רבי יצחק אבולעפיה (ה”פני יצחק”) – ט”ז אדר

 רבי יצחק בן רבי משה אבולעפיה היה אב”ד דמשק ורב בטבריה ובירושלים, מחבר “לב נשבר” וסדרת ספרי “פני יצחק”.

רבי יצחק שימש כחכם באשי של דמשק בשנים תרמ”ג – תרנ”ד תולדות חייו כללו עקירות חוזרות ונשנות ממקום למקום. הוא נולד למשפחת אבולעפיה המוכרת והמיוחסת, שישבה בכמה קהילות בארץ ישראל ובסוריה. 

רבי יצחק היה נכדו של הגאון רבי חיים ניסים אבולעפיה המכונה בשם חנ”א שהיה רבה של טבריה והראשון לציון בירושלים. רבי חיים ניסים אבולעפיה נולד בטבריה והיה מבני בניו של חיים אבולעפיה השני. תקופה מסוימת שימש כרב בדמשק, אך רוב הזמן שימש כרבה של טבריה.

בהיותו למעלה מחמישים, עבר לירושלים. בשנת ה’תרי”ד, לאחר שנפטר הראשון לציון, הרב יצחק קובו, הפצירו בו שישב על כיסא הרבנות כרב הראשי. החנ”א הסכים, ובכ”ט בתשרי ה’תרט”ו הוכתר לרב הראשי. זמן כהונתו כרב ראשי היה 6 שנים ו4 חודשים. הוא חיבר מספר ספרים אך הם לא ראו אור, ורק שלושה מהם ידועים – קרא חנ”א, ארש צבי ותוצאות חיים. נפטר בכ”ח בשבט ה’תרכ”א ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.

אביו של רבי יצחק – בנו של החנ”א – רבי משה אבולעפיה אף הוא היה תלמיד חכם וסוחר נכבד, היה בעל מעמד בפני עצמו ואחד מחברי הנהגת הקהילה היהודית בדמשק. אולם מעמד זה היה לו לרועץ עם פרוץ עלילת הדם בדמשק בשנת ת”ר נאסר גם רבי משה אבולעפיה יחד עם שאר הנהגת הקהילה ועבר התעללות קשה במסגרת משפטי ‘עלילת דמשק’. כנראה בשלב זה נשלח הילד לבית סבו רבי חנ”א בטבריה שם התחנך ולמד.

לאחר שנתמנה הרב חנ”א לראשון לציון עבר להתגורר בירושלים עם נכדו רבי יצחק אבולעפיה. על גדלותו בתורה אפשר ללמוד מכך שכשהיה בן 23 בלבד, בשנת תר”ח שימש שד”ר מטעם כוללות טבריה לטריפולי ולתוניס, ושנה לאחר מכן נסע מטעם כוללות צפת לצפון אפריקה.

לאחר פטירת סבו בשנת תרכ”א החליט הרב יצחק אבואלעפיה לשוב לדמשק. בזכות ייחוסו וגדולתו בתורה, והתקבל הרב הצעיר כחבר בית הדין בעיר. בשנת תרל”ג נפטר אב בית הדין, הרב אהרן יעקב בנימין בגדאדי, ולמינויו של רבי יצחק לתפקיד היה תומכים וגם מתנגדים. המאבק החריף כשנה לאחר מכן, כאשר נפטר החכם באשי רבי יעקב פרץ, ותומכיו רצו למנות את הרב אבואלעפיה לחכם באשי במקומו. במאבק עורבו בידי שני הצדדים מושל המחוז, הראשון לציון בירושלים ואפילו החכם באשי באיסטנבול. ואולם, בסופו של דבר לתפקיד התמנה רבי חיים יצחק קמחי, מאיסטנבול שהוגדר ממלא מקום החכם באשי. לאחר שהתפטר הרב קמחי מתפקידו, המאבק על כהונת החכם באשי של דמשק שב והתחדש ביתר שאת: חוסר יכולתם של הצדדים הנצים להגיע להכרעה הביא לבסוף להתערבותו של מושל סוריה באותה תקופה,  מדחת פאשא, ששאף להשיב את סדרי ההנהגה התקינים לקהילה היהודית, כפה עליהם המושל את מינוי הרב אפרים מרקאדו אלקלעי לחכם באשי. ואולם בשנת תרמ”א סיים מדחת פאשא את כהונתו, ועם לכתו נחלש מקור כוחו של הרב אלקלעי וכשנתיים לאחר מכן התפטר מתפקידו, והרב יצחק אבואלעפיה, שראשי מתנגדיו עזבו את דמשק, מונה לחכם באשי והוא בן 56.

 בתחילת כהונתו דאג עבור המצב הכלכלי של הקהילה אחרי שעברה תקופה קשה

לאחר שהתגלעו סכסוכים בינו ובין רבנים אחרים ובין עשירי הקהילה. הוא הודח בשנת תרנ”ד. ותחתיו מונה רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, נאלץ לעזוב את דמשק וכיהן כמה שנים כרבה של תירייה. שלוש וחצי שנים לאחר הדחתו, התפייס עם הרב אלפנדרי ושב לכהן כאב”ד בדמשק.

 הרב אבואלעפיה נמנה עם גדולי הפוסקים ומורי ההלכה במזרח התיכון במחצית השנייה של המאה ה–19 .הוא עמד במשא ומתן בהלכה עם רבים מחכמי דורו מתוך עמדה עצמאית, תקיפה ובלתי מתפשרת. את רוב תשובותיו וחלק מדרשותיו כינס בששת כרכי ספרו הגדול “פני יצחק”.

פסק דינו (משנת ה’תרס”ד), על היתר נישואין לקראית בקבלת חברות אף בלא גרות, נתקל בהתנגדות קשה, והוא נסוג וביטל את ההיתר הלכה למעשה.

בשנת תרס”ח בעקבות מהפכת ‘הטורקים הצעירים’ הודחו הרבנים המכהנים מטעם האימפריה העות’מאנית, ובהם ה”חכם באשי” של דמשק, הרב אלפנדרי. הרב אבולעפיה נקרא לשוב ולשמש כחכם באשי זמני, הוא עשה בדמשק זמן קצר, ולאחר כמה חודשים שב לטבריה ונפטר בה בט”ז אדר בשנת ה’תר”ע. הוא נטמן בבית העלמין בטבריה.

מתורתו של הצדיק

 איתא במדרש רבה בפרשתינו וז”ל “זית רענן יפה פרי תואר קרא ה’ שמך” וכי לא נקראו ישראל אלא כזית בלבד והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, כגפן, שנאמר “גפן ממצרים תסיע”, תאנה, “כבכורה בתאנה בראשיתה” וכו’ ובא ירמיה לומר זית רענן? אלא לומר לך מה זית זה מגרגרין אותו וחובטין אותו…  וטוחנין ואח”כ נותנין את שמנן. כך ישראל באים אוה”ע וחובטין אותם ואח”כ עושין תשובה והקב”ה עונה להם שנאמר בצר לך וגו’. דבר אחר כל המשקין אדם מערב וכו’ אבל השמן וכו’ צף למעלה מהם, כך ישראל כשעושין רצונו של מקום הם למעלה מכל האומות שנא’ ונתנך ה”א עליון וכו’ הוי זית רענן קרא ה’ שמך” עכ”ל

הנה מתבאר מזה המאמר שכשישראל עושין רצונו של מקום הם למעלה מכל האומות וכן אמרו רז”ל בזמן שישראל עושין רש”מ אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם. והכי איתא בב”ר פ’ תולדות וז”ל “הקול קל יעקב” לא עמדו פילוסופים גדולים כבלעם וכו’ נתכנסו כל אוה”ע אצל בלעם ואמרו לו  תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו אמר להם לכו חזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם אם מצאתם אותם מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להם שכך ברכם יעקב אביהם “הקול קל יעקב” – בזמן שקול יעקב בבתי כנסיות ומדרשות אין יכולים להם וכו’ עכ”ל

וצריך לדקדק מה חכמה נמצא בבלעם כל כך במה שאמר להם הרי אפילו דרדקי של בית רבן יודעים דבר זה.

ובש”ס איתא הקול וכו’ בזמן שהקול קל יעקב אין הידים ידי עשיו וכו’  ופירוש הדברים כפשוטו הוא שיצחק תמה כי הרגיש בחוש המישוש שהידים ידי עשיו שעירות אך הקול מורה שהוא קול יעקב כמו שפירש רש”י שרגיל היה שם שמים להיות שגור בפיו, וזה מה שתמה יצחק “הקול קל יעקב והידים ידי עשיו” ולזה באה דרשת רז”ל דכיון שהקול קל יעקב ששם שמים שגור בפיו אין יכולת לידי עשיו לשלוט בו, ומכאן למדו ללשון שלילה שאם אין הקול קל יעקב אזי וכו’.

אמנם צריך לדקדק למה תלו את זה בפה שאמרו קול יעקב ולא אמרו בסתם בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו’?

אך נקדים דהנה כתבו התוס’ במגילה י”ז שמצוות זכירת עמלק היא גם בלב וגם בפה וצ”ל מדוע. וכן צריך להבין למה כל החרדה על מחיית עמלק יותר משאר אומות המצרות לישראל שלא צווה ה’ למחותם כך? וע”פ פשט י”ל כדפרש”י שהם ציננו את כל האומר מהפחד של ישראל וכו’.

ועל פי האמור שבזמן שאין עושין וכו’ יהיו אומות העולם חובטין אותם כדי שיחזרו בתשובה, ועמלך בא עליהם על כמה עוונות כדרז”ל ובפרט על שרפו ידיהם מהתורה וא”כ הרי עמלק עשה רצון השם כדי שיחזרו בתשובה.

אך ניישב ע”פ מה שהביא רש”י בפ’ תצא “אשר קרך”: כפשוטו לשון מקרה והזדמנות והפ’ הב’ הוא לשון קרירות משל לאמבטי רותחת ישב זה בתוכה קירר אותה בפני אחרים יעו”ש.

 והרב דרכי הים כתב בשם מהראנ”ח שלמ”ד קרך לשון קרירות, יש לומר שרצו עמלק לקנות לעצמם שם ע”י שילחמו בישראל. ואילו למ”ד מקרה נלמד שלא הייתה כוונת עמלך לקנות שם לעצמם כי איזה שם וגדולה יש למי שנלחם עם עבדים שניצולו מן השביה?

ולדרכנו יובן שעמלק נזדווג לישראל בכדי לנסות את ישראל היש ה’ בקרבם, ופירוש העניין שלא קיבלו ישראל את התורה מלב ונפש אלא באונס וכו’ כמשז”ל מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמנם זה שקיבלו עליהם את התורה בפיהם זה העיקר ודברים שבלב אינם דברים, ויש בידם זכות פיהם. אך על זה בא עמלק בכח עשיו שיש בידו זכות כיבוד אביו שבשפתיו כבדו אך ליבו היה רחוק ממנו ועל כן דווקא עמלק נזדווג להם.

וכך נפרש שכשהקול לחודיה קול יעקב ולבו רחק ממנו אזי הידים ידי עשיו כי גם לו יש את זכות הפה כנ”ל

וע”פ זה כוונת מאמרז”ל לכו אל בלעם וכו’ מצפצפין בקולם וכו’ שרוצה לומר להם לא רק שלומדים אלא שמצפצפים בתמידות בלימוד התורה מתוך שקיבלוה בליבם, אכן זו חכמת בלעם שידע דבר זה.

וכיון שעמלק רוצה להזדווג לישראל על שלא קבלוה בלב על כן אמרו רז”ל זכור בפה ובלב שצריך גם קבלה בלב.

ועל כן קצף ה’ וצווה למחות את עמלק יותר משאר עמים כי שאר עמים משעבדים לישראל כדי שישובו בתשובה משא”כ עמלק מגמתם לאבד ישראל חלילה אף אם זכאים ועוסקים בתורה בפיהם.

 ועל כן קוראים בפרשת זכור בספר התורה כדי לעורר כח עליון ולהוסיף כח בפמליא של מעלה להלחם בעמלק ע”י סוד התורה. [מהספר פני יצחק לרבי יצחק אבולעפיה זצ”ל]