במועד קטן כו,א: “אלו קרעין שאין מתאחין, הקורע על אביו ועל אמו וכו’ ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים, וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים”. ערי יהודה מנלן דכתיב (ירמיהו מ”א) “ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'”. אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע, ירושלים בחורבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה וקורע, בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע. קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים”. וצריך להבין מאי שנא ערי יהודה מכל ערי ישראל, מדוע נקראים “ערי קדשיך” יותר משאר ערי ישראל. 

ומ”ש מהרש”א שמיירי בבית שני שלא הכירו ערי ישראל אלא ערי יהודה. דבריו קשים לשמוע שהרי עכו ידועה הייתה בבית שני וידוע שהיא עיר קדומה וכן קיסריא וצפורי וגמלא ויודפת ועוד, ערים ידועות כקדומות ביותר ומוקפות חומה מימות יהושע בין נון כמבואר במשנה ובגמ’ בערכין לב,א ובשאר מקומות. וכן משמע התם שטבריה הייתה קיימת אלא שימה הוא חומתה, ע”ש. וערים אלו מקומם ידוע עד היום. וכבר כתב מרן כתב בבית יוסף סי’ תקס”א שהמנהג לקרוע על ערי יהודה בלבד [וללא ספק ידע על מנהג זה לפי שהיו בגליל באיזור מושבו של מרן כמה וכמה ערים ידועות מימות בית ראשון כגמלא שנמצאת בגליל. וגם על צפת כתב ר”ש סריליאו בשביעית ריש פרק ו שצפצ היא עירבגליל” וישבו בה בבית שני “וצקרא דגלילה” [מוזכר בירושלמי שם] הוא מגדל צפת. הוכיח כן מהירושלמי בר”ה ועוד, ע”ש ובברכ”י אוח סי’ תצ”ו]. 

וצריך א”כ לבקש טעם מה נשתנו ערי יהודה משאר ערי ישראל. דאע”ג שחיוב הקריעה על ערי יהודה נלמד מקרא ד”ויבואו האנשים” וכו’ דמיירי שהגיעו ליהודה, עכ”פ  למה לא נלמד דהוא הדין לשאר ערי ישראל. [ושוב ראיתי שכבר נשאל  על זה מהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול סי’ נא,א וכתב שבאמת מהכתוב אין כמעט ראיה כלל לחיוב קריעה כלל, ע”ש מה שכתב]. והלבוש סי’ תקס”א כתב שערי יהודה דווקא משום שהם קרובים לירושלים. ועדין אינו מספיק שהרי בנימין קרובה נמי שהרי בית המקדש היה רובו בבנימין כמבואר בספרי דברים פסקא שנ”ב ביומא יב,א. 

ואברא דראיתי בספר הר הקדש לגרמ”נ שפירא שליט”א בתחילתו שכתב שגם ערי בנימין בכלל ערי יהודה, שהרי ההוכחה מאותם שקרעו בגדיהם היה בבואם למצפה מקום מושבו של גדליהו בן אחיקם כמבואר בירמיה שם. והמצפה הייתה בחלקו של בנימין כדהוכיח שם [ודן קצת בדברי איזה חוקרים אם המצפה היא מגדל שמואל הידוע], ונקט יהודה לפי שהמקום הא מקום מלכות יהודה, ע”ש. ומסתברים דבריו. וראה בסמוך.

עוד ראיתי בספר הר הקדש שם שכתב טעם נאה למה ערי יהודה דווקא, דבסנהדרין יא,ב אמרו: אין מעברין את השנה אלא ביהודה משום שנאמר “לשכנו תדרשו ובאת שמה”. וכ”כ הרמב”ם בהל’ קדוש החדש פ”ד הי”ב: אין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו. ומפרש הרמב”ם לשכנו לשון שכינה. [וראה גם בשו”ת ארץ טובה סי’ נ”ד שנשאל על מ”ש הגאון מקוטנא בשות ישועות מלכו יו”ד סי’ ס”ז שיהודה קדושה מהגליל, היכן נמצא כן, והשיב שכן מבואר בהרמב”ם הנ”ל. ועש”ב]. ולפי”ז י”ל שגם ענין הקריעה הוא משום גלות השכינה ושפיר נתיחדה יהודה בזה. וראה עוד ביד רמה בסנהדרין שם דלכן כל ערי יהודה בכלל “לשכנו תדרשו” משום שבית המקדש בחלקם. והיינו טעמא שהייתה שכינה בחלקם. ולפי”ז לכאורה שפיר יש לכלול את ערי בנימין בכלל חיוב קריעה על ערי יהודה, שהרי חלקו של בנימין נעשה אושפזיכן לגבורה כמ”ש ביומא יב,א ע”פ “בין כתפיו שכן”, ע”ש. ויותר מזה בזבחים נד,ב דשכינה בחלקו של בנימין, ע”ש.

אלא דכל זה טוב ויפה למאן דאמר נתחלקה ירושלים לשבטים, דלדידיה היה בית המקדש בחלקו של יהודה. אבל למאן דאמר לא נתחלקה ירושלים לשבטים כלל ולא היה בית המקדש בחלקו של יהודה ובנימין, [כי כבר יהושע ידע שמקום המקדש יהיה בין יהודה לבנימין כמ”ש באדר”ן פל”ה והפריש חלק כנגדו ביריחו ולא חלקו לשבטים והניחו שיהיה ברשות כל ישראל כמו שהייתה ארץ ישראל כולה קודם חלוקה ולכשיבנה המקדש תינתן יריחו למי שבחלקו נבנה המקדש כדי שכל ישראל יהיו שותפים במקום, וגם את שאר ירושלים לא חילק להם אלא בתנאי שבשיבנה המקדש יהיה לכל ישראל, ונמצא שמקום המקדש יכל ירושלים שייך לכל ישראל ולא נתחלק לשבטים לצמיתות, וראה בספרא דברים פסקא ס”ב ובחסדי דוד קרבנות פרק ו’. ומ”ש שם שגם למ”ד נחלקה לשבטים מקום המקדש לא נתחלק, לענ”ד ליתא, פשט הגמ’ ביומא יב,א לא משמע כן, וכמ”ש במקו”א בס”ד], קשה אמאי נשתנו ערי יהודה משאר ערי ישראל. ולומר דהך ברייתא דמועד קטן אזלא כמאן דאמר נתחלקה ירושלים לשבטים, קשה מאוד, דאמאי הרמב”ם הביא דין זה להלכה הרי הוא פסק בהל’ טומאת צרעת פי”ד הי”א ובהל’ רוצח פ”ט ה”ד כמ”ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים. וקשה על הרמב”ם גופיה איך כתב שיהודה היא בכלל “לשכנו תדרשו” וכו’ הרי איהו ס”ל דירושלים ומקום המקדש לא נתחלק לשבטים. ונראה ליישב במ”ש הגרי”מ טוקצינסקי בספר עיר הקדש והמקדש ח”ג פי”ג דאע”פ שירושלים לא נתחלקה לשבטים מכל מקום יהודה ובנימין חלקו מקום הישיבה והדירה כעין קנין פירות, ע”ש כמה וכמה הכרחים לומר כן. ולפי”ז ניחא גם מה שאומר כשקורע על ערי יהודה: “ערי קדשיך היו מדבר”. דדוקא ערי יהודה היו קדש. כנ”ל.

ועוד אפשר שהטעם הוא משום שעיקר יושבי ירושלים ישבו בערי יהודה, והיו סמוכים לשכינה, והגם שקדושת ירושלים היא המקום עצמו, מכל מקום מי שהחזיק ובנה וכו’ היו בני יהודה, ומשחרבו ערי יהודה וגלו בניה, היה ניכרהחרבן יותר במה שחסרה ירושלים את בניה, כי אין ספק שהשממה קשה לא פחות ואולי יותר מהחרבן עצמו (וכבר כתבו מהאחרונים דיומא כי האידא במקומות דייתבי סרי ומאיסי גבעו’ת הערלו’ת בערי יהודה אכתי שוממים הם). ודין אהני להו לערי יהודה שעריהם נקראים “ערי קדשיך”. ואפשר שזה כוונת הלבוש שכתב ערי יהודה לפי שהם קרובים לירושלים. 

ובזה ניחא מ”ש במקו”א להקשות בתפלה “המחזיר שכינתו לציון”, הרי ציון אינה ירושלים אלא עיר דוד היא והול”ל המחזיר שכינתו לירושלים. ולהנ”ל ניחא דכיון שערי יהודה נקראו “בין כתפיו שכן” ונקראו “ערי קדשיך”, וציון הוא מקום מלכות יהודה, שפיר אמרינן המחזיר שכינתו לציון. ודוק.

והנה בברכי יוסף סי’ תקס”א אות א’ כתב מרן חיד”א בשם זקינו מהר”א אזולאי זלה”ה שהטעם שלא נהגו לקרוע על חברון הוא משום שהייתה מערי מקלט שנתנו ללויים ולא מערי יהודה. ובגליון מהר”א יצחקי כתב שהדברים חלשים, וסיים מרן חיד”א אף אנן בעניותן אמינא דאין לסמוך על זה, עכ”ד. ובהשקפה ראשונה אין דבריהם מובנים כלל, דשפיר קאמר מהר”א אזולאי דחברון אינה בכלל ערי יהודה דשייכת לשבט לוי ועיר מקלט היא, ומהר”א יצחקי דחה דבריו ללא נתינת טעם. ואם נאמר שיהודה לאו דווקא וגם בנימין בכלל וכו’ כנ”ל, וחברון נמי נקראת סמוכה לירושלים, ניחא, וכמ”ש בספר הר הקדש שם. ומהר”א אזולאי נראה דס”ל כמ”ש דעיקר הטעם הוא משום דעיקר יושבי ירושלים היו דרים בערי יהודה, וחברון שהיא עיר מקלט מסתבר שאינה בכלל זה, ושפיר נהגו שלא לקרוע על חברון. וגם להטעם שכתב בפאת השלחן סי’ ג’ ס”ק א’ שהקריעה על ערי יהודה דווקא משום שערי יהודה הם ערי המלוכה של ישראל. ניחא דאין לקרוע על חברון. אלא דלפי דבריו נראה שגם על ערי בנימין אין לקרוע. אלא שדבריו דחוקים לענ”ד, דאם הצער הוא על אבדן המלכות מיהודה הא כבר בבית ראשון נתפלגה. ובבית שני לא היה מלוכה ליהודה כלל כי עדין היו משועבדים לפרסיים וליונים, ובכל זאת בסדר עולם פרק ל’ מקיש שמחת בית שני לבית ראשון. ואח”כ מרדו ומלכו בית חשמונאי הכהנים מאה ושלש שנה ומלכות בית הורדוס עבד חשמונאי מאה ושלש שנה  (ראה ע”ז ט,א סדר עולם שם ורש”י סנהדרין צז,ב) באופן שבבית שני לא היה כלל מלכות בית יהודה. ובסדר הקריעה לא מצינו שיש חיוב קריעה על רואה בית המלוכה וכיו”ב. וקצרתי.

וראיתי לנכון ליישב דברי הטור שכתב שכל ערי ישראל בכלל חיוב הקריעה. ומרן בב”י הנ”ל תמה עליו דבגמ’ ערי יהודה כתיב. דהנה כל בני ישראל כולם נקראים “יהודים” על שם יהודה. ויוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים ספר י”א עמ’ 17 כתב שבתקופת שיבת ציון בבית שני נתקבל שם זה לכלל ישראל משום ששבט יהודה הוא השבט הראשון שהגיע לארץ ישראל לבנות את בית המקדש. ובמדרש תנחומא מהדו’ ר”ש בובר פרשת ויחי סי’ י”ב איתא: “יודוך אחיך שכל ישראל יקראו על שמך יהודים”. ואין זה סותר את דברי יוסף בן מתתיהו, כי יוסף מדבר על הסיבה והמדרש מדבר על המסובב, ולכל סיבה יש מסובב מאת מסובב הסיבות. [ובכך ניחא מה שמרדכי נקרא “איש יהודי” אע”פ שהוא משבט בנימין]. וא”כ י”ל שהגמ’ קוראת לכל ערי ישראל בשם ערי יהודה.