רמזי הענינים המובאים בפרק זה  – המשך מגליון 29

כא. לסוברים ששביעית בזה”ז דרבנן האם ספיקה לקולא ככל ספק דרבנן.

כב. צרוף שיטת הסוברים שאין שביעית נוהגת כלל בזה”ז וסמיכה עליהם בשעת הדחק ולצורך עניים.

כג. שביעית בירושלים בזמן הזה.

כד. ברכת התורה “וציויתי את ברכתי” וכו’ בזמן הזה ששביעית אינה אלא מדרבנן.

אוצר התשובות 

כא. להסוברים ששביעית בזה”ז דרבנן האם ספיקה לקולא

בשו”ת הרשב”ש )סי’ רנח(: “נפקא לן מינה דאם שביעית היא דרבנן אזלינן בה לקולא, וכדמשמע בהרבה משניות וברייתות דבזמן הזה נהגו קולא בענין פירות שביעית, כאותה ששנינו בפ”ז דשביעית ]מ”ג[ אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו, לקח לעצמו והותיר מותר למכור וכו’. וכן הוא דכובש שלש כבשים בחבית אחת פ”ט ]מ”ה[. בכולם יש קולא משום ששביעית בזה”ז דרבנן. וכן במכילתא ]משפטים פרשה כ[: “ואכלו אביוני עמך וכו’ מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם”. ואם היא ]כלומר השביעית עצמה[ מן התורה איך יבטלו חכמים דבר שהוא מן התורה.

וכיון ששביעית דרבנן והלכו בה לקולא בכמה דברים, משמע דכל שכן שבספק שביעית יש ללכת לקולא. וכן מתבאר מדברי מהר”י קורקוס הל’ שמיטה ויובל )פ”א הי”א( שעל מ”ש הראב”ד שם שאין להתיר משום ארנונה אלא בגבולות שלא כבשו עולי בבל שאין שביעית שם אלא מדבריהם, תמה מהריק”ו הרי הראב”ד לאחר חזרה ס”ל ששביעית בזה”ז דרבנן, “ואם דעתו לומר שכיון שעיקר שביעית שם מן התורה ראוי להחמיר, זו מנין לו” מלבד שלשונו לא משמע כן. גם בשו”ת המבי”ט )ח”א סי’ כא ד”ה וראוי( כתב וז”ל: ואפשר שרפו ידיהם … דשביעית בזה”ז דרבנן והוי ספיקא דרבנן באיזה שנה היא השביעית ולקולא, אבל כיון שעל הרמב”ם אנו סומכין … סמכינן עליה”. מבואר שמסכים הולך שספק שביעית לקולא, אלא שבמנין השנים לדידן ליכא ספיקא כלל.

ואולם בשו”ת בית הלוי )ח”ג סי’ א ענף ז( כתב שרק בדברים שתקנו חז”ל משום גדר וסייג בזה אמרינן ספק דרבנן להקל, אבל שביעית שעיקרה מן התורה אע”פ שבזמן הזה אינה נוהגת אלא מדרבנן עכ”פ כל חומר דאורייתא יש לה, כיון שהמצוה עצמה דאורייתא ורק מצד אחר ]שחסר ביאת כולכם[ נפטרו, א”כ כשרבנן חייבו, שוב יש לה כל חומר דאורייתא, וקרוב למר שהוא מצוה דאורייתא. והפסוק אומר באברהם “עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור מצותיו וחוקותי ותורתי” ואמרו רז”ל ]קידושין פב,א[ שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה ומשבחו הכתוב על זה, ק”ו עכשיו שכבר ניתנה תורה בודאי לא גרע מקודם מתן תורה, ורצון התורה הקדושה שישמרו אותה ישראל אע”פ שאין חיוב.

ובספר שבת הארץ )במבוא אות ח-ט( כתב שכיון ששביעית בזה”ז דרבנן אזלינן בספיקה לקולא כשאר איסורין דרבנן, ודלא כהבית הלוי. וגם דחה מ”ש המל”מ )בהל’ תרומות פ”ז הי”ז( שאע”פ שתרומה בזה”ז דרבנן עכ”פ ספיקה לחומרא כעין דאורייתא. והעלה דלא אמרינן בשביעית כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ע”ש. גם בספר תורת הארץ לגר”מ קלירס )ח”ב פ”א אות כז( כתב שדברי הבית הלוי אינם ברורים, דכיון שמן התורה אין שביעית נוהגת בזה”ז, א”כ היא ככל מצות דרבנן. עוד הביא שם )אותיות כו-כח( מ”ש בספר חלת לחם )סי’ א אות ג( שהגם שחלה בזה”ז דרבנן, מכל מקום כיון שמפורש דינה בקבלה חמור דינה משאר דרבנן, אלא שנראה שדווקא בזמן המקדש הוא, אבל בזה”ז הוי ככל מצות דרבנן. וכתב על זה שלגבי שביעית נראה שגם בזה”ז הוא כדברי קבלה, שהרי אין בשביעית טובה לכהנים והלוים שנאמר שתקנו רק לזמן המקדש. ועוד דן דאפשר שכיון שהיה דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, וכל זמן שלא התירוהו הוי כדברי קבלה. ושוב הביא דבירושלמי שביעית )סוף פ”ט(: “חד בר נש אמר חלה דאורייתא שביעית מדרבן גמליאל וחביריו”. והרמב”ן )פר’ בהר כה,ח( כתב שכיון שהוזכר בירושלמי, נראה שכך הוא האמת. וכ”כ בספר ניר שם. א”כ מבואר ששביעית היא גזירה חדשה שגזרו רבן גמליאל וחביריו אחר החרבן. ]ומכאן גם ראיה דלא כהבית הלוי הנ”ל אות יט[. עוד כתב שמרן בכס”מ הל’ תרומות )פ”ז הי”ז( והמבי”ט בקרית ספר )הל’ ביכורים פ”כ( והרדב”ז )שם ה”ט( ס”ל שגם תרומה בזה”ז ספיקה לקולא, דלא כהמשנה למלך הנ”ל. וי”ל שס”ל שגם בדבר שנוהג מדברי קבלה ספיקו לקולא, כמ”ש הגאונים שהביא הר”ן בפ”ק דמגילה לגבי ספק מוקפין. והאריך בכו”ז. [ועיין היטב במשנה למלך הל’ מגילה פ”א הי”א].

ובשו”ת הסבא קדישא )ח”א סי’ כב עמ’ עא( השיב על דברי השבת הארץ הנ”ל, והוכיח שתרומה בזה”ז נקראת יש לה עיקר מן התורה, ושפיר אמרינן בזה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכ”כ הב”ח )בחו”מ סי’ סז( לגבי שמיטת כספים, דחשיב מתנה על מ”ש בתורה אע”פ ששמיטת כספים בזה”ז דרבנן ]וראה בזה בשו”ת עוגת אליהו סי’ טז[. וכן מתבאר מדברי הריטב”א )בכתובות כה,א( שאע”פ שחלה בזה”ז דרבנן, חמירה משאר דרבנן, כיון שבזמן המקדש הייתה דאורייתא. וא”כ ודאי דאמרינן בשביעית נמי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ועכ”פ גם המשנה למלך גופיה )בבכורות פ”ד( העלה שאיסור דרבנן אע”פ שעיקרו מן התורה ספיקו לקולא, וא”כ הגם ששביעית עיקרה מן התורה עכ”פ יש לומר שספיקה לקולא, ואף שהמל”מ בהל’ תרומות כתב שבתרומה ספיקה להחמיר, אלא שאינו מוכרח, ומהרשד”ם )יו”ד סי’ קצב( כתב להדיא שספיקה להקל. וכ”כ הט”ז ביו”ד )סי’ שלא ס”ק ג( בשם רש”ל. וכן משמע בש”ך שם. וכן משמע מדברי מרן בב”י יו”ד )סו”ס שכה וסו”ס שכד( ובכס”מ )הל’ מעשר פ”ג ה”כ(. ועכ”פ רבים סוברים כהמשנה למלך, כמ”ש הרב בני חיי באו”ח )סי’ תרפט( ובארעא דרבנן )בהקדמת הספר(. וכן משמע מדברי הרמב”ם )בהל’ תרומות פ”ד ה”ו( שפסק שלא אמרינן בתרומה חזקה שליח עושה שליחותו. וכן פסק מרן בשו”ע )סי’ שלא(. וכן בשו”ת עין משפט )סי’ ט( הוכיח שבתרומה בזה”ז לא אמרינן ספק דרבנן לקולא. ונראה דהו”ה לשביעית. ועוד דהא יש פוסקים ששביעית בזה”ז דאורייתא. וא”כ יש כאן ספק ספיקא להחמיר, שמא הלכה כהסוברים ששביעית בזה”ז דאורייתא. ואם תמצה לומר דאינה אלא דרבנן, עכ”פ הא יש סוברים שבספיקה אזלינן לחומרא. וא”כ בכה”ג אזלינן לחומרא מדינא. ראה שו”ת בעי חיי )יו”ד סי’ קז( שכ”כ בשם הרב מקור ברוך )סי’ יד(. ועיין פני משה ח”א )סי’ עה( וח”ב )סי’ ט( וזרע אמת )יו”ד סי’ מז( וחזון נחום )מקוואות פ”ב( ושמחת יו”ט )סי’ יו”ט )סי’ ח( ועוד.

גם בשו”ת יביע אומר )ח”ו יו”ד סי’ כח( דן בארוכה בדברי המשנה למלך שכתב שתרומה ספיקה לחומרא, והביא שהדבר שנוי במחלוקת אחרונים, והעלה שדעת מרן בכס”מ )הל’ מעשר פ”ג ה”כ( דלא כהמל”מ, אלא אף בתרומה אזלינן בספיקה לקולא. ולכן כיון שדעת מרן להקל וכן דעת רוב האחרונים, נראה שהעיקר לדינא דספק תרומה בזה”ז לקולא. וראה עוד ביב”א ח”ז יו”ד )סי’ יא אות ד(. ואם תרומה חשיב יש לו עיקר מן התורה, ראה בשער המלך )מקוואות פ”י כלל א( וביעיר אוזן )מע’ ד אות לד( ובספר כבוד יו”ט )דף לז ע”א( ובתורת הארץ )ח”ב פ”א אותיות מה-מו( וביב”א ח”ז הנ”ל ובתשובת הגר”ש עמאר שליט”א בשו”ת חלקת השדה לגרש”ז רווח שליט”א )ח”ב סי’ מ”ג(.

כב. סמיכה על הסוברים שאין שביעית נוהגת כלל בשעת הדחק גדול. ודין שביעית בעניים

לעיל )אות ה( הבאנו את דברי הרמב”ן, שבארץ ישראל נהגו מקדמת דנא לשמור שמיטה כדת וכדין למרות דוחקם ועוניים, ע”ש. ובמשנה בעדיות )פ”א משניות ה-ו(: “ולמה מזכירין דברי היחיד וכו’ שאם יראה בית דין דברי היחיד יסמוך עליו וכו’. ואמר ר’ יהודה למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, לבטלה, שאם יאמר אדם כך מקובל אני, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת”. וכתב הר”ש סריליאו )שביעית פ”א ה”א( בשם רש”י )כת”י( שר’ יהודה חולק על ת”ק וסובר שאין לסמוך על היחיד בשעת הדחק, ושכן משמע מהתוספתא בעדיות. ע”ש. וראה בפרוש הראב”ד שם. ועכ”פ בכמה סוגיות בגמ’ מבואר שסומכין על יחיד בשעת הדחק. ראה ברכות )ט,א( ונדה )ט,ב(.

ובספר אוצרות יוסף לגר”י ענגיל )בקונטרס שביעית בזה”ז עמ’ 93( כתב שכיון שאנו תופסים לדינא ששביעית בזה”ז דרבנן, ובדרבנן סומכים על יחיד בשעת הדחק גם נגד פסק השו”ע כמ”ש בשו”ת חכם צבי )סי’ ק(, וכמו שהארכתי בשו”ת בן פורת )ח”ב סי’ ח אות ג(, א”כ גם כאן שנוגע לפרנסת אלפי משפחות יש לסמוך על בעל המאור וכו’. [וכתב בספר תורת השביעית לגרא”ה כהנאוו (סי’ יט) שאין כוונת הגר”י ענגיל להורות כך למעשה, שהרי כבר בזמנו נהגו למכור את השדות לגוי, ולא התירו לישראל לעבוד אלא במלאכות דרבנן כשאי אפשר ע”י נכרי, וכו’ וכוונת הרב רק לומר שיש עוד סניף. וגם לא הורה כן הלכה למעשה, ע”ש באורך]. 

גם בספר שבילי דוד לגר”ד זילברשטיין יו”ד )בכללי חובת קרקע אות יג( כתב: עמא דבר שלא לנהוג שביעית בארץ בזמן הזה דמבואר בסנהדרין )כו,א( “מכריז ר’ ינאי הוקו זרעו משום ארנונה” ובתוס’ שם כתבו שההתר הוא משום ששביעית בזה”ז דרבנן. ומכל שכן בזה”ז שחיי נפש הוא, דמה יעשו הדרים בארץ ישראל שאין יכולים לאצור פירות וגם לא להביא מחו”ל, כי הדרכים משובשות, ובימי האמוראים היה המסחר מצוי בידי ישראל. וקרוב להיות בכלל סכנת נפשות וכו’. לכן אי אפשר לאסור. אבל סחורה אין להתיר וכו’. והרוצה להחמיר אין מוחין  בידו.

אולם בשו”ת בית הלוי )ח”ג סי’ א ענף ה( כתב שראה ב”המליץ” חכם אחד וכו’ לסמוך על הרז”ה ]הנ”ל אות ד[ בשעת הדחק. ודברים אלו אינם כדאים אפי’ להשיב עליהם, כי כל הראשונים חלקו על הרז”ה, והטור ושו”ע )ביו”ד סי’ שלא סע’ סט( פסקו שביעית נוהגת בזה”ז, ואיך אפשר להורות הפך השו”ע. ועל כיו”ב נאמר אפי’ אם יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו.

גם בשו”ת משיב דבר בקונטרס השמיטה )דף נז ע”ג( כתב שאפי’ נאמר ששביעית בזה”ז דרבנן, אם נסמוך על יסוד המתירים מכח הא ד”מרכיז ר’ ינאי פוקו זרעו בשביעית” וכו’, א”כ נפל כל יסוד דין שביעית בבירא. ולא מצינו בתלמוד שהתירו משום אין לו מה יאכל אלא במלאכה בחול המועד כמבואר במו”ק )יג,ב(, אבל בשביעית לא התירו אלא להשקות שדה בית השלחין, אבל לא התירו כל דין שביעית משום שאין לו מה יאכל. וגם משום הפסד ממון לא התירו איסור דרבנן כדאיתא בביצה )כב) וכו’, והדבר מסור לחכמים מהו הפסד מועט ומה הוא הפסד מרובה, ובשביעית לא התירו אלא השקיה. והא דהתיר ר’ ינאי לזרוע משום אחנונה, שם היה אונס ולא הפסד. וגם למ”ש התוס’ שההתר הוא משום ששביעית בזה”ז דרבנן, עכ”פ היה הגוי אונס ומצער אותם, גם אם אינו סכנת נפשות. וכן מוכח בירושלמי בסנהדרין (פ”ג ה”ה) ובשביעית (פ”ד ה”ב) שהך דר’ ינאי אונס להנאת הגוי, ולכן לא הוכרחו למסור עצמם למותה, ע”ש. ובשו”ת מהרי”ט )ח”ב סי נב( כתב להדיא שלא הותר הא דר’ ינאי למי שיש לו ממון ויכול לרצות את הגוי בדמים. והרמב”ם )הל’ שמיטה פ”א הי”א( כתב: “משרבו והטילו מלכים על ישראל לעשות מזונות וכו’ התירו בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחינם ה”ז עושה”. וכו’. נראה דברישא לא מיירי במקום שיש סכנת נפשות, וי”ל כמ”ש המג”א )סי’ תרנו( שמותר לעבור על ל”ת מפני שלום מלכות, וראיה מדרצו להקריב את הקרבן שהביא בר קמצא אע”פ שהיה בו מום וכו’. עכ”פ יוצא שמהך דר’ ינאי אין כל ראיה לנידון דידן להתיר לצורך פרנסת בני ביתו, וכעין דחלקו בב”ב )מז,א( “שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחרינא וכו’ אונסא דנפשיה לא מקרי אונס”. 

וכעין דברי המשיב דבר כתב גם החזו”א )שביעית סי’ יח אות ד(, ע”ש. ועוד הוסיף )בסימן כג אתיות ג-ד( שבמקום שהוכרעה הלכה או במקום שהרבים חולקים על היחיד אין לסמוך כלל על היחיד גם בשעת הדחק. דלא כהש”ך )סי’ רמב( שכתב שסומכים על היחיד בשעת הדחק גם נגד רבים, ונסתייע מדברי הרשב”א )ח”א סי’ רנג(. ואינו כן, כי אריכות לשון הרשב”א, שפתח באין סומכין על היחיד וסיים בסומכים על היחיד, מורה שיש חסרון בדפוס, וכוונת הרשב”א שלא סומכים כלל על היחיד במקום שהוכרעה הלכה. ודברי החכם צבי )סי’ ק( תמוהים שכתב לסמוך על היחיד בשעת הדחק גם נגד השלחן ערוך וכו’. ומן האמור נלמד שאין להקל בשביעית בזמן הזה משום דעת הרז”ה והראב”ד, כיון שכל הפוסקים חולקים עליהם וכתבו שאין הלכה כמותם.  

ובכתבים לרבי אהרן יצחק זסלנסקי )ח”ב סי’ לט( כתב להשיג על המשיב דבר הנ”ל, דברש”י במו”ק )ב,ב ד”ה ורבי היא( כותב: “דאמור דהוא מדרבנן ומילתא דפסידא שרו רבנן”. וכן בר”ש סריליאו )שביעית פ”ד(: “דקימ”ל כרבי דאמר שביעית בזה”ז דרבנן וכי גזור רבנן היכא דליכא לא פסידא ולא אונסא, אבל היכא דאיכא פסידא לא גזור”. מבואר להדיא שפסידא ואונסא דין אחד להם, להקל באיסור דרבנן כהך דארנונה. גם על הבית הלוי ]הנ”ל[ יש להתפלא כן. ויש מקום רב ללמוד קולא דשביעית מקולא דחול המועד, כדחזינן בשו”ת נודע ביהודה מהד”ק או”ח )סי’ יב( שלמד קולא לחול המועד משביעית, ע”ש. וכן משמע בחי’ הריטב”א ריש מו”ק שכתב: “והשקאה ]בשביעית[ תולדה, וחכמים אסרו תולדות בדבר שאינו אבד, ועשאוהו כעין חולו של מועד בדבר זה”. גם בספר כלכלת שביעית )בקו”א עמ’ תקעט( כתב לתמוה על המשיב דבר מרש”י במו”ק הנ”ל, ושכן מפורש בשו”ת מהרי”ט )סי’ נב( דמהך סוגיא דמו”ק למד להתיר במקום פסידא. ועוד האריך לדחות דברי הנצי”ב מהך דארנונה, וכתב דיפה עשו המקילים בדבר שנוגע לאלפי משפחות וכו’, דהוי ממש כמי שאין לו מה יאכל שהתירו לו לעבוד בחל המועד.

ובשו”ת שארית יוסף לגר”י ידיד הלוי )ח”ד עמ’ צא – צח( האריך בנדון דידן וכתב שאין לסמוך כלל על הסוברים שאין שביעית נוהגת בזה”ז מכמה טעמים, חדא דבשו”ת מהר”י מברונא )סי’ ריו( כתב שלא סומכים על היחיד בשעת הדחק אלא במחלוקת תנאים השנויים במשנה ולא בברייתות ולא באמוראים, ע”ש. ולפי דבריו כל שכן בפוסקים שאין לסמוך על היחיד נגד הרבים. ואפי’ ימצא מי שחולק עליו, עכ”פ בפוסקים נראה דלכו”ע אין לסמוך על היחיד. וכ”כ מהר”י אלגאזי ]בקהלת יעקב[ )אות ש סי’ רצג( בשם הרא”מ בתשו’ )ח”א סי’ סו( שאין לסמוך על היחיד בשעת הדחק אלא במקום שנאמר בתלמוד ובמקום דלא נפיק מיניה חורבא. והרד”ך )בית ב חדר ג( כתב שאין לסמוך על יחיד במקום שנאמר להדיא שהלכה כפלוני, ודווקא האמוראים היה כח בידיהם להכריע כיחיד אכל אנן יתמי דיתמי אין כח בידינו לפסוק ביחיד אפילו במידי דרבנן. גם הש”ך )יו”ד סי’ רמב( שנראה שחולק וסובר שגם בפוסקים אמרי’ כדאי הוא היחיד וכו’, עכ”פ כתב שצריך שיביא ראיות גמורות לדבריו, ויהיה חכם מומחה וכו’. ועוד כיון שלא מצינו לשום פוסק שיפסוק כהרז”ה אין לסמוך עליו כלל, דלא אשכחן שסומכים על פוסק יחיד בשעת הדחק אלא א”כ פסק כמותו אחד הפוסקים, אלא שבשו”ת מהר”מ אלאשקר  )סי’ כה( נראה להדיא שסובר שסומכים על יחיד בשעת הדחק גם אם לא הובא בפוסקים, וכן מוכח מדברי הש”ך )בסי’ רמב( הנ”ל, שאע”פ שדברי היחיד לא הוזכרו כלל בדברי הפוסקים אנן אמרינן הכי לפסוק כמותו בשעת הדחק. ועיין גם בגט פשוט למהר”מ בן חביב )בכללים סי’ ו( שכתב שבאיסור דאורייתא אין לסמוך על יחיד, וכו’ אבל באיסור דרבנן גם אנו יתמי דיתמי סומכין על יחיד בשעת הדחק. אלא שעם כל זה יש לומר דהיינו דווקא כשלא נפסקה הלכה להדיא בפירוש כדברי הרבים. וכן מבואר בט”ז ביו”ד )סי’ רצג ס”ק ד( שכל היכא שלא נפסק הלכה להדיא כהרבים, אלא שאנו פוסקים כמותם מכח “יחיד ורבים הלכ כרבים” סמכינן על יחיד בשעת הדחק, ובפרט שלא כתב כן אלא באיזה הלכה פרטית בזמן ]ומקום[ מסוים, אבל לעקור מצוה לגמרי בכל מקום משום שעת הדחק זה לא שמענו משום פוסק. ומה גם דבנידון דידן יש שסוברים ששביעית בזמן הזה דאורייתא. וכן כתב מרן בכס”מ בכמה מקומות. וכן פסק מהרי”ט צהלון. ואע”פ שלהלכה נקטינן ששביעית בזה”ז דרבנן, כיון שיש סוברים ששביעית בזה”ז דאורייתא, למיחש לדבריהם מיהא חיישינן, לדחות דעת הסוברים שאין שביעית נוהגת כלל בזמן הזה, ושלא לסמוך עליהם כלל, אפי’ בשעת הדחק. שיש לעשות ספק ספיקא להחמיר, דשמא הלכה כהסוברים ששביעית בזה”ז דאורייתא, ולפי דבריהם אין לסמוך כלל על יחיד בשעת הדחק, ואף שהט”ז ביו”ד )סי’ רצג( ובבאר הגולה שם, באיסור חדש, שהוא דאורייתא, אמרו לסמוך בשעת הדחק, התם מיירי להפך, שחכמים שהם הרבים ס”ל להקל, אלא דהפוסקים פסקו כהיחיד, על כן בשעת הדחק סמכינן על הרבים להקל נגד היחיד שמחמיר, אבל להפך לסמוך על יחיד להקל נגד רבים לא שמענו. ואם תמצא לומר שאין הלכה כהסוברים ששביעית בזה”ז דאורייתא עם כל זה אולי הלכה כהרא”מ והרד”ך הנ”ל שכתבו שלא סומכים כלל על יחיד בשעת הדחק אלא היכא דאתמר הכי בש”ס, והיכא דאתמר אתמר, ומכל שכן לדעת מהר”י מברונא הנ”ל. ומכל שכן שנראה שמרן שקבלנו הוראותיו הכי ס”ל שאין לסמוך על יחיד בסברא שאינה הלכה אפי’ בשעת הדחק, דבשו”ע או”ח )סי’ תרמו סע’ ג( פסק שהדס שאין לו שלשת עליו זה כנגד זה אינו נקרא עבות, וכתב הרמ”א שאין להקל אפי’ בשעת הדחק, ויש חולקים ומכשירין וכו’. משמע שלדעת מרן אין להקל כלל אפי’ בשעת הדחק. ונראה דס”ל כהרא”מ והרד”ך הנ”ל. ויותר מזה משמע בשו”ע אה”ע )סי’ קכז סע’ ב( שסובר שגט מוקדם פסול, וי”א שנכתב ביום ונחתם בלילה כשר בשעת הדחק. משמע שסתם מוקדם פסול בשעת הדחק. אע”פ שבש”ס אמרו כדאי הוא ר”ש לסמוך עליו ]ולהכשיר מוקדם[ בשעת הדחק, מרן לא פסק כן. וכמ”ש בבית יוסף שם להדיא בשם הרי”ף והרמב”ם. וכל שכן שלנו אין לעשות מדעתינו ולסמוך על יחיד שדחאוהו הפוסקים, ומכל שכן לעקור מצוה לגמרי מכל וכל וכנ”ל.

ובספר שבת הארץ )במבוא אות י) כתב לסמוך על דברי הט”ז )ביו”ד סי’ רצג( הנ”ל, ואע”פ שהש”ך בנקודת הכסף שם השיג על הט”ז שאין לסמוך על יחיד במקום רבים כשנפסק להדיא כהרבים, אינו השגה, כי דווקא כשישבו כולם יחד והכריעו ההלכה אז אין לסמוך על היחיד, אבל כשבאים בדור אחר איו רוב מן התורה, וכבר החליטו הפוסקים חילוק זה. אולם בשו”ת הסבא קדישא )ח”א יו”ד סי’ כב עמ’ עד( כתב להשיג על דבריו דרבים ס”ל כהש”ך, עיין שו”ת רשב”ש )סי’ רסו( ושו”ת מהר”מ אלאשקר )סוף סי’ כו( ויכין ובועז )סי’ ט( ומהרד”ך )בית ג(. וכן הוכיחו האחרונים מערובין )מו,א( כהש”ך ולא כהט”ז. ועיין בגט פשוט למהר”מ בולה )סי’ כה אות ס(. ומ”ש שכשבאים בדור אחר וכו’ אין זה מהתורה, הא ליתא דאף שכ”כ מהר”א ששון והגט פשוט, היינו דווקא לענין ממון, ומשום שאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל להקל באיסור תורה לא. והאריך לציין לספרים רבים שדנו בזה, ע”ש. ועוד אפילו אם היה מחלוקת שקולה בדבר והיינו מחליטים להלכה ששביעית דרבנן, אין להקל כלל בשעת הדחק, כיון שהרבנים שהם מארי דארעא דישראל פסקו שיש שביעית בזה”ז, לא נשאר שום ספק אף אם היה להקל, כל שכן להחמיר, וכדכתב הרדב”ז )סי’ רכט( דבאתרא דהרמב”ם הוי כאילו אין כלל מחלוקת. וכדרך שכתב החת”ס באה”ע )ח”א סי’ לח(, שאין לעשות ספק ספיקא נגד המנהג.

ובמעדני ארץ שביעית )סי’ יב אות יד) כתב: מסופקני אם בכגון דא שייך האי כללא ]של הט”ז[, דהא בחלקת מחוקק באה”ע )סי’ יז ס”ק לא( כתב שדוקא כשאין המחלוקת בשעת הדחק אז סמכינן על היחיד בשעת הדחק, אבל שכשהמחלוקת היא בשעת הדחק לא אסמכינן על היחיד אלא הלכה כדברי המרובים. ואף שהט”ז והב”ש לא סברי הכי, עיין בעצי ארזים שם שכתב דמסתברא כהט”ז.וא”כ בנדון דידן שעיקר מצות שמיטה היא שעת הדחק גדול, ואפ”ה נמנו וגמרו ששביעית נוהג בזמן הזה, א”כ נמצא שעיקר ההכרעה הייתה על שעת הדחק. 

גם בשו”ת אור לציון שביעית )במבוא ענף ב( כתב שאין מקום להקל בזמן הזה כי כשאנו באים לבדוק ענין שעת הדחק יש להתבונן על שלשה דברים. א. הצרכנים הצורכים את הפירות והירקות לאכילה. ב. בעלי השדות המשווקים. ג. קיום הישוב בארץ ישראל. והנה לצרכנים ודאי שאין לבוא כלל עם סברת שעת הדחק, שכן גם בזמן חז”ל מצינו שהיו תקופות של דוחק גדול ]עד שלא היה כסף למנורת בית המקדש אלא משל עץ. מנחות כח, ב[. ואעפ”כ לא התירו שביעית אלא אדרבא גזרו ואסרו על כל הירקות משום ספיחים. וכן בעלי השדות חזינן שלא הקפידה תורה על הפסדם והצריכה אותם להפקור וכו’. אע”פ שכל פרנסתו משדהו. ואף שיש ברכת “וציות” וכו’, האידנא ששביעית בזה”ז דרבנן אין הבטחת “וצויתי” ]ראה להלן אות כג[. וא”כ כל מה שיש גדולים שכתבו להתיר משום שעת הדחק הוא רק משום שהייתה סכנה גדולה לעצם קיום ההתישבות בארץ ישראל, משום שהיה היישוב במספר מקומות קטן, ולא יכולו להתקיים. וגם היה חשש שיפקיעו מהם את שדותיהם, ודומה למ”ש בסנהדרין )כו,א( פוקו זרעו משום ארנונה. אם כן בזמנינו שאין סכנה כלל ליישוב אף אם יפקירו כל השדות, אין כאן היתר של שעת הדחק. וכן יש להוכיח משמיטת כספים שנוהגת בזמן הזה, אע”פ שיתכן שהמלוה יתמוטט לגמרי. ]נ.ב. הגם שחזינן שתקנו פרוזבול, עכ”פ לא תקנוהו אלא משום שראו שנמנעו מלהליות, ולא משום שנכסי המלוה מתמוטטים[. ואפילו אם נאמר שנחשב שעת הדחק, אין לסמוך על הסוברים שאין שביעית נוהגת כלל בזמן הזה, כיון שסברא דחויה היא כדמוכח בנדה )ט,א( דלא סמכינן על ר’ אליעזר אלא משום שלא נפסקה הלכה כאף אחד. ע”ש. וכן מוכח בשו”ע חו”מ )סי’ סז סע’ לח( שהמוכר לחבירו שטר חוב שעברה עליו שביעית המקח בטל וצריך המוכר להחזיר לקונה את כספו, ואם איתא ששיטת הסוברים ששביעית אינה נוהגת כלל בזמן הזה אינה דחויה, א”כ מדוע לא יכול המוכר לטעון קים לי כהסוברים שאין שביעית נוהגת בזה”ז ויכול אתה לגבות בשט”ח זה, הרי קים לי טוענים אפי’ כסברת המיעוט. אלא ודאי שהסברא ששביעית אינה נוהגת בזה”ז דחויה היא, וכיון שבממונות דחויה היא כל שכן באיסורין. ]נ.ב. בענ”ד צ”ע בדברי הרב זלה”ה דקים לי יכול לטעון רק המוחזק עצמו, אבל בעל השטר אינו יכול לטעון קים לי, דקימ”ל שטר העומד להגבות לאו כגבוי. וכ”כ הכנה”ג בכללי הקי”ל מובא בברכ”י חו”מ )סי’ כה אות יט(. ועוד נודע דמרן אינו התחשב כלל בקים לי, וחיבר השו”ע עפ”י הרי”ף הרמב”ם והרא”ש, ואף אנן לא טענינן קי”ל נגד מרן. ד.א.ס”ט[. וכן מוכח מדברי הרמ”א שם )סע’ ו( שכתב שמי שנשבע לשלם חובו, פטור מלשלם כל מה שהשביעית משמטת, שלא נשבע אלא כל זמן שחייב ממון. ואם נאמר שיש לחוש להסוברים ששמיטה אינה נוהגת בזמן הזה, יש לחוש לשלם מכח השבועה. אע”כ דלא חיישינן כלל למ”ד אין שביעית נוהגת בזה”ז. ועד כיון שמרן סובר ששביעית נוהגת בזה”ז, א”כ כמו שאין לומר קים לי נגד מרן, כך אין לסמוך על דעה שהיא נגד מרן. 

ואולם מרן הגר”ע יוסף שליט”א בתשובה שנדפסה בקול סיני ובספר השביעית והלכותיה )אות ד( דן באורך בנדון דידן, דבנדה )ט,א( מבואר שסומכים על יחיד בשעת הדחק. ובפסקי הרשב”ץ שם: “יחיד ורבים שנחלקו ולא נפסק בתלמוד כאחד מהם, י”א שעושים כדברי היחיד בשעת הדחק, ואינו נראה לומר כן במחלוקת תנאים ואמוראים, אלא רק במחלוקת הגאונים ופוסקים, ובמילתא דרבנן”. ובשו”ת הרשב”ש )סי’ תקיג( כתב שמצא לר”ן בתשובה כדברי אביו הרשב”ץ, דדווקא בדרבנן סמכינן על יחיד בשעת הדחק, אבל הרשב”א בתשובה נראה מדבריו שאף בדאורייתא אמרינן הכי. והרא”מ במים עמוקים  )סי’ ה( ובט”ז יו”ד )סי’ רצג ס”ק ד( סוברים שגם בדאורייתא סומכים על יחיד בשעת הדחק. אמנם הש”ך בנקודת הכסף שם השיג על הט”ז דדווקא בדרבנן אמרינן הכי, ולשיטתו הולך דבכללי או”ה )סי’ רמב( כתב להשיג על הב”ח שסובר כהט”ז הנ”ל, משום שיחיד ורבים הלכה כרבים מדאורייתא דכתיב “אחרי רבים להטות” וכו’, ע”ש. ויש לדחות דכיון שלא נחלקו פנים בפנים לא אמרינן בזה אחרי רבים להטות כמ”ש מהר”מ בן חביב בגט פשוט בכללים )כלל א( וכ”כ מהר”א ששון )סו”ס רז(, ודלא כהרדב”ז )סי’ קטו(. וכן יישב דברי הב”ח בשו”ת משפטים ישרים )ח”א סי’ רלח(. וכבר נתבאר לעיל שכן דעת הרשב”א כנ”ל. גם בספר דברי אמת )קונטרס ט סי’ א דף פו ע”ב( הביא שרבים כתבו שגם בדאורי’ סמכי’ על יחיד בשעת הדחק. ומעתה אפי’ נחוש להסוברים ששביעית בזה”ז דאורייתא היה מקום לסמוך להקל על היחידים בשעת הדחק גדול שישארו כל החקלאים בלא משען ומשענה, ואין לך הפסד מרובה ושעת הדחק גדול מזה ולכן יש לסמוך על הסוברים שאין שביעית נוהגת כלל בזמן הזה. ובפרט לכמ”ש בשו”ת צמח צדק לאדמו”ר מליובביטש )יו”ד סי’ רטו”ב( דאפי’ למאן דאמר שאין לסמוך על יחיד בשעת הדחק באיסור תורה, היינו דווקא יחיד ממש, משא”כ במיעוט נגד הרוב, ע”ש. ובנדון דידן הרי מלבד הראב”ד והרז”ה יש לנו דעת בה”ג ור”י הנשיא ברצלוני ור”י בר יקר והעיטור והמאירי שסוברים שאין שביעית נוהגת כלל בזה”ז אפי’ מדרבנן ]ראה לעיל אות ד[. ומכל שכן שכפי שענינו רואות רוב הראשונים ס”ל ששביעית בזה”ז דרבנן, ובודאי בכה”ג סמכינן על יחיד בשעת הדחק והפסד מרובה גדול כזה. ואם משום שנפסקה הלכה כהפוסקים ששביעית נוהגת בזמן הזה, ובכה”ג שכבר נפסקה הלכה אין לסמוך על יחיד בשעתהדחק כמ”ש בנידה )ט,א(. והרי הרמב”ם פסק ששמיטה נוהגת בזה”ז )הל’ שמיטה ויובל פ”י ה”ט( וכן מבואר בטור ושו”ע )יו”ד סי’ שלא סע’ יט( ששביעית נוהגת בזה”ז. וא”כ איך אפשר לסמוך על יחידים. הנה כבר בשו”ת חכם צבי )סי’ ק( כתב שפסק השו”ע לא דמי לפסק התלמוד, שהרי מצינו כו”כ פעמים שגדולי האחרונים חולקים על פסק השו”ע, ולכן שפיר דמי לסמוך על המיקילין נגד השו”ע בשעת הדחק. ובשו”ת בנין עולם )או”ח סי’ יד( כתב שכשמצינו בהתלמוד הלכה פסוקה הוא כדי שלא נסמוך כלל על החולקים אפי’ בשעת הדחק, מה שאי אפשר לומר כן בדין המבואר בשו”ע. והסכים עמו מהר”ש קלוגר וקלסיה שהוא אמת, ע”ש. וכ”כ בספר חדושי רז”ה )דף סט ע”א( ובספר נזירות שמשון או”ח )סי’ יג(. והלכה רווחת בידינו לעשות ס”ס נגד השו”ע, כמ”ש מרן חיד”א במחב”ר יו”ד )סי’ נב סק”ה( ובשו”ת דבר משה )ח”ג יו”ד סי’ י( והחק”ל )יו”ד ח”א סי’ קפח( ומשנת אליעזר די טולידו )ח”ב יו”ד סי’ י'( ועוד. וראה בשו”ת נדיב לב )חו”מ סי’ סג( שכתב שאין קבלת פסק השו”ע כאיסור ודאי אלא ספק, ולכן שפיר עבדינן ס”ס נגד מרן. ולכן גם אמרינן ספק ברכות להקל נגד מרן, כמ”ש מרן חיד”א בברכ”י )סי’ ז ס”ק ג( ובחיים שאל )ח”ב סי’ טו( ועוד. מכל זה מוכח שפסקי מרן אינם כפסק הלכה שבש”ס, ואם כן שפיר יש לסמוך על החולקים בשעת הדחק, וכדברי החכם צבי והבנין עולם הנ”ל. ולכן בנדו”ד שפיר יש לסמוך על הסוברים שאין שביעית נוהגת כלל בזמן הזה. וכן כתב הגר”י ענגיל באוצרות יוסף )עמו דעג( לסמוך להתיר עבודת קרקע בשביעית בזמן הזה )אפי’ בלי מכירה לגוי( על פי דברי החכ”צ הנ”ל. והגם שבשו”ת בנין עולם )חיו”ד סי נ( כתב שאין לסמוך בשעת הדחק על סברא שהיא נגד השו”ע ולא דמי להא דנדה וכו’ ]וסותר למ”ש בחלק או”ח הנ”ל[, וגם אין כל עניני שעתהדחק שוים כמ”ש בחלקת מחוקק )סי’ יז ס”ק לא(. בנדון דידן יש לסמוך המקילין כמ”ש בספר שבילי דוד לגרד”ל זילברשטיין )יו”ד דף כט ע”א(. ועיין משפט כהן )סי’ סג(. הן עתה ראיתי בשו”ת הסבא קדישא שהרבה להשיב על השבת הארץ וכו’, ואין דבריו מוכרחים. 

וגם לצורך עניים אין להתיר איסור שביעית אע”פ שמצינו בדמאי שהעניים מותרים בו וכתב רש”י )ברכות מז,א( שהטעם הוא משום שאינו אלא חומרא דרבנן. וכיו”ב כתב בפסחים )לה,ב( ובערובין )יז,ב( ובסוכה )לה,ב(, עכ”פ כתב בשו”ת דבר יהושע לגר”י אהרנברג )ח”ג סי נו( שדווקא בדמאי הקילו, אבל לא בשאר אסורין דרבנן, וכדמוכח מדברי רש”י בשבת )קכז,ב( שכתב שהטעם שהקילו בדמאי טפי הוא משום שהעניים צריכים לחזר על פתחי עמו הארץ, לכן סמכו חז”ל על שרוב עמי הארץ מעשרין. וכעין זה כתב הרמב”ם בפיה”מ )דמאי רפ”ג( “הותר לעניים דמאי כדי להקל מעלינו הצדקה”. ואין כוונת רש”י כלל לומר שמשום שאינו אלא דרבנן לכן התירוהו לעניים. אכן המרדכי )בע”ז דף לח( כתב בשם ר’ שמרוה להתיר פת עכו”מ להולכים בדרך, וראייתו מדתנן “מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניה דמאי” אע”פ שיש בו איסור דרבנן. ובבית יוסף ביו”ד )סי’ קיב( בשם תשובה אשכנזית שההתר הוא בפת בעל הבית, דלא חמירא גזירת פת מדמאי. ולכאורה מזה נראה שכל אסורין דרבנן שרי לצורך עניים. ועיין בזה בשו”ת שואל ומשיב )מה”ת ח”ד סי’ קכח(. אולם זה אינו, דהמרדכי הנ”ל נראה שלא ס”ל טעם הרמב”ם הנ”ל שכתב שדמאי הותר כדי להקל מעלינו הצדקה. דלא כהשואל ומשיב הנ”ל. ואף להמרדכי לא בכל אסורין דרבנן הקילו. ומצינו גם להתוס’ בע”ז )לה,א סוד”ה מכלל( שגזירת פת דומה לגזירת דמאי, ע”ש. ולכן אין מקום ללמוד מזה כלל למקו”א. והטעם שדימו פת עכו”ם לדמאי נראה שהוא משום ששניהם הוא איסור גברא. ועכ”פ אין שום מקום וסברא להקל בעניים בענין שביעית בזמן הזה, דאף על העניים צותה תורה לשבות, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ובפרט בשביעית דאף העשירים בשמיטה ענים הם, וההבטחה שלו “וציוותי את ברכתי” נאמרה בין לעניים בין לעשירים”. 

וראה בירושלמי (תענית פ”ג ה”א) שר’ זעירא סובר שמתריעין על הגשמים בשביעית מפני פרנסת חשודים, ואדם אחד שהיה עובד בשביעית הובא לפני רבי אמר להם מה יעשה עלוב זה שעושה לכדי חייו, ע”ש. אמנם בתר הכי מייתי דרבי בעה למשרי שביעית בזמן הזה וכו’ ולא הסכימו עמו. ע”ש. וגם נראה שהבבלי (בתענית יט,ב) סובר שאין מתריעין מפני חשודים. ע”ש בראשונים. ושו”ר למהרד”פ בחסדי דוד (בתענית פ”ב ד”ה כשם) שכתב כן, ע”ש. ומשמע עכ”פ שודאי נוהגת שביעית גם בעניים.

כג. שביעית בירושלים בזמן הזה.

דיון זה נחלק לשתי קצוות, האם בכלל נוהגת שמיטה בירושלים ]בתוך החומות[ משום שירושלים לא נתחלקה לשבטים. ולהפך, האם נוהגת בירושלים מן התורה משום שקדושת ירושלים קדשה לעתיד לבא.

בב”ק )פב,ב(: עשרה דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה וכו’, דכתיב וקם אשר לו הבית וכו’ וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים. ובשו”ת שאלת דוד לגר”ד מקרלין )יו”ד סי’ ח בהגהה דף כו ע”א( נתקשה שמא לפי”ז גם אין שמיטת קרקעות נוהגת בירושלים, ובפרט לפי מה שהירושלמי בערלה )פ”א ה( מדמה את ירושלים לחו”ל ושניהם אינם מטמאים בנגעים, והרמב”ם )הל’ טומאת צרעת פי”ד הי”א( כתב שהטעם בזה הוא משום שירושלים וחו”ל לא הוי ארץ אחוזתכם, ע”ש. והניחו בצע”ג. ובהערה שם כתב ליישב דלענין יובל ושביעית לא נקראת ירושלים חו”ל, כיון שרוב הארץ נתחלקה לשבטים, ודוקא שבט שלם שלא נתחלק מעכב חלות היובל, ולא מיעוט השבט. גם הגרב”צ עוזיאל בתשובה כ”י ]נדפסה בספר “השמיטה היובל ומצות הקהל” שערך ידידי הרה”ג ר’ יהודה אדרי נר”ו, עמ’ 60[ דן בשאלה זו, וכתב שירושלים אינה כהפקר, אע”פ שלא נתחלקה לשבטים, עכ”פ בית דין מיחדים הבתים לדירה וכיו”ב, א”כ נקראים הבתים והשדות מיוחדים אע”פ שהקנין הוא קנין של כל ישראל. גם בספר תורת הארץ )ח”א פ”ז וח”ב ריש פרק ב( כתב דעע”פ שמבואר בתורת כהנים ]ריש פר’ בהר[ שבי”ד שנה שכבשו וחלקו לא נהגו שביעית משום שלא היה לכל אחד שדה מיוחדת לו, עכ”פ אחר שנחלקה ארץ ישראל חלה חובת שביעית על כל הארץ כיון שמתחילה נכבשה שלא על מנת להחלק, והמיעוט נגרר אחר הרוב, וכמ”ש השאלת דוד בהערה. והביא כמה ראיות לכך ששביעית נוהגת בירושלים.  

ובספר “השמיטה” לגרי”מ טוקצינסקי )ח”א עמ’ נו( כתב שכיון שירושלים נמסרה ליהודה ולבנימין, אפילו אם נאמר שלא נמסרה להם לעולם עכ”פ לא גרע משדה חכורה שחייבת בשמיטה, ובמשנה במעשר שני )פ”ג מ”ז( ובמעשרות )פ”ב ה”ה( מוכח שפירות שגדלו בירושלים חייבים במעשרות, וא”כ מכל שכן שביעית שאפילו הקדש והפקר חייבים בשביעית בעשה של “ושבתה הארץ”. גם בשו”ת מנחת שלמה ח”ג )סי’ קיט אות ג( כתב שאמנם הגרצ”פ פראנק ]ראה הר צבי זרעים ח”א סי’ יח[ כתב שגדולי ירולשלים פטורים מתרו”מ ושביעית משום שלא נתחלקה לשבטים. אבל נעלם ממנו שהרמב”ם )בהל’ תרומות פ”א הט”ו( כתב בפירוש שחייב בירושלים מן התורה. עוד במנחת שלמה שם )סי’ קכח( משא ומתן עם הגר”ע אלטשולער, וכתב )שם באות ה( דאין ספק שפירות שגדלו בירושלים חייבים בתרו”מ דלא גרע מהגדל בשדה הפקר דמפורש בשלחן ערוך יו”ד )סי’ שלא סעיף טז( שחייבים בתרו”מ. וראה גם בשו”ת ויאמר מאיר להגר”מ ועקנין (ח”א סי’ לג) שכתב לדחות דברי הגר”צ פראנק, לגבי תרו”מ בירושלים. [ובאוצר התשובות לסי’ שלא נרחיב הדברים בס”ד]. גם בשו”ת ציץ אליעזר ח”ג )סי’ כב( וח”ה )סי’ לב( כתב שנוהגת שביעית בירושלים. ע”ש. וראה גם בספר הר הקדש (עמ’ קלז).

מצד שני כתב מהר”מ מזרחי בשו”ת פרי הארץ )ח”ג יו”ד סי’ ד( שיתכן ששביעית נוהגת בירושלים מן התורה גם בזמן הזה אע”פ שבשאר ארץ ישראל אינה אלא מדרבנן, שהרי כתב הרמב”ם בהל’ בית הבחירה )פ”ו הט”ז( שקדושת ירושלים אינה כקדושת שאר ארץ ישראל, שקדושת ירושלים לא בטלה ועד עתה בקדושתה היא עומדת, לפי שקדושתה קדושת שכינה ושכינה לא בטלה לעולם. ע”ש. וא”כ גם שביעית בירושלים היא מן התורה גם בזמן הזה. ובזה כתב ליישב הסתירה בדברי מרן בכס”מ הנ”ל )אות י( דמ”ש מרן ששביעית בזה”ז מן התורה היינו בירושלים דווקא. גם בספר תורת הארץ )ח”ב פ”ב אותיות  ג-ו( כתב שיש להסתפק אם ירושלים הקדושה בזמן הזה, עדיפה משאר ארץ ישראל לענין מצות התלויות בארץ, שינהגו בה מדאורייתא. וכתב שקצת משמע כן בכס”מ )הל’ תרומות פ”א ה”ה( שכתב בתוך דבריו: “ודע שכתב רבנו בהל’ בית הבחירה )סו”פ ו( שהמקדש וירושלים קדשה לעתיד לבא”. ולאיזה צורך הזכיר זה כאן שמדובר על תרו”מ, ולא על קדושת ירושלים, אם לא שר”ל שקדושת ירושלים לא בטלה גם לענין תרו”מ. והביא שכבר במנחת חינוך )מצוה רפד אות ו, ובהוצ’ מכון י-ם אותיות כב-כג( העיר בזה, ומסקנתו שרק הגדל בהר הבית הוי דאורייתא אבל הגדל בירושלים אינו אלא דרבנן. אבל בשו”ת הרדב”ז )סי’ תשלא( ובישועות מלכו יו”ד )סי’ ס”ז( ובחזו”א שיבעית )סי’ ג אות יד( כתבו שדין ירושלים לענין תרו”מ כדין שאר ארץ ישראל, ובפרט לדעת הרמב”ם שהדבר תלוי בביאת כולכם. וכך גם מסקנת הרב תורת הארץ שם. וראה גם במחזיק ברכה או”ח )סי’ קנא בקונטרס אחרון(. ובעזה”י באוצר התשובות תרומות נכתוב באורך.

גם הגרש”ז אוירבאך במעדני ארץ שביעית )דף עה ע”א( דחה דברי הרב פרי הארץ הנ”ל, שאין קדושת ירושלים קשורה כלל לקדושת המקדש, כדמוכח מדברי הרדב”ז )ח”ב סי’ תשלא( שכתב שהגדל בהר הבית אינו חייב בתרו”מ אלא מדרבנן, ועל כרחך משום שכשם שקדושת הארץ שבטלה לענין תרו”מ, כך בטלה גם בירושלים. גם במנחת שלמה )סי’ נא אות א( השיב על הפרי הארץ, אלא ששם כתב שדברי הפרי הארץ יתכנו אליבא דספר התרומה שסובר ששביעית בזה”ז דרבנן משום שבטלה קדושת הארץ, וא”כ קדושת ירושלים שלא בטלה נוהג בה שביעית מן התורה, משא”כ לדידן דקימ”ל שקדושת עזרא לא בטלה ושביעית דרבנן משום שחסר ביאת כולכם, אין זה קשור כלל לקדושת ירושלים. ]ובמעדני ארץ דחה סברא זו, ע”ש. ונראה שדבריו במעדני ארץ נכתבו אחרי דבריו במנח”ש, אע”פ שנדפס מאוחר יותר[. וראה עוד במנחת שלמה )ח”ג סי’ קכח אות ה(. גם בספר הר הקדש (עמ’ קלב) כתב שמדברי הרשב”ץ (ח”ג סי’ רא) מבואר שקדושת ארץ ישראל לענין תרו”מ וכו’ בטלה גם מירושלים. אמנם הר הבית עצמו שנקנה על ידי דוד המלך ע”ה בכסף מלא מארונה היבוסי, ולא בכיבוש, י”ל שקדושתו לא בטלה כלל. ועוד צידד בזה. ע”ש. וראה עוד בשו”ת מנחת יצחק (ח” סי’ ). [עי’ במחב”ר הנ”ל].

כד. ברכת התורה “וצויתי את ברכתי” וכו’ בזמן הזה ששביעית אינה אלא מדרבנן.

בפר’ בהר )כה, כ-כא(: “וכי תאמרו מה אכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השביעית ועשת את התבואה לשלש השנים”. ובספרא שם:”לשלש השניםף לשישית ולשביעית ולמוצאי שביעית. דבר אחר לשלש השנים: לשביעית, ליובל ולמוצאי יובל”. 

והנה המבי”ט אע”פ שכתב ששביעית בזמן הזה דרבנן עכ”פ כתב )בח”ג סי’ מה( שברכת “וצויתי את ברכתי” שייכת בזמן הזה. ובסיום התשובה כתב שהברכה  אינה שייכת אלא בתבואה מחמשת המינים שהיא עיקר המזון, ע”ש. משמע שפשוט לו שעכ”פ שייכת גם בזמן הזה שהשביעית אינה אלא מדרבנן. ואולם הסמ”ע בחו”מ )סי’ סז ס”ק ב(: “דוקא בזמן שהיתה שמיטה נוהגת מן התורה היה מקוים בהם הברכה לגדל בשנה שישית לשלש שנים”. ואחריו כתבו כן בהגהות היעב”ץ לגיטין )לו,ב( ובספר פאת השלחן )סי’ כט ס”ק ג(. ובאוצרות יוסף )בקונטרס שביעית בזה”ז עמ’ 102( האריך להתרעם על ששמע מאיזה רבנים שהחמירו ]לאחרים[ בשביעית על סמך הברכה, דליתא דבזמן הזה ששביעית אינה אלא דרבנן אין לסמוך על הנס, ע”ש. ]ובספר שבתות שנים עמ’ יט בהערה הביא ראיה להסמ”ע מדברי הריב”ש )סי’ שה( שרק בריבית דאורייתא ישנה הבטחת הפסוק ]תהלים טו[ “עושה אלה לא ימוט” שאם עובר נכסיו מתמוטטין ]ב”מ עא,א[ משא”כ בריבית דרבנן. וראה גם ברעק”א בהגהותיו למשנה ריש תענית[. גם בשו”ת ישועת מלכו )יו”ד סי’ נג( כתב שבהיות ישראל על אדמתם חלילה להקל למכור לגוי כאשר הבטיח להם הי”ת “וצויתי”, וכו’ לא כן בזמן הזה שמעט מן המעט יש להם נחלת שדה. ]לכאורה כוונתו שבזמן שיש ביאת כולכם אז קיימת הברכה משום שאז שמיטה נוהגת מן התורה, אבל הרב ישראל ועלף אב”ד בודפשט במכתב נדפס במשנת יוסף )ח”א עמ’ טו( כתב שהישועות מלכו ס”ל כהחזו”א דלהלן[. גם באור לציון )שביעית במבוא ענף ב אות ג( כתב שאין לסמוך על הברכה של וציותי וכו’ משום שלא נאמרה הברכה אלא על התבואה, כפשט הכתוב, ולא על שאר פירות. )ראה ברש”י שם. ומאידך הרמב”ן ובעלי התוס’ ועוד מפרשים סרסו המקרה דלא כרש”י(, ועוד שכיון ששביעית בזה”ז דרבנן אין הבטחת וציותי כמ”ש הסמ”ע מדברי התוס’.

אכן בחי’ הרי”מ מגור )גיטין לו,ב( כתב דמדכתבו התוספות שם שרק יובל לא נוהג בזמן הזה אבל שביעית נוהגת, ע”כ ששייך בזה”ז וציותי וכו’, שאל”כ גם שביעית לא היו חז”ל מתקנים כלל. אולם האדמו”ר רא”מ מגור בעל אמרי אמת במכתבי תורה )סי’ סו, מובא בפרדס יוסף פר’ בהר( כתב לדחות דבריו די”ל דשנה אחת אפשר לעמוד, והתוס’ דברו על יובל שהוא סמוך לשמיטה שהם ב’ שנים וכו’.

גם בשו”ת התעוררות תשובה )ח”א סי’ קצח, ובמסודר מחדש חו”מ סי’ יא( כתב שכיון שחייבים מן התורה לשמוע לחכמים ומקיימים מצות שמיטה למה לא יתברכו בשכרם, הלא אין מעצור לה’ להושיע וכו’, וכדמצינו שהקב”ה משעבד את הטבע לדברי רז”ל, כדאי’ בירושלמי ]נדרים פ”ו הי”ג[ מובא בש”ך )יו”ד סי’ קפט ס”ק יג( שבתולה עד ג’ שנים ויום אחד שנבעלה אין בתוליה חוזרים, נמנו בי”ד ועברו את השנה בתוליה חוזרין. הגם שיש לחלק דשאני עבור שנה דקביעת חז”ל היא מן התורה כדדרשינן “אשר תקראו אותם” משא”כ בנדון דידן. מכל מקום מסברא נראה דשפיר מתברכים. כעין חילוקו כתב גם הגר”ד זילברשטיין בספר שבילי דוד בחו”מ )סי’ סז ס”ק א(, והוסיף שרק את הטבע האנושי מנהיג הקב”ה על פי דברי חכמים, אבל וצויתי וכו’ אינו הנהגת טבע אלא הנהגת נס.

והחזון איש שביעית )סי’ יח אות ד( כתב שוצויתי את ברכתי אין משמעותו שלא יבוא לידי פיקוח נפש מחמת חסרון תבואה, אלא הבטחת ברכה בשביל שמירת שביעית, שעל פי הטבע השביתה גורמת הפסד וחיי צער, וכאן הבטיח הקב”ה שיצוה את הברכה. והבטחה זו אפשר שיגרום החטא לקפחה. וגם הברכה אינה אלא לכל ישראל אבל היחיד יוכל ללקות בשביל חבירו וכו’. ומסתבר שהייתה ברכה גם בבית שני, וגם אחר החרבן בית דין שלמעלה עושין מה שגוזרים בי”ד של מטה. והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות או במקום שנפטרו מהשתדלות. וראה עוד בתשובה למרן הגרע”י שליט”א בסוף ספר השביעית והלכותיה )אות יב( ובמשנת יוסף )ח”א עמ’ טו – טז( ובמשנה כסף )ח”א עמ’ מח – מט(.