הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט”א

אב”ד פתח תקוה וחבר מועצת הרה”ר לישראל

שביעית בעבר הירדן

הרמב”ם ז”ל כתב בהל’ שמיטה ויובל (פ”ד הלכה כ”ח) סוריא ועבר הירדן שביעית נוהגת בהם מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורות מא”י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא החזיקו בה עולי בבל, דידוע דספיחיהם מותרים.

והראב”ד ז”ל בהשגות כ’ שא”צ להביא עבה”י מק”ו, דהרי לא החזיקו עולי בבל בעבה”י וסוריא, וע”כ ספיחיהם מותרים. ומרן ז”ל בכסף משנה שם תירץ לדעת הרמב”ם ז”ל, דשמא כבשו עולי בבל קצת מעבה”י וסוריא, וכמ”ש בקידושין דינאי המלך כבש שישים עיר. ע”ש.

והנה מדברי מרן ז”ל נראה דפשיטא ליה דעבר הירדן וסוריא גם אם נכבשו ע”י עולי בבל, אינם חייבים בשביעית מן התורה, אלא מדבריהם בלבד. וזה פשוט, דאומר שמא יש ערים שכן כבשום עולי בבל, דהיינו שמש”כ הרמב”ם ז”ל לא יהיו ארצות אלו חמורות וכו’, דהיינו אפי’ כבשום עולי בבל, מ”מ לא יהיו ארצות אלו חמורות מא”י שהחזיקו בה עולי מצרים. ונמצא דכל החיוב של ארצות אלו הוא דרבנן בלבד, וגם אם יכבשו אותם עולי בבל. ובאמת  שכן  פשוט בלשון והרמב”ם ז”ל. והראב”ד ז”ל שכתב שא”צ ק”ו וכו’, כנראה שהוא סובר שלא כבשו עולי בבל בארצות הללו כלל, וע”כ חייבים רק מדבריהם וספיחיהם מותרים. אבל אם היו כובשים אותם עולי בבל, היו ספיחיהם אסורים כשאר א”י. ונמצא דמחלוקת הרמב”ם והראב”ד ז”ל היא אם עבה”י הוא מארץ ישראל או לא.

וידוע דמרן החיד”א ז”ל בברכ”י (סימן תפ”ט) האריך והפליג מאד מאד בענין עבה”י אם הוא מא”י, לא הניח פינה וזוית בתלמודים ומדרשים וראשונים ואחרונים הפלא ופלא (ואינו איתי כעת.) ולהלן אביא מדב”ק ז”ל. 

והקהילות יעקב (שביעית סימן ה’) הקשה על הכסף משנה, ודאם באמת כבשו עולי בבל, אז באמת חשוב יותר מא”י שנכבשה רק ע”י עולי מצרים, דקדושה ראשונה בטלה, וכמ”ש הרמב”ם ז”ל בהל’ תרומות (פ”א ה”ה). ומנ”ל שלא להחמיר בעבר הירדן וסוריא יותר מכיבוש עולי מצרים. ונשאר בצ”ע.

 ולפי מ”ש קודם אין מקום לקושיא זו, דהרמב”ם ז”ל סובר שעבה”י לאו א”י הוא, וע”כ גם אם יכבשוהו עולי בבל, לאו כלום הוא, דחז”ל הם שחייבו שם שביעית, ולא עשאוהו יותר מהמקומות שבא”י שנכבשו רק ע”י עולי מצרים.

אלא שמרן הקה”י ע”ה אזיל לשיטתיה, דהביא אח”כ דעת מרן החזו”א ז”ל שהוכיח בראיות עצומות דעבה”י מארץ ישראל. וע”כ הוא תמה דאם כבשום עולי בבל, אז באמת חשוב יותר מא”י שנכבשה רק ע”י עולי מצרים בלבד. ואולם בדעת הרמב”ם ז”ל הדבר ברור לענ”ד דס”ל שעה”י לאו מא”י היא. דאם היתר הספיחים בעה”י הוא רק משום שלא נכבשה ע”י עולי בבל, א”כ למה צריך הרמב”ם ז”ל ליחד הלכה מיוחדת לסוריא ועבה”י, והרי הם בכלל א”י, שכל מקום שלא נכבש ע”י עולי בבל ספיחין שבו מותרים. וגם למה נקט בהאי לישנא, שלא יהיו הארצות האלו חמורות מא”י שהחזקו בהם עולי מצרים, איך הוה סלקא דעתין דיהיו חמורות יותר, אם לא נכבשו ע”י עולי בבל. אלא בע”כ צ”ל שמדבר גם על מקומות שכבשו עו”ב, אך כיון שזה עבה”י שאינו מא”י, על כן ספיחין שלו מותרים, שלא יהיו ארצות וכו’. ותלה הדבר בארצות, ולא בסוג הכיבוש.

וגם לפי שיטתו דמרן הקה”י ע”ה היה מקום לישב קושיתו, ולומר, דאע”פ שכבשו עולי בבל איזה מקומות בעה”י, הואיל והוא מיעוט ולא אתברר לן איזה מקומן, ע”כ הקילו בספיחין בכל עבה”י, דספיחין דרבנן וספיקן להקל. ודן על עבה”י משום ששם לא כבשו הרבה ולא ידוע. ואין ה”נ שגם בתוככי א”י המקומות המסופקים יהיו ספיחיהם מותרים. אלא דעדיין קשה, דא”כ הוא, הול”ל משום דספיחין דרבנן לא החמירו במקום שלא ברור לנו שכבשוהו עולי בבבל. ולמה יתלה הענין בחילוק שבין ארצות אלו ובין א”י. א”ו כמ”ש, דס”ל שעבה”י לאו מא”י היא. וע”כ גם לא הזכיר בה כלל באיזה כיבוש מדובר. דאין שום נ”מ בזה. כי זה לא א”י. ולא יועיל כיבוש בבל מאומה.

עו”כ הקה”י שם, עכ”פ לדעת הכ”מ עולי בבל כבשו גם בעבה”י וסוריא, ולהראב”ד פשיטא ליה דלא כבשו עו”ב שם כלל, אלא רק בתוך א”י שבגבולות שנאמרו בפרשת מסעי. עו”כ שכנראה שכן תפסו האחרונים, שבזה נחלקו הרמב”ם והראב”ד, אי עו”ב כבשו בעבה”י וסוריא או לא. ולכאורה א”א לומר כלל בהרמב”ם שעו”ב כבשו בעבה”י, דהרמב”ם כתב שנוהגת בהם שביעית מדבריהם, ואם כבשום עו”ב, הרי היא א”י גמורה. דהא בבית ראשון ודאי היה עבר הירדן כא”י לכל דיניה. עכד”ק.

וכל זה כאמור הוא לשיטתו, דמפשט פשיטא ליה דעה”י הוא א”י. אך לענ”ד פשוט בד’ הרמב”ם דעבה”י לאו מא”י היא, וכנ”ל. וזו היא שיטת מרן ז”ל בכסף משנה. וכפי הנראה בזה נחלקו הרמב”ם והראב”ד ז”ל אם עה”י מא”י או לא, וכנ”ל.

עו”כ הקה”י שם, והן באמת שהברכ”י (סימן תפ”ט) האריך והביא מחלוקת גדולה אם עבה”י מא”י מן התורה. ע”ש. אכן מרן ז”ל בחזו”א שביעית (סימן ג’ ס”ק כה) הוכיח בראיות עצומות דעבה”י כא”י לכל דבר. וז”ל, ועבר הירדן כארץ ישאל מן התורה לכ”ד, שהרי אמרו בערכין (ל”ב ע”ב) דמשגלו שבט ראובן וגד בטל יובל, משום שאין כל יושביה עליה. אלמא דעבה”י מיקרי א”י לענין כל יושביה עליה ובזה שדין יובל ושביעית בארץ ההיא מן התורה וכו’. וכן משמע מהא דפ”ט מ”ג (בשביעית) [דאוכלים בא”י בזיתים ובתמרים עד שלא כלה לחיה בעבר הירדן.] וכן דין בתי ערי חומה נוהג בה, כדתנן בערכין ל”ב וכו’. אלא שביעית בזה”ז קאמר רבינו משום שלא כבשה עזרא, וכמ”ש הראב”ד ז”ל וכו’. עכ”ל החזו”א. וכ”כ המל”מ כאן (פ”ד הכ”ו), דמ”ש רבינו מדבריהם, הוא משום שלא כבשום עולי בבל. ולמד את זה הגאון קה”י ממ”ש המל”מ שם (באמצע הדברים) ע”ד מרן ז”ל בכסף שם, שהם דברים מתמיהים, שאם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן, למה כתב רבינו שעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם, היה לו לומר דבארצות שכבשו עולי בבל יהיה שביעית נוהגת מן התורה. אלא ודאי דס”ל דעבר הירדן לא היה מכיבוש בבל. עכ”ל. והנה המל”מ אזיל בזה לשיטתו, שבספרו הבהיר פרשת דרכים (ריש דרוש ח’) שכתב דמהר”י אדרבי ז”ל כתב, דמשה רבינו ע”ה חשב שעבר הירדן מארץ ישראל היא. ובאמת הוא מחו”ל. והוא ז”ל נחלק עליו שם וכתב דעבר הירדן מארץ ישראל. והוכיח לה מדתנן בביכורים (פ”א מ”י) דאין מביאין עומר מעבר הירדן משום דבעינן ארץ זבת חלב ודבש, וחייב בתרומות ומעשרות מן התורה כמ”ש מרן ז”ל. עו”כ דהרמב”ן ז”ל כתב דארץ סיחון ועוג היא מכלל שבעה עממין. ורש”י ז”ל כתב דאין לכהנים חלק בארץ סיחון ועוג. וכ”ז הובא בדברי מרן החיד”א ז”ל בברכ”י (סימן תפ”ט) בתחילת דבריו. וע”ש שהעיר עליו ממ”ש איהו גופיה ז”ל בסוף ספרו פרשת דרכים בפשיטות, דסיחון ועוג וסוריא אין חייבין בתרו”מ אלא מדרבנן. עו”כ שם דיש מקום לדחות הראיות שהביא מרש”י והרמב”ן ז”ל הנזכרים, די”ל דאפילו הכי אינם מכלל ארץ ישראל. יע”ש.

ובאמת שגם כאן במל”מ הוסיף וכתב בזה”ל, ומ”מ נראה דהר”ש ורבינו עובדיה סבירא להו דעבה”י היה מכיבוש בבל. ודוחק. וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. וכו’ עכ”ל. אך עכ”פ נראה דבדעת הרמב”ם פשיטא ליה דעבה”י מכלל ארץ ישראל היא, ומ”ש ששביעית נוהגת בה מדרבנן, הוא משום שלא כבשוהו עולי בבל. והוא תנא דמסייעיה למרן החזו”א ע”ה. אך רבים נחלקים ע”ז כמבואר בברכ”י שם. ומדברי מרן ז”ל בכסף משנה ודאי דעולה ההיפך מזה. וגם המל”מ גופיה הבין כן בדברי מרן ז”ל בכסף משנה, כאשר מבואר להדיא ממה שתמה עליו דאם איתא שעולי בבל כבשו קצת ארצות בעבר הירדן, למה כתב רבינו ששביעית נוהגת מדבריהם, היה לו לומר שמקומות שכבשו עולי בבל שביעית נוהגת בהם מן התורה, וכנ”ל. ודעת לנבון נקל דאתמוה מתמה ע”ד מרן ז”ל, עפ”י שיטתו הוא ז”ל, דמפשט פשיטא ליה שעבה”י הוא מא”י וכמ”ש בפרשת דרכים. אך לפי מ”ש בדעת מרן ז”ל דפשיטא ליה בדעת הרמב”ם ז”ל דעבה”י לאו מא”י היא, שקטה האר’ש והכל על מקומו יבא בשלום. וע”ע להלן מ”ש בזה בעה”ו. ועיין עוד בחזו”א זרעים בסופו (ליקוטים סימן י’) שהאריך בזה. נמצא לפ”ז דגם לרמב”ם ז”ל לא כבשו עולי בבל את עבה”י ודלא כהכ”מ.

וכבר כתבתי דלשון הרמב”ם ז”ל נראה ברור כמו שפרשו מרן ז”ל בכסף משנה, דתלה את החילוק בארצות ולא בכך שלא נכבש ע”י עו”ב. ועוד דאם כא”י הוא, למה צריכים כל ההלכה הזו, והרי הוא נכלל במ”ש הרמב”ם ז”ל שם (הלכה כ”ו) דמקומות שלא כבשום עולי בבל נוהגת בהם השביעית מדבריהם וספיחין שלהם מותרים, ולמה צריך לעשות הלכה מיוחדת לסוריא ועבה”י וכנ”ל.

אלא שאנחנו צריכים ליישב ההוכחות של מרן החזו”א ע”ה שלא יקשה על הרמב”ם ומרן ז”ל.

ובפרט שהתשב”ץ ח”ב (סימן קצ”ח), הובא בקה”י שם, הוכיח שעולי בבל ודאי כבשו בעבה”י, מהא דערכין (ל”ב), דעיר גדוד בעבה”י קידשו בקדושת עיר חומה. ולומר שנשאר צד קדושה (מקדושה ראשונה דבטלה) גם לאחר שגלו ויכולים לקדש עיר חומה בלא כיבוש, זה אינו, דא”כ למה כשגלו פקעה קדושת ע”ח ראשונה שקידש יהושע, כמבואר התם בגמ’. אלא ע”כ דבלא כיבוש ליכא קדושת ע”ח. ואפילו קדושה שהיתה מכבר בטלה. ומדקדשו עתה בביאת עזרא ערי חומה, מוכרח שכבשו עולי בבל בעבר הירדן. ע”ש בתשב”ץ. 

עו”כ שם שבספר מרכבת המשנה הלכות שמיטה (פ”ד הכ”ח) הוכח ג”כ שעולי בבל כבשו בעבה”י, שהרי בירושלמי שביעית (פ”ו ה”א) כתבו את העיירות שכבשו עולי בבל, ומנו בינהם את חשבון ויובקא [היא נחל יבוק], ונחל זרד ויגר שהדותא [היא גלעד], ורקם רגיעה [היא קדש ברנע]. וכל אלו הן עיירות שבעבה”י.

והגאון קהילות יעקב ע”ה כתב ע”ז, ולפ”ז שהתברר מהירושלמי ומסוגיא דערכין שכן כבשו עו”ב בעבר הירדן, קשה טובא מ”ש הרמב”ם ז”ל דשביעית בעבה”י מדבריהם, דא”א לומר שהכיבוש לא הועיל בעבה”י לעשותה כא”י, כשיטת כמה אחרונים ז”ל שהביא הברכ”י, מכוח הראיות שהביא החזו”א, דכשגלו בני גד ובני ראובן בטלו היובלות, ומהא דאוכלין בא”י עד שיכלה לחיה בעבה”י. דמכל זה מוכח  דעבה”י דינה כא”י. וגם א”א לומר דכונת הרמב”ם ז”ל על זה”ז דשביעית מדבריהם, כדמוכח בפ”י הי”ט. דא”כ למה כתב זה במיוחד על עבה”י, וכי ס”ד דעבה”י עדיף מא”י. עכד”ק.

הנה הדבר מבורר שכן כבשו עולי בבל בעבר הירדן, עד שהקה”י תמה דא”כ למה כתב הרמב”ם ז”ל דשביעית בעבה”י מדבריהם. וכבר ביררתי שהעיקר בדעת הרמב”ם הוא כמו שפירשו מרן ז”ל בכ”מ, וכמו שכן הוא דעת רבים מגדולי האחרונים שהובאו בברכ”י הנ”ל. אלא שצריכים ליישב את ראיותיו של החזו”א.

עוד יש להוסיף בזה, דמצאנו שמזכירים את עבה”י וסוריא בהדי הדדי. ובודאי לא בכדי מסמיכים אותם זל”ז. ובסוריא בודאי יודה מרן החזו”א ע”ה דשביעית נוהגת בה רק מדבריהם, דקי”ל כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש. ובין לפירש”י ז”ל בגיטין (ח’ ע”ב) שפירש הטעם דהוי כיבוש יחיד, משום שכבש אותה לעצמו. ובין לפירוש התוספות, שפירשוה ע”פ הספרי בפרשת עקב (סימן נא’) שאמר לו הקב”ה לדוד פלטרין שלך לא כבשת, שהוא היבוסי שהיה סמוך לירושלים, ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובא. לשני הטעמים אינו כיבוש, ואינה חייבת בשביעית אלא מדבריהם. 

והקה”י שם כתב דאעפ”י דהרמב”ם ז”ל (בפ”א דתרומות ה”ג) הביא את הדרשה של הספרי הנז’, מ”מ ס”ל דלא מהני כיבוש יחיד אפילו בא”י שלא שייך שם הטעם של הספרי, כיעויין בפ”א דתרומות ה”ב. אבל התוס’ בגיטין הנז’ ס”ל דבא”י עצמה מהני כיבוש יחיד. [וצ”ע בדברי הרמב”ם ז”ל בפנים, למה הביא דברי הספרי. ואיננו עמי כעת]. 

ומהרי”ט צהלון ז”ל (סימן רט”ז), הובא בברכ”י שם, תמה, דגם עה”י נכבש ע”י משה רבינו ע”ה קודם כיבוש א”י. וא”כ הו”ל כיבוש יחיד. וצריך לי עיון בדב”ק, דעה”י כבשוהו משה וכל ישראל במאמר ה’ ב”ה, ואיך קורא לו כיבוש יחיד. דגם להתוס’ דפסקו כהספרי, שהטעם הוא משום שהקדים את סוריא לפני היבוסי הסמוך לירושלים, מ”מ נראה דאם היו כובשים אותה כל ישראל, היה לו דין א”י. ואפי’ נימא דגם זה לא מהני, אפשר דהטעם הוא משום שה’ לא ציוה. וזה בעצם רמוז בדברי הספרי, שא”ל הקב”ה פלטרין שלך לא כבשת וכו’. אבל עבה”י נכבש ע”פ ה’ וע”י משה וכל ישראל.

ואולם עבה”י אינו מכלל הגבולות של א”י המפורשים בפרשת מסעי. וצ”ל מכח מה התקדשה. ונראה דעצם הכיבוש מקדשה. וצ”ל כן, דהרי כל החסרון בסוריא הוא משום שהיה כיבוש יחיד, וש”מ דאם היו כובשים אותה ברבים שפיר היתה מתקדשת בקדושת ארץ ישראל. אלא דלפ”ז צ”ל למה נחלקו בעבה”י שנכבשה ברבים ועפ”י ה’ ב”ה.

והלום ראיתי למרן הקה”י ז”ל שם שעמד ע”ז, וכתב דנראה דקדושת עבה”י היא רק מכח כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם לכם יהיה, דאינה מעיקר א”י שבפרשת מסעי. ושכן פירש הר”ש משנץ בתו”כ (ר”פ בהר), דתניא, כי תבואו יכול משבאו לעבה”י, ת”ל אל הארץ, הארץ המיוחדת. וכתב הר”ש ז”ל, דאחר שנתחייבו בא”י גם בעבה”י היתה נוהגת. ובספרי פרשת עקב יליף לה בגז”ש יהיה יהיה. וכתב בשם מהריט”ץ ז”ל הנז’, דכיון שהדין דכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם, אינו אלא לאחר שכבשו כל א”י, א”כ עבה”י  שנכבשה קודם א”י לא תהא אלא כדין כיבוש יחיד, דקי”ל דלא הוי כיבוש. והקה”י כ’ דא”ל דאחר שכבר נכבשה כל א”י בימי שלמה הוקדש גם מה שנכבש מקודם, דא”כ מהאי טעמא גם סוריא תהא כא”י ממש אחר שנכבשה, דלעניין דין כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בעינן שיתישבו ישראל בכל א”י, ורק אז ראוי לעשות תוספת, וזה לא נעשה מעולם. ומשו”ה סוריא אינה אלא בדין כיבוש יחיד. עו”כ שם, אי נמי כמ”ש המקדש דוד (סימן נ”ה), דרק הכיבוש מקדש, ולא במה שהארץ כבושה, וכיון שבשעת כיבוש עבה”י לא נתקדש, משום הטעם של הספרי הנ”ל, שוב לא מתקדשת אח”כ מכוח מה שכבשו את כל א”י. וע”ש בדב”ק.

וכבר כתבתי שיש הבדל גדול בין כיבושה של סוריא ובין כיבוש עבה”י, ובפרט לפי פירש”י ז”ל, דכל הטעם דאינו כיבוש הוא משום שכבשה לצורך עצמו. אשר ע”כ קראו לזה כיבוש יחיד. וגם הרמב”ם ז”ל שהביא דברי הספרי הנ”ל, מ”מ ס”ל דגם בא”י גופה שלא שייך הטעם הזה, לא מהני כיבוש יחיד. אבל עבה”י לא היה ביחיד, אלא משה רבינו ע”ה וכל ישראל כבשוה, ועפ”י ה’ היה הדבר, ומעולם לא קראו לזה כיבוש יחיד. ומ”ש מהריט”ץ דדין כל מקום אשר תדרוך, אינו אלא בתר דכבשו כל א”י וכו’. וזה יצא לו ע”פ התורת כהנים, דתניא יכול משבאו לעבה”י, ת”ל אל הארץ וכו’. ומזה למד דאין עבה”י קדושה עד שיכבשו כל א”י. ולענ”ד יש מקום לפרש אחרת את התורת כהנים הנז’, דלא באו לשלול קדושת עבה”י מהטעם שעדין לא כבשו כל א”י, אלא הכי קאמר דלא נתחייבו במצוות התלויות בארץ – בעבר הירדן – עד שיתחייבו במצוות אלו בא”י, דכל י”ד שנה של כיבוש וחלוקת הארץ לא התחייבו בא”י במצוות אלו, והוה ס”ד דעבה”י שכבר נכבשה וגם ניתנה לבני גד ובני ראובן, א”כ יכול שתתחייב מיד, ת”ל אל הארץ, שכל זמן שלא נתחייבו בא”י גופה לא חל חיוב בעבה”י. וזה מדוקדק היטב בדברי הר”ש ז”ל, שכתב ע”ז, ומיהו לאחר שנתחייבו בא”י. ולא כתב לאחר שכבשו את א”י. לומר שבחיוב תליא מילתא. ועיין בהמשך הדרשה שבספרי הנז’ שהדברים מוכיחים כמ”ש.

ובאמת יש בזה סברא גדולה, דאחר שאין עבה”י מגופה של א”י, והיא רק תוספת קדושה, מכוח כל מקום אשר תדרוך, וכנ”ל. א”כ לא שייך להרחיב ולהגדיל קדושת א”י על מקומות אחרים שבהם דרכה רגלי ישראל וכבשוה, אלא כשכבר חלה הקדושה בא”י בפועל, ואז ניתנה לנו רשות להרחיבה ולהוסיפה על מקום אחר. אבל אם בא”י גופה עדיין לא חלה הקדושה בפועל, שלא נתחייבו עדיין מהיכן ניקח להוסיף על מקומות אחרים.

ולפ”ז יש מקום לומר דבאמת התחייבו בעבה”י בכל המצוות התלויות בארץ מן התורה, אחר שכבר התחייבו בהם בא”י, והוא מכוח הכתוב דכל מקום אשר תדרוך. אלא דלפ”ז קשה טובא על הרמב”ם ז”ל, דהשוה עבה”י לסוריא, וכתב דאין נוהגת בה שביעית אלא מדבריהם, וכנ”ל. ועיין מזה להלן בעה”ו.

ושו”ר שהדברים שכתבתי קרובים מעט לדבר מהריט”ץ ז”ל, ביסוד הדברים, דגם הוא ז”ל כתב בהמשך לחלק בין סוריא ובין עבה”י, דסוריא הוא בדרך קנס על שעזב את א”י וכבש את סוריא, אבל משה רבינו ע”ה לא הורשה ליכנס לארץ, וע”כ לא שייך לקנוס למה לא כבשו את א”י תחילה. והביאו הגאון קה”י שם, וכתב עליו דא”צ לדחוק ולומר שקנס הוא על שדוד לא כבש א”י תחילה, דשפיר י”ל שדוד לא עשה בזה איסור, רק לא היה גדר מצוה אלא אחרי כיבוש א”י, וע”כ לא נתקדשה. אבל משה שכבש עבר הירדן ע”פ ה’, וגם היה זה מכלל מלחמת כיבוש א”י, שסיחון ועוג היו מעכבים אותם מליכנס לא”י, ובודאי שזה היה כיבוש של מצוה, ושפיר נתקדשה עבר הירדן מדין כל מקום וגו’, אע”פ שזה קדם לכיבוש א”י. עכד”ק. ודפח”ח.

והנה למעשה גם דבריו ז”ל דחוקים, דאחר שהתורה כתבה כל מקום אשר תדרוך וגו’, ולמדנו מזה שהכיבוש מביא קדושת א”י לאותם מקומות, מנ”ל לחלק בין כיבוש של מצוה, או שאינו של מצוה. וכנראה שזה מה שדחקו להריט”ץ ז”ל לכתוב שהוא קנס. אך כבר כתב הקה”י שגם זה הוא דוחק.

ועוד קשה לי על פירושם ז”ל דכל זה שייך רק לשיטת התוספות דכתבו שהטעם שסוריא לא נתקדשה הוא משום שהקדים לכובשה קודם שכבש פלטרין שלו. אבל להרמב”ם ז”ל דס”ל דכיבוש  יחיד אינו תלוי בטעם זה דוקא, וכמ”ש בקה”י שם, איך נחלק בין כיבוש של מצוה או שאינו של מצוה, ואיך נוכל לומר שקנס נקנס על שהקדים סוריא תחילה, והרמב”ם כותב שגם בתוככי א”י כיבוש יחיד אינו כיבוש. וא”ל דזה גופו הטעם של הרמב”ם ז”ל שכתב שם, שאין עבה”י חייבת בשביעית אלא מדבריהם, משום שאעפ”י שהוא כיבוש של מצוה מ”מ לא הוי כיבוש, דלא יעלה על לב לומר דשום כיבוש ל”מ אפי’ ברבים ועפ”י ה’, והכתוב אומר כל מקום וגו’.

וע”כ נלע”ד לפרש כמ”ש קודם, דכיבוש עבה”י לא נחשב לכיבוש יחיד כלל ועיקר, דמשה וישראל כבשוהו עפ”י ה’ ברוך הוא. אלא שלא נתחייבו במצות הארץ בעבה”י עד שיתחייבו בא”י, וכנ”ל.

והנה הקה”י אזיל בשיטת החזו”א. מלבד מ”ש החזו”א דמ”ש הרמב”ם שחיוב שביעית בעבה”י הוא מדבריהם, שזה משום שלא כבשם עזרא, וכנ”ל. בזה נטתה דעתו של הקה”י, אחר שראה מ”ש התשב”ץ ומרכה”מ להוכיח דעו”ב כבשו גם בעבה”י. ואחר שהסביר שבתחילה היתה קדושתה של עבה”י מן התורה, וכמו שהוכיח החזו”א, אז כתב שאחר שגלו ופקעה קדושה ראשונה ובא עזרא וכבשו בא”י וקידשום, שגם בעבה”י כבשו, ועכ”ז אין בהם קדושה מן התורה, אלא מדרבנן בלבד, ככיבוש יחיד. וכתב הטעם עפ”י מה שביאר דמשה נצטוה לכבוש והוי מצוה, משא”כ בימי עזרא שלא נצטוו ע”ז, וחזר להיות ככיבוש יחיד. וע”ש עוד טעמים אחרים, למה לא נוהג שביעית מהתורה בעבה”י גם במקום שכבשו עולי בבל. ועיין להלן בעה”ו.

ואולם ראיתי אחרי רואי למר בריה דרבינא, הגר”ח שליט”א, בדרך אמונה (הל’ שמיטה פ”ד הכ”ח), דנקוט ואזיל כשיטת מרן החזו”א ע”ה בלא שינוי כלל. וז”ל שם (ס”ק כ”ד), מן התורה עבר הירדן כא”י לכל דבר, ובזמן בית ראשון נהג בו שביעית מן התורה. ומ”ש רבינו כאן מדבריהם, משום שלא כבשוהו עולי בבל. ולכן הספיחין מותרין, כנ”ל, במקומות שלא כבשו עולי בבל, וכן סוריה לא כבשוהו עולי בבל. עכ”ל. ולא זכיתי להבין דב”ק, דלפי דבריו הרי עבר הירדן כא”י ממש, ולמה קבעו לו הרמב”ם ז”ל הלכה מיוחדת, והלא בכל א”י נמי דינא הכי. ועוד דמקדים ואומר, עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, ואם באמת זה נאמר רק באותם מקומות שלא כבשו עולי בבל, לא היה לו להקדים ולכתוב שהוא מדבריהם, דבכל א”י נמי הוא מדבריהם, באותם מקומות שלא כבשו עולי בבל. ועוד קשה טובא, למה צירפו עם סוריא בחדא מחתא, והם רחוקים ושונים זמ”ז בתכלית. ובשלמא ע”ד מרן החזו”א ע”ה, היה מקום לומר, דמשום דס”ל דעולי בבל לא כבשו בעבר הירדן כלל, על כן קבע לו הלכה מיוחדת, לומר דהוא שונה בזה משאר מקומות בא”י, דשם צריך להבדיל בין מקומות שכבשו עולי בבל ג”כ, ובין המקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים בלבד, אבל עבה”י אין חילוק, דכולו דרבנן וכל ספיחיו מותרים, משום דלא היה בו כיבוש של עולי בבל כלל. וכן היה מקום לדחוק ולומר דהשוה אותו לסוריא לענין הספיחין משום דשוים הם בזה, דבשני המקומות הללו אין איסור ספיחין כלל. אבל להגאון דרך אמונה נר”ו דכתב שם בס”ק ר”ה וז”ל, ומקצת ערים שכבשו עולי בבל שם באמת הספיחין אסורין. עכ”ל. ובציון ההלכה (שם אות שנ”ו) כ’ עיין למרכה”מ וקה”י לאאמו”ר זלה”ה שביעית סימן י”ב, שהוכיחו שיש שם ערים שכבשום עולי בבל. עכ”ל. ואחר שהסיק שגם בעבר הירדן יש ערים שכבשו עו”ב, א”כ אין שום סיבה ליחד הלכה נפרדת לעבה”י, ולומר ששביעית נוהגת בה מדבריהם. אלא הרי היא ככל א”י דמקומות שכבשו עו”ב ספיחיהן אסורים, ומקומות שלא כבשו עו”ב ספיחיהן מותרים.

ועוד קשה לי ממ”ש איהו גופיה נר”ו לעיל בהלכה כ”ז, שכתב הרמב”ם ז”ל, סוריא אע”פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה וכו’. וכתב בדרך אמונה שם (ס”ק קצ”ח) דהיינו בזמן בית ראשון, דבזה”ז גם בא”י מדרבנן כנ”ל ס”ק קפ”ט, ומ”מ גזרו עליה גם בזה”ז. עכ”ל. ומאחר דלמד מזה שייחד דין מיוחד לסוריא, דר”ל שגם בבית ראשון דינא הכי, דבלא”ה הרי כל א”י נמי מדרבנן בזה”ז, א”כ בעבה”י נמי צ”ל כן, דאם רק במקום שלא כבשו עו”ב הוא דנוהגת שביעית מדרבנן, הרי גם בכל א”י נמי הדין כן, וכנ”ל. ועוד דכאן כתב דסוריא גם בזמן בית ראשון אין בה שביעית מה”ת, ולהלן (ס”ק ר”ד) כתב, שגם סוריא לא כבשוה עולי בבל. ומשמע דאילו כבשוה עולי בבל היו ספיחיה אסורים. ואמאי, הא מלכתחילה לא היה בה דין שביעית, ורק אסרו לעבוד בה במחובר (ע”ש בדרך אמונה ס”ק קצ”ט), כדי שלא יניחו את א”י וילכו וישתקעו שם. וא”כ אין זה תלוי בכיבוש עולי בבל כלל.

וגם מ”ש משם אביו מרן הקה”י ע”ה, דבערים שכבשו עו”ב בעבה”י באמת הספיחין אסורין (שם ס”ק ר”ה). דנראה מזה דר”ל דגם הקה”י קאי בשיטת מרן החזו”א ע”ה, רק דיש ערים ששם הספיחין אסורים משום שכבשום עו”ב. ובאמת המעיין היטב בדברי הקה”י שהזכרתי, יראה דהוא ז”ל אחז לו דרך אחרת בענין זה. שבסוף אות ב’ שם כתב, וז”ל, והשתא באיתברר מסוגיא דערכין ומירושלמי פ”ו, דעו”ב כבשו עבה”י, קשה טובא מש”כ הרמב”ם ז”ל דשביעית בעבה”י רק מדבריהם כשיטת כמה אחרונים ז”ל שהביא הברכ”י, מכוח הראיות שהביא החזו”א וכו’. וכתב שם עוד וז”ל, ולומר דמ”ש הרמב”ם ז”ל דעבה”י חייב מדבריהם, היינו לפי שעיקר דין שביעית באר”י הוא מדבריהם בזה”ז כדמוכח בפ”י ה”ט, זה א”א לומר, דא”כ למה הזכיר דין זה במיוחד בעבה”י, וכי ס”ד דהוה אמינא שעבה”י עדיף מא”י. עכל”ה. והרי כבר נטה בזה מדברי החזו”א ע”ה, שכתב לעיל משמו דמ”ש הרמב”ם ז”ל מדבריהם, בשביעית בזה”ז קאמר רבינו, וכמ”ש הראב”ד ז”ל וכו’, וסייע ליה מדברי המל”מ, וכנ”ל. ועתה כתב דא”א לומר שזה הפי’ של   “מדבריהם”. אלא בע”כ צריכים אנו לומר שאחר שהתברר לנו מערכין וגם מהירושלמי שאכן עו”ב כבשו גם בעבה”י, אז בודאי דא”א עוד לפרש דמ”ש הרמב”ם מדבריהם, קאי רק על זה”ז ועל מקומות שלא כבשו עו”ב, דא”כ למה צריך ליחד דבר זה בעבה”י.

ועיין עוד בקה”י (שם אות ד) שכתב, ומעתה י”ל דכ”ז שייך בכיבוש ראשון דאז נצטוה משה רבינו ע”ה לכבוש עבה”י, אבל לבתר שפקעה קדושתה כשגלו, י”ל דכשעלה עזרא לא היה מצוה על ישראל לכבוש עבה”י, ורק משה רבינו ע”ה נצטוה לכבוש סיחון ועוג, וממילא בימי עזרא הדר הו”ל עבה”י כסוריא, שאינו מתקדש קודם כיבוש א”י. וכיון שבכיבוש עזרא נותרו הרבה כרכים שלא כבשום (אז לא נכבשה כל א”י), ממילא עבה”י אע”פ שנכבשה, כדמוכח מערכין ל”ב, ומהירושלמי פ”ו וכנ”ל, לא הוי אלא מדרבנן, כדין כיבוש יחיד. ומ”ש בערכין דקידשו ערי חומה בעבה”י, היינו מדרבנן. ואין זה דומה וכו’ עכל”ה. נמצא מפורש ומבואר בלשונו, דגם המקומות שנכבשו ע”י עו”ב בעבר הירדן, אין בה שביעית אלא מדרבנן, כמו סוריא, דבפרוש אמר, כדין כיבוש יחיד. וע”ש שמפלפל בזה כיד ה’ הטובה עליו, דאולי י”ל דבימי עזרא שפיר יכלו לקדש חוץ לגבולי א”י אפי’ שעדיין לא כבשו כל א”י, משום דלא נצטוו אז לכבוש את כל א”י. וע”ש שחזר ודחה את זה, וכתב בזה”ל, דשפיר י”ל אפי’ כשאינם מחוייבים לכבוש כל א”י, מ”מ אין מקום שקדש חוץ לגבולות א”י, כל זמן שא”י העיקרית לא נכבשה כולה. ולפמש”כ גם עבה”י היה דינה בימי עזרא כדין סוריא, ומשו”ה שפיר פסק הרמב”ם ז”ל דעבה”י אינה חייבת בשביעית אלא מדבריהם. עכל”ה. ולא נותר עוד ספק כלל דהקה”י מבאר דכונת הרמב”ם שגם בימי עזרא בעבה”י נהגה שביעית רק מדבריהם, ואפילו באותם ערים דעבה”י שכבשו עו”ב ג”כ. ודינה כסוריא ממש.

וכבר כתבתי כמה הוכחות מלשונו של הרמב”ם ז”ל להכריח דכן עיקר וכן מבואר מדברי מרן ז”ל בכסף משנה שם וכמ”ר לעיל.

שו”ר בביאור ההלכה שבדרך אמונה שם (הלכה כ”ח ד”ה עבה”י), הקשה על שיטת החזו”א ע”ה דהרי מרן החזו”א פסק כרבי, דשביעית בזמן בית שני וכ”ש בזה”ז דרבנן, כיון שאין יובל נוהג, שאין כל יושביה עליה, א”כ מה כונת רבינו כאן שכתב דעבה”י שביעית נוהגת מדבריהם, אי בבית ראשון גם עבה”י מה”ת, ואי בבית שני גם א”י מדבריהם. וע”ש עוד שהוסיף להקשות על מ”ש הרמב”ם לא יהיו ארצות אלא חמורין יותר מא”י שהחזיקו בה עולי מצרים. בשלמה סוריא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, שייך לומר הכי, אבל עבה”י הרי היא א”י ממש, מה שייך לומר לא תהא חמורה מא”י. וכתב דצ”ל דבכל א”י אם יבואו כל יושביה עליה יהיה מן התורה גם בזה”ז, אבל בעה”י אפי’ אם יבואו כל יושביה עליה לא יהיה מן התורה, כיון שלא כבשום עו”ב. ומ”ש רבנו על עה”י לא תהא חמורה מא”י, כוונתו, אע”ג דלענין ביכורים ולענין מצוה לישב בא”י ולענין חיבת א”י, אינה קדושה כא”י, כמ”ש התשב”ץ ח”ג (סי’ קצ”ט ור’), וא”כ ודאי דלא חמירא מא”י. וע”ש שחזר והקשה מאותם עיירות בעבה”י שנכבשו עולי בבל למה לא יהיו כארץ ישראל ממש, ותירץ דאותם עיירות נספחו לא”י בבית שני. ולא נקרא עבה”י אלא אותן מקומות שלא כבשום עולי בבל, וע”כ נמצא דהגאון נר”ו  נשאר בדעתו דעבה”י דינה כא”י לכל דבר. ואולם מה שתירץ דבזה חלוקה עבה”י מא”י, שאפי’ יבואו כל יושבי עליה לא יהיה בה שביעית מן התורה משום שלא כבשוה עולי בבל ושזו הסיבה שכתב הרמב”ם ז”ל דנוהג בעבה”י שביעית מדבריהם, ואחר המחילה רבה כראוי, לא זכיתי להבין, דגם בא”י נמי יש מקומות שלא כבשו עולי בבל, וא”כ גם אם יבואו כל יושביה לא חיוב דאורייתה, וגם בעבה”י במקומות שכבשו עו”ב יהיה מן התורה ולמה חילק את עבה”י משאר א”י, ולמה חיובא דעבה”י מדבריהם.

עוד עולה מסוף דבריו דמודה ואזיל דעבה”י לא דמיא לגמרי לא”י דאין בה חיוב ביכורים ולא מצות ישוב א”י ולא חיבתה, וכמ”ש בתשב”ץ. ואחר שרואים דאין זה כא”י ממש, ובאמת היא אינה מגבולי א”י הנזכרים בפרשת מסעי, י”ל דגם לענין המצות התלויות בארץ לא חשיבא כארץ ישראל.

אלא דקשה מאותם ראיות שהביא החזו”א ע”ה, שמהם נרא’ להדיא דעה”י דינו כא”י ממש. והנה מה שהביא למשנה דערכין (ל”ב) שדין בתי ערי חומה נוהג בעבה”י, הנה כבר כתבתי דאפשר שהם רק מדרבנן, וכ”כ בקה”י שם, וכמדומני שראיתי כן גם בברכ”י וממילא דאין ראיה מזה.