעלמא וכו’, עכ”ל. ומלשון שכתב “וכיוצא בהם”, משמע בכל מקום שמגיעים בדומה לבני המעיים או מבני המעיים לשם. וביותר מדוקדק בסוף דבריו שם שכתב בזה”ל: ונראה לי שלגירסת רש”י נמי אסירי תולעים שבמעי הדגים, דהא איכא למימר בהו נמי דמעלמא אתו ועיילו ליה באוסייה, עכ”ל. ולכאורה זה תרתי דסתרי כי אם עלו מאוסייה זה לא בתוך המעיים, ואם בבני המעיים אז עיילו מהפה ולא מאוסייה? אלא על כרחך שס”ל למרן הב”י שחלל הבטן חשיב בני מעיים, ועל כן אם עלו מאוסייה הם מגיעים לשם, וכל חלל המעיים והאיברים הפנימיים נחשב בני מעיים, ודו”ק.

ומה שכתבו להוכיח מדברי השלחן גבוה (ס”ק נא) כבר כתבתי בעבר שאין מכך כל ראיה, ואדרבה כל מה שהתיר שם הוא בהדגש שסוג התולעים שהוא מדבר עליהם – לא נכנסים לא דרך הפה ולא מהחוטם מפני שהם שנים או שלשה כרוכים ביחד. הרי שהוא מדבר בכה”ג שבוודאי לא בא מבחוץ בגלל צורת אותם תולעים, וא”כ מה שייכות לנדו”ד שתולעי אניסאקיס נמצאים גם בתוך המעיים ממש שזה ודאי מבחוץ, ואדרבה איפכא נראה מדבריו.

ובתשובה אחרת למי שטען שאין לבטל אותה דעה מחודשת, השבתי שאני מתפלא מאד על תמיהתו והרי זיל בתר טעמא, הרי הכניסה מאוסייה יכולה להגיע לאיברי הנשימה ומה לאיברי הנשימה ולכבד או למוח? אלא שהכניסה של אוסייה מאפשרת כניסה לשאר איברים ולאו דווקא לקיבה שזה מקום המזון, וכפי שפשוט לראשונים, ששאר האיברים שמגיע לשם מאוסייה הגם שזה לכיון הריאה מ”מ מגיע לכבד וזה ממש כפי התיאור על מחט שנכנס מסימפון לכבד. וממילא זה פשוט שמשם הכניסה היא גם לחלל הבטן, וכפי שמתארת שם הגמ’ על המחט שיצאה מחוץ לכבד שנכנס מהסימפון. ובפרט במחט שהיא קטינתא, וק”ו בתולעת גמישה מאד.

ג. מה שרצה לחלק בין קיבה לבית הרעי, לא זכיתי להבין דבריו, כיון שכל מה שמגיע לקיבה זה רק מן המזון ומשם ממשיך לבית הרעי, ומה הקשר שיש בין אוסייה לבין קיבה? וע”כ מה שהבאתי בשם הב”י שמאוסייה נכנס למעיים הכוונה לשאר איברים או חלל המעיים שגם הם נקראים מעיים והכניסה אליהם מאוסייה. וע”כ שהכל נקרא מעיים ולאו דווקא הקיבה או בית הרעי כלומר מקום כניסת המזון.

ומה שהבאנו שיש דברים מפורשים ברבותינו האחרונים, שמפורש בדבריהם לאסור, והשואל כתב שאין בדבריהם כדי הכרעה, כי לא הביאו ראיה מפורשת מן הראשונים, וכו’. ואני הקטן מאד תמה על סגנון הדברים, וכי יש הוכחה אחרת מן הראשונים או מאיזה אחרון או מכל מקום אחר? והרי אין אלו אלא ספיקות מהרהורי לבך, ודעתם של גדולי האחרונים כגון הבית אפרים או המהר”י עייאש זצ”ל, שדעתם רחבה כאולם ונזכרים בדחילו ורחימו בלימוד ההלכה הפסוקה ובפרט ביו”ד והם מכריעים כדבר פשוט כסברא זו שהכל נקרא מעיים והכל אסור, והשואל בהבל פה כותב שאין זה כדרך הכרעה, וחוששני שאין זה סגנון ראוי.

ומה שכתב על דברי הקיצוש”ע שכוונתו בתוך החלב וכו’, ודייק שהכוונה בתוך ממש ועוד שמזה שהוא לא ציין על המציאות של חלל הבטן, משמע שזה להיתר ורק האחרים האסורים. אחהמ”ר הלא יש לתמוה כיצד הגיעו התולעים לתוך החלב דגים שאינם קשורים לכל איבר מאיברי הנשימה או המזון, וכל הכניסה אליהם אפשרית רק מחלל הבטן שמשם הם יושבים על החלב או על ביצי הדגים וכידוע בימינו, רק שיש את אותם שיושבים על הקרומים, ועם הנקיון של פנים הדג והקרומים מוציאים הכל לבחוץ ויש את אותם שמספיקים ‘להיתקע’ על הביצים עצמם, ולולא הניקיון הדק היטב הם נשארים שם, ועל כן הוא הזהיר היכן שיש את הבעיה, וזו ממש המציאות של ימינו, שאנחנו רואים מידי יום ביומו כאשר אנחנו מפקחים על ניקיון התולעים בשני מפעלי הסלטים הגדולים בארץ, והם מייצרים גם סלט של ביצי דגים, והביצים מגיעים מחו”ל בחביות עם הכשר אך מתולעים, וכאן משגיחים מומחים מטעמינו דואגים לפקח על הסרת התולעים, ואכן כל התולעים שנותרים לאחר הניקיון בחו”ל הם אותם התקועים בתוך חלב או ביצי הדגים, וזה ממש דברי הקיצוש”ע. וממילא מובן מדוע הוא התריע בעיקר על כך ולא על חלל הבטן שאין לו משמעון מבחינתו כיון שהוא דיבר על ביצי הדגים ולא על הדג עצמו, וגם בדג עצמו עיקר הנגיעות היא על איברי הפנים, כי השאר יורדים בניקיון שעושה עקרת הבית לפני השימוש בדג. ורק בימינו נפוץ הענין שיש שאיבה מיכנית של חלקי הפנים, וחלק מן הלכלוך והקרומים של בני המעיים נותר ועמו הלכלוך, ובהזדמנות הראשונה הם חודרים אל הבשר. ולכן עיקר הבעיה בבשר הדג זה בשיטות הדייג והעיבור של עשרות השנים האחרונות בעיקר וכמבואר בתשובותי האחרות.

ועל דברי המועד לכל חי מש”כ להסביר בדבריו, אני תמה וכי יעלה על דעתך שיאסור בין העור לבשר כדעת הרמב”ם כשלהדיא סבירא ליה כדעת השו”ע? וכוונתו פשוטו כשהוא מדבר על תולעי הנמצאים בתוך חלל הבטן מצד השדרה ונמצאים בין הקרום-העור לבין הבשר, וכעין מה שאנחנו מוצאים מידי יום את אניסאקיס במצב כזה, ולא הכוונה בצד החיצוני של הדג.

ומה שכתב בסוף דבריו שאם חלל הבטן אסור אז ממילא גם אותם שבבשר, ואם זה מותר, צע”ג אם לאסור אלו שבבשר, וכו’. וכבר כתבתי לעיל שלא ראיתי למי שהוא שכתב להתיר ואדרבה, דעת כולם לאסור ואשמח לשמוע מי מכל אותם ‘מתעקשים’ – כריסו שווה לזרת של רבותינו האחרונים כהמהר”י עייאש זצ”ל ואחרים שכתבו לאסור. שיש כלל לציין זו כאפשרות.

הנה הלכה למעשה כאמור לעיל מדברי הגמ’, ברור שתולעים בין עור לבשר מינה קגבלי ומותרים, ואותם שבאיברי פנים אסורים אע”פ שאינם בבני המעיים דעיילי ליה מאוסייה. וק”ו אם הם גם בבני המעיים שוודאי אסורים כיון שמבני המעיים יצאו והגיעו גם לאיברים בפנים, וכמבואר לעיל. ובכל זה גם כאשר הם על גבי האיברים או בחלל הבטן ובדפנות. וכפי שביאנרו לעיל מדברי הפוסקים. ואכן, הגם שהלכה למעשה פסק רבינו הרמב”ם (מאכל”א פ”ב הי”ז) שתולעים שנמצאים בדג מחיים אסורים, ומשמע אפילו בבשר הדג, והארכתי לבאר את דבריו ז”ל בכמה תשובות הנזכרות בראשית דברינו, מ”מ דעת שאר הראשונים כדינא דגמרא כפי שנתבאר לעיל שבין עור לבשר מותר אפילו כשזה מחיים. והוסיפו להתיר גם בתוך הבשר, ואסרו רק אותם שנמצאים בבני המעיים או כיוצא בהם כלשון מרן בבית יוסף] שזה בכל מקום דאיכא למימר בהו דאתו מעלמא. וכבר בתשובותי הנז’  הבאתי את לשונות הזהב של הראשונים ז”ל שהדגישו שההיתר של תולעים שבבשר כיון דאי אפשר שבאו מבחוץ, ואין זה משום הלכה למשה מסיני, אלא סברא חשובה יש בהיתר של אותם תולעים שבבשר, ובאיסור של התולעים הנמצאים בבני המעיים וכיוצא בהם. וכך פסק מרן השולחן ערוך הלכה למעשה ביו”ד (סי’ פד סעי’ טז) וכ”ה ברמ”א שם ובספר תו”ח בדיני תולעים (כלל מז-מח).

ד. נידון דידן של תולעת ‘אניסאקיס’, איננה סוגיית הגמ’ בחולין בסוגיית קוקיאני, שהרי בגמ’ להדיא שקוקיאני אינן נמצאות בבית הרעי אלא במקום הכבד והריאה, ולכן הסיקה הגמ’ שהם מ”מ אסורים כיון שהם מגיעים מפתחים אחרים שבדג. אמנם נידו”ד נלמד בק”ו מסוגיא דידן שהרי תולעת זו נמצאת בתוך בני המעיים ממש שזה בא מהמזון ואז פשיטא שהם אסורים כיון שבאו מבחוץ, וזה שאח”כ המשיכו לשאר מקומות מאי”נ בזה והם עומדים באיסורם, ואף אם הם המשיכו לחלל הבטן או לבשר עצמו הם נותרים באיסורם, וכל מה שהופקע מכלל זה, באם הם אינם יכולים לבוא מהחוץ והם נמצאים בין עור לבשר או בבשר ומיניה קגבלי, אך אם באו מבחוץ למעיים הם נאסרו משום שרץ המים ונשארים באיסורם לכל מקום שילכו. וכל הדיון בגמ’ היה אם הם בשאר איברים ולא במעיים שאז יש חידוש שעיילי ליה באוסייה, או שזה בבשר ולא בשאר מקומות שאז מותר דמיניה קגבלי, אך אם הם נמצאים גם במעיים וגם בשאר מקומות הם עומדים באיסורם כיון שבאו מבחוץ, וכמדוקדק בלשון הגמ’ כפי שהבאנו לעיל ובלשונות של הראשונים בטעם היתר התולעים בבשר [ודו”ק היטב גם בלשון הב”ח ביו”ד פ”ד שם, שבנמצא בחתיכת דג אע”ג דלא נמצאו במעיים, יש לחוש שמא נכנסו באוזנו ואח”כ נכנסו בבשר הדג מבפנים ולכן נמצאו בחתיכה ואסורים מספק, עכ”ל. וברור שאם נמצאו גם במעיים ממש אין כלל בית הספק והם אסורים כשנמצאו בחתיכת הדג עיי”ש, ודו”ק].

ומה שראיתי לאחד מרבני ארה”ב שכתב על הטענה של האומרים כיצד תולעת שכבר נאסרה בבני המעיים יתהפך דינה להיות מותר? וטען כנגד זה שגם בבני המעיים זה רק מספק אסורים, וא”כ שפיר אפשר לומר, שאין יכולת לתולעי איסור לבקוע דופן המעיים ולהסתתר שם, ורק לתולעים שהם חלק מהדג יש להם כח, וממילא אף שתולעים שבבני המעיים אסורים מספק, מ”מ כניסתם לבשר הוה גילוי שלא נאסרה תולעת זו מעולם עכת”ד. ואחהמ”ר, אינני מבין היאך הוא רוצה להעמיס סברא זו, כאשר ההדגשה בגמ’ היא אופן ההגעה אם מעלמא אתו או לא. ועוד כאמור לעיל, גם אם הם באים מהאוזן הם חייבים לעבור דרך כלי הנשימה ולנוקבם ולעבור לכבד וכו’ וכמתואר לעיל. וא”כ בע”כ שאם הם בכבד יש להם לתולעי האיסור כח לבקוע ולעבור. וכמו”כ לפי מה שלמדנו בביאור הסוגיא שאם היו נמצאים בכבד, מוכח שהם יכולים לעבור דרך המעיים. ומה שדקדק מרש”י שביאר שמיניה גבלי, היינו גדלי בתוך הדג, עדיין יש לזכור שבגמ’ כתוב גבלי פירוש נוצָרים, ורש”י מבאר שהם גדלים בדג אך הפירוש המילולי של גבלי הוא שנוצָרים בתוך הדג ולא באים מבחוץ, וכ”כ להדיא מרן בבית יוסף בהמשך דבריו שם על דברי הרמב”ם ומבאר את הסוגיא בחולין, וז”ל: והטעם מפני שאינם מתהוים ממנו וכו’, הרי שביאר שגבלי היינו מתהוים כלומר ההויה והיצירה שלהם בדג, ולא כפי שרצה לפרש. ומה שהביא את דברי המהרא”י בהגהות שערי דורא, למרות שאפשר ליישב את הדברים, כבר כתבתי שבפנים המהרא”י אין הדברים כתובים, וזו תוספת שהוסיפו בדבריו, והבאתי כבר בתשובתי אחרת את מש”כ בקונטרס ‘ואנכי תולעת’ להוכיח דברים אלו, וכ”ז פשוט וברור.

ה. הנה בחלק מתשובות שכתבתי נגררתי, לשאלות אודות גודל התולעת בזמן הבליעה, מחזור חייה של התולעת, וזמן כניסתה אל בשר הדג, וכ”ז לדון בדברי המדענים שחלק מהדברים מבוססים יותר ולא השערות בעלמא, וחלק מדבריהם נסתרים מאחד למשנהו, עד שלעתים הדברים היו מאוד משונים ומוזרים. ועל כן אמרתי לשוב אל הדברים מכח המציאות והראיה ולא מדברי אף אחד מהם. שהנה לכך שמקור התולעת מחוץ לדג, אין צריך לכך מומחים, אלא כיון שבמציאות זה נמצא בתוך המעיים ממש הרי שזה בא עם המזון ומקורו מבחוץ, ועוד שבמציאות שאע”פ שבאותו ים שהם מצויים לרוב תולעים אלו כגון בנורבגיה, כאשר מגדלים אותם דגים בכלובים בתוך אותו ים – הרי שהדגים נקיים לחלוטין, וברור ופשוט שמקורם מבחוץ ודין שרץ המים עליהם.

ולמעשה אין בכך כל נ”מ, כיון שהם נמצאים במעיים ממש ולכו”ע אסורים ולא מצינו שיש חילוק כיצד הם נכנסו אל הדג, ואם כעת לפנינו הם ניכרים ואסורים כך דינם יהי’ לעולם. אולם בפועל בכל הבדיקות מאז ומעולם הם נמצאו יותר מגודל ס”מ אחד, ולעיתים נדירות – קטנות יותר, ובסרדינים הקטנים ביותר מצאתי אותם קטנים יותר, אולם בד”כ לא יותר קטנים מחצי ס”מ, וגם לעיתים נדירות שמצאתים קטנים ביותר – מעולם לא מצאתי אותם בזמן בדיקת הדג כולל בדגים הקטנים ובשרימפסים בגודל מיקרוסקופי [ויש לזכור שרוב הבדיקות שלנו הם במעבדה, ולו יצויר שיש קטנים שכאלו היינו אמורים לראותם], כך שברור שטענת האומרים שבתחילה זה בגודל מיקרוסקופי – זה תמוה, שלאחר בדיקות של אלפי דגים, מעולם לא נמצאו גודל שכזה [וזה מתאים גם לדברי המומחים שהתכתבו איתם, והבאתי דבריהם בחלק מתשובתי]. ולמעשה אין בזה כלל נפק”מ, כיון שלעיננו, בדגים שלפנינו כולם ניכרים וגדולים הם.

ומה שהקשה לי אחד מהת”ח, הכיצד יש מרבני דורנו שכתבו שהתולעת היא מיקרוסופית בכניסתה אל הדג הקטן, היאך יש מחלוקת במציאות? ועל כך תשובתי שאינה דומה שמיעה של השערות או קריאה בספריהם, לראיה במציאות. ולאחר כמעט שמונה שנות מחקר [תשס”ג-תש”ע] של צוות יראי שמים, שמחזיקים הכל ורואים בעיניהם ממש אין כאן בית ספק כלל, וחשוב להדגיש שמה שכתב ‘דעת מומחים’ – גם זה לא נכון, והתברר בתשובתי שם.

והרב השואל הקשה שם שבתשובתי האחרונה העיקר חסר מן הספר, ובעיקר יש לדון על הגודל בשרימפ”ס הקטן ולא בדגים הגדולים. והשיבותי לו שראשית, אין תועלת לטחון קמח טחון, וכיון שעסקתי בזה כ”כ הרבה לכן כתבתי בתשובה מסוימת זו בקיצור ממש. ועוד, שחשוב לדעת שכל מומחי אוה”ע בדקו את עיקר הבדיקות שלהם באותם שרימפסים מלבד בדגים הגדולים. ועוד כפי שציינתי, אנחנו בדקנו אותם הרבה מאד. ועוד שזה לאו דווקא בדגים טמאים אלו, וגם בסרדינים הקטנים הם יכולים להיבלע כדג ראשון, וזה מצוי לפנינו גם היום ואנחנו בודקים זאת מידי שבוע עבור כמה ממפעלי הדגים המעושנים, ובכולם הם ניכרים וגדולים מעל חצי ס”מ בד”כ [וכמובן שכל זה מה שנראה לעינינו כשאנחנו פותחים את הדג, ואין לי כל ידיעה ודאית על הגודל בזמן הכניסה אל הדגיג או השרימפס הקטן, ואין אחד שיודע מזה באמת אלא בסברא והשערה. אלא שלמעשה אם היה בגודל שאינו ניכר היינו אמורים ולו פעם אחת לראות שלב קטן כל כך ולפחות בדגיג אחד בבדיקות המעבדה השוטפות שאנחנו עושים], אלא שלענ”ד אין מה להאריך בזה, כיון שבדגים הגדולים שהם לפנינו בדיון, ובהם זה מגיע מהמזון וזה נמצא בבית הרעי ובמעיים ממש והם בוודאי אסורים, ממילא אין לי כלל נפ”מ לדון לגבי השלבים הבאים, כי בוודאי כולם מגיעים מאותו מקום וכולם גדולים וניכרים, וממילא אסורים, וה”ה גם אותם שבתוך הבשר שהכל אחד.

ו. ועל זמן כניסת התולעת אל הבשר נגררתי גם בכמה תשובות, אם זה מחיים או לאחר מיתה, ואמנם גם בנידון זה אין נפק”מ למעשה, כיון שלאחר שנתברר שהם באים מבחוץ למעיים ומשם לחלל הבטן ומשם לבשר, מאי נ”מ מתי חודרים לשם, רק שלתוספת כתבתי מה ששמעתי מן המומחים ומה שראיתי כתוב בשמם, ולאחר מכן בבדיקות שעשינו כאשר אנחנו עושים ניקוי מיידי לאחר הוצאת הדג ממי הקרח שבאוניה ועושים אותה ‘פילֶה’ מיד ושוטפים ומנקים נמצא נקי בד”כ, ומה שמשאירים עם לכלוך או שהדייג הוא לסיפון ומעבדים באיטיות יותר בספינות, אזי המציאות שהדגים נגועים ביותר. ומכאן שבמציאות נראה כדבריהם וניכרין דברי אמת כפי שאנחנו רואים בדגי בקלה בארגנטינה שמגיעים בקרח ומעובדים ישירות במפעל – שהם נקיים. ומאידך, אותם שמעובדים באוניות נגועים יותר. וכן הוא המצב בדגי ההרינג שנחתכים ונשטפים מיד כשהם יוצאים ממי הקרח הם נקיים יותר, ואותם שמשאירים עם הלכלוך [אפי’ קצת כגון הפילה השלם – ‘פרפר’ וק”ו דגים שלמים] הם נגועים יותר, וכן כל כיו”ב.

והנה בתשובה לאחד מרבני ארה”ב, הביא המעשה שעשינו בנורבגיה וכפי שתיארתי במכתבי האחרון להגר”ש מילר שליט”א [ראה שש משזר ח”א בקונטרס התולעים סימן יב] שכל מה שנוקה מיד נמצא נקי, ומה שנשאר כל התולעים יצאו מתנומה לפעולה וחזרו ובאו אל בשר הדג, והוא כותב שאין משם ראיה כלל כי ידוע לכל בר דעת, כי אם יניחו לבשר להתחמם ירחשו בו תולעים וכו’. ואני מאוד תמה על מה שהוא כותב, ראשית, הרי בפתיחת הדג רואים את כל התולעים רק שהם כעין ספירלה ב’תנומה’ סביב עצמם, ולאחר זמן הם עצמם ולא זולתם ולא חדשים החלו לנוע מחמת החימום והם עצמם חדרו אל הבשר, והכל מתועד ע”י עדים כשרים ויראי שמים שעשו זאת, וע”י צילום בוידאו [שכל אחד מוזמן לראות זאת וכבר הרבה ת”ח באו וחזו בזה]. זאת ועוד, שהרי אם ניקח את אותו דג לאחר ניקוי מכל לכלוך של בני המעיים, וניתן לבשר להתחמם כמה ימים, האם יימצא בו תולעת אניסאקיס אחת? והרי המציאות שלפנינו שאין זה כך, ויכול הוא לכתוב טענות כאלו על תולעים שבאים מן העיפוש, אבל לא על תולעת אניסאקיס בוודאות. ומה שכתב שכל הספינות מניחות בקירור, אחהמ”ר איננו יודע מציאות של הדייג בעולם, שאכן יש המניחים במי קרח ומגיע שלם כמות שהוא קר מאוד [סביב מינוס מ”צ] אל המפעל ושם מיד מעבדים, ויש שאורזים מיד בהקפאה, ויש שמניחים על הסיפון הגדול ומתחילים בשאיבת בני המעיים [ולא ניקוי מוחלט] ולאחר מכן מכניסים להקפאה, והמקרה האחרון מצוי באלסקה, שאזי התולעים שנשארים עם חלק מהלכלוך חודרים אל הבשר, ורק לאחר הקפאת כל חלקי הדג קופאת גם התולעת, ולכן דבריו אינם נכונים במציאות כלל. ומה שסיים שאין חילוק בין אם נכנסים לפני או אחרי מיתה וכו’, לענ”ד אין דבריו מובנים כלל, היאך יהיו מותרים באם כל הזמן שהם במעיים הם אסורים, ואם כוונתו שחלל הדג אינו מעיים גם אינו מובן וכפי שהוא עצמו כתב שם מפי מומחים, ואנו איננו צריכים מומחים כי הרי אנחנו רואים אותם בפועל בתוך בני המעיים, וא”כ הם מעולם היו ויישארו אסורים, וכל זה אף אם הם נכנסים אל הבשר מחיים, וק”ו אם זה לאחר מיתה.

וכאן מצאתי המקום להדגיש, כי מעולם לא כתבתי שסיבת האיסור משום שהם נכנסים לאחר מיתה, ורק הבאתי את הדברים כתוספת לאחר מה שראיתי בעיני, וגם ראיתי למומחים שכתבו זאת והבאתי דבריהם כלשונם, במאמרי שם. אולם בודאי שגם אם הם כולם או חלקם או מיעוטם נכנסים מחיים עדיין הם תולעים שבמעיים ומקורם מבחוץ ודין שרץ עליהם ואסורים באיסור שרץ המים.

וכן השבתי לשואל אחר, שלגבי זמן כניסת התולעת אל הדג, מסכים אני שלמציאות זו יש חשיבות, ובפרט לאלה שהתעקשו שמה שבבשר הם מותרים דמיניהו קגבלי, ועל כך כתבתי להם שמעולם הם לא גדלו בבשר כי הם נכנסים בד”כ לבשר רק לאחר מיתה. ומה שכתבת שלדעת מומחים הם נכנסים גם מחיים כגון אותם שעם קפסולה, הנה אם כב’ מתכוין לאותם שהם גרגרי אורז, הם אינם אניסאקיס כלל, והם מין אחר והם אכן רק בבשר ומעולם לא במעיים ולא בחלל הבטן, ואינם באים מבחוץ כלל דרך האוכל או הזימים, וכפי שצירפתי בכמה מקומות את מכתבו של הד”ר מארגנטינה, ולמעשה כניסתם על ידי עקיצת הנקבה את הדג, ומחדירה את הביצה לבשר, ושם מתפתח ושם גדל ושם נשאר, ואם כאן חשיב כנוצר בדג ולדעת סייעת רוב הראשונים וכפי שפסק השו”ע, תולעת זאת ודומיה מותרים. ועכ”פ גם ממוחי אוה”ע סוברים שאניסאקיס נכנס ברוב המוחלט רק לאחר מיתה. וכל זאת להוציא את המציאות שאכן כך נראים הדברים לעינינו כאשר דג שהוא מאד נגוע במעיים לעיתים מאד נקי בבשר ולעיתים מאד נגוע, וכל ההבדל זה המהירות ואופן הניקוי של הדג, וכמתואר בתשובות האחרות שתיארתי את כל הנעשה בעניין. ועוד הוספתי בשו”ת שש משזר (ח”ב יו”ד סי’ יג) ותיארתי לאחד מנקיי הדעת בירושלים מה שכתבו בדו”ח כמה תלמידי חכמים בארה”ב שיצאו ללב ים לבדוק כמה נתונים מהדברים שכתבתי אודות האניסאקיס, ובחזרתם כתבו דוחו”ת על הנתונים שמצאו, ואחד מהם נתגלגל בס”ד לידיי, ופרסמתי את עיקרי דבריהם במידע ההלכתי בקובץ תנובות שדה (גליון 110), ואביא את הדברים כלשונם, ואקדים מה שהקדמתי לדבריהם, הגם שכבר הבאנו את כל המשא והמתן ההלכתי סביב סוגיית תולעת זו, והבאנו הרבה מאד עניני מחקר שביצענו בעצמנו [ומעט גם של חוקרי אוה”ע], ושם הוכחנו באריכות מרובה שתולעת זו העיקר להלכה ולמעשה שאסורה באיסור תורה, גם כאשר היא נמצאת בבשר הדג, כיון שמקורה מבחוץ כתולעת ואין בזה ספק כלל, וכך הורו רוב ככל גדולי דורנו, וכל זה לאחר שהפכו היטב בכל העובדות, ובכל פעם שקמו קבוצת מתירים חדשה עם סברות חדשות שוב יצאו גדולי הדור בהכרזתם על האיסור, עד אשר מרן הגריש”א זצוק”ל כתב את מכתבו האחרון בדין זה מיום כד סיון תשע”א, ושב וגילה דעתו שתולעת זו אסורה, והוסיף שם: שראשי הישיבות והרבנים יודיעו כן איש לאנשי מחנהו ולכל הסרים למשמעתם, וגם יעודדו אותם להביע את מורת רוחם לאלו ובתוכם ועדי כשרות בחלקם] המטים את העם לדרכי עקלקלות, ושידרשו מהם שיפסיקו מתעמולתם בכיוון זה, וישוב הדת על תלה, וגם ישוב כבוד ההוראה בישראל על מקומו, עכתד”ק. והנה מאז שמעתי וגם ראיתי ‘מומחים’ שמתעקשים בדעתם להתיר, והתפלאתי מאד, ובכל פעם הייתי משתדל להשיב על טענותיהם, כדי שלא יהיה לדבריהם השפעה על מי שאיננו מבין את העניינים על בורים בסוגיא זו. אולם ב”ה הדברים התקבלו אצל רוב מורי ההוראה ואצל רוב שומרי הכשרות והם נזהרים ביותר בתולעת זו גם כאשר היא בבשר, למרות שבשאר תולעים שבבשר אנו כן מתירים ואיננו חוששים כפי שנפסק בשו”ע – מכל מקום תולעת זו הנמצאת גם בבית הרעי וגם בחללי הגוף וגם בבשר הדג, ומקורה ודאי מבחוץ, אוסרים אותה באכילה כדין שרץ המים. ועל כן חדלתי מהגיב על כל מיני חידושים למיניהם, ובפרט אחרי דבריהם הנחרצים של מרן הגריש”א זצ”ל ומרן בעל שבט הלוי זצ”ל, ועוד מפוסקי הדור שליט”א. אולם הפעם הזו שניכר שנעשתה בדיקה מסוימת כדי לראות את האמת, והעלו במסקנתם איזו אפשרות שלכאורה יש מקום על פי הממצא החדש להתיר, על כן אחזתי מיד בקולמוס להשיב על הדברים, שהנה עיקר האיסור כתבתי בארוכה שהוא מפני שכל ההיתר בגמ’ בחולין על פי ביאור ר”ת וסיע’ הוא, שתולעים שבבשר מותרים כיון שמינייהו קא גדלי [נוצָרים  וגדלים בדג], וזה מתאים לכל סוגי התולעים שבבשר הידועים בימינו [וגם מה שלדעת חכמי אוה”ע מקורם מטפילים הנצמדים אל הדג ומטילים ביצה לתוך הבשר ישירות, ובתוך הבשר מתפתח לשרץ, אם כן ממנו הוא גדל, ומעולם טפיל זה לא שרץ במים אלא בדג בלבד]. אולם תולעת אניסאקיס בודאי מקורה מבחוץ, והיא שרצה במים קודם כניסתה אל הדג, וכניסתה אל הדג היא באמצעות האוכל, ועל כן מוצאים ממנה לרוב בבית הרעי, ובנוסף כתולעת טפילית היא גם חודרת אל חללי הגוף. ובשני הדרכים תולעת זו אסורה כדין שרץ המים, וכמבואר בגמ’ (חולין סז) ובשו”ע יו”ד (סי’ פד סעי’ טז). ורק אחר שברור שמקורה מבחוץ, מובן מדוע באותו ים כאשר הדג שוחה בחופשיות הוא נגוע בעשרות תולעים כאלו ובכל דג ודג, ואילו כאשר הוא גדל בכלובים בתוך אותו ים – הרי הוא נקי לחלוטין, והדברים כבר נכתבו על ידינו באריכות במאמרים רבים. ועוד הוכחנו שם בארוכה, שהתולעת נכנסת אל הדג כבר בגודל גדול הניכר ממש לעין, וכך מצאנו אותה בבית הרעי תמיד עם האוכל עוד טרם שהתעכל, עם כל גודלה והדרה. ומכאן הסקנו שתולעת זו אסורה מדין תורה, ובפרט שנמצא בבית הרעי, וכמבואר בגמ’ שם שרצתה לאסור את הנמצא בבשר, ושאלה שאם זה מבחוץ “לישתכח בבית הרעי”, נמצא שבמצב כזה ודאי שזה אסור. ועי’ בתשובות השונות שנתפרסמו בתנובות שדה ובשו”ת שש משזר מה שכתבתי את הדרכים לבאר את הסוגיא שם, ועל כל זה הוספתי שם דבר חדש ונוסף, והוא מה שהתברר בראייה ממש במשך כמה פעמים ובמהלך ימים רבים, כי תולעי האניסאקיס גם בדגי ההרינג בנורבגיה, וגם בדגי מרלוזה בארגנטינה, אינם חודרים לתוך הבשר אלא לאחר מות הדג, וכאשר הטמפרטורה משתנה, ועד אז הם בעיקר נמצאים במצב תנומה ובעיקר בחלל הבטן, ולכן מובן מדוע כאשר אנו מוציאים את הדגים ומיד לאחר הדייג [או לחילופין לאחר שמשאירים את הדגים בקרח דוקא] מנקים את כל בני המעיים ושוטפים היטב – מוצאים את הבשר נקי לחלוטין. ובזה הוספנו עוד סברא שמעולם תולעת זו לא הייתה כדין תולעים שבבשר, אלא תולעת שבמעיים, והיא אסורה מראשיתה ועד סופה ובלי ספק. והנה בכל כתיבתי ציינתי שבדגים גדולים אינני יודע את המציאות כי לא ראיתי דייג מיד באלסקה של סלמון או קוד או אחרים, אך מסתבר שהמציאות בהם שווה, או יתכן שנשתנו לגריעותא ובהם חלק כן נכנס כי יש תולעים רבים בדגים גדולים אלו, אולם לכדי מידע ממש לא הגענו. והנה בחודש האחרון מתברר שב”ה היו כמה תלמידי חכמים מארה”ב שנסעו לעומק הים יחד עם דייגים בארה”ב והיו שם תלמידי חכמים מבי”ד טארטקוב ומנירבטור ועוד, והם התמקדו בעיקר בדג הקוד, והתברר להם בוודאות שיש תולעים בבשר הדג עוד בחיי הדג, כיון שמיד לאחר הדייג בלא לפתוח את בני המעיים עשו את הדג ‘פילה’ ומצאו תולעים רבים בבשר עצמו, גם בדגי קוד וגם בדג האדוק, וגם על הדקין הם מצאו את אותם תולעים, וגם בתוך בני המעיים, רק שהם ברובם היו שונים לפי דעתם ממה שהיה בבשר, מלבד בודדים שהיו דומים למה שיש גם בבשר. והגם שבמסקנתם כתבו שיש להשלים עוד את הבדיקה לעוד דגים נוספים וכו’, מכל מקום נהגו ביושר וכתבו את הנתונים כפי שראו בעיניהם. אולם מה נענה ומה נאמר, ואין בכל ענינים אלו כל חידוש הלכתי מעבר לעובדות, שגם הם אינם מוחלטות, שהרי בעינינו אנו רואים שבהרינג מנורבגיה, ובמרלוזה מארגנטינה, את העובדות כפי שתיארנו לעיל. ומאד יתכן ששונים הדברים בין דגים קטנים יותר או דגים גדולים יותר, והמציאות בזה צריכה להילמד. אלא שעדיין כל זה לא סותר את העובדות הפשוטות שכל התולעים הללו מקורם מבחוץ, שהרי דגי הקוד בכלובים באותו ים – אין בהם תולעים אלו לא במעיים, לא בדפנות הבטן ולא בבשר, וכן בסלמון ועוד. וממילא לאחר שברור שאותם תולעים מקורם מבחוץ, ועוד שהם נמצאים גם בבית הרעי וא”כ נכנסים עם האוכל, הנה כל כהאי גוונא איסורם איסור גמור של שרץ המים ואינו מעלה או מוריד אם יש חלק מהדגים שתולעים אלו חודרים לבשר מחיים. וכל זה פשוט, רק כדי שלא ישתמשו המתירים בהתלהבות בגילויים ה”חדשים” על כן הזדרזתי לכתוב את עיקרי הדברים, שאין בכל זה נפ”מ ותולעים אלו נשארים באיסורם כדין שרץ המים.

אולם שוב כתבו דו”ח שני, שהתאריך שלו הוא א’ אלול תשע”ד ושם מצוינים תוצאות בדיקות שערכו בט”ו באב תשע”ד, והתוצאות שם הם כדלקמן:

א. ראינו תולעים בחלל הבטן, על איברים הפנימים [בדקין, בכבד וכדומה, גם ברגעים אחרי שניצודו.

ב. ראינו תולעים בבשר גם ברגעים אחרי שניצודו.

ג. ראינו תולעים בפנים הדקין מעורב עם הפרש, גם ברגעים אחרי שניצודו וגם כשתי שעות אחרי שניצודו.

ד. ראינו חורים בדקין עם קורט דם כשתי שעות אחרי שניצודו, כנראה מתולעים שנקבו הדקין.

ה. ראינו תולעים תחובים בעובי הדקין, וחציו בתוך הדקין בפנים וחציו בחוץ, גם ברגעים אחרי שניצודו וגם כשתי שעות אחרי שניצודו.

ו. בדגי סלמון, באותו דג שראינו תולעים בבשר ראינו תולעים גם בהדקין בפנים.

ז. התולעים הנמצאים בבשר על האברים הפנימיים והבני מעיים ובתוך הבני מעיים, הם דומות ומכוונות בגודלם ובעוביים [רק שבתוך הבשר של דג הליבוט halibut הם לפעמים יותר עבים וצבועים]. ועל פי כל זה החליט הרב מנירבאטור שליט”א שלא לייצר סלמון בשימורים.

כלומר, גם אם לאחר הדו”ח הראשון שלהם, היה נראה להם שמצאו איזה היתר כי ראו שהתולעים היו מחיים, אולם מלבד שלהלכה אין בזה שינוי כלל, לאחר הדו”ח האחרון הם ראו הרבה דברים שונים, ובעיקר שהתולעת היא אותה אחת, ושהיא יוצאת מהדקין לבחוץ, ואם כן זו תולעת הנמצאת בבית הרעי, ונכנסת עם האוכל ולאחר מכן יוצאת, ואין לה כל היתר כלל. וכאמור, מעולם לא כתבתי שסיבת האיסור משום שהם נכנסים לאחר מיתה, ורק הבאתי את הדברים כתוספת לאחר מה שראיתי בעיני, וגם ראיתי למומחים שכתבו זאת והבאתי דבריהם כלשונם במאמרי שם. אולם בודאי שגם אם הם כולם או חלקם או מיעוטם נכנסים מחיים עדיין הם תולעים שבמעיים ומקורם מבחוץ ודין שרץ עליהם ואסורים באיסור שרץ המים.

לסיום הענין אחזור ואדגיש, שלא כתבנו חלילה לאסור כל התולעים שבבשר הדגים, אלא אדרבה, כולם מותרים להוציא תולעי אניסאקיס מחמת הטעמים שביארנו לעיל. וכפי שביארנו לעיל סוגיית הגמרא בחולין לא עסקה באניסאקיס כיון שהיא כתבה להדיא שקוקיאני אינם נמצאים במעיים, ואניסאקיס כן נמצאים בתוך המעיים ממש ובתוך מקום יציאות של הדג. ומאידך בשולחן ערוך כתוב שתולעים שבבשר מותרים ולא חילק שיש תולעים שבבשר שכן יהיו אסורים, ועל כך תמהו כמה מן השואלים, ואני אומר שאין כאן לא תימה ולא שאלה. שהרי עד היום במציאות איננה מצויה כלל תולעת זו לא באפריקה ולא בבבל וגם כמעט שאינה מצויה כלל בארץ ישראל, וא”כ מהיכן התלמוד בבלי והשו”ע יכירו תולעת זו שיש לכותבה. ועוד ביארתי בארוכה במאמרים השונים שלאחר ששיטות הדייג והעיבוד השתנו היום לחלוטין, יש יותר סיכוי למצוא תולעים בבשר הדג מאשר בעבר גם במקומות שהיו שם מאז ומעולם אותם תולעים. ואמנם גם היום אפשר למצוא טפילים מסוגים שונים שנמצאים רק בבשר כמו האספורוזאים או הטפילים הנדמים לגרגר אורז, ומינים אלו מצויים בהרבה מסוגי הדגים שאנחנו אוכלים [ושלח אלי ידידי הרב יואל ענתבי מכתב שקיבל מו”א הגר”א ענתבי זצ”ל ממשרד הבריאות [מחלקת הדגים] בארגנטינה שהתולעים הנז’ הם גדלים בדג ועם הדג, וכל זה לאחר ששאל על תולעת הנקראת Kudoa – Microsporidium Feiferi הנראית כעין גרגר אורז ונמצאת בדגי הבקלה מרלוזה הנפוצים בעיקר בארגנטינה].

וממילא מה שכתב אחד מן הרבנים שהתירו, שא”א לעשות שני סוגי תולעים בבשר הדג, זה תמוה, שהרי בפועל הם שני סוגים: סוג אחד הנמצא במעיים ממש ועל איברי הפנים ועל דפנות הבטן ובתוך הבשר והכל מין אחד הם [ולא כמו הדברים של אותו טוען רבני שאמר אצל הגר”ש מילר שליט”א, שאם יעשו בדיקת D.N.A. ימצאו שזה תולעים שונים, והרי עינינו רואות שאותם תולעים שבמעיים הם אותם אלו שחודרים אל הבשר, ואין זה מהשערות אלא מראיית העינים, ואת זה ראינו בעינינו בדגי ההרינג, קוד, באס מן הים, פלאונדר ועוד. ואמנם, בסלמון לא ראיתי בעיני את המעבר של התולעת מחלל הבטן אל בשר הדג ברגע המעשה, אולם ראינו מאות תולעים שחציים בפנים וחציים בחוץ ונראה שזה כבשאר דגים ממש. ועוד שבפועל הם נמצאים כמעט במאה אחוז של התולעים בדגי הסלמון רק בחלק שעוטף את בני המעיים ולא בחלק העליון של הדג, ומדוע? הרי אם הם נוצָרים בדג יש להם מספיק זמן ‘לטייל’ בכל הדג? ובע”כ שזה נכנס מהמעיים כמו בשאר הדגים, ורק שבזה המקום שהוא יותר רך והוא סביב מקום הימצאם לכן הם בפועל גם נמצאים שם. ועל פי הדו”ח השני שהגישו הרבנים שיצאו לדייג הדברים נראים לעיניים גם בסלמון והב”ד לעיל (סוף אות ו) [ואמנם גם אם יש מקום להשערה זו שיש דגים שאולי התולעים שבמעיים ושבבשר שונים ואפשר להוכיח בבדיקות מדעיות מוצקות, בוודאי שכעת לפי הנראה בעיניים זה לא כך, וזה דומה לשאר דגים, וכל האומר שזה שונה עליו להביא הוכחה כי ידו על התחתונה, וענין כמות התולעים כמה יש במעיים וכמה בבשר אינו חשוב לנדו”ד כלל, כי לזה אפשר לתת כמה הסברים הגיוניים של תקופת הדג הארוך שהוא במים של גודל הדג, מקום המחיה שלו לאורך שנים עם חיות ים וכו’, אבל אין זה נפק”מ כלל לנדו”ד, כי אם זה אותם תולעים הנמצאים בתוך המעיים ובתוך חלל הבטן ובתוך הבשר הכל דין אחד להם והם אסורים].

וזכור אזכור, שכאשר נכנסתי לפגישה אצל הגאון רבי ישראל הלוי בעלסקי זצוק”ל, כאשר דעתו היא בין המתירים, ולאחר שהסברתי לו את הדברים, הוא שאלני: והרי השו”ע מתיר תולעים שבבשר הדגים? והשבתי לו, שבוודאי הכל מותר, ורק בסוג תולעת אחת אנו מדברים. ותשובתו היתה ע”ז, שהוא הרבה יותר רגוע עם האיסור שאין זה סותר לפוסקים. ולמעשה השארתי לו כל התשובות מדוע דעתנו לאסור באיסור גמור, ולא זכיתי לקבל תשובתו על דברי, וכאשר כבר הכנתי עצמי לנסיעה נוספת כדי לשבת עמו ולקבל ממנו תשובות ברורות יותר, כבר לא זכינו והוא נתבקש בישיבה של מעלה.

ומה שכתב עוד הרב הכותב שליט”א בסיום מכתבו, שתולעת האניסאקיס היא אותה תולעת שעליה דיברו חז”ל ולא נתהווה שינוי ולא יזכר וכו’, אני תמה וכבר כתבתי זאת לעיל, שהרי חז”ל כתבו להדיא שקוקיאני אינם בבית הרעי, ואילו אניסאקיס נמצא בבית הרעי ואיך אפשר לכתוב שזה אותו דבר? וכבר כתבתי עוד מזה לעיל. ולסיום חשוב להדגיש שכל מה שגדולי ישראל פרסמו לאחרונה לאיסור, ומה שנכתב בתשובותיהם זה מכתב בתשובתם שתולעת זו אסורה, אין זה כלל מכח כל המחקרים והמדענים או כיו”ב, אלא מענין אחד שהוא מציאות שתולעת זו נמצאת גם במקומות האסורים וגם בבשר ועל כן יש רגלים לדבר והם אסורים גם בתוך הבשר, וכן עיקר. וכמבואר לעיל לא בזה עסקה הגמרא כלל. ודי בזה.

ח. ולסיום תשובת הרב הכותב לגבי קופסאות סלמון, שלפי דעת המומחים, התולעים שבקופסאות הסלמון מעולם לא נמצא שם, ואם כן היה זה נתרסק כמעט בוודאות, ועוד הוסיף לדון משום ספיקות. והגם שלגבי הדין וההלכה וספיקות אפשר לדון אך על המציאות קשה לדבר אם לא בודקים, ובדיקה אחת עשיתי ברבים ליד רבנים ומשגיחים רבים במשרדי התאחדות הרבנים בארה”ב ופתחו שם קופסאות שימורים והוצאנו להם תולעים שלימות מן הקופסאות [אמנם רכות יותר אך שלימות], אז א”כ כיצד אפשר לכתוב שבוודאות נתרסקו. ובנוסף אז בזמנו, נתבקשתי ע”י מוצי”ם מבית דינו של הגר”נ קרליץ זצוק”ל, לבשל חתיכות של דג סלמון, ואכן כך עשינו ובבדיקה שנערכה לפניהם, הוצאנו תולעת שלימה וגם כאן היו כמה וכמה עדים, ואם כן כיצד ניתן לכתוב דברים בשם מומחים כאשר כל כך הרבה עדים תלמידי חכמים יכחישו את הדבר, ואין זאת אלא כעין הפתיחה שכתבנו, שדברי המומחים והמדענים צריכים כמה בדיקות לעומק לפני שמצטטים דבריהם, ובפרט שמול מראה עיניים א”א לקבל השערותיהם וסברותיהם.

ובתשובה נוספת אל הגרש”י לוין, השבתי לו על דבריו שכתב, שצריך לכתוב אם היה בישול גמור עד שהדג נעשה ראוי לאכילה. דאל”ה אין מכאן ראיה לומר שהוא שונה מהמבואר בשו”ע לענין פירות. ועל כך עניתי, שיש להבחין בין בישול התולעת כמות שהיא לבין הבישול כשהיא בלועה בתוך הבשר. שהנה לקחנו כמה פעמים תולעת כמות שהיא ושמנו בתוך מים רותחים ולא היה שינוי כמעט כלל. ומאידך לקחנו דג סלמון ובישלנו אותו הרבה זמן יותר מזמן לאכילה. והיה קשה מאד לבודקו כי החתיכות מתפוררות מיד עם הנגיעה בבשר המבושל, ובכל אופן הוצאנו ממנו תולעת אניסאקיס שלימה מתוך הדג. וכל זה נעשה לעיני כמה דיינים מבית דינו של הגר”נ קרליץ זצוק”ל ובבית של חתנו בב”ב.

ובאמת שכמה פעמים נשאלתי, מדוע אין כאן בכלל ספק ספיקא להתיר ספק יש בדג המסויים שלפנינו וספק שמא אין, ואת”ל שיש בדג, מ”מ ספק שמינייהו קגבלי ולא מבחוץ [כי הרי לכה”פ דעת השפ”ד שגם במעיים זה רק משום הספק שמא באו מבחוץ מאוסייה]. ועל כך השבתי שמעיקרא פירכא, כיון שכל דברי השפ”ד זה על חידוש הגמרא לאסור באיברים שהכניסה מאוסייה, ועל זה אמר שזה על דרך הספק שמא משם הם באו, אך אם מישתכח בבית הרעי הרי זה ודאי שזה הגיע מבחוץ עם המזון ובזה לא באנו לבית הספק כלל. וכיון שתולעים אלו נמצאים גם בשאר מקומות והם ממש תולעים לענ”ד, אין לי ספק כלל ובוודאי באו מבחוץ ובוודאי אסורים. ועוד שגם הספק השני איננו קיים כלל בדגים המגיעים ממקומות מסויימים שבוודאי כל דג הוא נגוע וכגון הסלמון מן הים, או שאר דגים מאלסקה וחלק הגדול מנורבגיה ועוד, ואף בהרינג במעיו של הדג או הבקלה במעיו ואפילו מארגנטינה. אלא שאה”נ, אם ניקו את כל בני המעיים וכעת רק חתיכת בשר לפנינו, יש לבדוק מחדש את רמת הנגיעות שבבשר עצמו, וכאן יש דגים שגם בבשר עצמו זה חזקת נגוע כלומר יותר ממחצית וכגון הסלמון, הפולוק, הסול ועוד חלק קטן מהדגים. בכה”ג אין ספק שני, אולם באותם שהם רק מיעוט המצוי או אף פחות מזה, כגון בקלה מארגנטינה [ובפרט אותם המעובדים באוניות ומגיעים לארץ עם עור] או פילה דג הרינג וכיו”ב. אכן בזה יש ספק שמא יש או שמא אין. בכה”ג אם יצטרף ספק נוסף, יש מקום להקל, כגון שנחתך הדג לחתיכות קטנות כגון הפרוסות הקטנות של ההרינג כפי שמצוי היום, יש מקום לס”ס להקל, שמא היה או לא, ואף אם היה שמא בזמן העיבוד כבר נחתך. ולחייב בדיקה בזה, הוא טורח גדול ובפרט בהרינג שצריך אור מיוחד, ועל כן בכה”ג הרוצה להקל יכול לחפש דרכים להקל בזה. אבל באופן שרירותי להשתמש בספיקות אין זה נכון, כל זה הוא הנלענ”ד.

להלן סיכום דעות הפוסקים הלכה למעשה:

דעות המתירים:

הגאון רבי משה יהודה לייב לנדא זצוק”ל אב”ד בני ברק: בקונטרס פעמי יעקב (גל’ חודש אלול תש”ע ע’ צט). הגאון רבי ישראל הלוי בעלסקי זצוק”ל מח”ס שו”ת שולחן הלוי ורב פוסק מערך כשרות או יו ארה”ב, במכתב שפרסם בי”ח סיון תש”ע. הגאון רבי משה ראטה שליט”א דומ”ץ קארלסבורג, בתשובה משנת תשס”ט, הובא בשו”ת שש משזר ח”א בקונטרס הנז’ (סי’ י). הגאון רבי פסח אליהו פאלק זצוק”ל מרבני מנצ’סטר מח”ס שו”ת מחזה אליהו, בכמה תשובות בד”ז. הגאון רבי משה חיים אפרים פאדווא שליט”א אב”ד התאחדות החרדים בלונדון, במכתב מיום יד סיון תש”ע. הרה”ג ר’ משה ויא שליט”א, בספרו בדיקת המזון ובמכתב שכתב אלי בחודש אייר תשס”ה ונדפס בקונטרס שבשש משזר (סי’ ב), ונשאר בדעתו כך גם אחר שנים כאשר רוב הפוסקים גדולי ישראל פרסמו לאיסור. הרה”ג ר’ יוסף מרדכי זילבר שליט”א מראשי בד”ץ בעלזא, בשני מכתבים שכתב אלי ונתפרסמו עם מו”מ בדבריו בקונטרס שבשש משזר (סי’ ד).

ולעומתם דעות האוסרים:

הגרי”ד הלברשטאם זצ”ל, קונטרס ‘ואנוכי תולעת’. הגר”נ גשטטנר זצ”ל, שו”ת להורות נתן (ח”ט יו”ד סימנים כג-כה), ובחתימתו על מכתבו של מרן הגרש”ה בעל שבט הלוי זצ”ל מיום ט אייר תשע”ד, וכתב שם, דפשוט שהתולעים אסורים וחלילה להקל. מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, מכתב ראשון מפרשת שמיני תשס”ח, הובא בקונטרס הנז’ (סי’ ה); מכתב שני מי”ב ניסן תשס”ט, הובא בקונטרס (סי’ כה) מכתב ב; מכתב שלישי מט’ אייר תש”ע, הצטרף לחוו”ד של בעל שבט הלוי, הובא בקונטרס שם (מכתב ד); מכתב רביעי מי”ח אייר תשע”א, חתם על מכתב רבני ארה”ב לאיסור והוסיף בכתי”ק: ש”כנים דברי האוסרים”; מכתב חמישי שנכתב על נייר המכתבים שלו מיום כ”ד סיון תשע”א, ושוב כתב בחריפות יתר על חומרת האיסור, וביקש מהרבנים ומועדי הכשרות שלא להטות את הרבנים בדרך עקלקלות להתיר. מרן הגר”ש הלוי וואזנר זצ”ל, שו”ת שבט הלוי (ח”ד יו”ד סי’ פג,ח”ז יו”ד סי’ קכז); מכתב שנכתב ע”י הגרמ”ש קליין לאחר שישב בקודש פנימה, מיום ו’ ניסן תשס”ט; מכתב בכי”ק של בעל שבט הלוי מיום ט’ אייר תש”ע, וכתב שם שפשוט וברור שזה איסור תורה, והובא בקונטרס שם סי’ כא מכתב ד; מכתב מיום ב’ כסלו תשע”א; מכתב מיום י”ח אייר תשע”א, חתם על מכתב רבני ארה”ב לאיסור והוסיף בכתי”ק שכבר גילה דעתו בזה בשו”ת שבה”ל (ח”ד סי’ פג). הגאון רבי ניסים קרליץ זצוק”ל, מכתב מיום ז’ מרחשון תש”ע. והצטרף וחתם על מכתב בעל שבט הלוי מיום ט’ אייר תש”ע. הגאון רבי משה שטרנבוך שליט”א, בתשובה להגרי”ד הלברשטאם זצ”ל בקונטרס ואנוכי תולעת. וכן אמר לי בעל פה, וגם הצטרף וחתם על מכתב בעל שבט הלוי מיום ט אייר תש”ע. הגאון רבי חיים גריינמן זצ”ל, כך אמר לי בעל פה כשזכיתי לשבת עמו פא”פ, ועוד כך נאמר לי להדיא ע”י בני ביתו, והבאתי דבריהם בקונטרס שם בסי’ א. הגאון רבי משה הלברשטאם שליט”א דומ”ץ בעיר אנטוורפן, בכמה שיחות עמו בעל פה, וכן בשיחה פא”פ בביתי לפני כשנה. וכן בתשובה הלכתית ארוכה ומנומקת, והביא דבריו הג”ר רפאל אייפרס מהולנד בשו”ת שלו ‘ושב ורפא’ (חיו”ד סי’ קיג). הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט”א, בשיחה עמו בביתו כאשר הראיתי לו את הטפילים, וכן הצטרף וחתם על מכתב בעל שבט הלוי מיום ט אייר תש”ע. הגאון הרחי”ד וויס שליט”א, בספרו שו”ת ויען דוד (סי’ קיד). הגאון רבי משה סופר שליט”א ראב”ד קהילת פאפא ירושלים, בתשובה שכתב על דברי הגרמי”ל לנדא, והובאה בשלימותה בקונטרס שם בסי’ כ. הגאון רבי שרגא פיוול הכהן שליט”א מח”ס בדי השולחן, חתם על מכתב הרבנים בארה”ב מיום ח”י אייר תשע”א, על איסור תולעת אניסאקיס. הגאון רבי דוד פיינשטיין זצוק”ל: חתם על מכתב הרבנים בארה”ב מיום ח”י אייר תשע”א. הגאון רבי אהרון משה שכטר שליט”א, חתם על מכתב הרבנים בארה”ב מיום ח”י אייר תשע”א. הגאון רבי שמואל אויערבך זצ”ל, הצטרף וחתם על מכתב בעל שבט הלוי מיום ט אייר תש”ע. והוסיף וכתב שאין למתירים לתלות בוקי סריקי באביו רבן של כל ישראל מרן הגרשז”א זצ”ל. הגאון הראש”ל רבי שלמה משה עמאר שליט”א, בתשובתו שנתפרסמה בראש ספרי תולעת שני ח”ב, ובשש משזר בקונטרס הנז’ (סי’ ג), וכתב שם שחלילה להקל בזה. הצטרף וחתם על מכתב בעל שבט הלוי מיום ט אייר תש”ע. הגאון רבי רפאל אייפרס שליט”א דומ”ץ באמסטרדם הולנד: בשו”ת שלו ‘ושב ורפא’ חיו”ד סי’ קיג. הגאון רבי מרדכי גרוס שליט”א דומ”ץ חניכי הישיבות, מכמה שיחות ופגישות פא”פ בדין זה. במכתב, ראה בקונטרס שבשו”ת הנז’ (סי’ כא מכתב ב). הגאון רבי מרדכי משה קארפ שליט”א דומ”ץ קרית ספר, ליווה אותנו לכל אורך המחקר ובבתיהם של גדולי ישראל. כתב קונטרס ‘והייתם קדושים’ בדין זה לאסור תולעים אלו. כתב והשיב תשובות רבות בהלכה, ראה בקונטרס שם: (סי’ ה, יא, יג, כא מכתב ב). הגאון רבי משה אליעזר בלום שליט”א אב”ד סיקסא ארה”ב, ראה מו”מ בספר שש משזר בקונטרס שם (סימנים ז-ט). הגאון רבי משה שאול קליין שליט”א דומ”ץ בבי”ד דמרן בעל שבט הלוי ורב שכונת אור החיים: מכמה שיחות, פגישות והתכתבויות; תשובה המובאת בקונטרס שבספר שש משזר בסי’ יח; מכתבו מיום ד ניסן תשס”ט – מובא בקונטרס שם בסי’ כא מכתב א; מכתב שכתב אל הרה”ג משה ויא, ובו ביקש ממנו לדייק בדבריו ושלא לצטט את הרב וואזנר בשם המתירים, בזמן שהכל הוא להיפך ממש, ומכתב זה הוא מיום ב’ כסלו תשע”א, ועליו חתם מרן בעל שבט הלוי והוסיף בכי”ק: “הדברים הנ”ל המה אמיתיים”.

והנה, את דעת מרן הראש”ל הגר”ע יוסף זצ”ל זכיתי לשמוע בקיצור ולא באריכות, ומעשה שהיה כך היה: הבאתי אל הקודש פנימה את ספרי תולעת שני לקבל הסכמתו וברכתו, ודיברתי עמו על תולעי אניסאקיס, והארכתי לתאר אותם, ועוד הראיתי לו מכתב שכתב לרב ענתבי בארגנטינה להתיר התולעים כעין גרגר אורז הנמצאים בבקלה [שאלו הם בכלל הדין הרגיל של תולעים שבבשר, והם מותרים, ואינם נמצאים אלא בבשר ולא בבני המעיים], והוספתי לו שכן פסק מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א, ותשובתו הייתה: “אם בוודאי הם באים מבחוץ, ברור שאסור, ואם כך דעת הרב עמאר כך גם דעתי”. ואחר זמן רציתי שמרן יצטרף בכתב לזה ותיאמתי יחד עם ידידי הגאון רבי משה מרדכי קארפ שליט”א לבוא יחד עם הדגים לפני מרן להראותו את הכל, אלא שכבר לא זכינו לכך, ואף אשר מעלת ידידנו בנו רבי משה שליט”א השתדל לתאם ולקיים זאת, אך עקב חולשתו של מרן זיע”א לא אסתייעא מילתא ולבסוף לא זכינו לזה. ולא נותר בידינו אלא דבריו שאמר לי בעל פה בזמן שהסכים על הספר ‘תולעת שני’.

שרץ המים – העולה לדינא:

תולעת אניסאקיס, כיון שמוצאים אותה בתוך בני המעיים ממש במקום שבא עם המזון, ונמצאת גם על דופן המעי, ועל איברי הפנים, ובדפנות הבטן, וגם נכנסת לתוך הבשר, אסורה היא כדין שרץ המים כיון שהכל תולעת אחת. ושונה היא מתולעים אחרות שנמצאות רק בבשר ואין מוצאים אותם כלל בבני המעיים, שהם מותרות הלכה למעשה גם בזמנינו באותם דגים שהם נמצאים. וכן פסקו הלכו למעשה רוב מנין ורוב בנין של פוסקי הדור זיע”א, ויבדל”א גדולי דורינו. והי”ת יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.

[9] הנה ידוע ומפורסם שדרגות שונות יש בחיוב המזון בבדיקה, ופירטנו הדינים  בספרי תולעת שני ח”א (פרק ז). והנה, בדגים לעיתים חובת הבדיקה היא מן התורה, כיון שברוב הדגים מוצאים נגיעות, וכגון דגי הסלמון או הקוד המגיעים מן הים. ולעיתים זה רק דרבנן כיון שהנגיעות היא בכמות שאיננה הרוב נגוע אלא מיעוט המצוי [לפי המקובל לפסוק היינו מעל 10% נגיעות, וראה עוד בח”א פ”ז]. ובכהאי גוונא חובת הבדיקה איננה אלא מדרבנן, וממילא גם בשאר דגים אם יש בהם שיעור נגיעות כהאי גוונא יש חובת בדיקה של כל חתיכה ופרוסה. אלא שלהבדיל מהדגים הלבנים, שקל לשקף אותם על גבי אור ולראות אם יש חרקים, יש דגים שהבדיקה קשה, מחמת צבע בשר הדג, או כיו”ב. והנה הגם שסלמון בדיקתו קשה בגלל צבע בשרו, אלא ששם שחובת הבדיקה מן התורה בכה”ג אין עצה ואין תבונה נגד ה’. אולם ככל שחובת הבדיקה היא רק מדרבנן, בכה”ג מצאנו שיש שכתבו להקל באופנים מסוימים, וראה בשו”ת שש משזר (יו”ד סי’ ט) שם כתבתי לגבי תעשיית הריבות, שאם בישל את התוצרת שיש בה פחות מרוב נגוע אולם מיעוט המצוי הוא נגוע, והבישול איננו ממרח מוחלט, אך הוא עבר בישול שיש בו ספק שמא נימוח – אם יכול לבדוק בנקל, חייב לבדוק. ואם הבדיקה קשה, הרי שהוא פטור מבדיקה והתוצרת מותרת באכילה מחמת שיש כאן ספק ספיקא: ספק שמא היו חרקים או לא היו כלל; ואם היו שמא נימוחו. ובס”ס התירו אפילו באיסור תורה, וקל וחומר כאן דהא דלא בטילי החרקים ברוב אין זה רק איסור דרבנן [כ”כ הרשב”א בתשובה סי’ קיג, כ”ד הר”ן בשם הראב”ד, וכן פסק השו”ע בסי’ פד ס”ט]. ושוב הסברתי, שהא דאמרן שכל שיכול לבדוק, צריך לבדוק, היינו כל שיכול לבדוק בנקל וכלשון הרשב”א בחי’ עמ”ס חולין (ט ע”ב): ואם אינו בודק הוי כמעלים עין מן האיסור לפי שבנקל יוכל לראות אם יש סירכא, ע”כ. ומובא טעם זה בפרמ”ג (בפתיחה לסי’ לט ובפמ”ג שם שפתי דעת סק”ב), וכן הוא לשון הרשב”א בתורת הבית הארוך (בית שני שער ג): אבל בסרכות שבריאה הואיל והדבר מצוי וניכר לעינים הצריכו לבדוק אחריהם לכתחילה, ע”כ. וכ”ה בריב”ש (סי’ קס”ג) ועוד. ועוד מצינו בפוסקים דהיכא דיש טורח מרובה בבדיקתה לא חייבו בדיקה, וכמבואר בפמ”ג (פתיחה לסי’ לט בשם המנחת יעקב), וכן כתב שם הפמ”ג בהמשך דבריו גם הטעם בבדיקת הריאה דהוי בלא טרחא ולכן מבררינן, אבל כל היכא דאיכא טורח גדול לא חייבו בדיקה. וכן כתב בתבואות שור (סי’ א סק”ג) יסוד זה דכל היכא דאיכא טירחא חשוב כדיעבד כלא אפשר, ואף לענין מיעוט המצוי. וזכורני שיש לשון בשפ”ד שבדיקה בשמש חשיבא כטירחא. ואם כן ברור ופשוט שבדיקה לממרח או ריבה מכל סוג שהוא חשיב טירחא מרובה, ואפילו אם יש חתיכות פרי בפנים עדיין נחשב לטירחא מרובה, וזה שמומחי המעבדה יכולים לבדוק גם את המימרח ולאתר את החרקים, זה לכו”ע טירחה מרובה ביותר [ועיין בשו”ת מנח”י ח”ח סי’ סה שביאר כן דברי הרשב”א הנז’ שהליכה אצל הבקי לבדוק הוא בכלל טירחא יתרה], ולא חייבו בכה”ג שעבר ובישל ללא בדיקה מוצר שאינו בחזקת נגוע וכאמור.

והלכה למעשה כך כבר הורה וכתב מעלת ידידנו הגרמ”מ קארפ שליט”א בתשובתו לגבי פרוסות ההרינג בהיתר אכילתם לצרכן, והבאתי דבריו בשו”ת שש משזר (ח”א קונטרס תולעים בדגים סי’ יג), שלכל אחד מן הטעמים שיש חובת בדיקה במיעוט המצוי, בכה”ג יש מקום להקל ולהתיר באכילה, אולם הוסיף שם בתשובתו, שאמנם כל זה לענין היתר אכילה, אבל לענין ליתן הכשר למהדרין על הדבר שהינו נקי מתולעים – בזה ההכשר למהדרין חייב להיות על הפיקוח מתחילה שהדג נקי מתולעים לגמרי, ולא לסמוך על הרוב כלל. יעוי”ש במתיקות דבריו.

10. ראה בספרי תולעת שני (ח”א פ”ו) שהגם ששאר איסורים שנפלו לתערובת של היתר, כל שיש ששים של היתר כנגד האיסור – כל התערובת מותרת. מכל מקום, חרק, כגון נמלה שנפלה לתערובת, אינה בטילה, אף אם יש בתערובת כמות של אלף ויותר של היתר כנגדה. וטעם הדבר, כיון שלנמלה יש דין ‘בריה’ שאינה בטילה אפילו באלף. אולם בריה יש לה כמה תנאים ואחד מהם הוא שיהיה שלם, ולכן בריה שתרסקה, או שנחתך ממנה אפילו אבר אחד, ואפילו שאין הנשמה תלויה בו, אין לו דין בריה, ובטל בהיתר כדין שאר איסורים ותנאי זה נפסק בשו”ע (סי’ ק ס”א). ומבאר הט”ז שם (ס”ק ב), שלא תאמר שאם נשאר שמו עליו אע”ג שאינו שלם שיהיה לו דין בריה (עי’ תוס’ עמ”ס מכות דף יז ע”א), קמ”ל שצריך דווקא שיהיה שלם. וכן כתב הש”ך (ס”ק ו), שאפי’ נחתך אבר שאין הנשמה תלויה בו ג”כ אין לו דין בריה, וכ”ז מתברר מדברי הר”ן (סו”פ גיד הנשה הנז’ לעיל), וכן הוא בביאור הגר”א (סי’ ק אות יא). ומרן בשו”ע חזר על הדברים גם בסימן קא סעי’ ו. והנה מכל זה שמרן לא חילק בין סוגי השרצים, ובכולם ס”ל שצריך שיהיה שלם, מוכח לכאורה שלא כדעת הש”ך שכתב לחדש (סי’ ק”ד ס”ק ג) ששמונה שרצים שדינם שאסורים בכעדשה, לוקין על אכילתן בכעדשה, והם נחשבים בריה בכעדשה אע”ג שאינם שלימים. ועי”ש בט”ז שחלק ע”ד, ובנו”כ על השו”ע שם. אלא שמכל מקום, אסור לבטל לכתחילה את גופו של החרק בתוך תבשיל, כדי שיתבטל בתוכו והתבשיל יהיה מותר באכילה, כיון שאין מבטלין איסור לכתחילה, ואסור לעשות כן. ומקור דין זה הוא ממשנה דתרומות (פ”ה מ”ט) ובגמ’ בביצה (ד ע”ב). וכן פסק רבינו הרמב”ם בהל’ מאכלות אסורות (פט”ו הכ”ה) ובשולחן ערוך (יו”ד סי’ צט ס”ה). והנה בבית יוסף (סי’ צט בד”ה ומ”ש רבינו דקי”ל), הביא מחלוקת ראשונים, שדעת הראב”ד שהוא איסור תורה, ודעת הר”ן בשם התוספות שאינו אלא איסור מדרבנן. ועי’ בזבחי צדק על השו”ע (שם ס”ק כ), שהביא כמה נ”מ במחלוקת זו. ועי’ בפת”ש (ס”ק ג) מה שכתב בשם הנוב”י, שכל המחלוקת היא בביטל טעם האיסור, אולם ממשות האיסור – אסורה מן התורה לכו”ע, ועי’ בערוה”ש (סי’ צט סעי’ כז) שכתב ע”ד שדברי טעם הם. והנה כשם שאין מבטלים איסור בשישים של היתר, ה”ה שאין מבטלים איסור בכדי להתירו בתערובת וכגון נידו”ד לבטל שם בריה מחרק שיתבטל בתערובת היתר, כלומר, לטוחנו או לרסקו שיתבטל ממנו שם בריה. וכן פסק מרן בשולחן ערוך (יו”ד סי’ קא סעי’ ו), שאסור לרסק בריה במתכוין. ועוד נתבאר בשו”ע (יו”ד סי’ צט סעי’ ו), שאף באיסור דרבנן אסור לבטל לכתחילה. אלא שאם כבר נפל לתערובת שאין בה די לבטל מותר להרבות היתר כדי שיתבטל האיסור. אלא שיש לחלק בין ודאי איסור לבין ספק איסור וביארנו הדינים בספרי תולעת שני (ח”א פ”ו) וכמו”כ יש לחלק בין אם כשמרסק כוונתו לבטל או לא, וגם זה נתבאר שם. ועוד ראה בשו”ת שש משזר (ח”א יו”ד סי’ ה) שביארנו שם שגם כאשר כבר נטחן ונתרסק, היינו דווקא עד שנתערב ואינו ניכר כיון שנימוח לגמרי וא”א לזהותו גם ע”י מאמץ, שאל”כ אין כאן תערובת ודינו כניכר ואינו בטל. ומקור הדברים ממה שכתב מרן השו”ע (סי’ קד ס”א) לגבי עכברא דמתא שנפל לשיכר או לחומץ אם הסירו שלם ולא נשתייר שום ממשות מותר ע”י שיהיה שישים בהיתר נגד העכבר. ואם נחתך לחתיכות דקות ואינו יכול לסננו, כגון שנתערב השכר במאכל עב, הכל אסור ואין שם ביטול, דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש. עכ”ד השו”ע. ולכאורה למדנו מכאן שכל היכא שיש חשש שיפגע בממשו של איסור, אף שאין כאן דין בריה [שהרי נחתך לחתיכות], מ”מ אין כאן ביטול והכל אסור. וכל מה שמצאנו להיתר בתערובת היינו דווקא היכא שהאיסור נימוח לגמרי והפך לחלק מההיתר, בכה”ג בטל. אולם כל שהחתיכה נשארה בעין, אין כאן כלל תערובת והכל אסור. ואף שכדי למצוא את זה צריך דקדוק ועיון וטורח רב, כגון במאכל עב מכל מקום הכל אסור, ולא מדין בריה. אלא שהרמ”א כתב שם וז”ל: ודווקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שלם שלא יוכל להוציאו אבל בשאר איסורין אין לחוש. עכ”ל. ובד”מ ביאר שהטעם הוא משום שמא ישאר בו שיעור כעדשה שהוא שיעור טומאה בשרץ מקרי בריה, אולם אין הדין כן בשאר שרצים אלא בשמונה שרצים. ובש”ך ס”ק ג הביא שכן פירש”י על סוגיא דעכברא (עבודה זרה סט). ועוד הביא הש”ך את דברי הר”ן שהקשה, מדוע יש לדון מצד ח’ שרצים שבכעדשה, הרי אף בשאר איסורים יש לחוש משום חצי שיעור שאסור מן התורה? ומיישב הש”ך שבשאר איסורים כיון שזה נטל”פ א”כ ליכא משום טעמא, וגם משום גוף האיסור אין לחוש כיון שבטל ברוב ואינו מכירו, וכן לענין שרץ ששיעורו בכעדשה לא בטל כיון דהוי כבריה. ומציין הש”ך שמדברי מרן הבית יוסף נראה דאפי’ בפחות מכעדשה ואף בשאר איסורים נמי לא בטיל ואפי’ ביותר מששים כל שא”א לסננו שחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור. נמצא א”כ לדעת הש”ך שלענין שאר שרצים באנו בזה למחלוקת מרן הב”י והרמ”א. והט”ז (ס”ק א) האריך להוכיח דלא כהרמ”א, וכתב שהעיקר הלכה למעשה שאין כל חילוק בין שרץ לשאר איסורין, והעיקר שכל שנימוח לגמרי האיסור במשקה – הוי כלח בלח ובטל בשישים, אולם כל שלא נימוח הוי כניכר ואין כאן תערובת, ושפיר יש איסור אם יבלע אותו בעין, ע”כ אסרו הכל. ועי’ בנקוה”כ שהאריך להשיג על הט”ז. והרב ערוך השולחן (סי’ קד סעי’ א-יא) ס”ל כדבר ברור, שאין כל חילוק בין סוגי האיסורים אלא הוא כלל בביטול שאינו שייך אלא במה שאינו ניכר אבל בדבר הניכר לא שייך ביטול, ולכן אין הלח מתבטל ביבש ולא היבש בלח מפני שניכר האיסור. ולכן שרץ שנפל למשקה ונחתך לחתיכות דקות שא”א לבררן אין לו ביטול אפי’ באלף כיון שהן ניכרין, ואין לזה תקנה אלא בסינון. ואם נפל למאכל עב כגון עדשים וגריסים נימוחים, אם השרץ נימוח או נחתך כמו המאכל וא”א להכיר ביניהם יש לזה ביטול או כדין לח בלח או כדין יבש ביבש. אולם אם המאכל נימוח לגמרי, והשרץ נחתך לחתיכות דקות אין שם ביטול אפי’ באלף שהרי החתיכות ניכרים. ורק אם יש שם גם בשר שנחתך לחתיכות דקות כמו השרץ וא”א להכיר בין זה לזה, יש ביטול אם הבשר הוא יותר מהשרץ. ובסוגריים כתב שכ”ז למד מהט”ז ומהפר”ח. ובסעי’ ד וה’ הביא את הדעה שסברו לחלק בשרצים האסורים משיעור עדשה וכתב שאין מקום לדבריהם. והחידוש בדבריו, שבסעי’ ט למד כפירוש הט”ז ג”כ ברמ”א ולא כהש”ך, וביאר את הרמ”א שכוונתו שאה”נ אין חילוק בין שמונה שרצים לשאר שרצים, אלא החילוק הוא כנ”ל בין שהאיסור ניכר או לאו, רק כיון שהשו”ע לא ביאר זאת להדיא, הוסיף הרמ”א וכתב, שלענין שאר איסורים כגון טריפות וכיו”ב שנתערבו עם בשר אחר, צורה אחת להם ואינן ניכרין, אולם שרץ שונה הוא משאר אוכלים ולכן הוא ניכר, וזוהי כוונת הרמ”א. עכ”ד. וכן פסק רבינו הרב פעלים (יו”ד ח”ד סי”ח בד”ה ‘אך עם’), שלענין קפה אין להתיר משום הספיקות שעשה השואל [לענין תולעים שבמים], וכתב שם שכל דין תערובת נאמר רק במינו, כגון דג טמא בין דגים טהורים וכיו”ב, שאין האיסור ניכר, אבל באינו מינו שהוא ניכר בפנ”ע, אלא שמחמת קטנותו ותערובתו בדבר עב אי אפשר לבררו ולהפרידו לא שייך דין ביטול, דחיישינן שמא יפגע בגופו של איסור. ובהמשך הביא דעת מור”ם והט”ז והפר”ח. יעוי”ש. והנה דברי הרב פעלים הם גם על פת שכבר נאפתה כמבואר שם. ומשמע א”כ, שאף בתערובת כ”כ גדולה שכמעט ואין מציאות למצוא שם את השרצים, מ”מ דינו כניכר ואינו בטל, כיון שסוף כל סוף ע”י טורח גדול מאד ניתן להכיר ביניהם. ומצאתי למרן החזו”א זיע”א בספרו על יו”ד הלכות תולעים (סי’ יד ס”ק ו בד”ה ושיעור נימוח), שכתב וז”ל: ושיעור נימוח, היינו שאין העין מכירתו כלל, והלכך מתבטל כדין יבש ביבש, אבל אם העין מכירתו כשיפגשנו, אע”ג שאין כח באדם לחפש אחריו חשיב כאיסור ניכר ואינו בטל”. ומדברי הערוה”ש הנז’ מדוקדק שאם החתיכות שרץ נראות כחתיכות בשר, אין נקרא ניכר ובטל. ואע”ג שבהתאמצות או בדיקות שונות ניתן להבחין ביניהם, מ”מ אנו מתבוננים במונח כמות שהוא לפנינו, אם הוא נראה כחתיכה בין החתיכות והעין הרגילה אינה מבחינה ביניהם דינו כאינו ניכר. אולם אם העין מבחינה ביניהם רק שקשה להגיע אל החתיכות עקב התערובת הגדולה חשיב כניכר ואינו בטל [ובתשובה אחרת לגבי פטריות חתיכות (שש משזר שם סי’ ח) שם כתבתי צד להתיר בייצור המיוחד שנעשה שם, היינו משום שבנידו”ד יש ודאי חרק, והשאלה אם יש תערובת או לא. אולם שם יש צד שאין כלל נגיעות, ואם יש – זו כמות כ”כ קטנה, כך שאין חובת בדיקה כלל ודו”ק]. וע”ע בכה”ח (סי קד אות ה), שכתב על דברי הרמ”א בהגה, שמדעת מרן הב”י נראה שאפילו פחות מכעדשה ואפי’ בשאר איסורין לא בטל כל שא”א לסננו. וכיון שכן דעת הט”ז, המ”כ, הפר”ח והפרי תואר – יש להחמיר וכן עיקר להורות [ומה שהתיר מרן השו”ע בס’ פ”ד סעי’ ט, בעבר ובישל בלא בדיקה, שאם אינו יכול לבדוק מותר, התם היינו כיון שיש ספק שמא אין כלל חרקים, ושאני מנידו”ד שיש ודאי חרקים שנחתכו לחתיכות קטנות, ודו”ק]. ועי’ בספר מעדני השולחן על דברי השו”ע שם (ס”ק י”ט) שכתב, שבלא”ה גם לדעת האשכנזים ‘היוצאים ביד רמ”א’ – להחמיר כדעת מרן השו”ע ובכל האיסורים היכא שניכר הן ע”י מראה והן ע”י מישוש בידים שלא שייך בזה דין ביטול. ולכן גם בנידו”ד של דגים טחונים, יש להתיר בדיעבד לאחר שכבר נטחן דק וא”א לזהותו אפי’ ע”י מאמץ שהכל הפך לעיסה אחת.