מעשה אבות

רבינו יחייא אדהאן נולד בעיירה תאפילאלת בשנת התרכ”ו לאביו הגאון והצדיק רבי מכלוף אדהאן זצוק”ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של אדונינו מרן רבי יעקב אבוחצירא זיע”א.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא מרן אביר יעקב יחד עם בן גילו הרה”ג עט”ר עיר וקדיש כמוהר”ר דוד אביחצירא הי”ד וזצוק”ל וזיע”א מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות מואס בענייני העולם הזה לילותיו תפילות וימיו צומות שעות על גבי שעות היה יושב בחדרו של סבו מרן אביר יעקב ומסתכל בדמותו הטהורה ושאיפתו היחידה מתי יגיע גם הוא הילד למדרגת סבו ובראותו את שקידת סבו מרן אביר יעקב על לימודו שקד גם הוא על לימודיו ומסופר כי פעם באו כמה מנכדי מרן אביר יעקב להבחן אצלו על לימודיהם ולכל נכד נתן אביר יעקב איזה פרס הוא שעמד מן הצד בתור בן בית ניגש גם לסבו ואמר סבא למה לי לא נתת מאומה ענהו ר’ יעקב אם תשמיע לי איזה דבר לימוד אתן גם לך ומיד השמיע הילד יחייא את כל פרשת השבוע בטעמים ובניגון בלי לשגות אף בטעם אחד ור’ יעקב בירכו שיהיה גדול בתורה וביראת שמים טהורה וכמובן נתן לו פרס הגון

כך גדל רבינו באוירה דקדושה ויראה וכך עלה במעלות הקדושה והחסידות נשמתו הגבוהה חיפשה ותרה אחרי חומרות וחסידות סיגופים ופרישות בל ספרי המוסר כגון ראשית חכמה שבט מוסר פלא יועץ היו שגורים בפיו בעל פה ומקיים כל הכתוב בהם נכנס לפני ולפנים בחכמת הקבלה ותפילותיו כולם היו על פי הכוונות כל ימיו צומות וטבילות. אדמו”ר עטרו”ת סידנא בבא סאלי ר’ ישראל אביחצירא זצוק”ל וזיע”א כינה אותו במכתבו צניע ומעלי פרוש מאהבה ומיראה מכי אתא שמשא ועד מעלי בהדי כבשי דרחמנא בלחם סתרים רב חיליה וגובריה קיים ליה בדרבה מיניה במעשה רב חומרי וקלי לאפוקי ולעיולי וכל הכתוב במגילת תענית קיים זה מה שכתוב בזה. והעיד עליו אדמו”ר זיע”א כי רבינו במשך שנות חייו צם הפסקה גדולה ממוצאי ש”ק עד ליל שבת קודש לכל הפחות מאה פעמים מלבד צומות כל יום שני וחמישי ובשנה אחת צם בחודש תמוז ימי החום הקשים והארוכים צם פעמיים הפסקה גדולה ברציפות שבוע אחרי שבוע

 לאחר פטירת מו”ז מרן אביר יעקב זצוק”ל דבק רבינו בדודו הרה”ג כמוהר”ר מסעוד בנו בכורו של ר’ יעקב והיה תלמיד חבר לבנו הגדול עט”ר ר’ דוד זצוק”ל אשר היה בן גילו רבינו הכיר בר’ דוד כי איש אלקים קדוש הוא וקבלו עליו כרב מובהק איתו עמו התבודד ולמד וכלשונו לא זזה ידו מתוך ידי בשבתי ובקומי. בשנת תר”פ כשנהרג עט”ר רבי דוד, מיאנה הנחם נפשו מהאסון הכבד בהלקח ממנו ידיד נפשו מורו ורבו אשר גדלו בתורה ויראה, ומתוך צערו ויגונו הרגיש חובה קדושה להנציח לדורות את גודל קדושתו חסידותו דרכיו ומנהגיו של עטרת ראשינו ר’ דוד הי”ד וחיבר את הספר אני לדודי קטן הכמות ורב האיכות ומתוכו ילמדו הדורות הבאים סדרי קדושה וטהרה.

לאחר חורבן תאפילאלת ריסאני עברה המשפחה לעיירה בודניב שבה כיהן כרב אדמו”ר ציס”ע בבא סאלי שכונן מחדש את ישיבת מרן אביר יעקב. רבינו דבק באדמו”ר בבא סאלי והיה יד ימינו בהנהגת הישיבה ותקופה ארוכה למדו יחדיו בחברותא מסכת שבת. רבינו הוא הגבר אשר הטביע את חותם החסידות הקדושה והפרישות והצניעות על בני הישיבה בספרו להם ממראה עיניו על מנהגי אבות וקדושתם וחסידותם במתק שפתיו ובמוסריו השפיע השפעה רבה על בני הישיבה ובפרט על אדמו”ר ציס”ע בבא מאיר זצוק”ל וזיע”א

רבינו בגודל ענוותנותו לא החזיק מעולם טיבותא לנפשיה והיה כעפר תחת כפות רגלי החכמים וכופף עצמו אפילו לילדים קטנים ומדבר עמם בלשון כבוד ובנחת רוח ובפרט לבני תשחורת והכל במטרה לקרבם לתורה ויראת שמים טהורה.

משאת נפש רבינו היתה לזכות לעלות לארץ ולבלות בה את שארית חייו אך דא עקא כי מארגני העליה מטעם המדינה לא נתנו למבוגרים ולזקנים לעלות לארץ כי אם צעירים בלבד ובפרט לרבינו שהיה זקן מופלג. לאחר זמן הגיע רבינו לארץ ולשאלת בתו כיצד נרפא והצליח לעלות, ענה רבינו ואמר בתי הרבה מלאכים ושלוחים למקום והוא שלח מלאכו וירפאני ובשרני כי אזכה לחיות ולהטמן בארץ הקודש, הודו לה’ כי טוב. רבינו התגורר בבית בתו בשכונת מוסררה בירושלים. רבינו נלב”ע בי’ אדר ב’ התשי”ז ומנ”כ בירושלים. חיבר את הספר ‘אני לדודי’ ובו דרוש לתפילין פיוטים שונים ושבחי רבו ואהובו העט”ר רבי דוד אביחצירא הי”ד זיע”א. ספרו זה יצא בכמה מהדורות ולאחרונה גם בהוצאת ספריית אור המערב ירושלים עם תוספות מכת”י רבינו. כת”י נוספים של רבינו קיימים עוד ביד משפחתו ויהי רצון שנזכה במהרה לאורם.  

מילי דחסידות – מתורתו של הצדיק

ביאור נאה בפסוק ‘שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך’

איתא בגמרא מנחות, תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקב”ה במצוות, תפלין בראשיהן, ותפלין בזרועותיהן, ציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן. ועל מצוות אלו אמר דוד ‘שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך’. ואיתא דבשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצות אמר אוי לי שאעמוד ערום בלי מצות. כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר ‘למנצח על השמינית מזמור לדוד’ על המילה שניתנה בשמיני. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפלין בראשו ותפלין כזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר ‘והחוט המשולש לא במהרה ינתק’ ואומר ‘חונה מלאך ה’ סביב ליראיו ויחלצם’.

והקשו חכמים שכאשר נמנה את אלו המצוות נמצא שהם רק ארבע: תפילין של יד, ושל ראש, ציצית ומזוזה, וא”כ מדוע חשבם דוד המלך ע”ה לשבע מצוות? וביאר רש”י שארבעת הפתילים של הציצית יחשבו לארבעה מצוות בכלל המצוות ובכך ימצאו וישתלמו שבע.

וסידנא מרן רבי יעקב אביחצירא זצוק”ל וזיע”א תירץ בהקדים הא דאמרו חכמים שהיצר הרע רוצה כל הזמן וכל רגע להחטיא את האדם. וכן אמרו שיש לו ליצה”ר שבע שמות, שריבוי שמותיו מראה על קשיותו ותוקפו. וכאשר בן אדם בורח ממנו מצד אחד הוא מנסה להתעורר עליו מצד אחר. אך הצדיק יתעורר עליו לנצחו ולגבור עליו  ויהפכו בכל כוחותיו ולא ישאיר בו שום יכולת וכח. אך הרשע, יוכל היצה”ר לנצחו אפי’ מצד אחד. וכמ”ש הפסוק ‘שבע ביום הללתיך’, ‘כי שבע יפול צדיק וקם’ ורשע יפול באחת, דהיינו שיהצה”ר יוכל להתגבר עליו אפי’ רק באופן אחד.

וזוהי כוונת המאמר שישראל היקרים סיבבם הקב”ה במצוות, והיינו במצוות שיש בהם סגולה שתציל את האדם מהיצה”ר, שכאשר ילבש האדם ציצית ותפילין, ויקיים מצוות מזוזה בפתח ביתו, סגולתם של מצוות אלו להצילו מן היצה”ר. וזה שחשבו אותם שבע אע”פ שהם רק ארבע, כיוון שהם כנגד ולעומת שבעה השמות של היצה”ר שמצוות אלו מצילות ממנו. וזהו גם ביאור מ”ש ‘שבע ביום הללתיך’.

ואם אפשר נפרש פסוק זה ‘שבע ביום הללתיך’ על שבע הנקבים שיש באדם, שהם שתי העיניים, ושתי האוזניים, ושתי נקבי החוטם, והפה, שדרכם מנסה היצר לשלוט על האדם ולהביא אותו לידי עבירה רח”ל: העיניים רח”ל להסתכל בהם בדברי איסור נגד רצון ה’. והאוזניים לשמוע בהם דברים בטלים, והם המקדימים לכוות האדם באש הגהינם באותו העולם. והחוטם כאשר נושם בו ריח איסור שאז פוגם בשכינה, כיוון שהשכינה קשורה בחוטם האדם כמ”ש ‘ויפח באפיו נשמת חיים’. והפה כאשר ידבר בו לשון הרע ודברים בטלים.

גם העיניים והלב הם יסובבו לאדם את העבירה. העין רואה והלב חומד, כמ”ש ‘ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם’ וכו’. ומשום זה צריך הנער שנכנס לגיל י”ד לעורר את עצמו בדברים אלו, כיון שאז נכנס לשנה שהוא מתחייב בה במצוות, ואז מגיע לו היצר הטוב ואז יכול הוא להעשות מרכבה לשכינה כמ”ש ‘כי בצלם א-להים עשה את האדם’, ויתרחק מהיצה”ר מכל וכל, והבא ליטהר מסייעין אותו, ויקדש את נפשו ואבריו, וישבח לקב”ה על מצוותיו היקרים שהוא ית’ בעצמו משתבח בהם כביכול, שהם תפילין ציצית ומזוזה, וכן כללות מצוות התורה כולה שמרומזים בהם שמו היקר והקדוש. וע”כ צריך להיות בו יראה ורעדה כאשר לובשם, וכאשר נכנס עמהם לבית הכנסת לא ידבר דברים בטלים כאשר לובשם, וכל מעשיו כולם יעשה אותם לשמו היקר. ובכך יבואר הפסוק שהזכרנו ‘שבע ביום הללתיך’, דהיינו שבע המצוות שהם הציצית והתפילין והמזוזה שהם כנגד שבעה הנקבים שאמרנו.

גם ‘שבע ביום הללתיך על’ ר”ת שבעה, דהיינו שהשבעה הנקבים שאמרנו, ישתמש בהם רק לתורה ולמצוות ומעשים טובים. וזהו מה שממשיך ‘על משפטי צדקך’ היינו תורה ומצוות שנקראים משפטי צדקך. ובזה יאריך ימים וירש טוב בעולם הבא ובעולם הבא, ויברחו ממנו כל המשטינים והמקטרגים למעלה ולמטה.

ונאמר ‘וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך’, ודרשו רבותינו בגמרא ‘כי שם ה’ נקרא עליך’ זהו תפילין של ראש. וביארו ש’שם’ יעלה חשבונו ‘הוי’ה שד”י’.

ועוד נאמר שם הוי’ה נקרא’ ר”ת שי”ן מלאה, וישנם ב’ שי”ן הנמצאים כתובים מצדדי בתי התפילין של ראש מצד אחד האות שי”ן בת שלש ראשים ומצד שני שי”ן בת ארבעה ראשים, ככל הראשים של בית השי”ן עולים לנו יחד שבעה, שהם כנגד שבע המצוות שזכרנו לעיל שהם מצות תפילין של ראש, ושל יד, ואבעה פתילים של הציצית, והמזוזה. ובזה יעשה תיקון לשבעה הנקבים שבפניו שפגם בהם: העיניים ילמד בהם תורה ויביט בהם על מצוות שיוכל הוא לקיים, ויבדוק את הפתילים של הציצית שלו, ובסיבת זה יזכה למצוות כולם, ובכך יאירו עיניו, כמ”ש הפסוק ‘מצות ה’ ברא מאירת עינים’. והאזנים ישמע בהם דברי תורה כמ”ש ‘ואזני כל העם אל ספר התורה’ ובסיבת זה יזכה שלא יכשלו אזניו בשמיעת דברים בטלים. ובשעת תפילתו לא יחשוב על דבריו אחרים, או שידבר דיבורי חול רח”ל, שאז תעלה תפילתו עם הקהל לפני השי”ת. וגם בעניין החוטם  שע”ז נאמר ‘תורת ה’ תמימה משיבת נפש’ שהתורה היא לו כבשמים עריבים המשיבים הנפש. ולא יריח כי אם בשמים של מצוה כמו הדס בהבדלה של שבת, או שמריח בשמים כדי שיברך עליהם. ואזי הנשמה תהיה מושפעת מהריח של התורה והמצווה. גם הפה לא נברא אלא כדי שיקרא בו האדם בתורה כמ”ש ‘תורת אמת היתה בפיהו’, וכמ”ש ‘ודברת בם’, ועל כן עיקר דיבורו של האדם צריך להיות רק בתורה, ושלא ידבר בה דברים בטלים וכ”ש לא נבלות פה ולה”ר, כיון שכל האיברים של האדם תלוים בפיו, כמ”ש ‘כל עמל האדם לפיהו’ שכל הקלקול של האדם והתיקון שלו הוא בפה, ואם הפה חוטא כל האברים חוטאים, כיון שכל האברים רמוזים בהם שמו של הקב”ה כמו שאמרנו שהאדם הוא מרכבה לשכינה כביכול. ובמיוחד ברית קודש שבו רמוז שם הוי’ה ושם שד”י, כמו שרמוז בתפילין ומזוזה, הוי’ה מבפנים ושד”י מבחוץ. ועל כן צריך האדם לשמור את בריתו ואת פיו שלא יחטאו ויטמאו אבריו כולם, וכמ”ש ‘שמור פיו ולשונו שומר מצרות נפשו’.

ובזה נבאר הפסוק ‘שיויתי ה’ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט’ שר”ת של ‘שויתי י’ לנגדי’ עולה מאה וארבעים כחשבון הוי’ה שד”י, והם ‘לנגדי’ כיון שהפה והברית הם מלפני האדם, הפה מלמעלה והברית מלמטה, והם השערים של הגוף לאברים כולם, וזהו ביאור הפסוק הנז’ ‘שויתי ה’ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט’. ובזה יבואר הפסוק שהבאנו למעלה ‘וראו כל עמי הארץ כי שם הוי’ה נקרא עליך ויראו ממך’ שעמי הארץ הם המשטינים והמקטרגים ואומות העולם, וכאשר הם יראו שהאדם רחוק מהעבירות מכל וכל וכיון ששם הוי’ה ושד”י רמוזים בברית קדש והתפילין והמזוזה, ושמות אלה הם ‘עליך’ דהיינו מאירים עליך אזי האדם מכריח אותם להסתלק ולירא ממנו, וזהו ‘ויראו ממך’. ולא עוד אלא שאפילו מלאך רע בעל כרחו עונה אמן, כיוון  שבכח תורתו ומצוותיו הופך את היצר הרע לטוב על כן גם היצר הרע מלמד עליו זכות. וזה יבואר טוב מכך שהר”ת של ‘וראו כל עמי הארץ’ עולה מאה ואחד, ומיכאל עולה מאה ואחד, והיינו שאפי’ עמי הארץ היינו המקטרגים, בע”כ עונים אמן ומעלים את זכויותיו של האדם קמיה קב”ה כמו מלאך מיכאל שהוא מקרב ומעלה את זכויותיהם של ישראל לפני הקב”ה                                              [תורגם מערבית מהספר אני לדודי – לרבי יחייא אדהאן זצוק”ל]