(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 6 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לידידי וחביבי הרה”ג שניאור זלמן רווח שליט”א

הרב המקומי דמושב בית עוזיאל יע”א

ויו”ר המכון למצוות התליות בארץ.

החיים השלום ורוב ברכה עד בלי די.

במכתבו מיום ה’ כ”ט ניסן התשנ”ו, הביא את השאלה החמורה שהגיעה אליכם, בעקבות הפרסום של המכון בגליון תנובות שדה מס’ 5. על הבעיה של כלאים המצויים מאד בעצי האגסים בפרט, ופנו  אליכם חקלאים רבים (במיוחד מצפון הארץ) והם בעלי מטעים של אגסים, והם מורכבים על כנות של חבושים, ושאלתם בנפשם האם חייבים הם לעקור את כל המטעים הללו, וכמו שנפסק בש”ע יו”ד (סימן רצ”ה ס”ז) שאסור לקיים את המורכב כלאים, וכ”כ ציין שאמנם מרן ז”ל לא פירש אם האיסור הוא רק לקיים בידים, או שגם בלא שום מעשה נמי אסור לקיים. עוד שאל האם נוכל להתיר את המלאכות הנדרשות למטע ע”י נכרי או לא. ובפרט בנ”ד שהמטע הוא בן ט”ו שנים ונראה שכבר נתאחה מקום הכלאים ולא ניכר מקום ההרכבה, ואפשר לצרף לזה את ההיתר של החת”ס שכתב בפשיטות (בסימן  ח”ו כ”ה ) שכלאי אילן, זה כל עוד וההרכבה ניכרת, אך כשכבר נתאחה אין עליו עוד איסור כלאי אילנות, וממילא אינו אסור בקיום, עוד הוסיף לציין שבעלי המטע לא הרכיבו את  האילנות, אלא קונים את השתילים כשהם מוכנים ומתוקנים לנטיעה. (ועיין בחזו”א כלאים סימן ב’ אות ט’) עכת”ד בענין זה ומבקש ממני לחוות דעתו הקלושה בזה.

א. המקור לאיסור הרכבה

ותחילה נציין דחמורים כלאי האילנות שהם נוהגים גם בחו”ל מדאורייתא, וק”ו בא”י, שאין דינם כשאר המצוות התלויות בארץ. ולא עוד אלא גם בני נח הוזהרו עליהם כמ”ש בסנהדרין  (נ”ו ע”ב) וכ”פ רבים מהראשונים ועל צבאם רבינו הרמב”ם ז”ל בהלכות מלכים (פ”י ה”ו) וז”ל, מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד. ואין נהרגין עליהן . עכ”ל.

ויסוד הדבר במשנה בקידושין (ל”ו ע”ב) , כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו”ל. חוץ מן הערלה, וכלאים. ר”א אומר גם החדש ובגמרא שם(ל”ט ע”א), א”ר אסי א”ר יוחנן לוקין  על הכלאים דבר תורה. א”ל ר’ אלעזר ברבי יוסי והאנן תנן (בערלה פ”ג מ”ט) הכלאים מדברי סופרים, לא קשיא, כאן בכלאי הכרם, כאן בהרכבת אילן, כדשמואל , דאמר שמואל את חקתי תשמורו, חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע, מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו”ל, אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו”ל, ואלא הכתיב שדך, ההוא למעוטי זרעים שבחו”ל. [ופירש”י ז”ל חקתי תשמורו, מדלא כתיב ושמרתם את חקתי, משמע את חקתי אשר מעולם תשמרו, מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהן וכו’ ומהכא  נפקא לן בסנהדרין (ס’ ע”א) דבני נח הוזהרו עליהן, והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקש זה דומיא דבהמה אפילו בח”ל, דהא חובת הגוף היא, גם שדך בח”ל].

עוד אמרו בגמרא שם, רב יוסף מערב ביזרני וזרע, א”ל אביי והאנן תנן הכלאים מד”ס (ופירש”י ז”ל וס”ד דאפי’ כלאי זרעים אסרו וכו’), א”ל לא קשיא , כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים, כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה, בח”ל נמי גזרו בהו רבנן, כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה, בח”ל נמי לא גזרו בהו רבנן. והר”יף ז”ל הביא סוגיא זו וכתב עליה,

נמצא עכשיו דין כלאים בח”ל נחלק לשלשה פנים, יש מהן אסור מדאורייתא, ויש מהן אסור מדרבנן, ויש מהן מותר. כלאי בהמה והרכבת אילן אסורין מדאורייתא. וכלאי הכרם אסורין מד”ס, וכלאי זרעין מותרים. עכ”ל. וכ”כ הרא”ש ז”ל שם (ס’ ס”ב) (ומרן ז”ל בב”י יו”ד סימן רצ”ה הביאה משם הרא”ש ז”ל, וכנראה מחמת שקצב בלשונו.) וכ”פ הרמב”ם ז”ל (בהלכות כלאים פ”א ה”ה), כלאי באילנות וכו’ כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח, הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק, לוקה בכל מקום . עכ”ל. והטעם לכל זה הוא דנחשבין לחובת הגוף ואינה תלויה בארץ דוקא וכמ”ש רש”י ז”ל הנז’.

ב. מי אסור בקיום כלאים

ואחר שהתברר היטב דהרכבת האילן נוהגת בין בארץ ובין בח”ל מדאורייתא, נבא עתה לברר אם איסור זה הוא רק על המרכיב בעצמו, אבל למי שקיבל מטע של אילנות מורכבים שהרכיבן ונטען גוי או יהודי או שעבר ונטען איהו גופיה, מותר לו לקיימן, וכמו שפירותיהן מותרין באכילה, אפילו לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתו בלבד, וכמ”ש הרמב”ם ז”ל (פ”א מהל’ כלאים ה”ז) והוא ממס’ חולין (קט”ו ע”א)  יע”ש, וכן מותר נמי לנטוע יחור מן האילן שהורכב כלאים כמ”ש שם. או נימא דאסור לו לקיימן בשדהו אלא חייב לעוקרן, וכמו שמצינו בכלאי זרעים ברמב”ם (פ”א ה”ג) וז”ל  ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן, ואם קיימן אינו לוקה. עכ”ל. וי”ל דה”ה נמי לכלאי אילנות, או דיש לחלק ביניהם.

והרמב”ם ז”ל לא גילה דעתו להדיא בכלאי אילנות אם מותר לקיימן או לא, ואולם רבינו הטור ז”ל (סס”י רצ”ה) כתב, אסור להניח לנכרי להרכיב בשלו, ואסור לקיים המורכב. אבל הפרי היוצא ממנו מותר וכו’ עכ”ל. וכתב מרן ז”ל בב”י שם, ואסור לקיים המורכב  אבל  הפרי היוצא ממנו מותר. כ”כ הרמב”ם בפ”א (וצ”ל דכוונתו שהרמב”ם כ’ שם דהפרי מותר. אבל איסור הקיום לא כתבו בכלאי האילן וכנ”ל . הכותב) וכ”כ הרא”ש, וכתב שהטעם מפני שאין לך בכלאים שיאסר הפרי אלא כלאי הכרם, דתנן כלאי הכרם אסור מלזרוע  ומלקיים ואסורים בהנאה. כלאי זרעים אסור מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה, וכ”ה דברי סמ”ג, והטעם שהם מדמים הרכבת אילן באילן לכלאי זרעים שהן מותרים לאכילה, וכו’ עכ”ל. וצ”ל דכונת מרן ז”ל שהם מדמים הרכבת האילן לזרעים גם לגבי איסור קיום, דבלא”ה עדיין לא ידענו מהיכן לקחו דין איסור קיום בכלאי אילן , ואם כנים דברינו אתי שפיר נמי מ”ש מרן ז”ל בתחילת דבריו שכן כ’ הרמב”ם ז”ל, ובהרמב”ם לא נמצא איסור קיום כי אם בזרעים ולא בכלאי אילן, וע”כ ז”ל שכוונתו על הדמיון הזה שמדמה הרמב”ם ז”ל כלאי האילן לכלאי זרעים, ובהלכה ה’ שם כתב, כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים וכו’. וכבר כתב  לעיל בהלכה ג’ גבי כלאי זרעים שאסור לקיימן , ובאמת כ”כ מרן החיד”א ז”ל בברכ”י (אות ז’) וכמ”ש להלן בעה”ו. והמשנה שהזכיר מרן בב”י היא בריש פ”ח דכלאים, וכאמור גם שם נאמר איסור הקיום גם בכלאי הכרם וגם בכלאי זרעים, וכלאי האילנות לא נזכרו שם כלל. ולכאורה י”ל דק”ו הן מכלאי זרעים וכה”כ, דכלאי אילנו’ חמורים שנוהגים בח”ל וגם בזה”ז מן התורה. ואפי’ ב”נ מוזהרין עליהן וכמ”ש לעיל. ואם משום שפירותיהן מותרין. הרי גם כלאי זרעים פירותיהן מותרים באכילה כדתנן התם, ועוד אלא דכלאי האילנות נלמדו מאותו פסוק של כלאי זרעים וכנ”ל. וכפי הנראה שזהו טעמם של הרא”ש והטור ומרן ז”ל שפסקו כן, וכ”פ בש”ע שם ס”ז.

ומיהו אם משום זה יש מקום בראש לחלק ולדחות, דאחר שראינו בגמרא דקידושין הנז’, שהשוו הרכבת האילנות להרבעת הבהמה, ואמרו מה בהמתך בהרבעה וכו’ ומה בהמתך בין בארץ בין בח”ל אף שדך וכו’ וכנ”ל, א”כ יש לנו לומר דגם לדין הקיום נלמד כלאי האילנות מכלאי בהמה, ותנן שם (באותה המשנה) כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע. וע”ש בתפארת ישראל (אות ט’) שפירש כלאי בהמה, בהמה הנולד משני מינים עכ”ל. וזה שלא כמו שכתב הרב משנה ראשונה שם, שהוא ז”ל כתב דהך כלאי בהמה אינו כההיא דבסמוך כלאי בהמה אסורים זה בזה, דהתם בבהמה הנולדה מכלאים, והכא בשני

מינים שהם כלאים זע”ז, וע”ש שהאריך בזה, ובסוף דבריו כתב, ואני תמה על הכסף משנה (פ”ט מהל’ כלאים ה”ג) שכתב הרמב”ם מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים, הנולד מהם מותר באכילה. וכתב הכ”מ שמשנה היא. כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואין אסורין אלא על מלהרביע עכ”ד. ולא נהירא דההוא לא מיירי בנולד מכלאים, אלא משני מינים שהם כלאים כדפ’, אבל בין הנולד לענין אכילה לא הוזכר כאן. עכ”ל. ובמחכ”ת אין דבריו בזה מוכרחין והעיקר כמ”ש מרן ז”ל בכסף משנה דמדבריו נראה להדיא שפירש את המשנה כמו שפירשה להדיא הרב תפארת ישראל שהזכרתי. עוד ראיתי אחרי רואי שכ”פ הטור להדיא בסימן רצ”ז וז”ל, הנולד מן הכלאים (דבהמה) מותר בהנאה ובאכילה אם הוא מין טהור, ומותר לקיימו עכ”ל. ובע”כ שכן פירש את המשנה הנז’, ונעלם מעיני ק’ דהרב משנה ראשונה ז”ל.

ועתה מצאתי בספר דרך אמונה להגאון הגדול מוהר”ח קנייבסקי שליט”א בהל’ כלאים (פ”ט ה”ג) ששם כ’ הרמב”ם שהנולד מכלאי בהמה מותר באכילה, וכתב שם בדרך אמונה (אות י”ט), ומותר לקיימו ולגדלו בביתו. וכתב בציון ההלכה שם (אות כ”ט) טור והיא משנה רפ”ח דכלאים ועיין תי”ט ותפא”י ושנו”א ודלא כמשנה ראשונה עכ”ל. ודי בזה. ואחר שהתברר שהנולד מכלאי בהמה מותר לקיימו ולגדלו יש מקום לומר דה”נ בכלאי אילנות דשוים להם שמותר לקיימם. ואולי משום זה לא אסרוהו במשנה וגם הרמב”ם ז”ל לא פירש בו מאומה. וצ”ע.

ג. ביאור דברי הגמ’ במו”ק

ולפני שנפנה לדברי האחרונים שנשאו ונתנו בזה. נביא דברי הגמרא במסכת מועד קטן (ב’ ע”ב), איתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה, רבה אמר משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע, וכו’, איתיביה רב יוסף לרבה, המנכש והמחפה לכלאים לוקה. רבי עקיבא אומר אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע, היינו דאסירא זריעה בכלאים, אלא לדידך דאמרת משום חורש, חרישה בכלאים מי אסירא, (ופירש”י ז”ל , דבשעת חרישה [ וצ”ע דבמס’ שבת (דף ע”ג ע”ב) אמרו אהא דתנן הזורע והחורש, תנא בא”י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי. ופירש”י ז”ל שם, בא”י קשה  היא , ואין יכול לכסות בלא חרישה, ואשמעינן דהא נמי חרישה היא עכ”ל. ואיך אמרו כאן במו”ק, חרישה בכלאים מי איכא. ופירש”י , דבשעת חרישה ליכא כלאים כלל. כלומר דאין מציאות של חרישה בכלאים בשום פנים, עד שהוצרך רבה להעמיד הברייתא כולה ר”ע ומאי טעמא קאמר וכו’, שהוא דוחק גדול מאד כידוע, ותרי כלאי זרעים נוהגים רק בא”י בלבד ואפי’ מדרבנן, וע”כ תנא דכלאים בא”י קאי, ובא”י זרעי והדר כרבי, וכתב רש”י  בשבת דגם זו נקראת חרישה, וא”כ אשכחן חרישה בכלאיים בפשטות . וצ”ע. ובתוס’ הרא”ש על מו”ק  שם פי’ חרישה בכלאים מי אסירא, דלא אסרה תורה אלא זריעה בכלאים . וע”ש.] ליכא כלאים כלל). אמר ליה משום מקיים, והא מדקתני סיפא ר”ע אומר אף המקיים. מכלל דת”ק לאו משום מקיים הוא. כולה   ר”ע היא, ומאי טעם קאמר. מ”ט המנכש והמחפה בכלאים חייב, משום מקיים שר”ע אומר אף המקיים. מ”ט דר”ע דתניא שדך לא תזרע כלאים, אין לי אלא זורע, מקיים מנין ת”ל כלאים שדך לא . ע”כ. ופירש”י , ואע”ג דכתיב לא תזרע כלאים, גורעין ודורשין, לא כלאים לא יהא כלאים מ”מ שחייב אתה לבטלו. עכ”ל. וגם במכות (כ”א ע”ב) תנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין, החורש בשור וחמור, והן מוקדשין, וכלאים בכרם . וכו’. ובגמרא שם א”ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה. א”ל רבי יוחנן לאו משנתנו היא יש חורש וכו’, האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה, לאו דמיכסי בהדי דאזיל . א”ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה. א”ל ריש לקיש לר’ יוחנן אי לאו דקלסך גברא רבה, הוה אמינא מתניתין ר”ע היא. דאמר המקיים כלאים לוקה. דתניא המנכש וכו’ מ”ט דר”ע דתניא שדך לא תזרע אין לי אלא זורע מקיים מנין ת”ל (בהמתך לא תרביע) כלאים שדך לא (תזרע כלאים). ופירש”י ז”ל, דהוה מצי למיכתב בהמתך כלאים לא תרביע. ומדסמך כלאים לשדך ש”מ להכי הוא דאתא . עכ”ל. ור”ל דמדכתב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע וגו’ דרשי’ כלאים דבהמה עם שדך, והו”ל כמו שכתוב, כלאים שדך לא. שמשמעותו שלא רק לזרוע כלאים אסור, אלא גם אסור לקיימו כלל. (וע”ש בהגהות הב”ח או’ י’ דכתב שרש”י בע”ז דס”ד ריש ע”א לא פי’ כן, ובעצם גם במו”ק הנז’ לא פירש כן, אך הכל ענין אחד, דדורשים הך כלאים דבהמה עם שדה, לומר שלא רק זריעת כלאים אסורה, אלא גם קיומו אסור, וכמובן דזה לר”ע). והנה רש”י במו”ק שם כתב, (בד”ה אף המקיים) שרואה כלאים זרוע ואינו מבטלו. עכ”ל. ומשמע מזה דגם בלא מעשה כלל לוקה לר”ע דמחייב גם על המקיים, ואולם ברש”י בע”ז (ס”ד ע”א) ד”ה אפילו לר”ע כתב וז”ל, דאם זרען אחר ובא זה ועשה להן סייג וגדר כדי לקיימן לוקה. אלמא אסור להיות רוצה בקיומן. עכ”ל. והתוס’ שם  (בד”ה רבי עקיבא) כתבו ע”ד רש”י ז”ל דיפה כוון, דהא במכות (כ”א ע”ב) מוכיח דר”ע אית ליה, לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ודלא כהערוך שפירש מקיים בהנחה דכלאים ליגדל בתוך שדהו לוקה, ואית ליה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וע”ש ובגליון הש”ס שם ציין לתוס’ דמכות (ד’ ע”ב ד”ה הא) שגם שם כ’ דלר”ע אין לוקין על לאו שאין בו מעשה, והמקיים בכלאים היינו שעשה גדר סביב הכלאים, ולא כהערוך. נמצא דלרש”י ז”ל והתוס’ גם לר”ע דאמר אף המקיים, מ”מ אינו לוקה אא”כ עשה מעשה, ולכל הפחות אם גדר סביב הכלאים, אבל אם לא עשה מעשה כלל, רק הניחם בשב ואל תעשה שלא עקר  את הכלאים, אינו לוקה דלאו שאין בו מעשה אינו לוקה עליו. ומ”ש רש”י ז”ל במו”ק שם שהמקיים הוא שרואה כלאים זרוע ואינו מבטלו וכנ”ל, צ”ל דשם לא איירי ממלקות. אלא לומר שיש בזה איסור דאורייתא, וכדמשמע מהתוס’ בע”ז ובמכות הנז’, דהטעם דבעי’ מעשה דגדר וסייג הוא משום דלאו שאין בו מעשה אינו לוקה עליו. משמע מינה דאיסור תורה מיהא איכא גם בלא מעשה כלל.

ד. שיטת ר”ח

ואולם ראיתי בפי’ רבינו חננאל ז”ל במו”ק שם, דרוח אחרת עמו בזה. וז”ל. פירוש מקיים בכלאים, שמצא שדה זרועה בכלאים , ועבדה הוא וצמחה, ונתקיים הכלאים בעבודתו שגורם לה הצמחה והפרחת פירי, מ”ט אמר קרא לא תזרע כרמך כלאים, אין לי אלא זורע תבואה בכרם, מקיים מנין, ת”ל לא כלאים. כלומר האי לא דכתב רחמנא , דרוש אותו בזרוע, דהו”ל לכתוב לא תזרע כרמך ולשתוק, ואנא ידיענא דאין זריעה אלא בתבואה, פי’ וממילא שמעינן שאסר זריעת התבואה בכלאים, וכו’. כלאים דכתב רחמנא למה לי, לרבות המקיים כלאים בלאו. עכל”ה. הרי מבואר לפנינו שדעתו היא, דאין לוקה על כלאים אלא כשעושה מעשה גמור בגוף הכלאים, ולא די בגדר וסייג מסביב לכלאים, אלא פירש כמה פעמים דבעינן “שעבדה וצמחה”, ונתקיים הכלאים בעבודתו שגורם לה הצמחה והפרחת פירי. וא”ת א”כ מה החידוש שהוא חייב בכה”ג, ויותר קשה איך נחלקו חכמים על ר”ע בזה, ע”ז כתב ר”ח ז”ל אין לי אלא זורע מקיים מנין, ומכלל שמעינן דדעת חכמים היא שאינם דורשים דרשה זו, אלא מפרשים הפסוק כפשוטו דאזורע קאי, אבל אם מצאו זרוע אפילו עבדו וצמחו אינו לוקה, דלא אסרה תורה  אלא זורע כלאים.

ה. חיוב מלקות במקיים כלאים

והרמב”ם ז”ל (בפ”א מהל’ כלאים ה”ג) כתב, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקר אותן, ואם קיים אינו לוקה. עכ”ל. וכתב הרדב”ז ז”ל בביאורו שם , זו פלוגתא דר”ע וחכמים , ופסק כחכמים שאמרו אינו לוקה, והקשה שם אמאי לוקה אם אין בו מעשה, ותירץ דאיירי שגדר סביב שדה הזרוע כלאים, והביא המשנה בפ”ח מ”א, כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה, וכתב דשוים חכמים ור”ע שאסור לקיים, ופליגי לענין מלקות. ומרן ז”ל בכסף משנה שם הביא הברייתא דמכות ומו”ק הנ”ל, ר”ע אומר אף המקיים משמע דלת”ק אינו לוקה, ומ”מ  איסורא איכא, ופסק כותיה, ואע”ג דאמרו שם , כולה ר”ע היא. ומה טעם קאמר וכו’, וכיון דפסק רבינו (שם הלכה ב’) דמנכש או מחפה לוקה, הו”ל למיפסק דמקיים נמי לוקה (דלפי מ”ש כולה ר”ע היא , גם מנכש הוא משום מקיים כמבואר בגמ’ שם להדיא),י”ל דההוא שינויא אליבא דרבה, אבל לרב יוסף ברייתא כפשטה, דר”ע הוא דסבר מקיים לוקה, ות”ק פליג עליה דמקיים לית ביה אלא איסורא ולא לוקה והלכה כרב יוסף . וע”ש שהק’ ממ”ש הר”מ בהל’ שבת (פ”ח ה”א) דמנכש הוי תולדה דחורש כרבה וע”ש שהאריך בזה. והביא דברי הירושלמי במס’ כלאים (ריש פ”ח) דתנן כלאים אסורים מלזרוע ומלקיים, ואמרו מה כרבי עקיבא דאמר המקיים עובר בלא תעשה, א”ר יוסי ד”ה היא שהוא אסור בשלא קיים ע”י מעשה, אבל אם קיים ע”י מעשה לוקה. כהדה דתני המקיים בכלאים לוקה. עכ”ל. ומשמע מזה דרבנן פליגי על ר”ע וסברי דמקיים שלא ע”י מעשה אסור ואינו לוקה. ויש מי שאומר דלמ”ש במו”ק כולה ר”ע וכו’. גם לר”ע לא לוקה אלא העושה מעשה כגון מנכש ומחפה, אבל המקיים בלא מעשה לא לקי, והקשה ע”ז דא”כ מנ”ל שאסור, ועוד דקשה ע”ז מהירושלמי הנז’, עכתד”ק דהכסף משנה . והמ”למ שם הקשה על מרן ז”ל מע”ז ( ס”ד ע”א) הנ”ל, דאמרו שם דלרבנן מותר לקיים, והוא היפך מ”שּ מרן ז”ל , וכתב דיש ליישב ברוחק ודו’ק עכ”ד. והגר”א ז”ל בביאורו (רצ”ז אות ח) כתב דהגם דבע”ז (ס”ד) משמע דלרבנן מותר. היינו בשדה של גוי, ובאמת הדבר מפורש בחידושי הריטב”א ז”ל על מס’ ע”ז שם ד”ה או רבנן מאי איריא לעקור, אפילו לקיים שרי, נ”ל דבשל גוי איירי, דבשל ישראל א”א דשרו ולא אסרו מדרבנן  מיהת. עכ”ל. והוב”ד בברכ”י (סי’ רצ”ה אות ז’) וכדלהלן. וכתב על המל”מ הנז’ דאם היה רואה מ”ש הריטב”א הוה נח דעתיה . עכ”ל.  ועיין בחידושי רעק”א ז”ל בגליון על הרמב”ם ז”ל שם (הוצאת פרנקל), שהאריך להקשות ע”ד מרן ז”ל בכסף משנה, ולקיים דברי היש מי שאומר כיע”ש. וע”ע בפי’ מהר”י קורקוס ז”ל שם. ולפני שנבאר דברי הרמב”ם ז”ל נברר תחילה דעת האחרונים בכלאי אילן לענין אם מותר לקיימן אם לאו.

ו. שיטת הברכ”י ומוהר”ז גוטה

והנה מרן החיד”א ז”ל בברכ”י ( סימן רצ”ה אות ז’) הביא תשובת הרב הגדול מוהר”כ זרחיה גוטה ז”ל בכת”י, שהביא לשון הרא”ש ז”ל שכתב אע”פ שלוקין על הרכבת אילן וקיומו וכו’, וכתב שהיא סברת ר”ע דלוקין על קיומו, אבל רבנן פליגי עליה. כמ”ש בע”ז (ס”ד ע”א) אי רבנן מאי איריא  עוקרין אפילו קיומו שפיר דמי, ואפשר דבמקיים על ידי מעשה קאמר, דנפקא מדתניא המנכש בכלאים וכו’, ומשמע דלת”ק איסורא מיהא איכא, ובריש פ”ח דכלאים תנן, כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים, ובירושלמי רצו לומר ר”ע  היא ואסיקו דד”ה היא, וכו’, שר”ע בהרכבת אילן אמרה, מ”מ יש לדחות ולומר דרבנן פליגי עליה בכל מה שהוא מחייב מלקות, כגון בהרכבת אילן וכלאי זרעים דאתיא במכ”ש, וגם רבנן לא מודו דאיסורא מיהא איכא אלא בכלאי זרעים, אבל בהרכבת אילן אין בו איסור כלל. ומשום הכי לא מצאנו להרמב”ם ז”ל שכתב לאסור הקיום בהרכבת אילן, והרב כסף משנה דכתב דהרמב”ם מייתי ראיה לאסור  מהמנכש בכלאים, יש לדחות ולומר דהאיסור הזה נאמר רק בכלאי זרעים דוקא. עוד הביא ד’ הריטב”א בקידושין (דף ל”ט ע”א) שכתב. מרכיב אילן אסור ע”י גוי כמ”ש בירושלמי והיינו מדרבנן, ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם, דכתיב ביה לא תזרע ב”פ, כדאיתא התם, עכ”ל. וש”מ שאין איסור במקיים גם מדרבנן. עו”כ שבס’ הכלבו (סי’  צ”א) כ’ במפורש דמותר לקיים אילן המורכב, וממילא מ”ש במס’ ע”ז הנז’ (דלרבנן מותר גם לקיים) הוא אליבא דהלכתא, שנראה דלרבנן מותר לגמרי, עו”כ דמדאמר ר”ל לר’ יוחנן במכות (כ”א ע”ב) אי לאו דקילסך גברא רבה, הו”א מתניתין ר”ע היא וכו’ דמשמע דלית הלכתא כותיה, וכן מוכח מהרמב”ם שלא כ’ איסור קיום בהרכבת אילן, וגם בסמ”ג כתוב כמו כן. עכ”ל בקיצור מעט.

וכתב החיד”א ז”ל, עין רואה דהרב ז”ל סובר שהרמב”ם וסמ”ג והריטב”א פליגי על הרא”ש וסברי כמ”ש בכלבו דמותר לקיים המורכב, וגם תמה על הרא”ש וכו’, ומבין ריסי עיניו ניכר דמפרש דברי הרא”ש דאסר לקיים אילן המורכב, דוקא לקיימו ע”י מעשה בידים , אבל בלא מעשה בידים מותר לקיים אילן המורכב.

והחיד”א ז”ל נחלק עליו, וכתב דאפי’ תימא דמ”ש הרא”ש ז”ל דלוקין על קיומו הוא בעושה מעשה בידים דוקא, מ”מ איסורא איכא גם בלא מעשה, וכמ”ש בירושלמי דגם לרבנן אסור, דאם היה סובר שמותר  בלא מעשה הו”ל לפרש, ועוד דבנו ותלמידו הטור ור’ ירוחם ז”ל אסרו לקיים המורכב סתמא, ומשמע דבכל גוונא אסור (גם בלא מעשה) , ומהרמב”ם שלא הזכיר איסור קיום המורכב אין ראיה, ואדרבה מדכתב בתחילה דאסור לקיים כלאי זרעים, ואח”כ כ’ דכלאי אילנות הן בכלל מ”ש שדך לא תזרע כלאים, משמע דגם זה בכלל האיסור, ובסמוך כ’ חילוקים דבהרכבת אילן אסור גם בחו”ל ואסור להניח הגוי להרכיב, ומשמע דקיום דאסר בזרעים, כ”ש דיאסור באילן. וכעי”ז דקדק גם בלשון הסמ”ג ע”ש. ומ”ש דר”ע בהרכבת אילן אמרה, והוקשה לו שמרן בכ”מ למד מהרכבה לזרעים תמה עליו החיד”א ז”ל, דברייתא דהמנכש והמחפה בכלאי זרעים נאמרה כמ”ש רש”י והמפרשים, וכך שנויה בתוספתא (פ”א דכלאים) , וכן כתבה הרמב”ם בפירוש לענין זרעים, וגם סמ”ג כ’ בפירוש המנכש והמחפה כלאי זרעים וכו’, וע”כ כל מ”ש בזה אינו מובן , ואדרבה הו”ל למימר  ע”פ שיטתו דרק בכלאי זרעים דיברו ר”ע ות”ק, אבל באילן גם לר”ע לא לקי וגם אי לקי לר”ע , מ”מ לרבנן מותר. וכל זה לשיטתו של הרב הנז’. אבל לבבי לא כן יחשוב, אלא גם בזרעים וגם באילן אסור לקיים דאין סברא לחלק ביניהם  ואחר ששניהם יוצאים מפסוק אחד, ואדרבא חמור איסור האילן דאסור גם בחו”ל, וגם בני נח נצטוו עליו להרמב”ם. ועוד שהרמב”ם וסמ”ג הקלו דמותר לומר לגוי בכלאים דזרעים ולא באילן, וגם ר’ ירוחם כ’ שהוא פשוט ומוכח בכמה דוכתי וע”ש עוד בזה. ומ”ש מהריטב”א דקידושין, בתחילה קשה מ”ש דאסור להרכיב אילן ע”י גוי כדאי’ בירושלמי וזה לא נמצא שם, והאריך בזה מאד, עוד כתב דמ”ש הריטב”א דבכלאי הכרם אסרינן הקיום דכתוב לא תזרע ב”פ , לא ראיתי איה מקום דרשה זו, ולעצם הוכחתו מהריטב”א דאין איסור קיום באילן כלל לרבנן, כתב דהרב הנז’ לא ראה מ”ש הריטב”א בע”ז שם, (שלא נדפסו עדיין בימיו) דכתב דמ”ש אי רבנן מותר גם לקיים דבשל עכו”ם איירי, דא”א שיתירו בשל ישראל ולא אסירו מדרבנן מיהת, והרי”ז היפך ממ”ש הרב הנז’, דהוא אוסר קיום מדרבנן לכ”ע, ופירש ד’ הריטב”א בקידושין הנז’, דהכי קאמר, אסור להרכיב אילן ע”י עכו”ם מדרבנן, משום דלת”ק אסור לקיים כלאי זרעים ואילן המורכב, ומשום דאסורים בקיום אסור לומר לגוי לעשותו וכ”ז מדרבנן, דלא מצאנו מדאורייתא דאסור לקיים אלא כלאי הכרם, ושוב הקשה ע”ז מהירושלמי (ריש פ”ח דכלאים) דמוכח דר”ע וחכמים חולקים גם בכלאי הכרם, ומשמע דלרבנן דפליגי אר”ע דהוי רק איסור דרבנן בלבד, ולהאמור עולה שהריטב”א סובר דרבנן מודים בכלאי הכרם דהוא מן התורה. וצריך להתיישב בדבר.

עו”כ שכן ראה למהר”י אירגאז בשו”ת דברי יוסף (סי’ כ”ד) שכתב בפשיטות דאסור לקיים אילן המורכב, וההיא דע”ז דלרבנן מותר לקיומי, איירי בשדה עכו”ם כמ”ש הריטב”א , וכתב שכן ד’ הרמב”ם ודעמיה , ודברי הכלבו בטלים לגבי הרא”ש והטור ורי”ו וצדה לדרך, עכ”ד. וכתב עליו שדבריו חזקים כראי מוצק . עו”כ ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דגם הכלבו הוא ט”ס שיש בו כמה טעויות , ועיין בס’ ראשון לציון ריש מו”ק. עכת'”ק.

ז. ביאור שיטת הריטב”א

והנה עיקר סמיכתו דמרן החיד”א ז”ל היא ע”ד הריטב”א ז”ל במס’ ע”ז דפירש דמ”ש דלחכמים מותר לקיומי נמי הוא בשל גוי, וש”מ דבשל  ישראל אסור לקיים אפילו לחכמים. אלא דמה שפירש הוא ז”ל בדברי הריטב”א ז”ל בקידושין, דמ”ש דלא מצאנו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם, שהוא קאי אדאורייתא , והכי קאמר, לא מצאנו איסור במקיים מדאורייתא אלא בכלאי הכרם. הנה הוא ז”ל גופיה העיר ע”ז מהירושלמי, דמשמע מיניה דגם כלאי הכרם אינם אסורים בקיום אלא מדרבנן, ונשאר בצ”ע וכנ”ל. ובלא”ה קשה מאד להעמיס בלשונו של הריטב”א דאדאורייתא קאי, דאי הכי לא מצאנו איסור מקיים דבר תורה אלא  בכה”כ מבעי ליה, ומסתמיות לשונו נראה פשוט דלא מצאנו איסור מקיים כלל קאמר, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. וכמו שפירשו מהר”ז גוטה ז”ל, וכן עיקר והעד לכך מה שהקדים הריטב”א (בקידושין) וכתב, להרכיב אילן ע”י גוי אסור מדרבנן, וסמוך לזה כ’ דלא מצאנו איסור במקיים וכו’, דהיינו שבזה איסור דרבנן אין בו, דלא כאמירה לגוי דאסור מיהת מדרבנן.

אלא דלפי זה קשיין דברי  הריטב”א ז”ל אהדדי, דבקידושין קאמר שאין איסור מקיים ואפילו מדרבנן, ובע”ז משמע דבשל ישראל יש בו איסור דרבנן לפחות. ועוד יותר קשיא לי בדברי

הריטב”א ז”ל בקידושין, דאיך ניתן לומר דלא מצאנו איסור אלא בכלאי הכרם בלבד, והרי משנה מפורשת בריש פ”ח דכלאים, כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים וכו’, כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים וכו’. הרי דבחדא מחתא מתתינהו לכלאי הכרם ולכלאי זרעים ואסר הקיום בשניהם, ומ”ש ע”ז  החיד”א ז”ל שם לשיטת מוהר”ז גוטה ז”ל, דמפרש המשנה ההיא כר”ע , הנה מלבד שזה נגד הירושלמי (דרפ”ח דכלאים) שהובא בכסף משנה ועוד, ועוד יש מה להשיב בזה, מ”מ לא היה לו להריטב”א ז”ל לומר לשון “לא מצאנו” ע”ד המפורש במשנה סתומה, ולכל הפחות היה לו להעיר עליה ולבארה. ואשר ע”כ מכוח הקושיות הללו ומכוח הסתירה שסתרן דברי הריטב”א אהדדי נלע”ד דהריטב”א בקידושין מדבר, בקיום בשב ואל תעשה שאינו עושה דבר לקיימם, רק שאינו עוקרם. וע”ז כתב דלא מצאנו איסור מקיים, ר”ל לא מצאנו איסור במקיים בלא מעשה כלל אלא בכלאי הכרם, ויש בזה סברא טובה, דכלאי הכרם שהפירות נאסרים בהנאה כידוע, אסרו לקיימם אפילו אינו עושה מעשה, וזה בירושלמי שהזכיר החיד”א ז”ל גופיה, דש”מ דגם כלאי הכרם אסור לקיימן רק מדרבנן . וכנ”ל. אבל כלאי זרעים דפירותיהן מותרים אפילו באכילה לא אסרו לקיימם בלא שום מעשה. ומתניתין דריש פ”ח הנז’, איירי בקיום ע”י מעשה דבזה אסרו שם גם בכלאי זרעים, והוא סוג אחר של קיום, ולא הוצרך הריטב”א ז”ל לבארו הכא.

אבל בדברי הריטב”א ז”ל שבמס’ ע”ז נלע”ד דאיירי במקיים ע”י מעשה, שבדיבור שלפני כן כתב הריטב”א ז”ל המקיים בכלאים לוקה, פירש”י שעשה להם גדר וסייג וכו’, ויפה כיון דאי לא הו”ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו. עכ”ל. והנה ע”ז אמרו שם בגמרא דלרבנן מותר גם לקיים, וש”מ דגם ע”י מעשה מתירים לקיים. על זה אומר הריטב”א ז”ל דבשל גוי איירי, דבשל ישראל א”א דשרו ולא אסרו מדרבנן מיהת .עכ”ל. וכוונתו פשוטה דאם גם ע”י מעשה מותר לקיים א”כ במה ואיך נעמיד המשנה דרפ”ח דכלאים הנז’ דאסרה הקיום, ועוד אמינא בס”ד דמגופו מוכרע שצ”ל כמו שכתבתי בעניותי, דאם מדובר כאן בקיום בלא מעשה, מה שייך קיום בשל גוי, אם הוא לא עושה דבר ובמה הוא מקיימו, דלעוקרם א”א שהרי אינם שלו ומעשה אינו עושה בהם, ובמה מקיימם, בראיית עיניו. אבל למ”ש דע”י מעשה קאי אתי שפיר מ”ש דבשל גוי קאי, וכגון שהיה שכיר או קבלן אצלו ורוצה לנכש או לגדר סביב הכלאים של הגוי, דבשל  ישראל אסור גם לרבנן, וכאן שאמרו מותר לקיים, הוא ע”י מעשה כאמור, לכן אמר שמדובר בשל גוי. ונמצאו דברי הריטב”א ז”ל טובים ומתוקנים אין פרץ ואין יוצאת,  אלא בקידושין דיבר. בקיום דשב ואל תעשה ואמר דלא מצאנו איסור בזה אלא בכלאי הכרם, ובההיא דע”ז דיבר במקיים במעשה דבזה ס”ל דאסור גם לרבנן, ואפילו בכלאי זרעים, וע”כ פירש דמ”ש דמותר לקיים לחכמים הוא בשל גוי, והכל על מקומו יבא בשלום.

ח. שיטת הרא”ש

ומעתה נבא לבאר דברי הרא”ש ז”ל דהרה”ג מוהר”ז גוטה ז”ל פירש דבריו במקיים ע”י מעשה, ומרן החיד”א ז”ל דחה לזה בטענה, דאם מדבר רק במקיים במעשה הו”ל להרא”ש ז”ל לאודועי והנה אי משום הא לא איריא, דגם בדברי ר”ע ז”ל שסתם וכתב שגם המקיים לוקה, פירשו רש”י ז”ל והתוס’ ועוד רבים מהראשונים דע”י מעשה קאמר וכנ”ל, ויותר מזה כתב ר”ח ז”ל במו”ק דמיירי במעשה ממש שצמחה והפריחה וכו’ וכנ”ל. ומ”ש ועוד דבנו ותלמידו הטור ורבי’ ירוחם ז”ל אסרו לקיים המורכב סתמא וכו’, י”ל דגם הם התכוונו לקיום שיש בו מעשה, וכן י”ל גם בדברי מרן ז”ל בש”ע. ובפרט דבאמת מלשון הרא”ש ז”ל שהובא בדברי מוהר”ז גוטה ז”ל (שממנו מקור איסור קיום בכלאי אילן כפי שכתב הב”י) שכתב בזה”ל, אע”פ שלוקה על הרכבת האילן וקיומו וכו’, לכאורה מוכרחים  לומר דע”י מעשה איירי דאי לא”ה למה ילקה, וכמ”ש רש”י בע”ז והתוס’ שם , וגם במכות (ד’) וכ”כ הריטב”א, ור”ח ז”ל כ’ דעדיפא מינה, ולמה נאמר שהרא”ש ז”ל חולק על כל הני רבוותא בלא שום הכרח. ועוד דזיכני ה’ כעת וראיתי להרא”ש ז”ל בתוספותיו למס’  מו”ק (ב’ ע”ב) ד”ה אף המקיים וז”ל פירש”י שראם ולא עקרם, ולא נהירא שיתחייב בלא מעשה, אלא מקיים היינו כגון נכוש וכסוח, או גדר גדר סביבם כדי לקיים, והכי איתא בירושלמי , הכל מודים שהוא אסור כשקיים שלא ע”י מעשה,

אבל כשקיים ע”י מעשה פליגי, רבנן אמרי אינו לוקה ור”ע אמר לוקה. והא דקאמר שהוא אסור כשקיים שלא ע”י מעשה, היינו כההיא דתנן בכלאים (פ”ה מ”ו) הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע שם אלקטנה מותר , לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור. עכ”ל. (ועיין בדיבור שאחרי זה שהביא הפי’ דר”ח ז”ל על הדרשה דכלאים לא). והרי מבואר ומפורש בדבריו ז”ל דאין שייך מלקות בלי מעשה, וממילא דמ”ש בכלאי אילן שלוקה על הרכבתו ועל קיומו בודאי דאיירי בעושה מעשה של ניכוש וכיסוח וכה”ג. וממילא אין לנו שום ראיה מדברי הרא”ש ז”ל שאוסר בקיום בלא מעשה בכלאי אילן , דהזכיר בו חיוב על קיום ובודאי דהוא ע”י מעשה כאמור , וזה לר”ע דמחייב גם על המקיים, ואפילו נדייק מינה דלרבנן איסורא מיהא איכא י”ל דהיינו רק בעושה מעשה דוקא, ואין מזה שום ראיה. ומ”ש במו”ק בשם הירושלמי, הכל מודים שהוא אסור כשמקיים בלא מעשה, התם בכלאי זרעים היא מדמייתי מינה לההיא דמועד קטן, ואין ראיה מזה לכלאי אילן. ועוד דשוברו בצדו, שהרי כתב הוא ז”ל והא דקאמר שהוא אסור בלא מעשה, היינו כההיא דתנן הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע וכו’. נמצא דמפרש מ”ש אסור לקיימו בכלאי הכרם.  ולא בדין לקיימו או לעוקרו מדובר בזה, אלא בדין ירק שנאסר כשהוסיף מאתים בכרם והטעם שם כמ”ש התוס’ בריש ב”ב, משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים, דומיא דזריעה דניחא ליה. והובאו בתוי”ט שם (פ”ה מ”ו) , ומפרש הרא”ש ז”ל דמ”ש בירושלמי דהכל מודים שאסור לקיים גם בלא מעשה, דר”ל שאם ראה וניחא ליה בקיומו נאסר אם הוסיף אחד ממאתים , דהוי דומיא דזריעה . אבל לא מדובר שצריך לעוקרה, וכלאי זרעים שהפרי לא נאסר כלל וכ”נ באילן, נ”ל מדבריו אלו דכל שלא עושה מעשה אין בו איסור כלל, וכדברי הגר”ז גוטה ז”ל. ועוד דבתוספות הרא”ש ז”ל בסוטה (מ”ג ע”ב) נראה להדיא כדברי מוהר”ז גוטה ז”ל, דהקשה שם על מ”ש בגמ’ דחוזרין מעורכי מלחמה רק על נטיעת היתר, אבל  בהרכבת איסור לא חוזרין, דלמה לא אמרו כאן לימא מתני’ דלא כר”י הגלילי (דס”ל  שחוזרי’ על עבירה שבידם) , כדפריך גבי גזל וגבי אלמנה לכה”ג. וכתב וי”ל דלעיל גבי גזלן פריך שפיר דס”ד דלא עבד תשובה לפי שתשובתן מחוסר מעשה שצריך להשיב את הגזילה אבל הכא אין תשובה מחוסרת מעשה, כי אין צריך לעקור מה שהרכיב אלא הפירות מותרים, כדתנן (כלאים פ”ח) זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכו’ והא דאסרינן מלקיים היינו שלא ינכש ולא יחפור, (החזו”א תיקן שצ”ל ולא יחפה), אבל אין חייבין לעוקרן. והא דקתני בפ”ק דמו”ק ויוצאין על הכלאים, הא מפרש בגמ’ וכו’ . ובא”י ממעט, לאו משום איסור כלאים. אלא משום מראית העין וכו’, ואפשר דהרכבת אילן מותר לקיים , דכי היכי דילפינן הרכבת אילן מהרבעת בהמה לאסור בחו”ל, ילפינן מינייהו דמותר לקיימן, ובכלאי בהמה תנן מותרין לגדל ולקיימן ואינן אסורין אלא להרביע. עכ”ל.

ודברי הרא”ש הללו הביאם מרן החזון איש ע”ה בכלאים (סימן ב’ ריש אות ט’ ) והקדים וכתב דהרא”ש ז”ל, נסתפק אם יש איסור מקיים המורכב בעודר ומנכש, וספיקו של הרא”ש  בדאורייתא, אבל מדרבנן אסור לקיים גם בלא מעשה, וכדאיתא יו”ד ס”ס רצ”ה, וסוגיא דסוטה בדאורייתא עכ”ל, ובקטע שאחרי זה כתב בזה”ל, וגם נראה מלשון הרא”ש ז”ל שם שדעתו נוטה לזה שאין איסור בקיומו, ולא מצינו מי שחולק על הרא”ש ז”ל  בזה. עכ”ל.

ובאמת בתחילת  דבריו שם כ’ הרא”ש ז”ל, כי א”צ לעקור מה שהרכיב וכו’, ושו”כ במה שאסרו מלזרוע  ומלקיים היינו שלא ינכש ולא יחפה, אבל אינו חייב לעוקרן. ומכל זה נראה דפשיטא ליה להתיר קיום בלא מעשה, ומ”ש החזו”א דנסתפק בזה הרא”ש, כנראה שהתכוין בזה למ”ש בסוף דבריו, ואפשר דהרכבת אילן מותר לקיים וכו’, ואולם לפענ”ד נראה דהכי קאמר דאפשר דהרכבת אילן מותר לקיים, גם שינכש ויחפה, ודלעיל אמרי דהא דאסרי’ מלקיים היינו שלא ינכש וכו’ , ואח”כ כתב ואפשר דבהרכבת אילן מותר לקיים,   כלומר דאפשר שגם לנכש ולחפות מותר. ובאמת גם החזו”א חזר וכתב שדעתו של הרא”ש נוטה שאין איסור בקיומו. ובפרט לפי דברי הרא”ש ז”ל שבמו”ק הנז’ דגם שם מבואר דבלא מעשה אין בו איסור כלל. אלא דהחזו”א שם כתב ע”ד הרא”ש דספיקו הוא מדאורייתא , אבל מדרבנן אסור לקיים גם  בלי מעשה. עו”כ בתוך דברי הרא”ש שם שכתב, אינו  חייב לעוקרן, וכתב החזו”א,

ע”כ כוונת רבינו מהתורה , דהכי אמר בירושלמי פ”ח דכלאים על מתני’ דקתני אסורין מלקיים, מה כר”ע וכו’ אר”י הכל מודים לענין איסור שהוא אסור בשלא קיים ע”י מעשה וכו’. עכ”ל החזו”א שם. וידוע דדברי הירושלמי הנז’ קאי על כלאי זרעים דגם המשנה ההיא מיירי בזרעים, אלא דהחזו”א למד מדברי הרא”ש ז”ל שם שכתב, והרכבת אילן נפקא ליה ושדך לא תזרע כלאים וכו’, דהרא”ש מדמה הרכבת אילן לכלאי זרעים , וע”כ מוכיח מהירושלמי דמדרבנן אסור לקיים גם בלי מעשה דהה”נ לכלאי אילן,  אלא דהרא”ש ז”ל גופיה בתוספותיו למו”ק שהבאתי לעיל, פירש דמ”ש הירושלמי הנז’, דהכל מודים לענין איסור שאסור גם לקיים בלא מעשה, דזה לענין תוספת דכלאי הכרם וכנ”ל. שוב אין לנו הכרח לומר דמ”ש הרא”ש ז”ל דאין חיבין לעוקרן שהוא רק מדאורייתא, ובאמת שפשטות דברי הרא”ש ז”ל , מורה שמתיר להניחן בלא שיעשה שום מעשה. ואדרבא מסתפק באילן המורכב דאפשר דמותר גם לנכש ולחפות וכנ”ל. ועיין עוד במ”ש החזו”א שם ע”ד הריטב”א ז”ל בקידושין, ויש מקום לשאת ולתת בדב”ק . ועכ”פ מכל זה נראה דודאי צדק הרה”ג מוהר”ז גוטה ז”ל בפירוש דברי הרא”ש ז”ל, ואפשר שאם היה רואה מרן החיד”א ז”ל את דברי הרא”ש ז”ל בתוספותיו למו”ק וסוטה הנז’, שהיה מקבל דברי הגר”ז גוטה ז”ל בסבר פנים יפות.

נמצאנו למדים מדברי הרא”ש ז”ל תלת מילי, א) דמותר לקיים אילן המורכב. ב) שהטעם הוא דמדמים את זה לכלאי בהמה [ות”ל זכיתי לכוין לזה בעניותי וכמ”ש לעיל יע”ש]. . ג) נלמד מדבריו ז”ל דמותר לקיים כלאי בהמה, וכמ”ש לעיל בשם הטור ועוד ודלא כמשנה ראשונה. ואחר שהוכחנו שדעת הרא”ש והריטב”א ז”ל , מתירים באילן המורכב לקיימו כשאינו עושה מעשה, ואפילו מדרבנן שרי. ניתנה ראש למ”ש החיד”א ז”ל, דמה טעם לאסור קיום בכלאי זרעים ולהתיר באילן המורכב, כיון דתרויהו מחד קרא נפקי ואדרבה חמור איסור הרכבה שהוא אסור גם בחו”ל, ולד’ הרמב”ם ז”ל ב”נ נצטוו על ההרכבה וכו’. עכ”ד. וכבר כתבתי בזה בתחילת הענין, אך חזרתי וכתבתי דיש סברא להיפך, ולענ”ד היא מכרעת , דיש לדמות כלאי אילן לכלאי בהמה, אחר שבגמ’ בקידושין הנ”ל השוו אותם כהדדי לכמה דינים, וכאמור עתה  מצאתי בעה”ו הדבר מפורש בדברי הרא”ש ז”ל בתוספותיו לסוטה הנז’. ואחר אשר הודיענו ה’ כל זאת, ודאי דאין לנו שום סיבה לתת טעות בדברי הכלבו, שהתיר בפירוש לקיים אילן מורכב. דאדרבא דעתו זאת מתאימה עם דעת הרא”שּ והריטב”א ז”ל. והמאירי במס’ ע”ז (ס”ג ע”ב) ובמו”ק (ב’ ע”ב) פירש דהמקיים הוא רק ע”י מעשה, כגון שגדר לפניו, ואעפ”כ לדעת חכמים שהלכה כמותם אינו לוקה אלא שאסור, וע”ש שדחה דעת י”מ שהמקיים כלאים הוא שרואה אותם ואינו עוקרם כיע”ש, ומדבריו נראה להדיא דבלא מעשה אין בו אסור כלל ואפי’ מדרבנן, וע”ש היטב.

ט. שיטת הרמב”ם

ומעתה נבא לברר דעתו של הרמב”ם ז”ל בזה, דמוהר”ז גוטה ז”ל פשיטא ליה דהרמב”ם ז”ל מתיר לקיים אילן המורכב מדלא כתב דאסור לקיימו, כמו שכתב גבי כלאי זרעים, ואולם מרן החיד”א ז”ל כתב דאין מזה שום הוכחה, ואדרבה מדכתב דאסור לקיים כלאי זרעים ואח”כ כתב כלאי אילנות הרי הם בכלל שדך לא תזרע כלאים, משמע דגם אילן המורכב  אסור לקיימו. והנה אין מזה הכרח שבא להשוותם דאע”פ שהזכיר הפסוק הזה, הרי בגמ’ דקידושין (ל”ט ע”א) ג”כ הביאו פסוק זה, ועכ”ז אמרו שם דהשוו את האילן בזה לכלאי בהמה וכנ”ל, וא”כ גם לענין הקיום יש להשוותם אהדדי וכנ”ל. ואולי גם בזה אם היה רואה מרן החיד”א ז”ל שכן כתב הרא”ש ז”ל להדיא היה חוזר בו. ועוד יש לדקדק בלשון מרן ז”ל בש”ע, דבסימן רצ”ה ס”ז גבי כלאי אילן כתב, אסור לקיים המורכב כלאים. ותו לא מידי, ואילו גבי כלאי זרעים  (סימן רצ”ז ס”ב) כתב אסור לזרוע כלאים לגוי וכו’. ואסור לקיים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה עכ”ל. והוא לשונו של הרמב”ם ז”ל בפ”א ה”ג. הנה כאן נקט לשון הרמב”ם וכתב אלא עוקרן ואילו בכלאי אילן לא הזכיר עקירה ואפילו ברמז, ומזה נראה דבזרעים פסק כהרמב”ם ז”ל  דאפילו אינו עושה דבר רק רוצה להניחן אסור, אלא צריך  לעוקרן, אבל בכלאי אילן לא כתב עקירה, דאם רוצה להניחן בלא לעשות מעשה גם מרן מודה

דשרי גם מדרבנן, ומ”ש אסור לקיימן היינו שלא ינכש ולא יכסח, ולא יגדור סביב להם ג”כ, אבל אם אינו עושה מעשה מותר גם לדעת מרן. וכמ”ש מוהר”ז גוטה ז”ל בד’ הרא”ש ז”ל שהוא המקור לדברי הטור והש”ע. [ובדעת הרמב”ם ז”ל דבכלאי זרעים כתב דמותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים, ובכלאי אילן כ’ שאסור להניח לגוי שירכיב לו אילנו כלאים, כבר עמדו בכל זה הרדב”ז בפי’ על הרמב”ם שם וכן כסף משנה וע”ש במהר”י קורקוס ז”ל ועוד. וכעת ראיתי למרן החיד”א ז”ל (בס’ רצ”ז  אות ב’) שהביא דברי הרב הגדול מוהר”ז גוטה ז”ל בתשובה כת”י שהאריך הרחיב לבאר הענין בטוטו”ד  ותלה איסור ההרכבה ע”י גוי בהיתר הקיום כיע”ש, ומרן החיד”א נחלק עליו גם בזה והאריך מאד בדבר והביא מדברי הפוסקים בזה יע”ש].

ולפי מה שדקדקתי בשינוי הלשון בש”ע בין כלאי זרעים לכלאי אילן , עולה דבכלאי זרעים גם להרמב”ם אסור לקיימן אפילו בלא מעשה כלל וע”כ צריך לעוקרן משא”כ בכלאי אילן , ואולם מדברי מוהר”ז גוטה ז”ל (שבס’ רצ”ה או’ ז’ בברכ”י) נראה דס”ל דגם בזרעים אין איסור קיום, והוא קשה לאומרו דכבר כתבנו שקשה לומר על המשנה ברפ”ח דכלאים שמפורש בה איסור הקיום בזרעים, שהוא כר”ע לבדו, ובירושלמי אמרו במפורש דאתיא ככולי עלמא, וכבר עמדתי על כל זה לעיל. וע”כ נראה דהעיקר לדינא דבכלאי זרעים באמת אסור לקיימן וכמ”ש הרמב”ם ז”ל וגם מרן ז”ל בש”ע. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא שגם בכלאי זרעים אין איסור לקיימן אלא כשעושה מעשה, דהרי רוב ככל הראשונים פירשו דהמקיים הוא ע”י מעשה דוקא, וכמ”ש בשם רש”י ותוס’ והרא”ש ז”ל בתוספותיו, והמאירי גם במו”ק וגם בע”ז, וק”ו לדברי רבינו חננאל ז”ל במו”ק הנ”ל. ועוד ומ”ש הרמב”ם ומרן ז”ל  בש”ע דצריך לעוקרן, אין ר”ל דגם בלא מעשה אסור לקיימן. אלא דכלאי זרעים נמצאים בתוך שדהו ומעורבים עם שאר זרעים וכשהוא משקה את שדהו וגודרה ושומרה וכן בשאר מלאכות הדרושות לה, אע”פ שאינו מתכוין לטובת הכלאים, מ”מ הרי אותם מעשים מועילים מכללא גם לכלאים , ונמצא שהוא מקיימם בידים. ואפשר דמשו”כ דקדק הרמב”ם ז”ל בלשונו וכתב, ואסור לקיים כלאי זרעים בשדהו, כלומר דע”י שהם בתוך שדהו נמצא שמקיימם ע”י מעשה לפחות מכלל שדהו. ואין דרך להמנע מזה. וע”כ צריך לעוקרם משם כדי שיוכל להמשיך לטפל בשדהו. ולעולם אם היו כלאים אלה במקום נפרד באופן שאינם מעורבים עם שאר הגידולים, ורוצה להניחם שם בלא שום מעשה כלל דאיה”נ דשרי. ואם כנים דברינו אלו אתי שפיר מה שלא כתב מרן גבי אילן המורכב שצריך לעוקרו, שדרך האילן לעשות מלאכת כל אילן לבדו, וע”כ יכול להניחו בלא עשיה כלל, ואין זה נקרא מקיים, ועל כן אין עליו חיוב לעוקרו, וצ”ע.  ועל כל פנים לגבי  הרכבת אילן י”ל דגם מרן שאסר לקיימו, הוא בקיום שע”י מעשה  דוקא, אבל בלא מעשה אין בו איסור לכ”ע.

והן עתה עיינתי בצילום ששלחת לי מתשובתו של הרב הגאון רבי עזרא בצרי שליט”א אב”ד בירושלים, שדן בענין זה, וראיתי לו שהביא תשובת הרדב”ז ז”ל בתשובתו ללשונות הרמב”ם ז”ל (אלף תקס”ד) שכתב בפשיטות שדעת הרמב”ם ז”ל היא , שקיום  האילן המורכב מותר. שכתב, אבל גבי כלאי אילנות וכלאי בהמה דמותר לקיימן, הוצרך (הרמב”ם) לכתוב דאסור לומר לנכרי .עכ”ל. והוא כדברי מוהר”ז גוטה ז”ל הנ”ל.  (ומכלל דבריו למדנו שזה נלמד מכלאי בהמה וכמ”ש לעיל, וכבר כ’ שכן כתב בתוס’ הרא”ש ז”ל בסוטה , וע”ש).

והנה מרן החיד”א ז”ל בסימן רצ”ז אות ב’, הזכיר תשובה זו של הרדב”ז ז”ל והביא ממנה כמה ענינים, ולא הזכיר שהוא מפרש בדעת הרמב”ם דמותר לקיים כלאי אילן כמו כלאי בהמה, וכנראה שמתוך שהיה טרוד באותם הקושיות שהקשו על הרמב”ם ז”ל לישבם, ופלפל בזה הרבה בדברי כמה גדולים וביניהם בדברי הרדב”ז ז”ל, איידי דטריד לא שם לבו ע”ז, ואפשר דאם היה רואה דברי הרדב”ז ז”ל היה חוזר בו ממה שהרבה להשיג על מוהר”ז גוטה.

י. תשובת מהר”א טולדו

ועוד יש לצרף לזה תשובתו של הגר”א טולידו ז”ל במשנת רבי אליעזר ח”ב ( חיו”ד סימן נ”א) שהובא בתשובתו של הרב בצרי נר”ו הנ”ל, שכתב דבשנת תקפ”ב נפלה מחלוקת גדולה בין החכמים על הלימונארי’ס שבגנות הגבירים והם מורכבים עם נאראנג’אס וכו’, ופסקו הטור

ומרן ז”ל ביו”ד דאסור לקיים אילן המורכב כלאים, וא”כ על מה סמכו גאוני עירנו קושטא שלא לפצות פה על ענין זה. והם משקים ומנכשים סביבם וכו’.ונאספו על זה כל רבני עירנו, זקניה ושופטיה, רוב מנין ורוב בנין, ואני בחבורה הייתי, וכך היתה הסכמתם אחר שנשאו ונתנו בהלכה, דמכאן והלאה יאמר לשכירו גוי שלא ירכיב לו שום אילן כלל. ברם לקיימם מותר וגם אם הגוי שכירו, מנכש ומחפה ומשקה אותם מותר. וגם מותר לישראל ליקח אילן מורכב ולקיימו. ושכירו גוי הוא הדולה והוא המשקה ודלא כפסקו של מהר”י אירגז ז”ל בס’ דברי יוסף, ודלא כהסכמת הרב מוהר”י אזולאי ז”ל בספר ברכי יוסף. ונבאר טעמייהו. ואחרי זה הביאו דברי הריטב”א ז”ל בקידושין (ל”ט) ותשובת הרדב”ז ז”ל בתשו’ החדשות ח”ב סי’ ה’, דכתב בפשיטות דהרכבת האילן מותר לקיומיה דומיא דהרבעת בהמה, יע”ש, וכן דברי הכלבו (סימן צ”א) , ושגם הרה”ג זרחיה גוטה ז”ל  דדברי כ’ הרמב”ם וסמ”ג מוכחי כסברת הריטב”א ז”ל והכלבו דאין איסור בקיום אילן מורכב. ועלתה הסכמתו להלכה ולמעשה דמותר לקיים בלתי מעשה בידו כיע”ש. עוד הוכיח שגם הר”ן והרשב”ץ הכי ס”ל ע”ש. ופירש דגם הרא”ש ז”ל לא אסר אלא בעושה מעשה בידים, אבל מותר להניחם שם ולא לעוקרם. וגם בשיטת הטור והש”ע , כתב דלעולם לא אסרו אלא במקיים במעשה, דאיסור קיום שכתבו הולך סובב על מ”ש תחילה דאסור להרכיב אפי’ ע”י גוי וכו’, אמנם היכא דשכירו ולקיטו קא עסיק בהרכבה דאיסור, ובעה”ב לא ידע מאי קא עביד, לא צריך לעקור ומותר להניחם. וע”ש שכתב דמו”ה אליהו עניו ז”ל הקשה לו, מאותם מעשים שבירושלמי (פ”ק דכלאים) דהלכו וקצצום כיע”ש, וע”ש שהשיבו כהלכה דאותם אנשים חשבו שצריך לקצוץ ואין למדים מהם הלכה וע”ש כי קיצרתי מאד.  עו”כ דמה שהתירו רבני דורנו הי”ו לקיים גם כששכירו גוי מנכש ומשקה. הטעם הוא משום דלא מצאנו בבן נח שהוזהר על הקיום, גם לכת הסוברים דב”נ מוזהר על ההרכבה, ואיכא ס”ס ספק דילמא הלכה כמ”ד דאין איסור קיום בהרכבת אילן, ואפילו לישראל שרי, ואת”ל דישראל אסור לקיים אילן מורכב, דקיום היינו הרכבה, דילמא הלכה דב”נ לא הוזהר על ההרכבה, ואפילו איסורא ליכא, וכמשמעות דברי הריטב”א ז”ל הכלל העולה שכך עלתה הסכמת רבני דורנו הי”ו, בהאי דינא דקיום אילן מורכב, מותר לקיימו, ודלא כפסקו של מהר”י אזולאי ז”ל.   ושמענו משם הרב המובהק סבא קדישא כה”ר שמריה אף נעים נר”ו, דזה כמו שבעים שנה ויותר, נשאלה שאלה זו לפני רבינו הדור ההוא, ונאספו שמה כל בעלי תריסין זקניה ושופטיה, ונשאו ונתנו בהלכה, ועלתה הסכמתם להתיר ולקיים כאשר יצתה ההלכה מפי רבני דורנו הי”ו. עכתד”ק.

והרי לפנינו רבני וגאוני  איזמיר המפורסמים בשני דורות, נאספו שמה ואחר הדיון והעיון, דחו את דברי החיד”א ז”ל בזה, וקבלו וקיימו את פסקו של הגר”ז גוטה ז”ל להלכה ולמעשה. וזאת מבלי שראו  דברי הרא”ש ז”ל בתוספותיו למס’ סוטה ולמסכת מועד קטן הנ”ל, וכן דברי המאירי הנ”ל, דע”ז י”ל שגם מהר”י אירגאז ז”ל והברכ”י אם היו רואים דברי הרא”ש ז”ל (שהוא היסוד לאוסרים) , שהתיר בתוספותיו , היו חוזרים בהם וכנ”ל. ומלבד כל האמור הנה בנ”ד אמר לי הרב השואל נר”ו שהעצים אלו, כבר עברו עליהם ט”ו שנים, ומתאחה מקום ההרכבה ולא ניכר, ועוד דהאגרונום של המכון כה”ר יורם דנינו הי”ו, אמר שדרך האגסים שבמשך הזמן משתלטים על הכנה ומשלחים שרשים לתוך הקרקע, וכל כה”ג יש לצרף את פסקו של החתם סופר ח”ו (סי’ כ”ה) שכתב דהדין דאסור לקיים אילן מורכב, הוא רק כל זמן שלא נתאחו האילנות והיו לאחד , אבל כשכבר נתאחדו באופן שאין ההרכבה ניכרת בהם, שוב אין בהם איסור קיום, ע”ש. ודברים אלו הובאו בספר יביע אומר ח”ה (חאו”ח סי’ י”ט אות ז’) למרן הראש”ל נר”ו, וכתב שם שהגם שבס’ ארץ חמדה (ריש עמוד רכ”ג) כתב לפקפק ע”ד החת”ס, די”ל שאיסור קיום הוא כשמקיים מה שנעשה פעם ע”י איסור, וכיון שגוף זה נעשה ע”י פעולה אסורה, אסור לקיימו . ע”ש. אין דבריו מוכרחים כלל, לדחות דברי החת”ס מהלכה, ובפרט שבשו”ת מהרש”ם ז”ל ח”א (ס”ס קע”ט) , ובשו”ת כוכב מיעקב (סי’ י”ח) , ובשו”ת יגל

יעקב (חאו”ח ס”ס י”ב), הביאו דברי החת”ס לדינא. וכן פסק למעשה בשו”ת ערוגת הבושם (חיו”ד סי’ רל”ג) ע”ש. וכ”כ כיו”ב הג”ר ראובן כץ ז”ל בשו”ת דגל ראובן ח”ב (סי’ כ”ח), שיש ללמד זכות על כלל ישראל עכשיו שקונים ומקיימים פרדסים מורכבים, עפ”ד הערוך השלחן

(סימן רצ”ה) דמסיק דבאילנות ליכא איסור קיום מורכב, ושכן הוא דעת הרמב”ם ואפי’ לד’

הרא”ש שאוסר, י”ל דהיינו דוקא מיד כשמרכיבין, אבל בשכבר נעשו אילנות אין בזה משום מקיים מורכב ע”ש. ואע”פ שהחזון איש (סי’ ב’ אות ט’) כתב כדבר זה. ע”ש. נראה שהעיקר להלכה כדעת האחרונים הנ”ל . עכ”ל.

יא. העולה מכל האמור:

רוב  מנין ורוב בנין של הפוסקים מתירים לקיים אילן המורכב, ויש מהם שמתירים לקיימו אפילו על ידי מעשה. ויש מהם שמתירין לקיימו רק בשב ואל תעשה. הראשון אדם הוא רבינו הרמב”ם ז”ל דבזרעים כתב שאסור לקיימן, ואילו באילן שתק מלכתוב  בו איסור קיום.  ונאמן ביתו רבינו הרדב”ז ז”ל בתשובתו הרמה פירש דדעת הרמב”ם ז”ל להתיר לקיים אילן המורכב, וכן פירש מדעתו הרב מוהר”ז גוטה ז”ל בתשובה כת”י, וכן פירשו מוהר”א טולידו ז”ל ואחוזת מרחמוהי גדולי קושטא, וזקניה ושופטיה וכן פירשו נמי בדעת הסמ”ג כיע”ש. וכן מפורש בחידושי הריטב”א ז”ל בקידושין  (ל”ט ע”א). וגם בספר הכלבו התיר במפורש, ובמשנת ר”א הוכיח שכן דעת הר”ן והרשב”ץ ז”ל ג”כ, וכתבתי בפנים שכן נראה דעת המאירי בע”ז ובמו”ק. ומוהר”ז גוטה ז”ל ומוהר”א טולידו ז”ל פירשו כדעת הרא”ש ז”ל שהובא בב”י שהוא אוסר רק בעושה מעשה בידים, וכן פירשו גם בדעת הטור והש”ע (סס”י רצ”ה). ואע”פ שבדברי יוסף למהר”י אירגאז ז”ל פסק לאסור, והסכים עמו מרן החיד”א ז”ל בברכ”י, והעלה שכן הוא ד’ הרמב”ם ומרן ז”ל, ודחק בד’ הריטב”א להוציאם מפשוטם, כבר העיד בגודלו הגר”א טולידו ז”ל במשנת ר”א על אסיפת כל גדולי קושטא זקניה, ושופטיה ונשאו ונתנו בדבר כיד ה’ הטובה עליהם,  וגם הוא היה עמם בצוותא חדא וזאת הלכה העלו להתיר לקיים אילן המורכב, ובפירוש אמרו דלא כפסקו של מהר”י אירגאז ז”ל ולא כהסכמת מוהר”י אזולאי ז”ל בברכ”י, עו”כ שם ששמע מהרב המובהק סבא קדישא כמה”ר שמריה נעים ז”ל שכבר לפני למעלה משבעים שנה ג”כ התאספו חכמי קושטא וגדוליה בדור שלפניהם, וגם הם הסכימה דעתם להתיר לקיים האילנות המורכבים. ואע”פ שגדולי קושטא התירו לקיים בלי שיעשו מעשה בידים רק דא”צ לעוקרם, אבל הניכוש וההשקיה וכל כיו”ב יעשה ע”י שכיריהם הנכרים, וכמ”ש לעיל, מ”מ י”ל דאם היו רואים גם דברי הרא”ש ז”ל בתוספותיו למו”ק ולמסכת סוטה הנ”ל, שהתיר לקיים בלא מעשה גם בזרעים, ואילו בכלאי אילן כתב דאפשר שאין בהם איסור קיום כלל, ומשמע דגם על ניכוש וחיפוי קאמר, וכמ”ש לעיל. ומרן החזו”א ע”ה כ’ דנוטה ד’ הרא”ש ז”ל להתיר בכלאי אילן , אלא דהוא ז”ל כתב דהרא”ש מתיר רק מדאורייתא כנ”ל, ועי”ל מ”ש ע”ז. ואפשר דאם היו רואים ד’ הרא”ש ז”ל הללו היו מתירים לגמרי, ובפרט דבנ”ד מדובר בעצים שכבר עברו עליהם כמה שנים ונתאחו לגמרי עד שלא ניכר מקום ההרכבה כלל, דבזה פסק החת”ס (ח”ו סי’ כ”ה) דאין בה איסור קיום. ואע”ג דיש שפקפקו בזה, וכמ”ש מרן הראש”ל נר”ו ביבי”א ח”ה (חא”ח סי’ י”ט אות ז’) בשם ארץ חמדה, הנה כתב דבשו”ת מהרש”ם, ושו”ת כוכב מיעקב, ושו”ת יגל יעקב , הביאו דברי החת”ס לדינא, וכן פסק בשו”ת ערוגת הבושם, ושגם בשו”ת יגל ראובן (להגר”ר כץ ז”ל) פסק כעין זה וידוע שכן דעתו של הרב ערוך שלחן (סי’ רצ”ה), ובפרט דלפי מ”ש שבאגסים אחר כמה שנים יורדים מהם שרשים ומשתרשים תוך הקרקע בעומק ושכן הוא בנ”ד, וי”ל דבכה”ג יודו להתיר גם החולקים על החת”ס.

ומ”מ אע”ג דנראה דהעיקר להתירם לגמרי, מ”מ טוב ליזהר שלא יעשה מלאכה בידים בגוף הכלאים, אלא כל המלאכות בעצים המורכבים יעשו ע”י נכרים דוקא, או ע”י גרמא , כדי לצאת י”ח כל הדעות. וכל זה אמור בכה”ג שכבר נטעו אותם. ופרנסתם תלויה בזה אבל בודאי דאסור לקנות שתילים מורכבים ממין אחר, ואפילו כשמתכוין לעשות הכל ע”י גוי. אלא יחפש וימצא שתילים מותרים, ואפילו שע”י זה יפסיד כסף וכו’, זכות המצוה תעמוד  שלא יאונה לו כל רע. וכאן המקום לברך את יו”ר המכון וחבריו המשתדלים בזה לשכנע את בעלי המשתלות שלא להרכיב הרכבה של איסור, דהיא אסורה מן התורה גם בזה”ז.

ואלו שכבר נטעו מזמן, אינם צריכים לעוקרם. אלא יעשו את המלאכות הדרושות לאילנות, ע”י נכרי, או בדרך של גרמא. זה הנלע”ד ואל אמת ינחנו בדרך אמת ויזכנו לראות בישועת ה’ על עמנו נחלתנו, ונזכה לקיים בה כל מצות ה’ בהידור בבי”א.   ע”ה שלמה משה עמאר.