הרב ישי מזלומיאן שליט”א

שביעית בזמן שלגים

מתוך ספר הנותן שלג כת”י

א. שדה שכיסה אותו השלג, ואם לא יסולק יפסדו כל הגידולים, מותר לפנות את השלג.

כתב מרן החזו”א (שביעית סי’ יז ס”ק יח – יט) שיש מלאכות שאסרו חז”ל אפילו שהם רק לאוקמי אילנא, משום שנראים יותר עבודה או משום גזירה אטו אברויי. וראה עוד בחזו”א שכתב (סי’ כ אות ה) דלא אמרו חכמים בכולל, דבמקום פסידא שרינן מלאכת שביעית בזמן הזה או בתולדות, אלא מנו חכמים. מה שהתירו והן מהדברים הכוללים את הרבים, אבל לא הותר ליחיד במאורע פרטי, וגם בדברים המצויים לרבים לא הכל התירו, שהרי אסרו לעשן כדי שתמות התולעת, ולא יסוך לזהם שלא יאכל העוף וכו’, ע”ש. וברידב”ז (פ”א סעי’ ה ובבית הרידב”ז שם) כתב, שאפילו מלאכות שהם לאוקמי, לא התירו אם הם באות להציל מנזקים שבאים בדרך הטבע, כגון חום וקור ותולעים וכו’. והו”ד בס’ משפטי ארץ שביעית (פרק ד הערה 24).

אע”פ כן נראה דשרי, לפנות את השלג מהגידולים, דאין פעולה זו של פינוי השלג בגופו של האילן, וכן אינה משביחה את הגידולים, אלא רק משאירה את מצבם הקיים, ומאפשרת להם להמשיך ולגדול כרגיל, והוא לאוקומי ולא לאברויי. ועי’ בספר אור לציון שביעית (פרק א בבאורים לשאלה יג), שהביא מדברי האחרונים לבאר את שיטת הרמב”ם (פרק א מהל’ שמיטה ויובל הלכה ה) שכשכתב ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף שהוא רך, עכ”ל. שלכאורה אין אלו אלא מלאכות דרבנן ולאוקמי אילנא, ויש להתירם. דיש שתרצו, שבעישון לא ברי היזקא, וכל ההיתר לעשות מלאכה דרבנן לאוקמי אילנא הוא דוקא כשברי היזקא. ע”כ. ע”ש. ועי’ דרך אמונה להגר”ח קניבסקי שליט”א (שם ס”ק לט), דאע”ג דהוי לאוקמי אילנא, לא כל אוקמי אילנא התירו, דהכא מחזי טפי כעבודה ואסרו. וכ”כ בס”ק מ”ז. ובציוני ההלכה ציין להחזו”א הנ”ל. וע”ע במש”כ בבאור ההלכה (סע’ א ד”ה ולא יאבק). ע”ש. וע”ע במש”כ הרה”ג שלמה עמאר שליט”א בחוברת תנובות שדה (גליונות מס’ 28-29) ובמאמרו במדריך הכשרות בד”ץ בית יוסף (פסח התש”ס, עמ’ 71), בגדר ההיתר דלאוקמי אילנא בשביעית. ע”ש. וע”ע בספר חוט השני להגר”ן קרליץ שליט”א, מש”כ בעמין אוקמי ואברויי בשביעית באורך (פרק א הל’, עמ’ עד ואילך). ע”ש. ועי’ במכתב הרה”ג שאול רייכנברג שליט”א לקמן במכתבים בענין זה. ועתה ראיתי שכ”כ בספר ילקוט יוסף שביעית (פרק ח סעי’ ו). ועיין במה שכתב שם (ס”ק א) בענין ריסוס נגד תולעים ובגדרי אוקמי ואברויי. ע”ש.

ב. אם ירד שלג על האילנות, וגורמים להפסד הפירות, מותר להסיר את השלג בשביעית.

זה נחשב בכלל להעמיד את האילן, ולא להברותו. משום דכל פעולה הבאה להציל את הפירות מהפסד, הרי זה בכלל לאוקמי פירא ואוקמי אילנא, דשרי בשביעית. וכן הכא שעל ידי השלג באילן יפסדו הפירות, יש להתיר הסרת השלג. וכן פסק בילקו”י שביעית (פרק ח סע’ ז). ועי’ במש”כ הגר”ח קניבסקי שליט”א לקמן בקונטרס השו”ת (אות יא). ע”ש.

וכן אם השלג עלול לגרום לשבירת ענפים, מותר להסירו. 

עיין במשנה שביעית (פרק ד משנה ו): אילן שנפשח קושרים אותו שלא יוסיף להשבר. ע”כ. פירוש, אילן שנסדק מותר לקשור את ענפיו לבל ישברו יותר, אבל לצורך דיבוק סדקיו, אסור. (רע”ב תפארת ישראל, הלכתא גבירתא ועוד). וכ”פ הרמב”ם (פ”א שמיטה ויובל הלכה כב). ע”ש. והטעם שאסרו לקשור כדי שידבקו ענפיו, כתב במקדש דוד (זרעים סי’ נט אות ו ד”ה הנה הרמב”ם), משום שפעולה כדי שיעלה הענף הוא תולדה דזורע, אבל שלא יוסיף להשבר אינה מלאכה, כיון שאין רגילות לעשותה. ע”כ, (והובא בס’ המפתח שם). והוא הדין לענין הסרת השלג מעל ענפים העלולים להשבר מכובד השלג. וכן פסק בילקו”י שביעית (פרק ח סע’ ז). ע”ש. 

ושמא יש לחלק, דהתם מיירי שהעץ כבר ניזוק, וניכר שהוא שבור ועומד, ולא התירו בקשירת הענפים רק לעצור את המשך ההיזק. אבל בשלג לכאורה אין ההיזק ניכר כלל, ורק במשך הזמן ששוהה השלג על הענפים, מחמת כובדו הוא גורם לענפים שישברו, אבל בטרם נשבר איזה ענף, שמא יש לאסור להוריד את השלג הנערם עליו. אלא שיש לומר דל שבא להציל מהפסד, וכל שכן הכא שיש חשש שמחמת כובד השלג, יפול ויקרוס העץ או ענפים ממנו, כפי שמצוי בעתות ירידת השלגים, יש להתיר הסרת השלג מעל גבי העץ. 

ג. מותר לשים שקיות על הפירות בשביעית בעת גידולם על העץ, כדי למנוע מהם נזק מחמת הקור, הברד וכיוצא בזה. שמגרע באכילתם. אולם אסור לעשות כן בכדי למנוע הפסד בצורתם החיצונית או בכשרותם.

עי’ בשו”ת להורות נתן ח”ה (סי’ כז אות ו) שכתב, לאסור ולעטוף פירות בשקיות כדי להגן עליהם ממזיקים ומשינוי מזג האויר. ע”כ. אולם בדרך אמונה (פ”א שמיטה ויובל בציון ההלכה ס”ק קעט), הביא בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א להתיר לתת שקיות נילון על הפירות בעת גידולם על העץ, בכדי למנוע מהם נזק שמגרע באכילתם, אבל אסור לעשות כן בכדי למנוע הפסד בצורתם החיצונית או בכשרותם. ע”ש. וכ”כ בשו”ת משנת יוסף (ח”ב סי’ כ) ועוד. והעיקר כדברי האחרונים המתירים, כ”כ בילקו”י שביעית (פרק ח סע’ י. וע”ע בסע’ ב). ע”ש. וע”ע במש”כ לקמן בסע’ הבא. 

ד. עץ אתרוגים העומדים למצוה, שירד עליו שלג רב ויכול לגרום שהאתרוגים יתקלקלו ויפסדו למצוה, מותר להוריד ממנו את השלג.

יל”ע במצב זה, בעץ אתרוגים העומדים למצוה, אי שרי לפנות את השלג, שהרי סו”ס יהיו ראוים האתרוגים לאכילה אף אם לא יפנו את השלג מעליהם, וכל הסרת השלג מעליהם היא לצורך מצוה גרידתא. אך י”ל דבלי להוריד את השלג מהאתרוגים יתכן שיפסלו למצותם, ושפיר מקרי לאוקמי, שהרי אם לא כן אינם שוים כמעט מאומה. ומצאתי בדרך אמונה להגר”ח קניבסקי שליט”א (פ”א הל’ שמיטה ויובל בציון ההלכה ס”ק קעט) בשם חמיו הגרי”ש אלישיב שליט”א, דלא הותרה מלאכה למנעת הפסד הפרי, רק כשעלול להגרם הפסד בגוף הפרי. אבל אסור לעשות מלאכות אלו לתועלת כספית גרידא, כגון לכוין את עונת ההבשלה של הפירות לזמן שמחיר הפירות יהיה גבוה, וכן אסור למנוע פגם קטן שאינו משמעותי לגבי הפרי אע”פ שהוא משמעותי לגבי מחירו. ולכן מותר בשביעית לשים שקיות על הפירות בעת גידולם על העץ בכדי למנוע מהם נזק שמגרע באכילתם, אבל אסור לשים בכדי למנוע הפסד בצורתם החיצונית או בכשרותם, כגון באתרוגים. וכ”כ כעין זה באורחות רבנו הקהילות יעקב (ח”ב עמ’ שנה). ועי’ תשו’ מהרי”ל דיסקין (סי’ כז אות ד) ובמש”כ בדרך אמונה שם (ס”ק פח). ע”כ.

אלא שיש לומר, שכל עיקרו של עץ האתרוגים הוא בשביל מצות ארבעת המינים, ובלא זה אין לו שום ענין באתרוגים, ולא נטעם לשם אכילה או עשיית מרקחת וכיוצ”ב, וכיון שפינוי השלג הוא לצורך האתרוג שיהיה ראוי למה שהוא ניטע, לכאורה הוי בכלל לאוקמי אילנא, יש להקל. וכשם שמצינו לכמה אחרונים (הגר”ש וואזנר שליט”א, קובץ מבית לוי, קובץ ה ניסן תשנ”ד עמ’ נ, אורחות רבנו הקה”י ח”ב עמ’ שנז בשם החזו”א. שו”ת משנת יוסף ח”ג סי’ ו) שהתירו להסיר את הקוצים בעץ או לעטוף אותם בשקיות, כדי למנוע את פסילתם למצוה. ומ”מ בשלג קיל טפי, שאין זו מלאכה בגוף האילן, כזומר וכדומה, אלא מסיר המונע, וכל עיקרו של עץ האתרוג הוא לצורך המצוה.

ואמנם יש להסתפק, דשמא כל ההיתר הוא בכדי שהאתרוג לא יפסל למצוה, אבל לצורך שיהיה מהודר יותר, אין להקל, דזה אינו לאוקמי פירא. ואף גבי הסרת קוצים, דעת הגר”ש ןןאזנר שליט”א (שם), שאין להסירם עבור תוספת הידור כשרות האתרוגים, אא ללא הסרתם יהיו כשרים, וכל ההיתר הוא רק כדי למנוע פסילתם. ע”ש. ולכאורה הוא הדין גבי הסרת השלג. ושמא כיון שאינו עושה מעשה בגוף האילן, קיל טפי. וצ”ע. ועי’ ילקו”י שביעית (פרק ח סע’ ח), ובמש”כ הרה”ג שאול רייכנברג שליט”א לקמן במכתבים בענין האתרוגים.

ה. מותר לכסות ביריעה וכד’ זרעים, פירות וגידולים למינהן המחוברים לקרקע בשנה השביעית, במקום שיפסדו לגמרי מחמת הקור, הגשמים והשלגים.

איתא במשנה שביעית (פרק ב משנה ד), מזהמין את הנטיעות וכורכין אותם עד ראש השנה. וכן כתב הרמב”ם (פ”א הל’ שמיטה ויובל הל’ ה) ולא יכרוך את הנטיעות. ע”כ. כלומר בשנת השמיטה. ובדרך אמונה שם (ס”ק מה) ביאר, דהיינו שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו במישור ולא ינטו על הארץ (פיה”מ להרמב”ם), וי”א שכורכין דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה (ר”ש), וי”א שמחברין קלחי הנטיעות יחד אם היו ממין אחד, כדי שיתחברו להיות כעץ אחד (רבנו נתן). ע”כ. משמע לפי פירוש הר”ש, שיש לאסור לכסות את הגידולים וכו’ בשמיטה, שכן מה לי סביב האילן מה לי מעליו. אלא שא”צ לזה, דהא בהדיא כתב הרמב”ם (בפרק ג הלכה ט) בדברים המותרים לעשות עד ראש השנה: “ועושין להם בתים”. ובדרך אמונה (ס”ק ע”א) הביא את ביאור הרמב”ם בפירוש המשניות, שעושין להם צל להסך מפני הגשם והשמש שלא יזיקום. וכן הביא את הר”ש בשם הירושלמי, שעושין להם בית ממש, לצל. ע”ש עוד פירושים. וא”כ אין לכסות את הגידולים, שהרי עבודה זו מותרת עד ר”ה, כמו שסיים הרמב”ם שם: “כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ר”ה של שביעית ואפילו בזמן המקדש”. ע”כ. ויתרה מזו כתב בתפארת ישראל הו”ד בדרך אמונה שם (בציון הלכה ס”ק קלב), דכל שמעכב היזק שבכללות הטבע, כצינה וחמה ורוח הו”ל כאברויי אילנא ואסור. ע”ש. וכ”כ הרה”ג צבי כהן שליט”א בספרו שמיטת קרקעות (פרק ה סע’ א – ב) לאסור כיסוי הגידולים. ע”ש. אולם אם בלא זה יפסדו הגידולים לגמרי, שרי. וכ”פ בילקו”י שביעית (פרק ח סע’ ט). ע”ש. עי’ במש”כ הגר”ח קניבסקי שליט”א לקמן בקונטרס השו”ת (אות מב).