רמזי הענינים המובאים בפרק זה *

א. מקור דין שביעית הזה”ז.

ב-ד. שיטות הראשונים – דאורייתא, דרבנן ומידת חסידות .

ה. מנהג ארץ ישראל – עדות הרמב”ן.

ו-ט. דיון בדעת העיטור, הרמב”ן, בראב”ד והרא”ש.

י-יג.דעת הרמב”ם אליבא דמרן בכס”מ ודיון בדברי מרן. 

יד-טו. דעת האחרונים בהרמב”ם – דאורייתא ודרבנן. 

טז. דיון בתשובת הרמב”ם.

יז. האם ניתן ללמוד שביעית מתרומות או להפך.

יח. דיון בסתירות שבדברי מרן ומהי משנתו אחרונה.

יט.האם שביעית בזה”ז יש לה חומר כשל תורה מכח השבועה בנחמיה פרק י.

כ. ציונים לדברי אחרוני שנקטו לדינא ששביעית בזה”ז דרבנן/דאורייתא.

כא. לסוברים ששביעית בזה”ז דרבנן האם ספיקה לקולא ככל ספק דרבנן.

כב. צרוף שיטת הסוברים שאין שביעית נוהגת כלל בזה”ז וסמיכה עליהם בשעת הדחק.

כד. שביעית בירושלים בזמן הזה.

אוצר התשובות 

א. בתורת כהנים (בהר פרשה ב): “מנין עשה שביעית אע”פ שאין יובל תלמוד לומר “והיו לך שבע שבתות שנים, וכו’ דברי ר’ יהודה וחכמים אומרים שביעית נוהגת אע”פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אא”כ יש עמו שביעית”.

ובירושלמי (שביעית פ”י ה”ב. גיטון פ”ד ה”ג): “תמן אמרינן אפי’ כמאן דאמר מעשרות דבר תורה, מודה בשמיטה שהיא מדבריהם דתני “זה דבר השמיטה שמוט” [דברים טו,ב] רבי אומר שני שמיטין, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדברי תורה, פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם, אימתי פסקו היובלות “לכל יושביה [ויקרא כה,י], בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו, וכו’ נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות”.

_________________

* בגליון זה הודפסו אותיות א-ט

ובבבלי (בגיטין לו,ב, ובמו”ק ב,ב) מבואר שלרבי שביעית בזמן הזה דרבנן, [ובדברי אביי במו”ק שם מבואר שדברי רבי הם גם על איסור עבודת קרקע בשביעית]. ורבנן סוברים ששביעית בזמן הזה דאורייתא. ורש”י בגיטין שם הביא הירושלמי והתו”כ הנ”ל, שבירושלמי אמרו ששמיטה נוהגת בזמן שהיובל נוהג, ובתו”כ אמרו ששביעית נוהגת בזמן שאין היובל נוהג, וסיים רש”י אומר אני שהוא מחלוקת. וכן מתבאר מדברי הר”ש משאנץ בפירושו לתו”כ, שבין ר’ יהודה ובין חכמים דהתו”כ דלא כרבי, ע”ש. אולם התוספות בערכין (לב,ב) כתבו לפרש את התו”כ אף אליבא דרבי, ע”ש.

וכתב רש”י שטעמו של רבי שסובר ששביעית בזה”ז דרבנן משום שבטלה קדושת הארץ. אבל התוספות כתבו בשם ר”ת [ספר הישר חי’ סי’ קכג] שאינו משום שבטלה קדושת הארץ, אלא משום ששביעית תלויה ביובל. וכדי להשוות את לשון הבבלי עם הירושלמי כתבו, שהבבלי קורא ליובל שמיטת קרקע, ולשביעית שמיטת כספים. והכי קאמר בזמן שאתה משמט קרקע ביובל, אתה משמט כספים בשביעית. וכן כתבו הרמב”ן והרשב”א בחדושיהם שם. ולענין הלכה נחלקו הראשונים אם הלכה כרבי או כרבנן, או ששביעית אינה נוהגת כלל בזמן הזה.

ב. הסוברים ששביעית בזמן הזה דרבנן

הסמ”ג (עשין קמח) כתב: הלכה כרבי, שהרי הלל שתקן פרוסבול סובר כמותו כמ”ש בפרק השולח [גיטין לו,א]. וכ”כ היראים (השלם סי’ קסד). והחינוך (מצוה פד ומצוה שכח) כתב ששביעית בזה”ז דרבנן משום שאין כל יושביה עליה. וכ”כ הרא”ש במכות (פ”א סי’ ג) [וראה להלן אות ט דיון בדעתו]. וכ”כ טור ביו”ד (סי’ שלא): “איסור עבודת קרקע בארץ ישראל האידנא מדרבנן”. וכן כתבו הריטב”א בגיטין (לו,א) והר”ן שם (כ,א) דהלכה כרבי, ובחודשיו לע”ז (ט,א) כתב הר”ן שכן דעת הגאונים והרמב”ם [ראה להלן (אותיות י-יז) דיון ארוך בדעת הרמב”ם]. ובשו”ת התשב”ץ (ח”ג סי’ רב) כתב ששמיטה מעבודת קרקע מוהגת בזמן הזה כגמוכח מהא דסנהדרין (כו,א) “פוקו זרעו משום ארנונה”, וכן מפסחים (נא,א) “לא תאכלו ספיחי כרוב”, וכן מב”ב (צ,ב) “אצור לי פירות תלת שנין”. ומדבריו לעיל (סימנים קצח-רא) מבואר שלדעתו בטלה קדושת עזרא וכל המצות התלויות בארץ אינן אלא דרבנן. ע”ש באורך. גם בנו בשו”ת הרשב”ש (סי’ רנח) כתב שדעת הרמב”ן והרשב”א ששביעית בזה”ז דרבנן [בדעת הרמב”ן ראה להלן אות ז, ובדעת הרשב”א ראה בחי’ לגיטין (לז,ב) ובתשובותיו ח”ג סי’ לב ובמיוחסות סי’ רנו ובספר אוצרות יוסף (קונטרס השביעית עמ’ 83) הוכיח מתשו’ הרשב”א בח”ג הנ”ל (בטעות נדפס שם ח”ד) שכן דעתו דהוי דרבנן. ע”ש.] גם בספר כפתור ופרח (פרק מז) כתב שרוב הגאונים פסקו כרבי.

[בדעת הרי”ף – כתב המאירי במגן אבות (מובא להלן אות ד) שאין שביעית נוהגת כלל בזה”ז. והראב”ד בהשגותיו לרי”ף (גיטין (יט,א) נסתפק שמא הביא הרי”ף בהלכותיו דין שמיטה רק למי שרוצה לנהוג מדת חסידות. ובחוקות הדיינים (סי’ קמה) כתב שלהרי”ף שמיטה נוהגת בזה”ז מדרבנן. וראה גם בספר הזכות להרמב”ן בגיטין שם. עוד בדעת הרי”ף ראה שו”ת נחפה בכסף (יו”ד סי’ ד דף פז ע”ד) ובפאת השלחן (סי’ כג ס”ק ט וסי’ כט ס”ק סז) שכתבו שהרי”ף שס”ל שנוהגת מדרבנן. וכ”כ בשו”ת ציץ הקדש ח”א סי’ יג].

ג. הסוברים ששביעית נוהגת בזה”ז מן התורה

בספר העיטור (ח”א אות פ’ פרוזבול דף עה ע”ד) כתב שאין הלכה כרבי, לפי שרבנן חולקים עליו, וקימ”ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו. [ורבים הביאו כן בשם העיטור שס”ל ששביעית בזה”ז דאורייתא, מהם מהר”י קורקוס בהל’ שמיטה פ”א הי”א והכפתור ופרח פרק מט]. אולם בספר חוקות הדיינים (סי’ קמה) ובשו”ת הרשב”ש (סי’ רנח) כתבו לשדעת העיטור אין שביעית נוהגת כלל בזמן הזה. ומהר”א אשכנזי ב”שמרו משפט” על חוקות הדיינים שם עמד על הסתירה הזו בדברי העיטור, וכתב שיתכן שבעל חוקות הדייים מסתמךעל תשובת העיטור שהביא שם (סי’ קמד): מעשה שארע בזמן העיטור, והשיב שמיטת קרקעות אתקש לשמיטת כספים, וכיון שאין שמיטת קרקעות נוהגת גם שמיטת כספים אינה נוהגת, ע”ש. וראה עוד להלן (אות ו) דיון בדעת העיטור.

הרמב”ן בספר הזכות בגיטין (יח,א) מובא בספר התרומות (שער מה) כתב, שנראה ששביעית נוהגת בזמן הזה מן התורה, דרבי יחידאה הוא ולית הלכתא כותיה, וקימ”ל קדושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם [יבמות פב,ב]. ולכן אפילו בזמן החורבן נוהגת מן התורה. אכן בחידושיו למסכת מכות (ג,א) כתב ששביעית בזמן הזה דרבנן. גם הרא”ש (שם סי’ ג) כתב שלדעת הרמב”ן שמיטה בזה”ז דרבנן. גם בשו”ת הרשב”ש (סי’ רנח) כתב שדעת הרמב”ן ששמיטה בזה”ז דרבנן [והגם שאת דברי הרמב”ן שבמסכת מכות ניתן לפרש על שמיטת כספים דווקא, הרשב”ש מדבר להדיא על שמיטה בעבודת קרקע, ועל זה כתב שלהרמב”ן הוי דרבנן. וראה עוד להלן בסמוך שהמאירי כותב שמצא להרמב”ן שכתב שאין שביעית נוהגת כלל בזמן הזה, ואולי כוונתו לראב”ד המובא ברמב”ן, כדלהלן. וצ”ע]. וראה עוד להלן (אות ז) דיון בדברי הרמב”ן.

גם מדברי התוספות בסנהדרין (כו,א ד”ה משרבו) שכתבו שהטעם שמותר לזרוע בשביעית משום ארנונה הוא או משום ששביעית בזה”ז דרבנן, או משום פקוח נפש. ובפסקי התוספות (שם אות סב) לא כתבו אלא משום פקוח נפש. והוכיחו מזה  מהר”מ רוביו בשו”ת שמן המור (יו”ד סי’ ד) ומהר”י נבון בשו”ת נחפה בכסף (ח”א יו”ד סי’ ד) דס”ל לתוספות שהלכה היא ששביעית בזה”ז דאורייתא. גם בספר אורים ותלמים (סי’ סז סוף ס”ק א) כתב שלדעת התוספות איסור עבודת קרקע בזה”ז מן התורה. וכתב בספר תורת יהונתן (אות לט) שכונתו להתוס’ בסנהדרין הנ”ל [אכן לא ראה את פסקי התוספות ולכן השיג על האו”ת. גם בספר זרע יצחק למהרי עטיה (בפלפלת כל שהיא סי’ ז) השיג על הנחפה בכסף, משום שלא ראה את פסקי התוספות]. גם ריב”א מובא באור זרוע (ח”א סי’ שלד) כתב שספק שביעית בארץ ישראל אסור. וכתבו בשו”ת בית הלוי (ח”ג סי’ א סוף ענף ו) ובשו”ת הסבא קדישא (ח”א יו”ד סי’ כב עמ’ סג) שס”ל לריב”א ששביעית בזה”ז דאורייתא ולכן ספיקה אסור. [וראה להלן אות כא אם להסוברים ששביעית בזה”ז דרבנן ספיקה מותר].

ובדעת רש”י כתב בשו”ת בית הלוי שם שס”ל ששביעית בזה”ז דאורייתא. אבל בשו”ת נחפה בכסף הנ”ל כתב שמדברי רש”י בסנהדרין (כז,א) שכתב שהתירו לזרוע משום ארנונה דשביעית בזה”ז דרבנן, מוכח דס”ל שכן דעת אמוראי בתראי, וכן הלכה. וכ”כ בשו”ת פרי הארץ (ח”ג יו”ד סי’ ג דף י  ע”ד) שמדברי רש”י (בסנהדרין כו ומו”ק ג ופ”ק דקדושין) מוכח דס”ל דשביעית בזה”ז דרבנן. וכן הוכיח בספר אוצרות יוסף לגר”י ענגיל (בקונטרס שביעית בזה”ז עמ’ 76) ובשו”ת ציץ הקודש (ח”א סי’ יג). וראה עוד בשו”ת הרשב”ץ (ח”ג סי’ רב) שמשמע שנוקט דלרש”י הוי דרבנן, ע”ש. ובספר שבת הארץ במבוא (אות ב).

ד. הסוברים ששביעית אינה נוהגת כלל בזמן הזה

רבנו זרחיה הלוי [הרז”ה] בתשובה מובאת בספר התרומות (שער מה אות ד) כתב שכיון ששמיטה תלויה ביובל, ושתי שמיטות הם שמיטה ויובל, ותלאן הכתוב זה בזה, כדכתיב “וזה דבר השמיטה שמוט”, וכיון שבטל היובל גם שמיטה אינה נוהגת, ומה שמצינו בתלמוד שנהגו תורת שביעית ושמיטת כספים זהו לפי שבימיהם היו בתי דינים קבועים בארץ ישראל שהיו מקדשים את החודש, ואפשר  שהיו מקדשים גם את השנה זכר ליובל. אבל עכשיו שאין בתי דין וכו’ ובידוע שבטלו היובלות ביטול גמור, גם השמיטות בטלו עמהם לכל דבר. [דיון בדבריו במה שסובר ששהיעית צריכה קדוש בית דין ראה באוצרות יוסף (קונטרס שביעית בזמן הזה (עמ’  40) ובמשנת יעבץ לגר”ב ג’ולטי (הל’ שמיטה ויובל פ”י עמ’ קכב) בהערות הרב המהדיר לספר התרומות (עמ’ תתטז)].

 גם המאירי בספר מגן אבות (סי’ טו) כתב ששמיטת כספים ושמיטת קרקעות דין אחד להם, ובזמן בית שני נהגו מדרבנן, ובזמן הזה אינם נוהגים כלל, ואף לכשתמצא לומר שנוהגות דווקא בסביבות ארץ ישראל ובזמן קביעות ישיבות באותם הארצות לזכר בעלמא, וכתב שכן מצא להרמב”ן ושכן דעת הרי”ף שהשמיט מהלכותיו בפ”ק דמכות דין המלוה את חבירו לעשר שנים, אע”פ שבגיטין הביא קצת דינו שביעית ופרוזבול לא הביאם אלא למי שרוצה לנהוג אותם במידת חסידות. והאריך בזה. וראה גם בחידושיו לגיטין (לו,א) ולמכות (ג,א) ולסנהדרין (כו,א). [ובספר שנת השבע (עמ’ קד) כתב שאין הכרעה בדברי המאירי לענין שמיטת קרקע, שלא כתב אלא לשון “ואף לכשתאמר שנוהגת”. והביא שבספר משנה כסף לרמ”נ שפירא שליט”א (ח”א דף נו  -סא) דחה דבריו ומסיק של המאירי אין נוהגת כלל שמיטת קרקע בזמן הזה, וכתב להשיב על דבריו, ע”ש].

הראב”ד בהשגותיו על הרי”ף (גיטין יט,א) כותב שאין שמיטה נוהגת כלל, דקימ”ל כרבי ששמיטה תלויה ביובל. וכ”כ בספר התרומות (שער מה) שכן דעת הראב”ד. וכתבו הרמב”ן והרשב”א בגיטין (לו,א) שחזר בו הראב”ד מדבריו אלו וכתב בחי’ לע”ז (ט,א) ששפיר נהגה גם לרבי מדרבנן. ובהשגות הראב”ד על הרמב”ם הל’ שמיטה (פ”א הי”א) משמע שס”ל ששביעית נוהגת בזה”ז מן התורה [וכ”כ כמה אחרונים יובאו להלן בדיון בדעת הראב”ד, ומהר”י קורקוס שם תמה על זה דהא הראב”ד ס”ל ששביעית לא נוהגת כלל, וגם אחר חזרה ס”ל שאינה אלא דרבנן]. 

ראשונים נוספים הביאו בספר חוקות הדיינים (סי’ קמד) ובשו”ת רשב”ש (סי’ רנח) שכן דעת העיטור שאין שמיטת קרקעות נוהגת כלל משום שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל ישביה עליה, ושמיטת קרקע הוקשה ליובל. ושכן דעת ר’ יהודה נשיאה והרב יהודה בר יקר ובעל הלכות גדולות [ובזה צ”ע כי בבה”ג (סוף הל’ כלאים) כתב להדיא ששביעית נוהגת בזמן הזה בארץ ישראל בין הזרעים בין באילנות. ובספר שנת השבע (עמ’ צז – קא) טען שהרשב”ש לקח את דבריו מספר חוקות הדיינים, ובדפוס [הרשב”ש] לקו הדברים ונשתבשו, מכיון שבחוקות הדיינים לא מדבר  אלא על שמיטת כספים בלבד, ע”ש. ולענ”ד אין צורך לתלות בטעות הדפוס כי בחוקות הדיינים השוה דין שמיטות קרקע לשמיטת כספים, ולא ס”ל לחלק בניהם כמו שיע”ש. ולכן אע”פ שעוסק בשמיטת כספים עכ”פ הבין הרשב”ש שדין אחד גם לשמיטת קרקע. ד.א. ס”ט]. 

בדעת הרמ”ה – ראה שו”ת ציץ הקודש (סי’ יג) שהוכיח מדברי הרמ”ה בסנהדרין (כו,א) שסובר ששביעית בזה”ז דרבנן. אולם בחי’ הרמ”ה לגיטין (לו,א) משמע שסובר שאינה נוהגת כלל ע”ש בהערות המו”ל.

בדעת רשב”ם – באוצרות יוסף (עמ’ 94) הוכיח מדברי רשב”ם (ב”ב ד,ב) שס”ל שאין שביעית כלל כדעת הרז”ה. וכ”כ בספר לאור ההלכה (עמ’ קיא) להוכיח מדברי רבנו שמואל המובא באו”ז (ע”ז סי’ קז) שאין שביעית נוהגת כלל. אבל מרן הגרע”י שליט”א בתשובה שנדפסה בקול סיני ובספר השביעית והלכותיה בסופו (עמ’ 6-7) דחה דבריהם, ושגם מ”ש בספר בית רידב”ז (סי’ א ס”ק יא) שלרשב”ם שביעית דאורייתא אינו מוכרח.

ה. למעשה מעיד הרמב”ן בחי’ לגיטין ובספר הזכות שם: “והראיה המכרעת [דלא כהראב”ד] ששנת השמיטה מפורסמת בארץ ישראל היום, מנהג אבותיהם בידיהם להשמיט קרקע, כלומר שנוהגים בה כל קדושת שביעית”. [וחשוב לציין שהרמב”ן מן הסתם מעיד כן על סמך ביקורו בארץ ישראל, ובאגרת שכתב לביתו בזמן בקורו בארץ (כתבי רמב”ן ח”א עמ’ שסח) כותב: “ומה אגיד לכם בענין הארץ כי רבה העזובה וגדל השממון”. אעפ”כ שמרו כל דיני שביעית בארץ באותה תקופה. וראה להלן (אות כב) דיון בסמיכה על דעת הרז”ה וסייעתו בשעת הדחק].

ו. דיון בדעות הראשונים הנ”ל – בדברי העיטור (הנ”ל אות ג)

בספר פאת השלחן (סי’ כג ס”ק סג) כתב שאע”פ שהעיטור כתב שאין הלכה כרבי, עכ”פ בסוף דבריו כתב דנהוג עלמא ברבי. ובספר אוצרות יוסף (בקונטרס שביעית בזה”ז עמ’ 84) הביא שחכם אחד כתב לדחות דברי הפאת השלחן שדברי העיטור הם רק על שמיטת כספים, ולא על שמיטת קרקע. ודחה האוצרות יוסף דבריו, דאדרבא בעיטור מבואר להפך ששמיטת כספים בזה”ז דרבנן משום ששמיטת קרקע בזה”ז דרבנן, ושמיטת כספים תלויה בשמיטת קרקע, וא”כ פשוט שדעתו להלכה ששמיטת קרקע בזה”ז דרבנן. גם בשו”ת ציץ הקודש (ח”א סי’ יג אות ד) כתב שמה שטען העיטור דאין הלכה כרבי משום שהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו, בדברי העיטור עצמו מבואר יישוב לזה שהרי סיים וכתב שמנהג העולם כרבי. [וא”כ רבי אינו יחיד. משנה כסף עמ’ לח בפנים מאירות]. וראה גם בספר שנת השבע (עמ’ 84).  

ז. דיון בדברי הרמב”ן (הנ”ל אות ג)

בשו”ת נחפה בכסף ח”א (יו”ד סי’ ד דף כז ע”ד) עמד בסתירת הדברים שבדברי הרמב”ן, שהרא”ש (במכות פ”א סי’ ג) כתב בשם הרמב”ן ששביעית בזה”ז דרבנן, ואילו בעל התרומות כתב בשמו שהיא מן התורה. וא”כ אפילו נאמר שלא דיבר הרא”ש אלא בשמיטת כספים עכ”פ דברי הרמב”ן קשים אהדדי [שהרי אף התרומות מדבר על שמיטת כספים], אם לא שנאמר שמה שכתב הרא”ש שהרמב”ם והרמב”ן כתבו שהיא מדרבנן לא קאי על ענין שביעית דרבנן שבסמוך, אלא חוזר על עיקר דברי הרא”ש דלעיל מיניה שכתב שהלכה כלשנא בתרא [שהמלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו] משום דפשטא דמתני’ מסייע לה.  ובשו”ת פרי הארץ למהר”י מזרחי (ח”ג יו”ד סי’ ד דף י ע”ג) הביא דברי הנחפה בכסף הנ”ל, וכתב שלחומר הקושיא יתכן שהרא”ש כתב שלהרמב”ן הוי דרבנן משום שהרמב”ן סיים וכתב “שאף הראב”ד חזר בו והודה על האמת וכן דעת רש”י בפ”ק דע”ז” ומשמע לו להרא”ש מלשון זה שגם הרמב”ן כך ס”ל, שהרי השוה את הרמב”ן לרש”י, ומרש”י בסנהדרין (כו,א) ובפ”ק דקדושין ובמכות (ג) מוכח שסובר ששביעית בזה”ז דרבנן, ואפשר שמזה למד הרא”ש שכן דעת הרמב”ן. ודוחק. וצ”ע. 

ובאוצרות יוסף (בקונטרס שביעית בזה”ז עמ’ 81) כתב שהרמב”ן בספר הזכות כלל לא כתב שהלכה ששביעית בזה”ז דאורי’, אלא כתב “שהדברים מראים”. ואילו בחידושיו למכות פסק להלכה שהיא דרבנן. ואין לומר שבמכות מדבר רק על שמיטת כספים, שהרי בחדושיו לגיטין מבואר שס”ל שאין חילוק בין שמיטת כספים לשמיטת קרקע, ואדרבא משמע שם שס”ל ששמיטת כספים חמורה משמיטת קרקע, משום שהיא חובת הגוף ואינה תלויה בארץ, ע”ש. ובחי’ הרמב”ן לתורה ריש פר’ בהר (כה,ז) נראה שמסופק בדבר אם שביעית בזה”ז מן התורה או מדרבנן. וראה עוד באוצרות יוסף שם (עמ’ 86).

ובשו”ת ציץ הקודש (ח”א סי’ יג) כתב שצריך לומר שהרמב”ן בספר הזכות צידד דיש מקום לומר לומר דהוי דאורייתא בזמן הזה רק כדי לאפוקי מדעת הראב”ד [המובא שם] שהיתה דעתו בתחילה שאין שביעית נוהגת כלל בזה”ז, לכן כתב הרמב”ן דלא זו בלבד שנוהגת אלא יש מקום לומר שהיא דאורייתא. אבל לדינא דעתו בחי’ למסכת מכות ששביעית בזה”ז אינה אלא דרבנן. ומ”ש בחי’ הרמב”ן לע”ז (ט,ב) ששביעית בזה”ז דאורייתא, היינו לרבנן דרבי, כמבואר היטב בח”י הרמב”ן לגיטין, ע”ש. וכעין דברי הציץ הקדש כתב גם מרן הגרע”י שליט”א בכרם ציון אוצר השביעית (עמ’ רצא). גם בספר משנה כסף (ח”א עמ’ מא בפנים מאירות) כתב שהרמב”ן ודאי חזר בו, וחידושיו למכות הם משנה אחרונה. ע”ש באורך. 

ובגוף ראית הרמב”ן בספר הזכות מדאמר ר’ יוחנן (גיטין לז,א): “לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה” שמע מינה דס”ל שהיא דאורייתא. כתב בספר גדולי תרומה (שער מה עמ’ תתטז) שיש לדחות ראייתו, דר’ יוחנן קאי על עיקר המימרא דמשמע שאפי’ בזמן שהיובל נוהג אינו משמט על זה אמר לא מפני שאנו מדמים וכו’. ובפאת השלחן (סי’ כט ס”ק ד) ובאוצרות יוסף (עמ’ 85-86) כתבו להוכיח שר’ יוחנן גופיה ס”ל ששביעית בזה”ז אינה דאורייתא, שכן אמר להדיא בירושלמי (דמאי פ”ב): “ר’ יוחנן אמר הקילו בשביעית שהיא מדבריהם”. גם בספר נועם ירושלמי (שביעית פ”ח) הוכיח שכן דעת ר’ יוחנן. וא”כ עיקר ראית הרמב”ן אינה מוכרחת. גם בספר תורת יהונתן לגר”י אבלמאן (פרק ב) הוכיח שכן דעת ר’ יוחנן, והוסיף עוד להקשות על הרמב”ן דאיהו גופיה בחי’ ליבמות (פב,א) כתב שלדעת ר’ יוחנן האידנא בטלה קדושת הארץ, וא”כ איך יתכן שס”ל לר’ יוחנן ששביעית בזה”ז דאורייתא. אלא ודאי אין כל הוכחה מדברי הרמב”ן שס”ל ששביעית דאורייתא, ודלא כמ”ש בתומים (סי’ סז ס”ק א) שהרמב”ן ס”ל שהיא מן התורה. ובספר משנה כסף (עמ’ לה-לח בפנים חדשות) כתב ליישב דעת הרמב”ן, שאע”פ שר’ יוחנן ס”ל ששביעית בזה”ז דרבנן עכ”פ לגבי שמיטת כספים ס”ל שהיא דאורייתא ואינה תלויה ביובל, ומזה מוכח שאין הלכ כרבי, ולכן הוסיף הרמב”ן שעפי”ז יש מקום לומר ששביעית בזה”ז דאורייתא. וראה עוד בכלכלת שביעית (עמ’ פז) ובכרם ציון אוצר השביעית (עמ’ רצב – רצג) במאמרו של מרן הגרע”י הנ”ל.   

ח. דיון בדברי הראב”ד (הנ”ל אות  ד)

באוצרות יוסף (קונטרס שביעית בזה”ז עמ’ 79) כתב שהראב”ד אחר חזרה ס”ל ששביעית בזמן הזה אינה אלא דרבנן, ולכן אין לדון שמ”ש בהשגות (הל’ שמיטה ויובל פ”א הי”א) שלא הותר זריעה משום ארנונה אלא בעבר הירדן ששם שביעית אינה אלא דרבנן, היינו משום דס”ל ששביעית בזה”ז דאורייתא. ועוד שמדבריו בהשגות (פ”י ה”ה) שהסכים להגאונים שאין מונים יובל בזה”ז, מוכח שס”ל ששביעית בזה”ז דרבנן. מ”ש בהשגות (שם פ”ט הט”ז) שהלל תקן פרוזבול משום הפקר בית דין ולא כהרמב”ם שכתב שתקן משום ששביעית בזה”ז דרבנן, והוכיח מזה התומים (סי’ סז ס”ק כ) שס”ל להראב”ד ששביעית בזה”ז דאורייתא. תבריו תמוהים שלא זכר דברי הראב”ד המובא ברמב”ן. ולמעשה דעת הראב”ד מסופקת ואין לצרפו לא לכאן ולא לכאן. וצ”ע. וראה עוד בדבריו שם (עמ’ 103) 

ובשו”ת בית הלוי (ח”ג סי’ א ענף ג אות א -ה) כתב שהראב”ד אחר חזרה ס”ל דהוי דאורייתא כדמוכח בהשגות (פ”א הי”א). ואילו בפרק ט’ שכתב הרמב”ם ששמיטת כספים בזה”ז דרבנן, ולא השיגו הראב”ד, רק השיג (שם בהל’ טז) על מ”ש שטעם הפרוזבול הוא משום ששביעית בזה”ז דרבנן, דליתא, דאינו תלוי בזה, ונוהג גם כששביעית דאורייתא מכח הפקר בי”ד. נראה דס”ל להראב”ד לחלק בין שמיטת כספים לשמיטת קרקע כמו שחילק מרן בכסף משנה (פ”ד הכ”ה), דדוקא שמיטת כספים הוי דרבנן אבל שמיטת קרקע בזמן הזה הוי דאורייתא. [ובכך מיושב מ”ש הרמב”ן שהראב”ד אחר  חזרה ס”ל ששביעית דרבנן, דקאי רק על שמיטת כספים דווקא]. ומעיקרא לא עלה על דעת הראב”ד לומר ששביעית אינה נוהגת אלא ממדת חסידות אלא רק על שמיטת כספים ולא על שמיטת קרקעות.

גם בשו”ת ציץ הקודש (ח”א סי’ יג ס”ק ז) כתב לדייק מהראב”ד בהשגות (פ”ט הט”ז) כדברי הבית הלוי, אולם מדברי הראב”ד (פ”א הי”א) משמע דהוי דאוריתא, וצריך לומר שלאחר חזרה לא הכריע הראב”ד אי הלכה כרבי או כרבנן, ולכן לא השיג על מ”ש הרמב”ם ששמיטת כספים דרבנן, רק בפרק א’ כתב שדין ארנונה נוהג במקומות שלא כבשו עולי בבל דשם לכו”ע שביעית אינה אלא דרבנן.

גם בספר שבת הארץ (במבוא אות ו) כתב לדייק כדברי הבית הלוי הנ”ל, והוסיף שהראב”ד בהל’ תרומות (פ”א הכ”ו) כתב שבטלה קדושת הארץ, וא”כ לא יתכן שסובר ששביעית בזה”ז דאורייתא. אמנם מ”ש בהשגות (פ”א הי”א) נראה כסותר, וצ”ל שס”ל שאע”פ ששביעית בזה”ז דרבנן עכ”פ לא מסתבר שמשום ארנונה יתירו עבודה בשביעית, שהרי קימ”ל “תקנה דרבנן מקמי גזירה [של העכו”מ] לא עקרינן [כתובות ג,ב], ולכן שפר קודמיה למימר דהני מילי דווקא במקום שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, ששם לא היתה שביעית בזמן בית שני אלא מדרבנן, באופן שתקנת שביעית שתקנוה במקומות שכבשו עולי בבל במקומה עומדת ואין לדחותה כלל משום ארנונה. עוד האריך בדעת הראב”ד, ע”ש.

לעומת זאת בספר זכרון יהונתן בקונטרס דבר השמיטה (אות טז – יח) האריך להוכיח להראב”ד לאחר חזרה סובר ששביעית הוי דאורייתא, ואינו מחלק בין שמיטת כספים לשמיטת קרקע [דלא כהבית הלוי]. ומה שלא השיג על הרמב”ם במש”כ ששמיטת כספים דרבנן, זהו משום שכבר השמיענו דעתו שס”ל שעיקר שביעית דאורייתא, והו”ה לשמיטת כספים, וככל הראשונים שאינם מחלקים כלל בין כספים לקרקע. עוד בדעת הראב”ד ראה שו”ת הסבא קדישא לגרש”א אלפנדארי (ח”א סי’ כב עמ’ סח) וספר הלכות שביעית לגר”ב זילבר (ח”א עמ’ קלד) ובמשנת יעבץ המובא להלן אות יז.

ט. דיון בדברי הרא”ש (הנ”ל אות ב)

בשו”ת נחפה בכסף (חיו”ד סי’ ד דף כז ע”א) כתב שלדעת הרא”ש שביעית בזה”ז דרבנן כמ”ש להדיא במכות (פ”א סי’ ג), ופשט לשונו משמע שאין חילוק בין שמיטת כספים לשמיטת קרקע. ובשו”ת בית הלוי (ח”ג סי’ א ענף ה) כתב שאמנם דברי הרא”ש במכות הם על כספים ולא ידעינן איך ס”ל בקרקע אבל בנו הטור ביו”ד (סי’ שלא) כתב בפשיטות ששמיטת קרקע בזה”ז אינה אלא דרבנן. ומרן הגרע”י שליט”א בספר השביעית והלכותיה (עמ’ צ) כתב שמ”ש בשו”ת שאגת אריה החדשות (סי’ טו) שלהרא”ש שביעית בזה”ז דאורייתא ליתא, ודבריו נסתרים מדברי הרא”ש במכות, הנ”ל.