שפיכת מים בשמיטה כשהמים נשפכים במקום הצמחים

שאלה:

יש לדון בשאלה שרבים נבוכים בה בשנת השמיטה כאשר שוטפים את הרצפות או החלונות המים נשפכים במקום צימוח.

וכן במקום שיש מזגן או כל תעלת ניקוז שהיא והמים יורדים על הצמחים, האם יש לחוש בזה לאיסור השקאה שהוא מדרבנן בשביעית?

תשובה:

• בספר דרך אמונה [ח”ד דף צ”ו ציון הלכה] כתב בשם מו”ח שליט”א [הגר”ש אלישיב] וז”ל כתב בספר תודעת השמיטה בשם מו”ח שליט”א: השוטף הרצפה במרפסת והמים זורמים דרך המרזב לגינה, אם המים ללא חומרי ניקוי יש להקפיד שלא יזרמו המים לגינה ואף שאינו מתכוין לכך, וגם אין להפעיל מזגן אם עי”ז יטפטפו מימיו במקום שיש בו צמחים באופן שאסור להשקותם עכ”ד. הנה יש לעיין בדברים אלו מדוע צריך להקפיד בכך כשלא מתכוין לזריעה, וכן מדוע יש להקפיד במזגן, והרי אינו אלא בגדר גרמא. ועוד יש לעיין האם יש לדמות הלכות שביעית למלאכת שבת.
• והנה משנה שלמה שנינו בכלאים [פ”א מ”ט] הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם היה מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים “ולא משום שביעית” ולא משום מעשר וניטלת בשבת ע”ש. ופירש הרמב”ם [בפה”מ שם] משום כלאים הוא מש”כ הכתוב שדך לא תזרע כלאים, משום שביעית הוא מה שאמר הכתוב [ויקרא כ”ה] שדך לא תזרע בשביעית. ולא משום מעשרות שלא יתחייב כשיעקור במעשרות, שהכתוב אומר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, וזה אינו צומח בארץ, ונטלים בשבת מפני שאינם צמח מחובר בקרקע וכו’ וטלטול מן הצד לאו שמיה טילטול ע”ש, ובר”ש [שם] פירש בטומן לפת להשתמר בקרקע שכן דרכם ובטומן אגודים מיירי כדתנא בירושלמי [הל’ ט’], אגודה של לפת וכו’ דהיינו שלא כדרך שתילתם דגלי דעתיה שאינו רוצה וכו’ “ולאו דרך זריעה”, ולא משום שביעית. דאם היו משישית ונכנסו לשביעית והוציאו ספיחין כדרך שעושין הבדלים בתלוש מוציאין עלים. אע”ג דספיחי שביעית אסורים דהני מותרין ע”ש, ועע”ש  בפרוש הרא”ש שכתב דכיון דאגודה טמן אין זה דרך זריעה ע”ש, וע”ע בפירוש רש”י [שבת נ’ סע”ב] הטומן לפת להשמר בקרקע שכן דרכו והא נקט אם היו מקצת עליו מגולים משום נטלין בשבת נקט לה וכו’.לא משום כלאים “דאין זו שתילה” ע”ש, וכתב בב”י [או”ח סי’ שיא’] כתבו התוס’ והר”ן בפרק כירה דבשלא השרישו עסקינן, דאי השרישו אינן ניטלין בשבת, דהוי עוקר דבר מגידולו, ונראה מדברי התוס’ שם שאע”פ שנתוספו מחמת לחות הקרקע שרי, שאנו רואים מים ובצלים מתוספים בחלון, ודוקא נקט הטומן, אבל במתכוין לזריעה חושש משום כולן ע”ש. ע”ע בב”י [סי’ שלו] שכתב כדבריו בסי’ שי”א ע”ש, ומבואר נמי מדברי התוס’ שם דאע”פ שהוסיפו מחמת מעשה ההטמנה מ”מ לא כיון לזריעה ולכך מותר. [ואין לחלק בין הר”ש לר”מ דלר”ש באינם אגודים ולר”מ אפ’ שטמן בלא אגודה נמי שרי, דהא כתב הרמב”ם [בפ”ב בהל’ כלאים הי”א] הטומן “אגודת” לפת וצנון תחת האילן אפ’ תחת הגפן אם היו מקצת העלין, מגולין אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן. “ואם אינם אגודה” או שלא היו העלים מגולין חושש משום כלאים ע”ש, ובהשגת הראב”ד (שם)  כתב להשיג דא”צ אגודה אלא להודיע שאין לפת וצנונות דוקא ביחד. אלא או לפת או צנונות. לפיכך אם היו מקצת העלים מגולים אפ’ לפת אחת אין בו כלאים עם הגפן, או אם היו אגודים אין בהן משום כלאים שהרי אינו רוצה בהשרשתן, ואע”פ שאין העלין מגולין. והא דתני רבי חייא עלין מגולין לאו משום כלאים או מעשר אלא משום שבת עכ”ד ע”ש, והנה מקור דברי הרמב”ם מהירושלמי בכלאים [שם פ”א ה,ט] דבעינן אגודות כדרכן וגם הוכחה שאינו רוצה בהשרשתן. וזה ע”י שיהיו מקצת העלין מגולין. וע”ש בפני משה ומראה הפנים. וכן במש”כ בכסף משנה [שם הי”מ] דוקא לענין כלאים הוא דבעינן אגודת. ובמש”כ הרדב”ז ומהר”י קורקוס דבאגודות יש הוכחה שאינו מתכוין לשתילה דאין דרך שתילה בכך ע”ש, וכ”כ באור זרוע [ח”א הל’ כלאים סי’ רס”ב] דהטומן לפת וצנונות אגודים מיירי כדתניא רבי חייא בירושלמי וכו’ ,”דהיינו שלא כדרך שתילה דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן” ע”ש, ובש”ע [יו”ד סי’ רצ”ו סי”א] הטומן אגודת לפת וכו’ שהרי אינו רוצה בהשרשתן ע”ש. וע”ע ברמב”ם [פ”א מהל’ שמ”ו הט”ו] בטומן לפת וצנונות וכיו”ב בשביעית אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש ואם לאו אינו חושש ע”ש. וכתב רדב”ז שם דאם לא היו העלין מגולין לא הוי דרך זריעה ומותר ע”ש, הרי שלא חזר ע”ד בכלאים דבעינן נמי אגודין. אלא מקצת עלין מגולין שהוא שינוי מדרך זריעה ודו”ק], וע”ע במסכת ערובין [דף עז.] ובתוס’ [שם דה’ הטומן] ע”ש, ובבה”ל [סי’ של”ו ד”ה חייב] ובשו”ת אבני נזר [או”ח סי’ תי”ז]. לענין הטומן לפת וצנונות ע”ש. ובאגלי טל [מלאכת קוצר י”ב-י”ג] שדן בדברי הראשונים התוס’ רמב”ן רשב”א ור”ן. לגבי הטומן את הלפת בשבת. דלדעת הרמב”ן ג’ בעינן דלא השרישו ולא נתכוין לזריעה. ואגודה שאינה כדרך זריעה. ולדעת הר”ן ורשב”א “אפי’ שהשרישו” כיון דאגודה טמן ואינו רוצה בהשרשתן סגי, וכשלא השרישו כתבו התוס’ דאפי’ אם הוסיפו מחמת לחלוחית הקרקע וצמחו קצת מותרין דלא נתכוין לזריעה עש”ב, וע”ע בספר הישר לר”ת [סי’ רנ”ב] וזת”ד והיינו טעמא שאם היו מקצת עליו מגולין. אכולהו קאי [שביעית כלאים ומעשר] מדלא קתני אם היו נוטלין בשבת. והיינו  טעמא שאם היו מקצת עליו מגולין אין דרך נטיעה, אבל אם מכוסין מכל וכל הרי הן כנטועין וחוששין לכלאים ע”ש.

והנה מבואר מהא שמעתתא דאם טמן לפת בשביעית כדי לשמרה והיו מקצת עליו מגולין והיינו שיש מעשה  שמוכיח שאינו דרך זריעה אלא הטמנה.מותר לכתחילה, ואע”פ  שנתווסף ללפת ולצנון מחמת לחלוחית הקרקע מותר. ואפי’אם ברור שיתווסף מותר משום שאינו מכוין לזריעה ואינו נראה כזורע. ולכאורה ה”ה והוא הטעם בנ”ד שכששוטף את הרצפה הרי ניכר שעושה מעשה שאינו של השקאה בעצם השטיפה ואח”כ המים הולכים ויורדים לקרקע. ואין לו כוונה כלל להשקאה אלא ע”י הצינור הוא יורד לשם כך נראה דשרי.

• במשנה שביעית [פ”ה מ”ב] הטומן את הלוף בשביעית רבי מאיר אומר לא יפחות מסאתיים עד שלושה טפחים. וטפח עפר על גביו. וחכ”א לא יפחות מד’ קבים עד גובה טפח וטפח עפר על גביו, וטומנו במקום דריסת בני אדם ע”כ, ופירש הרמב”ם [שם] דהא דאסור לטמון שיעור מועט של לוף מפני שדומה לזורע וכאילו הוא זורעו. ואינו נראה שהוא טומנו וכו’, ומה שאמר שטומנו במקום דריסת רגלי האדם כדי שלא יצמחו ע”ש. וכ”כ שם בפ’ הר”ש רא”ש ומהר”י בן מלכי צדק ע”ש, וע”ע בפ’ הרע”ב שם דמחזי כזורע עד שיטמון מהם סאתיים בחפירה אחת על גובה ג’ טפחים וכו’ ע”ש, וע”ש בירושלמי דכ”ז הוא דוקא בלוף אבל בבצלים שאינם מוסיפים כ”כ לא כיעו”ש, ובמשנה ראשונה [שם] כתב להקשות מהא דטומן לפת וצנונות דלא בעינן כה”ג  אלא כדי שיהיו אגודים וצריך לחלק בין לוף לצנון ולפת, ונראה דלוף משתהה בארץ ודרכו להוסיף צמחים לכך חשיב יותר כזורע עכ”ד, וע”ע בחזו”א [סי’ י”ב סק”ג] דאפשר שמה דלא בעינן אגוד הוא כשטומן שיעור של ד’ קבים. הא בלא”ה בעינן אגוד, ואפשר דכיון דאיכא תרתי  מקצת עליו מגולין ע”ש, וע”ע בזה במשנת יוסף [ח”ב עמ’ ע”ב] ע”ש .

ולכאורה יש להקשות עמש”כ לעיל דאם אינו מכוין לזריעה ועושה היכר מותר. וכההיא דהטומן לפת וצנונות דבעינן מקצת עלין מגולין  ואינו מכוין להשרשה ואע”פ שהשריש [לדעת הר”ן ורשב”א ועוד] או נתווסף שלחות הקרקע מותר לטמון לכתחילה. וא”כ מדוע בטומן את הלוף בעינן שיטמון במקום דריסת בנ”א כדי שלא יצמח. והרי הוא עושה היכר שטומן ד’ קבים ואינו מכוין להשרשה, וצריך לישב ע”פ מש”כ במשנה ראשונה הנ”ל דשאני לוף שבדרכו להוסיף בארץ צמחים, ולכך כשטומנו אע”פ שלא מכוין לזריעה מ”מ פסיק רישא הוא לענין צימוח ובמעשה ההטמנה הוא מעשה נטיעתו שכך הוא דרכו, משא”כ בטומן את הצנונות והלפת אינו מצמיח כל כך ולכך פגיס כשאינו מכוין ומקצת עלין מגולין, וכן נראה לדייק מדברי הרא”ש הנ”ל שכתב “דהטומן את הלוף” כשהוא  מעט מחזי כזורע” וכ”כ הר”ש והרע”ב כיעו”ש הרי דתלה במחזי כזורע שתלוי הדבר באופן עשיית המלאכה שאם היא כדרך עשייתה צריך שינוי טפי ולא מהני כוונה בלבד, ואם היא שלא כדרכה מותר, ה”ה בנ”ד טומן לפת וצנונות כשהעלין מגולין לא מחזי כזורע, ולכך א”צ מקום דריסת רגלי אדם, וה”ה כששוטף ביתו לא מחזי כזורע ולא מכוין לזריעה, שאין זו הדרך להשקות גינה ודרך המרזב שבביתו ודו”ק.

• והנה לענין שבת, כתב הטור [או”ח סי’ של”ו] וז”ל אבל בהאוכלים בגנות אסור להם ליטול ידיהם על העשבים שמשקין אותן אע”פ שאינם מכוונים פסיק רישה הוא, אבל מותרין להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין שאינם מצמחים, וכתב בב”י שזהו דעת הסמ”ג סמ”ק, התרומה, מרדכי, ובג”מ בשם הגאונים דטוב להזהר שלא להשליך זרעים במקום ירידת שסופן להצמיח ואם ישליך לתרנגולים לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומיים ואם הוא במקום, דריסת רגלי אדם שאין סופן לצמוח מותר, ואין בו משום זורע  ע”ש, ובש”ע [שם ס”ג] כתב אבל האוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים אע”פ שאינם מתכוונים פ”ר הוא אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין שאינם מצמיחין. וכתב הרמ”א [בשם ב”י וסהת’] ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות אם ישתמש שם עם מים דבקושי יש להיזהר שלא יפלו שם מים ע”ש, והנה המהר”ל מפראג זלה”ה בספרו גור אריה [שבת ע”ג:] כתב הנוטל ידים על הצמחים בשבת מותר משום שאינו מכוין, ואין זה פ”ר, דמלאכת הצימוח לא נעשית מיד. אלא לאחר זמן ע”ש, בדבריו דנו באחרונים, עיין בשו”ת ארץ צבי [פרומר, סימן קי”ב] דיש סייעתא לדברי המהר”ל מרש”י [שבת יז. ד”ה הנושכות] וריטב”א [ערובין פח.] ובמידי דרכנן יש לסמוך ע”ד המהר”ל להקל ע”ש, וע”ע בספר יסודי ישורון מלאכת זורע במש”כ בזה, ובילקוט יוסף [שבת ע”ב,לו’] ע”ש, ומ”מ סברת המהר”ל משום דאין ההשקאה מועלת ומצמחת להדיא ולכך נראה דבכה”ג שהמלאכה קלושה ואינו מכוין שרינן לכתחילה, ובמקום אחר הערנו בדין זה דבשאר הלכות שבת מצינו למעלה מ”מ פעמים בהל’ שבת דלא אמרינן חסרון פ”ר כשאינו מכוין למלאכה, ומותר לכתחילה, אמנם בנידון נטילת ידים על הצמחים ההשקאה ניכרת להדיא, ולכך פסק מרן להחמיר, וכן פסקו בראשונים משא”כ בנ”ד כשהמים הולכים ע”י צינור ואינו משקה להדיא אין בו איסור ומשום שאינו מכוין שאף בשבת שרינן וכדכתבו באחרונים עיין שמירת שבת כהילכתה [ח”א פ’ י”ב נ”מ] בשם הגרשז”א זצ”ל להתיר בכה”ג ע”ש וע”ע בשו”ת הר צבי [שבת עמ’ רמ”ה] ע”ש, ובעוד אחרונים במלאכת הזורע שהאריכו ב”ז ואכמ”ל.
• ומ”מ פשוט הדבר שאין להוכיח ממלאכת שבת לדין שביעית מכמה טעמי תריצי, והאחד שבנ”ד לא דמי צורת ההשקאה לנט”י בשבת ע”ג הזרעים שהוא להדיא על הצמחים וכפי שבארנו, ועוד יש לחלק דבשבת המשקה מים לזרעים חייב מדאורייתא משום זורע או חורש [ועיין בפ”ק דמו”ק], משא”כ המשקה מים לצמחים בשביעית אינו אלא איסור דרבנן וכמבואר ברמב”ם [בפ”א משמ”ו]. ובכה”ג ודאי שיש להקל כשאינו מתכוין ואף דהוי פ”ר מ”מ בדרבנן שרי לדעת התה”ד [סי’ ס”ד] ועוד אחרונים שנקטו כדעתו והוכיחו כן מדעת כמה ראשונים, ע’ בזה בשער המלך שבת פכ”ה, כ”ד] ואע”פ שהרבה אחרונים החמירו בפס”ר דרבנן מ”מ בתרי דרבנן ודאי שרי ,וכן הסכימו באחרונים [וע’ במ”ב ס”ק י”א] ואכ”מ, וכש”כ בנ”ד שההשקאה היא ע”י גרמא ומוכח שאינו מכוין, ויש כאן תרי דרבנן ה -א השקאה ה -ב שהיא גרמא, ועוד אי נימא דעיקר שביעית בזה”ז לדעת רוה”פ דרבנן א”כ י”ל דהוי כתלת דרבנן ושרי, ולכן אפ’ אי נימא דאין להוכיח מהטומן לפת וצנונות כנ”ל, ומ”מ יש לחלק דבנ”ד אלים טפי, משום דהוי דבר שאינו מכוין בתלת דרבנן. ואפשר דשרי ואפ’ כששופך מים להדיא ע”ג הצמחים ואינו מכוין, ובטומן מיירי שמחזי כעושה מעשה דאוריתא ודו”ק, (ג) ועוד יש לחלק בעיקר הדין בין שביעית לשבת, והוא משום דבשבת אסרה תורה מלאכת מחשבת, והיינו שעושה את המלאכה כדרכה למטרתה, משא”כ בשביעית התורה אסרה על האדם לעבוד עבודת קרקע בשביעית. ונקטה בלשון לא תזרע ולא תזמור לא תקצור ולא תבצור, והיינו היכא דניחא ליה במלאכה ועושה אותה לשם עבודת הקרקע. משא”כ כשאינו מכוין כלל לא. ובשבת אע”פ שאינו מכוין אם נעשית המלאכה אז חייב, ודו”ק ועוד לקמן נוכיח כן בעזהי”ת מכמה דוכתי, (ועוד י”ל דבנ”ד הוי כמתעסק בעלמא ודו”ק).
• ושנינו במשנה שביעית [פ”ד מ”ד] המדל בזתים בש”א יגום ובה”א ישרש ע”ש, ופירשו הרא”ש ר”ש ורע”ב דכשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדי נוטל אחד ומניח שתים, או נוטל שתים ומניח אחד, כדי שיגדלו ויתעבו יותר שאר האילנות ע”ש, ועע”ש ברמב”ם שפירש הא דמדל הוא לצורך עצים ע”ש, ותוס’ יו”ט [שם] הקשה האיך מותר במדל והרי היינו זירוד ופיסול דשרי עד ר”ה דמה לי שמזמר וכורת מקצת האילן כדי שיגדל הוא, או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני, ולכך נראה שמדל הוא שצריך את העצים שקוצץ ,וכמש”כ הרמב”ם, והר”ש והרע”ב דפירשו מדל היינו כשמדל בעלמא אבל הכא במדל לעצים ע”ש, ובמעשה רוקח ולחם שמים [שם] הקשו שיאסר משום מראית העין שמדל בעלמא, ועוד שיאסר משום זומר, ואע”פ שאינו מכוין לעצים מ”מ פסיק רישא הוא לענין זומר ע”ש, ובישוב הקושיא יל”ע בפאת השולחן [ה”א מ”ו] דצ”ל שאע”פ שמדל בכדי להשביח את האחרים מותר, ולא דמי לזומר, משום דהזומר הוא שחותך בגוף האילן להשביחו, והמדל אינו אלא מסיר היזק מבין העצים. ולא כמטפל בגוף העץ, וע”ע בספר משנ”י [ח”ב עמ’ כו’] שהקשה ע”ד הפאה”ש שהרי מצינו בשביעית [פ”ב מ”ד] עושין בתים לנטיעות עד ר”ה ולא בשביעית, והרי גם שם אינו עושה בגוף האילן אלא ד”ל דאע”ג שמונע היזק הרוח והשמש ואפ”ה אסור, ועוד הקשה הרידב”ז דמצינו זיהום שהוא רק להבריח המזיקים מ”מ הוא אסור בשביעית ע”ש, ולענ”ד אין להקשות ע”ד הפה”ש מהא דעושין בתים לנטיעות והוא משום דשאני התם שהבית שעושין לנטיעה הוא חלק ממלאכת הנטיעות, ומוכח להדיא עבודתו. משא”כ מדל שמשנה מהדרך שתמיד מדל או שהוא גומם או משרש, לכך שרי להצלת האילן, וכן קושית הרידב”ז לק”מ דשאני התם שהזיהום  בגוף האילן, משא”כ מדל שהוא חותך עץ בשביל השני שיצמח יותר. וכ”כ לחלק הגר”ז מלצר זצ”ל כמובא במשנת יוסף הנ”ל ע”ש, ועוד כתבו באחרונים לישב בד”ז ,ובספר משנ”י הנ”ל הביא בשם חלת אהרון שכתב ליישב מדוע שזומר ואע”פ שלא מתכוין מותר הרי ס”ס דהוי פ”ר ומאי שנא מדל, וכתב לישב ע”פ הגמ’ בשבת [קג.] דהתולש עולשין והמזרד זרדין, אם לאכילה וכו’ ואם להסיק כדי לבשל ביצה. ואם ליפות הקרקע כל שהוא, ופריך הש”ס אטו כולהו לא ליפות הקרקע נינהו, ומשני דבר שאינו מכוין. ופריך הא מודה ר”ש בפ”ר, אלמא דאפ’ אם מתכוין לקצוץ ולתלוש שצריך לעצים להסיק, אפ”ה חייב בכל שהו ממילא הקרקע מתיפה והוי פ”ר, א”כ הכא נמי מה מהני שמתכוין רק לעצים מ”מ פ”ר ואסור מהת’, נלענ”ד ע”פ מש”כ התוס’ [בב”ב:] ובב”ק [ק:] דבכלאים כתיב לא תזרע משמע דניחא ליה וכל היכא דלא ניחא ליה לא אסרה תורה ע”ש, א”כ ה”ה שדך לא תזרע דכתיב בשביעית נמי הכי משמע דלא אסרה תורה אלא זריעה דניחא ליה ומכוין לעבודת קרקע אסרה תורה. אבל במכוין רק לעצים לצורך הסקה לא אסרה תורה. ואין זה ענין לפ”ר, דזמירה כזו שלא מכוין לעבודת אילן שרי מה”ת עכ”ל.

ולענ”ד נראה לישב קושית האחרונים ע”ד התוס’ יו”ט כמו שבארנו לעיל, דכל היכא שאינו מתכוין למלאכה כלל. ועושה מעשה שמוכיח שאינו מכוין למלאכה, ואין המלאכה נעשית בדרך זה מותר בשביעית. וכמו הטומן לפת וצנונות. וה”ה הכא שמדל וחותך את העץ אינו מתכוין מלאכת הזמירה. ולכך ב”ש אומרים יגום. ובה”א ישרש. והיינו שלא יעשה כדרך שהוא מידל כל השנים, שחופר ועושה גומא סביב לאילן וכדומה, אלא גומם או משרש שהוא ניכר שאינו מתכוין למדל ודו”ק, ולפ”ז אצ”ל דבשביעית ליכא דין פ”ר וכדברי חלת אהרון הנ”ל אלא אדרבה דין פ”ר נוהג בה, אך צריך שיהיה כדרך המלאכה כנ”ל ואכמ”ל, וע”ע בשו”ת משנת יוסף [ח”א סי’ ס”ג] שכתב חתנו הג”ר מנחם מנדל פוקס שליט”א לדון בהאי דינא והביא את דברי החלת אהרון הנ”ל, ולפ”ז ר”ל דיש להקל בנ”ד שהרי אינו מתכוין לזרעה ורחמנא אמר לא תזרע, וע”ש שהביא דברי התוס’ במו”ק [יג. ד”ה טיבה] ובגיטין [מד: ד”ה שנתקווצה] דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת ומלאכה שאינה צריכא לגופה חייב, ולכן התולש עולשין והמזרד זרדין אפ’ בארעא דחבריה דלא ניח”ל ביפוי הקרקע ופטור בשבת, בשביעית אסור מהתורה דבשביעית לא מהני פטור דלא ניח”ל . וכתב לא יקשו דברי התוס’ ע”ד התלת אהרון משום דהתם מיירי לענין חרישה, ובחרישה לא אפקה תורה בלשון לא תחרוש.משא”כ בזריעה דאפיקנן בלשון לא תזרע משמע דוקא זריעה דניח”ל, אמנם לפי מ”ד דמשקה מים חייב משום חורש כמבואר בגמ’ מו”ק. וכן נקטו כמה אחרונים דמשקה מים חייב נמי משום חורש בשבת וכמבואר באגלי טל, ומ”א ודעת הרוקח והגר”א בשער הציון [של”ו אות י”ח], ולפ”ז בנ”ד דמי ששפך מים הוי כחורש דחייב אפ’ מלאכה שא”צ לגופה, ועוד כל מה שבנה חלת אהרון הוא על דין כלאים דכשאינו רוצה לא הוי לא תזרע וכמש”כ התוס’ הנ”ל ולכאורה לא דמי דין כלאים, לשביעית דהתם איננו זורע בפועל כלאים אלא זה נזרע מאיליו, ורק הנידון אם רוצה בקיומו או לא, וזה דין מקיים כלאים בכרם, משא”כ הכא הוא עושה מעשה בפועל, ועוד האריך להקשות דהא הוי ניחא ליה כיעו”ש, והנה לפמש”כ לק”מ דה”נ יש בשביעית חסרון פ”ר, אך כ”ז כשעושה באופן הרגיל את המלאכה ורק אינו מכוין, אך כאשר משנה מדרך המלאכה מותר הוא, כדהוכחנו לעיל, ועוד יש להוכיח כן מדברי תוס’ בסנהדרין [כו. ד”ה לעקל] שכתבו דהקוצץ עצים בשביעית, ואינו מכוין לזמירה אלא לצורך העצים, אעכ”פ לא שרי אלא באופן שקשה לאילן ע”ש. הרי שאפ’ שאינו מכוין מ”מ אסור אבל אם משנה מדרך המלאכה ועושה אותה באופן שקשה לאילן. [וכגון שזומר שלא בשוה] אע”פ שס”ס הוא זומר ומכוח זה יהיה צימוח מ”מ מותר הוא דהוי שלא כדרך. וה”ה לגבי מדל בזתים שעוקר שלא כדרכם, ולצורך עצים, ולכך מותר, [ולענין שבת אע”פ שזומר באופן הקשה מ”מ כל היכא שזומר חייב משום זורע, ואם כיון גם בשביל עצים חייב שתיים והוא כדבארנו לעיל ודו”ק]. ולפ”ז ה”ה והוא הטעם בנ”ד שע”י השטיפה מעביר את המים לחצר ואינו מתכוין להשקאה. ומשקה נמי בשינוי שלא כדרך ההשקאה הרגילה ולכך ודאי שרי. ודו”ק.

• ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרו בשביעית [פ”ג מ”ד] המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתיים. עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית וכו’ ע”ש, ופירש הרמב”ם שם. המדיר את שדהו שיתן בה דיר עד שתזדבל שדהו ע”ש, ובפ’ הרע”ב [שם]המדייר לשון דיר של בהמות שאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו אלא שם, “ואינו מתכוין לזבל שדהו בענין זה”. ודעתו לכנוס הזבל לאשפתות אח”כ ע”ש, וכ”כ הראב”ד [בהשגות פ”ב ה”ב] והר”ש לבאר דין המדייר וכדברי הרמב”ם כתבו התוס’ יו”ט, ומהר”י קורקוס שם. דמיריי כשרוצה לזבל שדהו ולכך מדייר, ועז’ צריך שיהיה סהר לבית סאתיים ומותר משום דהוא מזבל ע”י צאן. וכן עושה סהר, אבל לשיטת הרע”ב ור”ש מיירי דאינו מתכוין לזבל את השדה שהוא איסור דרבנן, אלא מכוין להכניס את הבהמות, ומצאנו עוד שיטה והיא דעת הרא”ש ומהר”י בן מלכי צדק, ופני משה, וספר הניר וחזו”א, ע”פ קושית הירושלמי, דלקמן שנינו [פ”ד מ”ב] שדה שנדיירה לא תזרע. מ”ש הכי דמותר לכתחילה, אלא צ”ל דהכא מתכוין לדייר ולזבל כשיעור סאתיים בלבד, והתם מיירי שהוא עושה יותר מכשיעור ע”ש, ולפי דברי הר”ש התם מכוין לזבל הכא לא מכוין, ולדעת הרמב”ם יש לחלק דהכא עושה ע”י צאן, והתם מזבל כדרכו ודו”ק. וע”ע בד”ז המשנ”י [ה”א עמ’ קפ”ב- קפ”ד] ומשם בארה ומ”מ נמצא דאם לא מכוין להשקות כל גינתו של יותר מסאתיים, ועושה זאת שלא כדרך ההשקאה. א”כ לכתחילה שרי, דהרי לדעת הרמב”ם אפ’ אם מתכוין לזבל שדהו. מותר משום שאין זה כדרך הזיבול, וא”כ כש”כ בנ”ד שאינו כדרך ההשקאה וגם אינו מכוין ודו”ק. [והנה בנידון דהמדייר שדהו לכו”ע מותר כשלא מכוין לזבל ואפ’ לדעת הר”ש והראב”ד, שהרי ס”ס שדה שנתדיירה באופן זה מותרת בזריעה לכו”ע, ובספר משנ”י הנ”ל הביא בשם קונטרס למשמרת הבית שכתב לבאר במחלוקת הרמב”ם והראב”ד, דלדעת הרמב”ם מותר להשאיר את הזבל לכתחילה, ולראב”ד אסור, ותלוי הדבר בסברת המהר”ל מפראג בגור אריה הנ”ל דמותר ליטול את הידים על הצמחים בשבת, ואין בזה משום פ”ר משום דמלאכת הצימוח לא נעשיית מיד. ולכך יש חידוש בדבר שדבר שלא נפעל להדיא לא שייך בו פ”ר, וה”ה המעמיד את הצאן אינו מתכוין לזבל ואין הזיבול נעשה מיד, ואמנם הראב”ד חולק וס”ל כסברת הש”ע בשם הראשונים דיש בזה איסור ע”ש, ובמחכ”ת דברים תמוהים הם שהרי גם לדעת הר”ש והראב”ד ושאר כל הראשונים דפליגי מותר להעמיד את הבהמות ואע”פ שס”ס מזבל הוא, וכן מותר לפנות אשפה וכדלקמן, אע”פ שבפועל יש כאן בנתיים זיבול ומהני קצת לקרקע, לענין שבת לבר. מדעת הגור אריה לכו”ע יש במש”כ לאסור לשפוך מים על ידיו שניכרת להדיא ההשקאה, והוא קרוב יותר לדרך ההשקאה, משא”כ הכא נקט  הרמב”ם במשנת שלא עשה כדרך המזבלים ודו”ק, ועוד יש לחלק בין מלאכת ההשקאה בשבת להשקאה וזיבול בשביעית וכדלעיל ודו”ק], ולא תקשי לן מהא דפסק הרמב”ם [בפ”ח מהל’ יו”ט הד”א] דאין מכנסים את הצאן לדיר כדי שיזבלו את הקרקע שהרי הוא מדייר שדהו במועד, ואם באו מאליהם מותר. ואין מסיעין אותן ואין מוסרין להן שומר לנער צאנם וכו’ ע”ש [וכ”ה בירושלמי שבת דהמדייר בשבת חייב משום חורש, ועיין בב”ז בשו”ת הר צבי [או”ח חי’ סי’ רי”א] בשם רש”ל דבשבת אסור מפני מ”ע בלבד, דאין זה אלא גרמא בעלמא ע”ש], ומ”מ יש לחלק בין שביעית למועד. דבמועד אסרו חכמים לעבוד עבודה במועד, משא”כ בשביעית לא אסרה התורה את כל המלאכות בקרקע. אלא יש מלאכות האסורות בשבת מה”ת ומותרות בשביעית ודו”ק, ומ”מ ממשנה זו של המדייר מבואר דכשלא עושה כדרך המזבלים מותר לכתחילה, וכש”כ היכא שלא מתכוין לכך, וה”ה בנ”ד אינו משקה גינתו וחצרו כדרך ההשקאה. אלא באופן שונה ומשונה ויתכן שמזיק ג”כ לקרקע. ועוד שאינו מתכוין לכך נראה דבודאי שרי. ודו”ק.
• ועוד יש להוכיח מכמה דוכתי במסכת שביעית וכמש”כ [בריש פ”ג] לענין מפנין זבל לעשות אשפה בתוך שדהו. ובתנאי שיצבור צבור גדול בתוך שדהו שלא יהיה נראה כמזבל, ואע”פ שיש מעט זבל באשפה לא מחזי מזבל כיון שאינו מפזרו כיעו”ש, הרי לן דכל היכא שניכר שאינו עושה עבודת עבודה בשדה אע”פ שעושה מלאכה המועילה בשדה מ”מ מותר הוא, וא”כ ה”ה בנ”ד ששופך מים מתוך ביתו לחצרו והמים הולכים ומשקין מקום אחד וניכר שאינו מפזרם ע”פ כל הקרקע ואינו חפץ בהשקאת כל הקרקע בכלל ואותו מקום בפרט. ולכך נראה דאין לחוש כלל, וכן מצינו בשביעית [פ”ד מ”ה] בדין המבקיע בזית לא יחפהו בעפר וכו’ והקוצץ קורות שקמה ע”ש. וע”ע [שם מ”ו] המזנב בגפנים והקוצץ קנים רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח, רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו וכו’, וע”ש בפ’ הרמב”ם, דמיירי שלא נתכוון לזמור ע”ש, והרא”ש, והרע”ב, ורש”ס, והגר”א ומהר”א פולדא ומהר”י בן מלכי צדק. פירשו שעושה כן כדי לעבות ולחזק כח הגפנים כיעו”ש, ומ”מ מותר הוא, ולר”י הגלילי ע”י שינוי, ועין ברמ”ז ומשנת דברי נתן דהטעם דשרי, ולא הוי זמירה, משום דקשה הוא לאילן דאינו בסדר הזמירה, אמנם יש שיטות כמפרשים שכתבו דאע”פ שמהני לאילן מ”מ שרי. וכ”כ החזו”א [סימן י”ט ט”ו] דמזנב אע”פ שיש ניחותא לאילן שרינן משום שאינו מכוין לזמור אלא עושה מלאכה ששונה מדרך הזמירה והוא ע”פ דברי התיו”ט ע”ש, וכ”כ בפאת השולחן [א’ מ”ט] ובשו”ת מהר”ל דסקין [פסקים סי’ כז’ אות ב’] ע”ש הרי לנו דכל היכא שאינו מכוין לאותה מלאכה כלל ועוסק במלאכה אחרת או בכוונה אחרת אע”פ שמהני לאילן שס”ס זומר הוא מ”מ מותר. וא”כ ה”ה בנ”ד וכש”כ לדברי החזו”א ודעמיא דאפי’ שמהני לאילן מותר ודו”ק, וע”ע בספר משנת יוסף [ח”ב עמ’ ל”ה-ל”ח] באורך וברוחב בדין מזנב בגפנים. והביא להקת פוסקים שדנו בדין פ”ר וא”מ במזנבין ע”ש, ומשם בארה ויש אחרונים שפרשו הא דמזנב שכשצריך את הזמורות לעצים, אמנם רוב המפרשים נקטו דמזנב כדי שיתחזק הגפן וכמש”כ לעיל בשם הראשונים, וא”כ אפ’ למ”ד שצריך לעצים מ”מ לכאורה משביח הוא את הגפן והוי כפ”ר וי”ל כדפרשנו לעל, דבכה”ג שעושה מעשה אחר ואינו מכוין שרינן, וכש”כ בנ”ד דאיסור דרבנן הוא ודו”ק.
• ובשו”ת מהרי”ט [ח”א סימן פ”ג] כתב דמותר ללקוט עלי תותים, ומשום שכשגזזו לא היה בכוונתו להצמיח חדשים אלא לצורך העלין שנטל ואע”ג דממילא יגדלו אחרים תחתיהם שרי. וכדאמרינן [בסנהדרין כו.] גבי עובדא דר”ש בן לקיש עם רבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי וכו’ חזו חד דהוה קא מכסח וכו’, יכול הוא לומר לעקל בית הבד אני צריך, ושם כתבו התוס’ והרי משביח הוא את הכרם ואמרינן (בשבת ע”ג) זומר וצריך לעצים חייב שתים וכר’ ותירצו בעביד ליה בעינין קשה לה. והכא ודאי קשה לה דאין לך אדם שמפסיד הפירות בשביל העלין שיגדלו אחר זמן, ואפ’ רשב”ל דפליג עליהו לא פליג אלא מטעם דהלב יודע אם לעקל או לעקלקלות, אבל במילתא דמוכח שאין כוונתו אלא לצורך מה שקוצץ ולא חייש מה שגודל אח”כ ודאי שרי, וכדתנן המזנב גפנים וכו’ אלמא כל שאינו מכוין לכך אע”פ שגורם זימור שרי, וכן נהגו להתיר ומנהגם של ישראל תורה הוא, הואיל ומימות אבותינו נוחי הנפש לא נשמע מי שמיחה בדבר, וזקני העיר הזאת שהעידו לי על אבא מאר”י ז”ל ששאלוהו על הדבר והתיר. וממילא ממה שלא מחה בידם כמו שהיה מוחה בידם על כמה מעניני שביעית ודאי שלא חשש בזה עש”ב, והרי לנו ראיה אלימתא לנ”ד מדברי המהרי”ט זצ”ל דכל שאינו מתכוין וגם מוכח כוונתו שרי ואין להקשות דבעינן בדבר שקשה לאילן, וה”ה  הכא בעינן השקאה שתהיה קשה, דחדא י”ל דה”נ אף בנ”ד ההשקה הוא לא באופן המועיל וקשה לקרקע. ועוד דכל מה שכתבו התוס’ דהזמירה קשה לאילן, אינו אלא הוכחה שלא מתכוין לזמור, אבל אין זה מחייב שיזמור בצורה שתהיה קשה לאילן, אלא צריך שינוי, ועוד דאפי’ אם הזמירה קשה ס”ס מצמיח הוא ואמאי שרי, אלא צ”ל כמש”כ דמה שהזמירה קשה מוכיח על כוונתו. שאינו חפץ בה ודו”ק, וכש”כ בנ”ד שהוא בהשקאה דרבנן, ומוכח דאינו חפץ בהשקאה דשרי, ושו”ר שכ”כ החזו”א [סימן י”ט, ס”ק י”ד- ט”ו] דכל שכוונתו לעצים ולא לזימור וגם לא איכפת ליה בתיקון השדה שרי. ואע”פ שפסיק רישא הוא  שמשביח האילן. מ”מ כל שאין עיקר כוונתו לכך אין זה בכלל עבודת הארץ שאסרה תורה ובעינן זה לא דמיא שביעית לשבת, וכתב לתמוה ע”ד התוס’ [בסנהדרין כו.]  דס”ל דבעינן שיהיה באופן דקשה לאילן. ומדוע בעינן שיהיה קשה אלא צ”ל דכוונת התוס’ שכל זימור צריך דקדוק וחכמה, וכל זימור שאינו נעשה על צד הדקדוק עושה גירעון בפירות, ואילו נעשו בדיוק הוו משבחי טפי, והזימור שאינה בתנאי הזימור הצריך ע”פ חכמת הנטיעה גורמת הפסד באיזה ענין, מקרי ודאי קשה לה, ובשבת השיב זומר דס”ס הזמירה הועילה ככל זומר אף שלא דקדק כהוגן, אבל לענין שביעית כיון שאין עושין כן. והוא כיון לעצים שרי, אבל אם כיון לזימור אסור, ומש”כ התוס’ דבעינן באופן דקשה היינו משום שאינו זומר על צד הדקדוק ממילא מקרי קשה לה עש”ב, ולפ”ז ה”ה בנ”ד פשוט מדעת המהרי”ט וחזו”א דשרי ודו”ק.
• ובשו”ת משנת יוסף [ח”א סי’ ס”ג אות ו-ז] הביא הרמ”מ פוקס שליט”א את דברי החזו”א הנ”ל וכתב דיש ללמוד מהם לנ”ד דשרי, אבל מ”מ כתב דממפרשי המשנה שפירשו במזנב את הגפנים דשרי ולא מטעם דאינו מתכוין. ועוד הרשב”ם [ב”ב פ:] כתב דהא דאסור לכרות בתולת שקמה עד ג’ טפחים הוא משום דהוי ספק אי מעלי או לא ע”ש ולא פירש משום דאינו מתכוין. וע”ש שפלפל באורך בד”ז ויש לעמוד בדבריו ואכ”מ ועוד חזון למועד. ועוד הביא את דברי התוס’ [במו”ק ד: ד”ה מהני] על הא דאיפלגו אמוראי בטעמא דאסר רבי אלעזר בן עזריה לעשות אמת המים בשביעית, חד אמר מפני שנראה כעודר וחד אמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה. וכתבו התוס’ דפ’ מכשיר אגפיה לזריעה דנראית חרישה ממש וסבורים הרואין שלכך נתכוין, א”נ חשיב ליה עבודת קרקע ממש, ואע”ג שאין מתכוין לכך, מיהו מלאכה היא, ומודה ר”ש בפ”ר וכו’ ע”ש ולפ”ז ה”ל דשיטת החזו”א דכל שאינו מכוין לא הוי מלאכה תלויה היא בשני פירושי התוס’ דלשינוי קמא מה שאסרו לעשות את אמת המים הוא משום “מראית העין שסבורין הרואים, שלכך מתכוין”, אבל לפי הפ’ השני אסור משום שהוא פ”ר בחרישה, והחזו”א יסבור כשינויי קמא, ע”ש והנה לענ”ד נראה דערוב דברים יש כאן, ואין להוכיח מהא ולפסוק הלכה שהרי כל דברי התוס’ נסבו על דעת רבי אלעזר בן עזריה בלבד, אבל לפי חכמים מותר לכתחילה לפתוח אמת המים בשביעית, וא”כ אפ’ דהוי פ”ר מותר הוא לכתחילה לפתוח אמת בשביעית, וא”כ אפ’ דהוי פ”ר מותר הוא לכתחילה לחכמים וכן הלכה, ודו”ק, ועע”ש בשו”ת משנ”י הנ”ל דכתב להתיר בנ”ד מכמה טעמי תריצי הן משום דבכה”ג לא אמרו פ”ר, כנ”ל, וכן משום דהוי פ”ר מדרבנן בשאר איסורים דמותר הוא להרבה פוסקים, ועוד ע”ש באורך, והביא ראיה משובחת לפי דרכנו מהא דאמרינן בגמ’ מועד קטן [דף י:] האי מאן דפתח מיא אדעתא דכוורי שרי, אדעתא דערעא אסור, הכי דמי פתח תרי בבא חד מעלאי וחד מתתאי, אדעתא דכוורי [דהינו שפתח ממקום אחד שיכנסו הדגים לגומא וממקום שני צר שיצאו המים וישארו הדגים] שרי, פתח חד בבא אדעתא דארע. [פרש”י שכשהגומא מלאה מים יוצאין המים למעלה ומשקין כל שהשדה וכה”ג אסור ע”ש] חזינן משם ג”כ דאם מוכח מתוך מעשיו שעושה מעשה היתר ואין כוונתו להשקאה מותר [אמנם התם מיירי לענין חול המועד, זכר לדבר יש], ומ”מ ומכיון שהמים הללו לרוב אינם מועילים, מזיקין את הקרקע, וגם י”ל דאינו מתכוין. והוא כגרמא לכך שרי עש”ב רב.
• וכן הסכימו באחרונים דבנ”ד יש להקל, ועיין בספר שביעית בהלכה [שטרן, עמ’ קיב] שכתב דיש להקל בזה מג’ סיבות, הא’ ע”פ החזו”א הנ”ל שאינו מתכוין שרי. שפעולתו ניכרת שאינו מכוין להשקות את הגינה, ב’ ועוד שאין זה דרך ההשקאה, ולפעמים מקלקל יותר, ג’, דמי הניקוי מעורבים בחומרים פגומים ומוכח שאין כוונתו להשקאה ע”ש, ובספר השביעית והלכותיה [לגר”י יוסף] כתב דיש להקל מכיון שהמים באים ע”י גרמא ע”ש.

מסקנא דמילתא:

מותר לשפוך מים מגג ביתו או מהמרפסת שיורדים לגינה או לחצר שיש שם צמחים מכיון שאינו מתכוין להשקאה, ואינו בדרך  וה”ה בכל מלאכות שביעית היכן שאינו מתכוין למלאכה כלל וניכר הדבר שמתכוין למעשה אחר מותר ע”כ וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי”ר.